"סיפור רוחני"

סוד הספר

בהנחיית: ערן קורץ

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 26.05.10 – אחרי עריכה

ערן: ברוכים הבאים לתוכניתנו "סיפור רוחני", תכנית שבה אנחנו לוקחים את סיפורי התנ"ך, סיפורי המקרא, ומבררים מה עומד מאחוריהם. והפעם נדבר על סיפור מיוחד מאוד, שהוא כמו סיפור ילדים, אבל דווקא מתוך ספר הזוהר. נדבר היום על המאמר "רב הימנונא סבא", שזה מאמר על אותיות.

מאמר קשה מאוד.

ערן: אבל המאמר כתוב כמו שמספרים סיפור ילדים.

כן, האותיות באות ומבקשות.

ערן: המאמר מתחיל במילים "אלפיים שנה מטרם שנברא העולם היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע עם האותיות", ממש סיפור כמו שאני מספר לילדות שלי.

ומה הן שואלות? אבא, מה עם האותיות?

ערן: על הציור של האותיות.

האם יש לאותיות רגליים?

ערן: נכון.

אפשר לספר להן? מה הן עונות? אפשר לשחק איתן, הן חיות?

ערן: אלה כל השאלות שאני רוצה לשאול אותך. מה פתאום מספרים לנו את זה בצורה כל כך פשוטה כביכול.

קודם כל, כי אנחנו באמת ילדים. הלוואי שנהיה ילדים כמו שהתורה רוצה לספר לנו. ודבר שני, האותיות הן הדבר הכי בסיסי שיש, כי הבורא ברא אותנו מהרצון להנות, מרצון, והרצון הזה רק רוצה להנות. ברצון להנות הזה שבו אנחנו קיימים אנחנו רק סובלים, כי הכָּל טוּב הוא בצד השני, ברצון להשפיע, ברצון של הבורא. אז איך אנחנו יכולים להגיע לטוב ולעונג? על ידי כך שנידמה לו.

לכן, אמנם הוא ברא אותנו מחומר שרוצה להנות בעצמו, אבל הוא נתן לנו הזדמנות להיות כמוהו. ולעבור מצורת החומר שלנו, מרצון לקבל, לצורה שלו, רצון להשפיע, זה כל המעבר שאנחנו צריכים לעשות. ברצון לקבל בעולם הזה יש לנו מלא תענוגים בכל מיני אופנים, אנחנו מומחים בזה כביכול. אמנם לא נהנים, אבל זה מוכר לנו איכשהו. מה שאין כן, מה זה הרצון להשפיע ומה לעשות עימו אנחנו לא יודעים. אבל הבורא נותן לנו בתוכנו הטבעות משלו, מהרצון להשפיע שלו, וההטבעות האלו, הצורות האלו של הרצון להשפיע שלו בנו, הן נקראות "אותיות".

ערן: את זה אני צריך להבין. הבורא נותן בנו הטבעות משלו, מהרצון להשפיע שלו, והן נקראות אותיות?

כן. בוא נגיד כך, זה כמו שאני מלמד אותך איך להתנהג במקום חדש. נגיד אני צריך להביא אותך לארמון למלכת אנגליה, אז אני צריך ללמד אותך איזה מזלג לקחת, איזה סכין ואיזו כפית, מתי ואיך, את כל הדברים, איך לדבר, עד הפינצטה ממש, את צורת ההתנהגות.

אז הבורא מלמד אותנו את צורת ההתנהגות שלו אלינו, ורוצה שניקח מזה אותה צורת ההתנהגות מאיתנו אליו, שכך נתנהג גם אליו. זאת אומרת, הוא כאילו נותן לנו אותיות, "משתעשע עם אותיות" זאת אומרת, הוא משחק איתן, מכין אותן, כדי לתת לנו, לכן זה נקרא שאלפיים שנה לפני הבריאה הוא כבר היה משחק איתן, משתעשע איתן. ואחר כך הוא מעביר לנו ואנחנו צריכים לקחת את האותיות האלה על עצמנו, על חומר הרצון לקבל שלנו, ועל אף שכולנו רוצים רק להנות, אנחנו צריכים מתוך זה להתחיל להתנהג כדי להנות את הבורא, בחזרה להשפיע לו. זה דומה נגיד לאותם הטקסים, שאתה צריך באדיבות, בנעימות, לשחק את עצמך כלפי המלכה.

