"שלבי הסולם"

על אהבה

בהשתתפות: רחלי לייטמן

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.06.10 - אחרי עריכה

רחלי לייטמן: היום לכבוד ט"ו באב אני רוצה לדבר איתך על אהבה.

בין אבא ובת?

רחלי לייטמן: אתה אוהב אותי?

איך לא אוהבים ילדים?

רחלי לייטמן: כאילו זאת חובה.

זאת לא חובה, אבל אוהבים, זאת אהבה טבעית.

רחלי לייטמן: אני יכולה להיות ילדה מאד רעה, ואתה יכול גם לא לאהוב אותי.

לא, אפילו אם הילדים רעים בכל זאת יש אהבה אליהם. ודאי שהם מקלקלים את האהבה. אהבה היא קשר פנימי, שלא תלוי כל כך ביחסים החיצוניים, יכול להיות שהיחסים החיצוניים יקלקלו את הקשר הפנימי, יסתירו אותו עד כדי שנאה, יכול להיות עד כדי כך, אבל בכל זאת הקשר הפנימי הזה הוא נקרא אהבה. אהבה זה קשר הורמונאלי, אהבה זה קשר דרך חבל הטבור בין האימא לתינוק. אהבה זה משהו שקושר אותנו בקשר בין הנשמות. אהבה זה הבורא שקושר בין הנשמות. זה לא תלוי ב"אתה אוהב אותי, לא אוהב אותי". אין דבר כזה. גם אין דבר כזה שלא אהבתי קודם, ועכשיו אני אוהב, בעניין הזה אני יכול להתרגל לדגים או בשר.

רחלי לייטמן: אמרת עכשיו כל כך הרבה סוגים שונים.

אבל אצלי זה הכל אחד.

רחלי לייטמן: אתה אוהב אותי כי אני הבת שלך, או אתה אוהב אותי כי אני אחת מהנשמות בנשמת אדם הראשון?

לא, קודם כל אני אוהב אותך כי את הבת שלי. פשוט מאד. אהבה טבעית פשוטה.

רחלי לייטמן: בהמית.

כן, כמו שיש לחיות, לבהמות. אהבה גנטית כזאת.

רחלי לייטמן: ובאהבה הזאת אתה יכול גם לא לאהוב אותי אם אני לא הולכת לפי דרכך.

לא.

רחלי לייטמן: זה טבעי?

זה טבעי. אבל זה קשר שנשאר, קשר שנמצא. חוץ מזה, מעל הקשר הזה יכולים לבנות כל כך הרבה הפרעות, שכמעט והקשר הזה לא יהיה, או אפילו יתהפך לשנאה.

רחלי לייטמן: מה זה נקרא מעל הקשר הזה?

מעל הקשר הזה, זאת אומרת, היחסים יכולים לקלקל את האהבה הטבעית, להסתיר אותה. כמו למשל באהבה חלוטה, שאם ההורים כל כך אוהבים את הילדים, ומאפשרים להם את הכול, אז מחוסר גבול הילדים מתחילים לשנוא את ההורים, במקום לאהוב. כי מותר להם הכול. ומחוסר גבול, מזה שהכול מותר, הם לא יכולים להביע אהבה. ואז הם צריכים בעצמם ליצור לעצמם אילו גבולות, והם מגיעים לשנאה, ואז כאילו מתפרצים על ההורים, וזה מחוסר ההרגשה ההדדית. כי בכול מה שאתה מתייחס להורה, הוא בחזרה יכול לתת רק אהבה. לכן האהבה חייבת להיות יחד עם הגבול שלה, כנגדה.

רחלי לייטמן: כלפי כולם, או רק כלפי ילדים?

בכל דבר.

רחלי לייטמן: איזה גבול אתה שם לאמא, בזוגיות?

יש גבולות ידועים. אנחנו יודעים שעד כאן, ולא יותר, ולא פחות. ויש לנו הרבה הסכמים שאנחנו בהם אנחנו מחזיקים את היחסים הנכונים בינינו, מעבר לזה שיש אהבה, או לא. נגיד היום אני יכול לא להסכים איתה, אפילו קצת לריב, אבל יש לנו הסכם שמחר בבוקר, הכל כרגיל. את יודעת. כאילו לא היה כלום.

רחלי לייטמן: לא הולכים לישון רבים.

חובה לסגור הכול היום. וזה נותן גבולות. ובגלל זה היחסים מתחדשים, זה העיקר, להרגיש שיש בה משהו שמתחדש ולא שסתם משהו קיים ללא גבולות.

