ישיבת כתבים

מס' 285

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 10.10.21 – אחרי עריכה

דודי: הנושא הראשון שלנו, "הקץ לבידודים במערכת החינוך".

אני לא שייך לזה וזה לא שייך לי ואין לי דעה, כי אין לי על מה לבסס אותה. אני לא יכול להיכנס לאיזו עיר של גנבים ועל פי מה שהם מדברים ביניהם, נמצאים במחלוקת, להגיד מי צודק ומי לא. כל ההבנה שלנו היא בנויה על מה שהם כותבים, על מה שהם אומרים, ובאמת אין על מי לסמוך. לכן מלכתחילה זה לא שייך לי.

דודי: כשהתחילה הקורונה לפני שנתיים, הייתה איזו תחושה שמשהו קורה, שסדרי העולם משתנים, השמיים נסגרים, העולם מטלטל, משהו פה קורה, אנחנו עוברים לפסים חדשים, להתנהגות חדשה, לשינויים. ופתאום עכשיו מה שמורגש, שאנחנו כבר חיים איתה, וזה הפך להיות כמו עוד איזו שפעת, כמו עוד משהו, יש תחלואות לכאן ולשם, יש קיצוני לפה ויש דעות ואינטרסנטים, הכול כמו תמיד.

השאלה איפה אנחנו בנקודת הזמן, ביחס לאותו הרגע הזה שהרגשנו ש"זהו, מתחילים פה עכשיו עידן חדש", ועכשיו לא, חזרנו בדיוק לאותם הדברים.

כן. עכשיו אנחנו צריכים לחכות למכות הבאות שלאו דווקא יהיו בצורת ווירוסים. הרי געש, משהו מהשמיים, לא יודע, אבל משהו יהיה, ואני חושב, שזה יהיה מורגש יותר מקורונה.

דודי: נעבור לנושא הבא, "משחק הדיונון". זוהי סדרת טלוויזיה דרום קוריאנית בדיונית חדשה, שהצליחה לסחרר מיליונים וזכתה להצלחה רבה ברחבי העולם.

העלילה היא כזאת, אנשים נואשים משולי החברה שנמצאים בחובות עצומים, הוזמנו להתחרות במשחק מסתורי עם פרס מובטח. הטוויסט הוא, שמי שנפסל מוצא להורג ומי שמנצח זוכה במיליונים. את חוקי המשחק הם מגלים בזמן אמת, כשמשתתפים אחרים לצידם מתים. עכשיו המשחק הוא על החיים והמוות, והוא מורכב משישה שלבים של משחקי ילדות קלאסיים כמו גולות, משיכת חבל ועוד.

אני רוצה לשאול אותך על המסרים שאיתם יוצאים הצופים מהסדרה הזאת. כי הם יוצאים מהסדרה שרואים בה המון אלימות קיצונית, אבל למעשה מה שלא מובן לרוב האנשים, שהחיים שלנו מחוץ לסדרה מתנהלים בצורה כזאת. ואני רוצה לשאול אותך, עד כמה החיים שלנו מחוץ לסדרה רחוקים מחיי סבל, שהתכלית שלהם היא רק לשרוד?

אני לא יכול להגיד. אני משתדל בכל זאת להסביר לאנושות שאנחנו חיים בעידן החדש וצריכים ללמוד מהטבע מה הוא רוצה מאיתנו. זה הכל. הדברים שלי לא משתנים בהתאם למשחק דרום קוריאני ולא משום דבר אחר. אני חי קצת אחרת, אין לי מושג. תבינו אותי.

אני גם לא מבין למה זה כל כך מציק לכם? על הווירוס צריכים כבר מזמן להפסיק להתעניין בו במה שקורה, ועם המשחק הזה הדרום קוריאני שכל העולם משתגע, שישתגעו. העולם הוא כבר מזמן משתגע, זה לא מעכשיו.

דודי: מה צריך להטריד אותנו?

האם אנחנו יכולים להראות לאנושות משהו מהאמת. אבל זה שהם נמצאים בשיגעון כזה, אני לא מבין מה בזה מיוחד.