ערן: באנגליה.

כן.

ערן: אני לא לגמרי בטוח שהבנתי על מה מדובר, אבל אני חושב שאולי נשמע ונראה קצת את הטקסט, ומשם נמשיך הלאה.

כן.

קליפ: רב הימנונא סבא אמר, מצאנו במילים "בראשית ברא ה'" את סדר האותיות שבהן בהפך. שמתחילה כתוב ב' ואחר כך ב' דהיינו "בראשית ברא". ואחר כך כתוב א' בתחילה ואחר א', דהיינו "אלוקים את". ומשיב, כאשר רצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו עוד סתומות, ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות.

ערן: מפריע לך הציור, שלוקחים ומציירים.

מפריע, כן.

ערן: לָמה?

קודם כל, כל הדברים שאנחנו מדברים בתורה, בפרט מה שאנחנו רוצים לבאר בחוכמת הקבלה, אלו דברים שאין להם שום דמיון גשמי. אלו רגשות פנימיים של האדם, שהוא לא יכול להביע אותם, בחול, בעננים, באותיות, גם בצורת האותיות.

ערן: גם בצורת האותיות.

גם בצורת האותיות. תגיד לי, באיזה אות או באיזו צורה גאומטרית, אתה תביע שמר לך?

ערן: שמר לי.

או מתוק, שמח.

ערן: שמח זה סמיילי כזה.

זה לא. או עצוב, עייף, לפחות משהו.

ערן: לבטא משהו באותיות.

כן, בסימן. אבל לא סימן של פרצוף, פרצוף זה ברור, אלא אני מדבר על הבעה רגשית.

ערן: כן.

איך?

ערן: זו קצת בעיה.

או שאתה לוקח משהו מהטבע, העתקה שלך לטבע, שמש, עננים, קצת גשם שאולי מבטא טיפה עצבות, או קור שזה חורף, קרח. אבל בזה אתה מביע משהו על ידי דומם, צומח, חי, אלו דברים שאנחנו קרובים אליהם, אתה בעצם מצייר. אני מדבר על "תסמן לי", לא תצייר לי אלא תסמן לי, כי אות זה סימן.

ערן: זה מה שהבורא עשה עם האותיות בעצם?

כן.

ערן: כי אמרת שהן הטבעות ממנו, שהוא רוצה להעביר אותן אלינו.

כן. זאת אומרת הוא ברא כאלו צורות, שאם הצורות האלה מגיעות אלינו, אז אנחנו מתחילים להתפעל מהן בהרגשה. נאמר כשהאות א' מגיעה אלי, אז אני מקבל משהו, ברור לי שעכשיו אני מקבל יחס מהבורא שנקרא "א'".

ערן: זה ברור למי שנמצא ברוחניות.

ברור, שהוא מקבל מהבורא לכן הוא נקרא "מקובל". ואז ברור לי שהוא רוצה להגיד לי שזה א', וזה א', ל', פ' – אלף, זה הרבה מילים בפנים, ומה זה צורת האותיות האלו, ומה זה הסדר הזה, ומה יכול להיות סדר הפוך. סדר ישר אולי בא ממנו, א', ל', פ' וכן סדר הפוך בא ממני אליו בחזרה. יש פה הרבה דברים. ואם אנחנו נעשה כאן קומבינציות, קומבינטוריקה עם שלושת האותיות האלו, אז שלוש כפול שלוש יוצא תשע, אז כאן אני כבר מדבר על מערכת יחסים בין הבורא אלי ואני אליו, והכל זה רק בסימן אחד - א'.