רחלי לייטמן: אז הריב היה בשביל התחדשות?

זה לא ריב, זה קצת עקיצות.

רחלי לייטמן: זה לשמור את הטעם המיוחד?

כן.

רחלי לייטמן: ומה עם הרומנטיקה?

זה כמו שאומרים תורה תבלין, שצריכים לתבל.

רחלי לייטמן: מה עם הרומנטיקה?

איזו רומנטיקה?

רחלי לייטמן: אתה ברגע זה עשית מאהבה חוזה, הסכם, משהו שצריך גבולות, משהו מאד מקובע.

למה? לא. אהבה באמת זה שאני מרגיש את החסרונות של הזולת, ואני רוצה למלא אותם יותר מאשר את החסרונות שלי. כי כל החסרונות שלי הם כדי למלא את חסרונות הזולת. אהבה זה "ואהבת לרעך כמוך"¹. שאני מרגיש אותו יותר מאשר את עצמי, ואני עומד כולי לשרת אותו וזאת אהבה.

רחלי לייטמן: למה זה נשמע שאתה קושר לי אהבה והקרבה. אני צריכה להקריב את עצמי כדי לאהוב?

לא נכון. זה נדמה לך עכשיו.

רחלי לייטמן: אני עומדת לשירות הזולת, ולמלא כל מה שהזולת רוצה.

אני לא מקריב שום דבר, אני נהנה מזה. אני חייב להגיע לזה, כי אני חייב להגיע לטוב ועונג ולמילוי בזה שאני ממלא את האחר. אמא שמטפלת בילד ונותנת לו הכול, ורואה עד כמה הוא שמח מזה, זה לא ממלא אותה? מה היא צריכה יותר. זאת אהבה.

רחלי לייטמן: ברגע שזה יוצא מכותלי הבית, וכלפי אנשים אחרים, זאת הקרבה.

כן, נכון. כי אנחנו נמצאים שם ברגשות האגואיסטיים, אנחנו לא מסוגלים לתקן את עצמנו, לכן כך זה נראה לנו. אבל אם אנחנו היינו מתקנים את עצמנו ב"ואהבת לרעך כמוך", אז כך היינו מתייחסים לכל אחד. תארי לעצמך אם יש לך את כל העולם, ואת אוהבת את כולם, ויש לך אפשרות למלא את כולם כי יש לך אור אין סוף שדרכך הוא יכול להתפזר לכולם, ולמלא אותם, ובהתאם לזה את מרגישה כמה את מתמלאת, את מתמלאת באותן הנשמות שאת ממלאה.

את יודעת שבעה מיליארד נשמות, את ממלאה אותן פי מיליארד ממה שאת יכולה למלא את עצמך. את לא יכולה אף פעם למלא את עצמך, את נהנית. זה נקרא גמר תיקון, זה מצב אין סוף, זה החיים הנצחיים, לזה מגיעים באמת רק על ידי אהבה נכונה.

רחלי לייטמן: זה נראה כאילו בימינו-אנו כל העולם מתעסק באהבה. אתה פותח את גוגל אתה כותב לאב, יש לך למעלה משנים וחצי מיליארד תוצאות.

כולם מחפשים, אבל אף אחד לא מוצא.

רחלי לייטמן: זאת הדת החדשה, כל השירים על אהבה, וכל הסרטים קשורים באהבה, וכל האומנות בצורה כלשהי קשורה באהבה.

כנראה שאפשר למכור את זה טוב. סביב זה יש כנראה הרבה רווח.

רחלי לייטמן: זה המניע היחיד, או שבאמת יש מקום כלשהו בפנים שאנחנו כל כך מחפשים את האהבה הזאת.

מחפשים אבל אין. אז מה המניע של החיפוש?

רחלי לייטמן: כל המקומות האלה, כל השירים האלה, הסרטים, הספרים, הם סוג של חיפוש. את זה אנחנו מחפשים, זה לא סתם.

זה לא סתם, ודאי, כי זה מושרש בנו, אנחנו צריכים להגיע לזה אבל אנחנו לא מגיעים. אנחנו רק מתרחקים, משקרים לעצמנו, ובשם אהבה אנחנו קוראים לדברים שהם לגמרי לא אהבה, לאיזו בהמיות בינינו, לסיפוק הורמונאלי, לסיפוק אגואיסטי, ואף אחד לא מרוצה. אנחנו מתחברים ומתגרשים, זורקים את בני הזוג, זורקים את הילדים, לכן איפה יש כאן אהבה? יש כאן חגיגה של האגו. לכן החיפוש הזה של מיליארדי משתמשים בגוגל, זה סתם, הם לא ימצאו שום דבר.