דודי: לא אכפת לנו מהתכנית ולא מדרום קוריאה, אנחנו לא יכולים גם לבוא ולדחוף לאנשים את האמת בפרצוף, כי הם לא ישמעו אותה. אנחנו מחפשים לראות, במה "הילדים הקטנים" משחקים בארגז החול, לשבת איתם בתוך הארגז, לראות מה אכפת להם, ואם תכנית טלוויזיה, זה מה שמשפיע עליכם, אז בואו תראו עוד זווית שלא שמתם לב אליה. תשימו לב לזה ולזה ולאט לאט למשוך אותם, להראות להם את טבע האדם, איך אנחנו צריכים להשתנות, מה צריך לעשות, לפתוח להם את המחשבה, לטפטף להם כל פעם.

אנחנו מחפשים כל פעם דרכים וזוויות חדשות, זה מהבחינה של הסדרה. מצד הקורונה כתבנו מאות פעמים בשנתיים האחרונות, שהקורונה לא תסתיים אף פעם, לא תיגמר, ואנחנו נכנסו לתקופה שעכשיו אתה אומר, "לא, סיימנו עם זה".

לא, לא סיימנו. סיימנו להתעסק עם זה. היא ממשיכה, אבל מה אנחנו יכולים עוד לכתוב, מה אנחנו צריכים עוד לחשוב. הקורונה דחפה אותנו קצת יותר להכרת הרע, לחיבור הלא טוב בינינו. אנחנו עברנו את השלב הזה, הוא נרשם בתוכנו, בתוך העצמות שלנו, בתוך המערכת שלנו. אנחנו אפילו לא מרגישים, אבל זה כבר נמצא, אנחנו נכללים מזה. עכשיו יהיה משהו חדש, משהו אחר. אבל זה לא משחק דרום קוריאני, מה הוא עושה לאנושות?

דודי: לא על המשחק אני רוצה לשאול, אלא, אם אנשים מושפעים מסדרה כלשהי, כשמגלים שיש שם חוקים של הישרדות כלשהי, אז אני רוצה להסביר להם איזה חוקים יש במשחק שאנחנו חיים בו, במערכת שאנחנו נמצאים בה. להשתמש בזה כטריגר, כדי להסביר להם את עקרונות חכמת הקבלה בצורה פשוטה. זאת הסיבה למסיבה. זו עטיפה צבעונית כדי לתת להם משהו קצת יותר מר בסופו של דבר.

ולכן אני שואל אותך, כשאנחנו מסתכלים על העולם שלנו שאנחנו חיים בתוכו, הרי גם הוא מתנהל באיזה משחק הישרדותי כזה, לפי חוקים מסוימים, אז מה החוקים במערכת הזאת שאנחנו נמצאים בה?

במערכת שאנחנו קיימים ישנו חוק אחד, חוק של חיבור ואהבה, שזה דבר טוב, וחוק של פירוד ושנאה, שזה דבר רע, והטבע נמצא למעלה משתי הצורות האלה ורוצה ללמד אותנו איך נכון להתנהג, אבל רוצה להביא לנו את זה מתוך לימוד עצמי, שאנחנו נלמד את זה ונבין וכך נחליט שאנחנו כן רוצים, ולמרות שזה לא נוח לנו, אנחנו ניקח את החוק של האהבה והחיבור, למרות שבתוכנו אנחנו נמשכים לשנאה ולפירוד.

אז יכול להיות שאותו משחק שהם משחקים אפשר להוסיף או לשנות בו משהו, אם זה בכוחנו, ולהסביר על פניו שהוא עומד נגד חוקי הטבע, כי חוקי הטבע בכל זאת הם נמצאים בחיבור, באהבה ובהתחשבות. והמשחק מלמד אחרת כנראה, אני לא יודע. אם ישמעו אותך, אני לא יודע, אבל אם אתה רוצה לכתוב, אז יש לך כל הנתונים.

נורמה: מחקר שפורסם לאחרונה על ידי מרכז המחקר "פיו" בארצות הברית גילה, כי בארה"ב, בערך ארבעה מתוך עשרה מבוגרים בגילאים 25-54, 38% מהם לא נשואים ואינם חיים עם בן זוג. מדובר על עלייה חדה, מ- 29% בשנת 1990. היום יש סיכוי גבוה שיותר גברים מנשים יהיו ללא קשר זוגי יציב, דבר שלא היה לפני שלושים שנה.