רחלי לייטמן: יש רצון פנימי למצוא בן זוג, למצוא אהבה, למצוא משהו אמיתי, רומנטי. מוכרים לנו אשליות, פנטזיות, שקספיר עשה את זה לפני כמה מאות שנים. זה משהו שמאכילים אותנו בזה כל הזמן. אבל יש רצון כזה, הם לא סתם מוכרים לנו את זה.

אנחנו צריכים להבין שאין ולא יכולה להיות אהבה בימינו, בזמנינו, במצבנו. ועלינו להפסיק עם חיפוש האהבה בצורה שאנחנו רגילים לחשוב עליה - אהבה רומנטית. זו לא אהבה, זה סיפוק הורמונאלי, זה מה שאנחנו מחפשים. ואנחנו עוד רוצים ליָפות אות, לסדר אותה בנסגרת שלא קיימת. אנחנו בסך הכול חיות, ואנחנו צריכים להתקיים בעולם שלנו בצורה מתוקנת, בדרגת חי. ואל לנו לצחוק מהדתיים שמתחתנים לא מתוך אהבה, כי הם מתחתנים וחיים חיים טובים, נורמליים. הכול הוא עניין של הרגל.

אנחנו צריכים לחפש אהבה בדרגה גבוהה יותר מהאגו שלנו, ושם זה כבר אחרת לגמרי. בעולם שלנו אין אהבה, היא לא מה שאנחנו חושבים שזו אהבה. אהבה היא קשר עם האחר שבשבילי הוא נעשה קרוב יותר מאני עצמי, וזה נעשה כך רק מתיקון האגו. התורה מאפשרת לעשות את זה - "ואהבת לרעך כמוך" - כך היא אומרת. אבל זה בלי שום קשר לקשר הורמונאלי בין גבר לאישה.

רחלי לייטמן: אפשר להגיד שזה סקס?

סקס הוא גם אמצעי לקשר. ולכן צריכים לכבד את ההזדמנות הזאת להתקשר בינינו, כי זה מחזק את היחס במשפחה ועוזר לנו לבנות את עצמנו, משפחה, ילדים, וכו'.

רחלי לייטמן: בזכות זה יש את השתלשלות הדורות.

נכון, אם לא היה לנו מזה תענוג, לא היינו עושים את זה ולא היו לנו ילדים. לכן הטבע מפתח בנו את הדחף הזה, אבל זה לא שייך לאהבה, זה סיפוק הורמונאלי. אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אלה הצרכים שלנו בעולם הזה. בדרגה גופנית אלו אוכל, מין, משפחה, ובדרגה נפשית כבני אדם אלו כסף, כבוד, מושכלות, בזה אנחנו מתקדמים. וזה שאנחנו עושים ממין אהבה זה לגמרי לא שייך לזה, זה בלבול אחד גדול שיש באנושות. אני לא חושב שזה בלבול, אני חושב שכלי התקשורת לקחו את זה לאיזו חגיגה כדי להרוויח מזה, זה מה שהם עושים.

רחלי לייטמן: הם לא היו עושים את זה אם לא היה בנו רצון לזה, הם ממלאים איזה חיסרון.

זה לא היה בדורות הקודמים, אנחנו לא יכולים למצוא דוגמאות כאלה בדורות הקודמים, זה היה הרבה יותר פשוט. אנשים היו מסתכלים זה על זה, הבחור ראה אם הבחורה מתאימה לו או לא, ושהם מאותו הכפר, מאותה משפחה, היא דומה לו, בריאה, ולכן היה לוקח אותה. גם הבחורה ראתה שהוא מתאים לה, שהוא בחור שהיא מכירה, ואז גמרנו. ההורים היו מסכמים ביניהם ומחתנים את הילדים. זה נעשה אחרת עם התפרצות האגו שלנו במאה השנה האחרונות, לא יותר.

רחלי לייטמן: בכל זאת קוראים לזה אהבה.

זאת טעות, כי זו לא אהבה. אנחנו קוראים לסיפוק צרכים האגואיסטיים אהבה, זו לא אהבה, אהבה היא מעבר לאגו, היא בכלל לא נמצאת בעולם הזה. בעולם שמנוהל על יד האגו, אין בו אהבה. אהבה היא אהבת ה'. בספר "מאור ושמש"², ובכל ספרי הקבלה כתוב על אהבה.

רחלי לייטמן: היום חוגגים יום מיוחד, ט"ו באב, שהוא יום האהבה. לקחו את יום האהבה ושייכו אותו לט"ו באב, כי בתנ"ך לא קוראים לזה יום האהבה. במסכת תענית כתוב, "אמר רבי שמעון בן גמליאל, "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים."³

כי באמת הם הימים שבהם מתגלה האגו הגדול שלנו וכבר עומד להיתקן, לכן זה יום האהבה. כשאנחנו מתקנים את האגו, מתעלים מעליו, אז אנחנו מתחילים להרגיש קשר עם האחרים וזה נקרא אהבה.

רחלי לייטמן: כתוב "חמש עשרה באב ויום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונים טבילה, ובנות ירושלים יוצאות במחולות בכרמים."⁴ מה זה קשור לכמעט גמר תיקון?

כי זה באמת גמר תיקון. בנות ירושלים הן אלו שיוצאות מ''דרגת ירושלים'', הן יוצאות לכרמים, שם אחר כך מוצאים יין וענבים, עיני חכמה, עיני תורה, והבנים אחריהם. זאת אומרת, הצורה המתוקנת של הגבר והאישה עומדת להתחבר יחד, זעיר אנפין ומלכות מגיעים לתיקון.

רחלי לייטמן: זה רומנטי מאוד.

זה נשמע רומנטי, ודאי, כמו כל "שיר השירים". אבל זה קודש קודשים כמו שאומרים על "שיר השירים".

רחלי לייטמן: האם אפשר להאשים אותנו שאנחנו לוקחים את זה ומנסים לחפש את זה גם בגשמיות?

אנחנו רוצים לקחת את כל ההבחנות והערכים הרוחניים שהם באמת קיימים אבל בתיקון הנשמה, איפה שאנחנו באמת יכולים להתפרץ לאין סוף, מעל זמן, תנועה, מקום וכל ההגבלות, ולהכניס זאת לעולם שלנו כאן, ולקשר את זה עם הבהמיות שלנו. אבל טבעי שזה לא יוצא וזה מביא לנו רק צרות. יש אנשים שמרוויחים מזה, יש אנשים שסובלים מזה. עד שנגיע למצב שסוף כל סוף ניתן דין וחשבון נכון למה שקורה, ונלך אחרי הביולוגים, הפסיכולוגים, הגנטיקאים, שאומרים לנו שכל העניין הוא הורמונאלי.

רחלי לייטמן: אבל גם ההורמונים האלה נפסקים. אומרים שזו תקופה מחודש עד שנתיים בערך, אחר כך זה נגמר. ובדרך כלל גירושים קורים בתקופה שלאחר מכן במידה שלא הצלחת לבסס בעצמך משהו חזק בתקופה של ההתאהבות.

אם אין משפחה, אין ילדים, אז זה קורה. אני נזכר שאימא שלי, שהיא רופאת נשים, סיפרה לאבא שלי שהיא הצליחה בניסיונות שלה במעבדה להגיע למצב שבו היא מאוד שיפרה יחסים בין גבר ואישה. היא המציאה כל מיני תרופות מיוחדות, והגבר התחיל לא רק להתייחס בחום לאשתו אלא גם באהבה. היא סיפרה את זה לאבא שלי, ואני שאלתי אותה, ''אימא, איך יכול להיות שהוא אוהב אותה?''. והיא אמרה ''נתתי לו סידרת זריקות''. ואני ילד בן עשר חושב מה בין אהבה וסידרת זריקות, והיא אומרת, ''ודאי, אני העליתי לו את ההורמונים לרמה כזאת, שוודאי השתנתה כל הסתכלות שלו''.

רחלי לייטמן: איך בחרת את אמא, זו לא אהבה, לא בחרת באהבה?

אני עם אמא, לא.

רחלי לייטמן: כבר היית יותר מפוכח?

לא, אני לא חושב שאהבה היא בסיס טוב. אני חושב שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה שהבסיס הנכון לחיבור הוא השתוות הצורה, עד כמה דומים.

רחלי לייטמן: הרגשת שאתה ואמא דומים?