יש עוד זווית לדבר, הגידול באוכלוסייה הרווקה הוא בעיקר מירידת הנישואים בקרב מבוגרים בגיל העבודה. יחד עם זאת, חלה ירידה במספר הנשים הנמצאות בזוגיות, אך לא הספיקה לקזז את ירידת הנשואים ומכאן הירידה הבולטת בזוגיות.

אז למה בזמננו המושג זוגיות איבד חשיבות?

זה ברור. חוסר חיבור, חוסר אהבה, לא מלמדים אותנו איך להתקשר נכון בתוך זוגיות. ואנחנו מגיעים לזה בגיל צעיר כשלא יודעים בשביל מה ולמה, נדחפים לזה על ידי ההורמונים ואחר כך לא יודעים איך להפטר מזה. וזה כל החיים שלנו. ובחופש של היום אני יכול להתחתן כל יום ולהתגרש כל יום ואני רואה שככה זה באמת מקובל. אז אין משפחה, אין קשר. לילדים יש איזה קשר אבל לא קשר רגשי.

לא מלמדים אותנו ואין בכלל דבר כזה שמישהו ילמד אותי, איך אני צריך לאהוב את בת הזוג שלי. אני לא קיבלתי לזה שום חינוך, אומנם ההורים שלי היו אנשים לא פשוטים, אבא היה רופא שיניים ואמא רופאת נשים, אבל הם לא לימדו אותי, כאילו אמרו שיהיה בסדר. אבל אני לא הבנתי מה זה להיות בסדר.

כמה הרבה משפחות כאלה אני רואה. אני לא מדבר על זה שעכשיו בקרב תלמידים שלי, אבל במשך החיים, המשפחות האלה היו כולם כאלה לא נורמליות, מעוותות. לא מלמדים אותנו איך להמשיך אהבה מרגע שאתה מרגיש אותה ולשמור עליה.

לפי מה אתה מחליט שאתה אוהב? זו בכל זאת מילה כזאת שאף אחד לא יכול לתת לה הגדרה שהיא תהייה מוסכמת על כולם. אין לנו בדיקה לזה, שאני לוקח דם, או רוק, או שתן, ולפי זה אני בודק ואומר ש"יש לי אהבה". אף אחד לא יכול, אף אחד לא יודע. אנחנו צריכים לתת לדברים האלה איזה מספרים, איזה דיוקים, איזו ביקורת, אנחנו צריכים ללמד לאהוב זה את זה.

וזה שייך גם לאהבה בין אנשים בכלל וגם בתוך המשפחה. כאילו היה לנו תמיד טבעי שבתוך המשפחה אנחנו נמצאים באיזה קשרים טובים. איזה קשרים טובים? אין היום שום קשרים. אתם רואים לפי אחוז האנשים שלא נמצאים בנישואים ולא רוצים להיכנס לזה. אנחנו איבדנו את מושג החיבור, משפחה, אהבה, אפילו הורות ואני בטוח שלדור הבא יהיו בבעיות גדולות מאוד בגלל זה.

נורמה: מה זה ללמד לאהוב, מה הניואנסים?

את שואלת אותי מה זה לאהוב? אם את אישה משכילה ששייכת לעולם ההפצה, אם את שואלת, מה יש לי להגיד? אהבה זה נקרא שאני מרגיש את השני כחלק אינטגרלי ממני ואנחנו צריכים להגיע לקשר כזה בכלל האנושות, לא רק עם בן/בת זוג. אפילו עם הילדים היום אין קשר טבעי כמו שהיה פעם. יוצא שאנחנו נמצאים במשבר גדול מאוד.

נורמה: אנחנו מנסים למצוא דרכים חדשות להסביר, ואתה תמיד נותן לנו בדיוק את הפן החדש.

צריכים לאהוב את האדם שבאדם ולא לפי ההבעה החיצונית, את זה אנחנו לא יודעים, לא לומדים, לא מלמדים אותנו. אנחנו חיים לפי איזה חוש, לא יודעים לפי מה להעריך בני אדם. תראי מה מלמדים את הילדים בבתי ספר, בכל מיני תרבויות לנוער. אין לנו חינוך ולכן אני לא יודע מה יהיה. ככה זה יהיה עד שנגיע להכרת הרע, ולצערנו אנחנו לא דואגים לא לעצמנו ולא לדור הבא. אם היום הייתי מתחיל כמו בחור צעיר שמתחיל את החיים, אני לא הייתי יודע איך. אנחנו גם לא דואגים לזה, אני מסתכל על הנכדים שלי ורואה שאף אחד לא דואג לעשות מהם אנשים שמבינים את החיים, אלא שיהיה מקצוע כמה שיותר מכניס, יותר בטוח, ובריאות, אז יש לו לימודים באוניברסיטה וספורט, שום דבר חוץ מזה.

נורמה: יכול להיות שהרבה רווקים שואלים את עצמם, גברים ונשים כמובן, בשביל מה בכלל להיות בזוגיות, מה זה תורם לאדם?

זה נכון, אני לא יכול לענות על זה. את יכולה?

נורמה: תלוי באיזה יום.

זהו. אני מבין אותך. ככה זה, זו הבעיה, שלא לימדו אותנו מה אפשר לקבל מהיחסים בתוך המשפחה, מהיחסים הנכונים והטובים, שזה לא יורד, שזה לא נופל אלא כל הזמן דואגים לזה שזה יהיה בוער.

זה לא המקצוע שלי, יש לי מה להגיד אבל אני לא רוצה להתחיל. איך ממש נשב יחד ליד האח וכל הזמן נדאג שיהיה שם חומר דלק, עצים, וכך נדאג לאהבה שלנו כל הזמן. חייב להיות לימוד, חייב להיות חינוך, שנדאג לזה מרגע לרגע, כל הזמן שזה יהיה ממש מאחורי הראש שלנו, כל הזמן דאגה איך אני דואג לשותף שלי.

נורמה: לפי הסקר, הרווקים נמצאים בקושי כלכלי יותר גבוה ואפילו עם יותר בעיות בריאות לעומת אלה שחיים עם בן או בת זוג. למה גם אם רואים תועלת גשמית בזוגיות, אפילו בצורה אגואיסטית, זה לא מושך יותר?

לא מושך כי זה מחייב. כי לא מלמדים אותנו איך להתייחס נכון לשני, אני לא מרגיש שאני יכול למצוא בשני שותף. זה לא עניין של מין שלא חסר, זה לא עניין של אוכל מוכן וחם שגם לא חסר, זה לא עניין של כביסה נקייה, כי באה עוזרת בית ועושה את זה נגיד. אם אני מסודר במשרה טובה, במשכורת טובה, אין לי בזה שום בעיה.

אבל שאני ארגיש שטוב לי לדאוג לשותפה שלי ואני מרגיש שהיא גם דואגת לי ובצורה נכונה שנעים לנו, שהדאגה של השני לא יושבת על הראש, אלא עוזרת ומחממת את הלב, אני לא ראיתי. לכן האם להתחתן? אני לא חושב שאנחנו מוכנים לזה לפני גיל 40 או 50 אפילו.

נורמה: באירופה ישנה אותה מגמה, שליש מהתושבים גרים לבד, בדנמרק ושוודיה אפילו 50%.

כן, אני מבין אותם.

נורמה: האם זה הכיוון שהטבע יחייב אותנו באיזו צורה אחר כך, או שזה חלק מההתפתחות הטבעית של הטבע?

זה חלק מהתפתחות טבעית, חלק מהכרת הרע, שאנחנו בצורה טבעית מתרחקים ממקומות סכנה, ממקום שכואב, ממקום שיכול להביא לנו מכות. מתרחקים, בשביל מה לי צרות, בשביל מה לי להתחייב, מה יש לי מזה? הרי הילדים גדלים איתי יחד עד גיל 15 אולי אפילו פחות, ומתחילים אצלם כבר יחסים של מין, של כל מיני דברים, ואני צריך שוב להיכנס למיטה חולה. אחר כך הם בורחים לי מהבית, אחרי שקיבלו ממני הכול הם עוזבים. אז בשביל מה לי לדאוג להם ולהשקיע בהם כל כך הרבה, בשביל מה, מה התועלת, בגלל שבא לי?

יכולים לעשות ילדים לפי הסכם, יש היום הרבה שעושים ילד ובאים לבקר ומשלמים כסף. אני חושב שאם העולם לא יתקן את עצמו אז הוא יקבל צורות כאלו מהר מאוד, שגברים ונשים יחיו לחוד, ויגדלו ילדים בצורה כזאת. זה קשה, זה לא טבעי, אין לנו כזאת דוגמה מהטבע, אבל אין מה לעשות. אצל חיות זה יותר טוב, יותר קל, כי אחרי שנה שהגורים נמצאים יחד עם האמא, והאבא בכלל עשה את שלו והלך, הצאצאים נמצאים יחד עם אימא עד שמתחילים להיות גדולים ובאחד מהימים היא עוזבת אותם והם ממשיכים לבד.