אנחנו דומים מאוד, אנחנו מאותו אזור. אני אמרתי לה שאם אנחנו מתחתנים, זה רק בתנאי שאנחנו יוצאים לישראל.

רחלי לייטמן: שוב חוזרים להסכמים.

כן, להסכמים. אני יוצא לישראל, לא למקום אחר. אז בכלל היה קשה מאד לצאת מרוסיה. זה היה לפני מלחמת היום הכיפורים, אני הגעתי בדיוק בזמן הזה, והייתי קודם כמה שנים ב''סירוב עליה''. אני אמרתי לה, אני יוצא, ורק לישראל. זה מקום מסוכן מאוד, אבל רק בתנאי הזה אני מוכן להתחתן.

רחלי לייטמן: היא הסכימה, ואתה התאהבת בה.

שיהיה כך.

רחלי לייטמן: חייבים להגיד כך, אהבה אפשר למכור.

אני חושב שאסור לנו לעשות זאת. אנחנו חייבים לפתח סידרת שיעורים, או שיחות פסיכולוגיות נכונות, וללמד אנשים לאזן את הדברים האלה. להבין מה מניע אותם, מה הדחפים, איך הם מסתכלים על העולם. מה הם רואים, מה הם באמת בודקים.

באיזה חוש הם מסתכלים על השני. מה אני רואה בשני או בשנייה, מה מכוון אותי בדיוק, הורמונים, אינטרס, גאווה, קנאה, כבוד, שליטה? איפה בכלל נמצאים היצרים שלי. עד כמה אני יכול להיות למעלה מהם, לבדוק אותם ולנהל את עצמי ביחס לעולם. זה חשוב מאוד, אחרת אנחנו עושים דברים בעולם, ואנחנו לא יודעים למה אנחנו עושים זאת. רק אחר כך אנחנו רואים שזה יוצא לא נכון.

לכן אני לא חושב שהאהבה הזאת היא גישה נכונה לחיים. ואנחנו רואים שהיום יש גאווה, אין אהבה, אין כלום לאדם. הכול אגו אחד גדול. צריכים לראות שהבסיס הוא אגואיסטי, לראות עד כמה אנחנו נכנעים ויכולים להתגבר עליו.

וכאן זה עניין של הסביבה. אם הסביבה תהיה נכונה, מאוזנת, יפה, ולא יהיה זלזול ברגשות יפים זה לזה אלא הסביבה תאזן אותי לראות את הדברים בפרופורציה נכונה, ביחס נכון, ואז אפשר יהיה לבנות יחסים נכונים.

אני חושב שפשוט הדור מסכן כי לא טיפלו בו בצורה נכונה. לא נתנו לו אפשרות לבני אדם לראות את עצמם מהצד, לבדוק את עצמם. הם לא יכולים לעשות ביקורת על עצמם. הם כל הזמן משחקים, את מה שראו בהוליווד הם אחר כך משחקים בחיים, ומה יוצא להם מזה? אני רואה איך הם מתנהגים, אני בטוח שהם חוזרים על אותן הסצנות שראו בבתי קולנוע.

רחלי לייטמן: לגמרי.

הם אף פעם לא חיים את עצמם. לפחות אם זו היתה דוגמה ממשהו, אבל מישהו המציא משהו ועכשיו כל העולם חוזר על זה כמו קופיקו.

רחלי לייטמן: איזה טיפים אתה יכול לתת?

רק פסיכולוגים טובים שיכולים לעבוד עם האוכלוסייה כמו עם קבוצת חיילים, על ידי סרטים, תיאטרון, שיחות ברדיו, בטלוויזיה, בכל מקום ומקום. והעיקר על ידי לימוד בבתי הספר בתחילת היום ובסוף היום, בשיעור הראשון ובשיעור האחרון, בלימודי פסיכולוגיה, פיזיולוגיה, אנטומיה, ביולוגיה, בכל מה ששייך לאדם, ליחס האדם לחיים. מי אנחנו, איך אנחנו קוראים את העולם, איך אנחנו מתייחסים לחיים, איך אנחנו יכולים לקבל את הדברים האלו. כי על איזו אהבה מדובר? אני אוהב דגים, זה גם נקרא אהבה.

רחלי לייטמן: אפשר להגיד שגם אותי אתה אוהב כמו שאתה אוהב דגים, כי אתה רואה אותי בך.

נכון, אני אמרתי מלכתחילה, בתחילת השיחה שזו אהבה טבעית, בהמית, מפני שאת הבת שלי. אני מצטער, אולי זה מוחק לך איזו רומנטית.