נורמה: זה הגיוני שאצל החיות יותר טוב?

שם זה בא בכלל מצד הטבע, אבל אנחנו מתפתחים במשך הדורות ולכן הצורה הזאת משתנה. במשך הדורות היו כל מיני תרבויות של משפחות, של התקשרויות, ואנחנו עוד לא מצאנו את החיבור הנכון. אני חושב שהחיבור הנכון צריך להיות למעלה מהטבע. סך הכול אנחנו עברנו כל מיני שלבים עד שהגענו למצב שלפי טבע האדם הוא לא יכול להיות קשור לאורך הזמן למען ילדים, למען משפחה, למען כלום. קל לו יותר לבנות מערכות שהוא הולך אחרי העבודה לאיזה בר עם החברים, ואחר כך אליו הביתה או למישהי הביתה או למישהו וכך החיים. נוסע לטיולים, עושה כל מיני דברים. בכל זאת בגיל זקנה אף אחד מהילדים לא יטפל בו כי יש להם בינתיים ילדים משלהם או שאין להם בכלל שום רגש להורים. בקיצור ככה זה קורה, בית אבות, זה מה שהוא צריך שיהיה לו. אני צריך לדאוג לפרנסה טובה, ואז אני אחזיק איזו אישה שתוליד לי ילד בצד, ובית אבות אם אני אגיע בכלל לאותו הגיל. כך רוצים כולם לסדר את עצמם.

נורמה: מה העתיד אם כך המצב עכשיו בעולם?

זה העתיד, למה את לא מסכימה לזה?

נורמה: אני מסכימה, אני רואה את זה, אבל אם כך מה הפרספקטיבה של מישהו ששומע את השיחה הזאת, גבר או אישה.

שיסדר את עצמו בצורה כזאת כמה שאפשר יותר ואז הוא יהיה רגוע ובטוח שהכול יסתדר, שיש לו עצם לעתיד מה שנקרא.

נורמה: איך?

שיהיה לו כסף, שיהיה לו כיסוי. כי אם פעם הייתה משפחה, הרבה קרובים, ילדים, נכדים, ואדם צריך היה לבנות משפחה כזאת חמה, רחבה, והם דאגו זה לזה וגם לו, והוא כשהגיע לגיל זקנה היה איתם ומת ביניהם, היום זה לא, היום זה בית אבות.

נורמה: עכשיו, בישראל יותר מ20% מהמבוגרים היהודים בגילאים 35 עד 39 הם רווקים, ויותר מ15% מהנשים היהודיות בגילאים האלה רווקות. לפני עשור היה 10% בלבד. בישראל גם יש מגמה דומה למה שקורה בארצות הברית ובאירופה ועדיין הנתונים יותר טובים, למה פה זה שונה יחסית?

זה קצת שונה בגלל שבין היהודים תמיד הייתה דאגה למשפחה, לחתונה, לצאצאים, לילדים, לנכדים וכולי, והעיקר היה לחתן את הילדים ואפילו את הנכדים. זו מין משפוּחה, כך זה היה. אבל היום אנחנו כבר חיים בצורה מודרנית, ולא נראה לי שזה יתקיים הרבה זמן.

אנחנו נסדר את החיים שלנו בצורה מודרנית כך שיהיה לנו ברור שאנחנו עובדים ואוספים את הכסף לכל מיני הוצאות כאלו להווה ולעתיד ובזה הכול נגמר. אפילו במקום העבודה ינכו לנו את זה מהמשכורת לשם העתיד. כמו שלוקחים חודש בחודשו לפנסיה, לקופת חולים ולכל מיני דברים, ככה ייקחו משם גם לבית אבות. כשאת מסיימת לעבוד את יכולה לקבל את הכסף אם את לא רוצה בית אבות אלא רוצה לנסוע לחול או למשהו, אבל את יודעת שיש לך את הכסף. זה מה שאני חושב שצריך להיות, לחייב את האדם, לעזור לאדם לחשוב על הזקנה.

דודי: האם האנושות במצב שלה היום סטתה מהחוקים של הטבע, או שהיא מתפתחת לשלב חדש וזה חלק מההתפתחות של הטבע, זו לא סטייה, זו התפתחות חדשה. איפה אנחנו פה?

זה לא חשוב איך תגיד, אלא אנחנו באמת נמצאים במצב שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו. הטבע לא נותן לנו שום צורה ברורה איך אנחנו צריכים להתפתח, אנחנו נמצאים באיזה מבוי סתום ומה יקרה אנחנו לא יודעים, מה הפתרון אנחנו לא יודעים.

דודי: האנושות נמצאת היום בקלקול ביחס למה שדיברנו על התא המשפחתי, או שהיא נמצאת בהתפתחות ואנחנו עדיין לא רואים את הצורה החדשה?

האם זאת תהיה הכרת הקלקול או הכרת התיקון זה לא חשוב, אבל עדיין אנחנו לא מגיעים לתיקון, אנחנו אפילו לא יודעים מה הוא ועד כמה אנחנו צריכים אותו. אנחנו מרגישים שרע לנו, זה כמו שכולם יודעים, כשמתחילים להיות חולים, אז יש צינון, מרגישים לא טוב, יש כאב בעצמות, יוצאים נוזלים וכל מיני דברים, כאב ראש, לא יכולים להחזיק את הגוף, יש נטייה לשכב, אז בצורה כזאת אנחנו נמצאים.

אנחנו לא יודעים לאן זה מוביל אותנו, האנושות לא יודעת מה לעשות עם עצמה. אני חושב שהפתרון הוא בחינוך ושאם אנחנו נדע איך להביע אהבה אחד לשני, ושיתוף נכון זה עם זה, ונבין שאנחנו צריכים זה את זה, שאנחנו מוכנים לתרום, להשקיע כל אחד בבן או בת הזוג שלו, אם אנחנו נקבל חינוך כזה אז יהיה בסדר. וזה לא חשוב עד כמה שאני אראה אותה יפה או לא יפה. איך היא יכולה להיות יפה אם אנחנו חיים שלושים ארבעים שנה יחד, אפילו יותר.

דודי: נעבור לנושא הבא.

שלי: מאבק של יותר מעשור לקיצור התורנויות של המתמחים ברפואה הגיע בימים האחרונים לנקודת שיא, כשיותר מ-2500 מתמחים, סטג'רים וסטודנטים לרפואה הגישו השבוע מכתבי התפטרות. הסיבה היא שהתורנויות שלהם לא קוצרו מ-26 שעות ל-18 שעות, כפי שלטענתם הובטח להם על ידי משרד הבריאות והאוצר. מנגד, מנהלי המחלקות הכירורגיות מאיימים להאריך את ההתמחויות בשנה ולהרע את תנאי המתמחים אם יקוצרו להם המשמרות. ברשת יש ממש קמפיינים של עדויות מצמררות וגם מעציבות של מתמחים שמספרים על עבודה בתנאים לא אנושיים, לתת טיפול מציל חיים תחת לחץ ועוד מבן אדם שלא ישן 26 שעות ולהמשיך. יש בכלל אדם שיכול לעבוד בעבודה כל כך אינטנסיבית ותובענית?

כשאני נולדתי במשפחה, אימא שלי הייתה רופאת נשים בכירורגית נשים, והיא הייתה עובדת 24 ועוד 12, סה"כ 36 שעות רצופות פעמיים בשבוע, וחוץ מזה בימים האחרים 8 שעות. כך עובדים רופאים. זה יכול להיות גם עכשיו בהרבה מקומות בעולם, אני לא יודע, אבל לרופאים תמיד זו הייתה הבעיה, מי שנמצא בעבודה בבית חולים כך הוא עובד.

האם המאבק הזה צודק או לא? אני לא יודע, אני רק יודע מהילדות שלי, וזה היה לפני 60 שנה, 70 שנה אפילו, אני זוכר את אימא, כשאני הייתי נניח בן 5, שזה היה לפני 70 שנה, שהיא הייתה עוזבת את הבית וחוזרת הביתה לא מחר, אלא מחרתיים פלוס, אישה. ולא היה מה לעשות. אז, ברוסיה אלה היו התנאים, ברור, אבל גם היום אני רואה שכך ממשיכים לעבוד רופאים בבתי חולים בכל מקום בעולם, ויש בעיה. איך מתמודדים עם זה אני לא יודע, כנראה שבאמת צריכה להיות רפורמה, שינוי גדול מאוד בכל המערכת. רפואה זה דבר שלא יכול להיפסק, זה חייב להיות 7X 24 ולכן אנחנו צריכים כנראה לסדר משהו.