רחלי לייטמן: כן, זה לגמרי מבטל את הרומנטיות.

אבל איך יכול להיות אחרת? אני אומר לך פשוט, אם לא היה בינינו קשר גנטי, אז הייתי אוהב אותך? לא. זאת אומרת, זו אהבה שתלויה בדבר, בכך שהקשר הזה נעשה מהטבע. האהבה הזו תלויה בקשר בהמי, כי היא בדרגת חי, בדרגת בהמה. כמו שבבהמות היא נמצאת, גם בי היא נמצאת כלפיך.

רחלי לייטמן: ואיזו אהבה יש לך כלפי התלמידים שלך שאיתם הקשר לא גנטי?

זו אהבה רוחנית, כי אני מרגיש אותם כנשמה שלי. לא סתם כנשמה, כמו שהיום אנשים סתם אומרים ''הנשמה שלי''. אלא אני רואה בהם אותו כלי שבו אני מגלה את האלוהות. ולכן בשבילי הם באותה דרגת גובה, באותה דרגת ערכים, דרגת אהבה, הם יקרים בשבילי, כמו האלוהים שאני מגלה בתוכם.

רחלי לייטמן: אז אתה בעצם לא רואה סממנים בהמיים כשאתה מסתכל עליהם?

אני לא רואה. אבל אני יכול לרדת גם לסממנים בהמיים, כפי שאנחנו נוהגים בחיים האלו, ואז לרדת עליהם בלי שום רחמנות.

רחלי לייטמן: ואהבה כלפי הבורא?

הבורא זה ''בוא וראה''. כלומר הכול לפי התכונות שלי. ככל שאני מפתח אהבה כלפי הזולת, כך ובמידה הזאת בלבד אני מפתח אהבה כלפי הבורא, ולא יותר, ואז אני מגלה אותו בתוך הכלים של הזולת. לכן את הבורא אי אפשר לאהוב בצורה אבסטרקטית, אלא אני אוהב את תכונת ההשפעה הזאת שיש לי כלפי הזולת, וזה נקרא ''אהבת הבורא''.

רחלי לייטמן: האם את אותה אהבה שאתה מתאר כלפי התלמידים, הרגשת באיזו צורה גשמית מהרב"ש?

כן. הרב"ש היה מאוד מאוד נסתר, אבל לפעמים הוא לא היה יכול להחזיק, ככה לצמצם את עצמו, ואז באמת היה אפשר להרגיש לב כזה חם, גדול, שאתה נמצא בתוכו. אני חושב שהרבה אנשים שהיו לידו הרגישו זאת. הוא היה סגור מאוד, אבל לפעמים היו מרגישים אותו. מי שהכיר אותו הרגיש, אני הרגשתי את זה. אני לא הייתי אומר שהיום אני לא מרגיש את זה, אבל אז בשבילי זו היתה תקופת גילוי גדולה. עכשיו ברור לי שזה כך.

רחלי לייטמן: האם הוא היה מחבק?

לא, ראית אותי מחבק מישהו? הכול פנימי, כמעט ואין לזה ביטוי חיצוני. לפעמים החברים מתחבקים בזמן שהם שרים, מחזיקים ידיים, כך היה נהוג היה אצל המקובלים בכל הדורות. את זוכרת את זה ממה שהיה אצל רב"ש.

רחלי לייטמן: אצל רב"ש בבית כנסת, כן.

אז ככה זה.

רחלי לייטמן: טיפ אחרון. איך לאהוב?

להתעלות מעל האגו, להבין שהנשמה שלי נמצאת באחרים, ושרק בתוך הנשמה שלי, זאת אומרת באחרים, בחיבור איתם, אני אמצא את עצמי, את הנשמה שלי, את האהבה שלי ואת הבורא, הכול שם. זאת אומרת, על ידי "ואהבת לרעך כמוך" אנחנו באמת מגיעים לפיתרון, ומגיעים לאהבה. ולפני זה, אין אהבה. לכן רק הקבלה יכולה להביא אותנו לאהבה.

(סוף התכנית)

---

1. ויקרא יט, יח↩

2. הרה"ק↩

3. "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (מסכת תענית פרק ד' משנה ח')↩

4. "כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן (בגדים) שאולים, כדי לא לבייש את מי שאין לה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות) בכרמים," (מסכת תענית פרק ד' משנה ח')↩