שלי: מה אנחנו צריכים לסדר, איזה שינוי צריך להתחולל?

חוקים, שלא יכול להיות שאדם עובד 36 שעות רצוף. ברור שכבר לא יכול להיות מרוכז ולא יכול להיות בראש צלול, ויכול להיות שהוא מחזיק בזה את החיים שלנו.

שלי: גם מאוד קשה להישאר אנושי כשאתה כל כך עייף. אני בתור אימא אם אני לא ישנה מספיק אני רואה איך אני נהיית עצבנית, חסרת סבלנות, לא מרוכזת, אז האם זה הגיוני לדרוש דבר כזה מרופא שצריך להיות כל כך מדויק ועדין?

לא אבל אז מי צודק או המדינה או ארגון הרופאים או הרופאים עצמם? איך יוצא שהעם מתייחס לזה כך בצורה אדישה? אני לא יודע מה להגיד, אני רק אומר שאני מכיר את הדברים האלה מתוך ההתרשמות שהייתה לי בילדות שלי בצורה מאוד מאוד לא טובה.

אני ילד שנשאר בבית, אימא משאירה אוכל חם בתוך תנור שמדליקה אותו על חום נמוך, גם אבא עובד מהבוקר עד הלילה, ואני כילד, לוקח בעצמי את האוכל ואני לבד בבית. החיים שלנו לא מאורגנים, אנחנו רוצים הרבה כסף, אנחנו רוצים להספיק הרבה ולכן כך זה קורה.

אין לזה פתרון, הפתרון צריך להיות כולל על כל הבעיות האנושיות, הפרטיות והלאומיות, הפתרון צריך להיות כולל, שאנחנו נפתור הכול רק דרך יחסי אהבה בינינו. בואו נשקול מה מגיע לכל אחד ואיך אנחנו נסדר את החברה האנושית ואז מתוך זה אנחנו נדע איך אנחנו מסדרים את המקצוע לכל אדם והעיסוק שלו, והעבודה שלו והכול. בואו נעשה את זה, תיראי עד כמה שבכל זאת זה אפשרי, איזה בזבוז יש בחברה האנושית בכוח אדם, בכסף, בחומרי דלק ובחומרי גלם. זה לא חסר לנו, רק הבעיה היא שאנחנו מסודרים בצורה כזאת שהכול בורח בין האצבעות.

שלי: זה באמת נעשה יותר ויותר ברור כמה החברה היא מבולגנת ולא בריאה. אנחנו שמענו אותך לא פעם אומר, שחוק רוחני זה חוק של "נתנה לרופא רשות לרפא". מה השורש ליחס המיוחד הזה שהתורה מעניקה לרופא?

אלא איך עוד להתייחס לרופא? למה הבורא לא מרפא בעצמו? כתוב הרופא ירפא, ואנחנו צריכים בצורה כזאת להתייחס לאנשים שמיועדים לרפאות אותנו, אבל אנחנו בנינו סביב הרופאים מערכות כאלו שרק כסף מדבר שם ולא הרופאים ולא היחס שלהם. אני שומע מתלמיד שלי שהוא צריך כל עשר דקות לקבל אדם חדש בקופת חולים, ואין לו מה לעשות הוא חייב לעשות את זה, הוא חייב, אז איך יכול להיות יחס אנושי, יפה, טוב. אנחנו לא מסוגלים.

שלי: אם אתה עכשיו מסתכל על מצב מתוקן שיש בו רופא, מה זה הרופא הזה, על מה הוא שם את הדגש בריפוי שלו?

אנחנו מאוד רחוקים מזה, כל הרפואה בנויה על לקנות ולמכור, זה עסק, ביזנס מאוד מאוד כבד הייתי אומר. חוץ מרפואה אנחנו מבזבזים יותר כסף רק על נשק וזהו. רק על נשק. ולכן זה כך, אי אפשר לשנות את זה, בטוח שלא ייתנו, באף מקום באף מדינה.

(סוף השיחה)