עכשיו אם הוא אומר לי לא, אלף זו לא מילה, מילה זה לפחות שתי אותיות, אלא אומר לי "אֶת" נגיד מא' ועד ת', אז זה מא' האות הראשונה ועד ת' האות האחרונה, אבל יתר האותיות נמצאות בפנים רק בצורה נסתרת. אז כבר בשבילי המילה "את" מספרת לי על כל מכלול יחס הבורא אלי, רק שנסתרות בפנים כל יתר התכונות. הוא רוצה להגיד לי רק התחלה והסוף, ורוצה שאני אתייחס אליו מהסוף, מת' לא' להתחלה ועוד ועוד ועוד.

חוץ מזה צורת האותיות זה משהו מדהים, כי אין דבר כזה שסתם מישהו לקח מהראש והתחיל לצייר אות, אלא צורת האותיות באה לנו מקשר עם הכוחות הרוחניים. כי אות י' זה נקודה, שזה פתיחת החוכמה, תחילת החוכמה, ואחר כך התפתחות שלה כקוץ. ויש בי' שלושת הקוצים, עליון, אמצעי ותחתון.

ערן: יש מיליון שאלות רק על מה שאמרת עכשיו.

זאת אומרת מאיפה מגיע האור, הנקודה הזאת? ממשהו שלא ידוע שזה הקוץ הראשון העליון. אחר כך איך הוא מגיע בצד ומשתלשל ואיך הוא גם יורד למטה כדי להחיות את הקליפות האגו שלנו. למרות שהבורא כאילו לא שייך אליהן, אבל בכל זאת הוא חייב גם להחיות אותן, כי יש להם גם תפקיד. זאת אומרת אפשר לכתוב על אות אחת ספר שלם.

ערן: אז יש באותיות כוח?

סמל. האותיות מסמלות לנו כוחות. כשאות מגיעה אלי סימן שהבורא כך מתייחס אלי, והוא כאילו מטביע בי את היחס שלו.

כשאני עכשיו אומר לך "נו".

ערן: כן. זה נ' וְו'.

נ' וו' מה יש בזה? אבל אתה הרגשת בזה יחס מסוים, מסרתי לך משהו. אם אני אומר כך למישהו שלא יודע, אז הוא לא יודע על מה מדובר, סתם ככה איזה ויברציות באוויר. זאת אומרת אני מסרתי לך איזושהי מהות פנימית.

כשהבורא מעביר לנו את האותיות, הוא מזמין בנו תגובה מאוד מיוחדת כלפיו. קודם כל מאיפה זה בא, למה זה בא, מה זה דורש ממני, זה נותן לי כוחות והבנה איך אני צריך להתנהג בחזרה, ואז אני מתחיל להיות בקשר עימו בהתאם לזה. והוא יודע מה לעשות ובאיזה מצב לשלוח לי אות, סימן, ואני לפי הסימן הזה צריך להגיב ומה באמצע כשאני מקבל ממנו ואני מגיב אליו, מה אני מרגיש בפנים.

זה כמו שאני איתך, שמעתי ממך "נו", ועכשיו אני צריך להגיב. איך? טוב, רע, באיזה צורה יפה, פחות, יותר. זאת אומרת היחסים האלו הם בונים אותי, דורשים ממני אולי תגובה נגד הרצון שלי ומה שקיבלתי ממך אולי זה לא כל כך מוצא חן בעיני, ואז בהתאם לזה אני מתחיל להכיר את עצמי ומתחיל להכיר אותך ואיך להגיב בהתאם לזה. זאת אומרת אני כאן נכנס לבניה עצמית.

ערן: אני לא בטוח שזה ככה לגמרי ברור. אני הולך לפשטות אני אלך ליותר קל.

אבל זה אצלנו בעולם הזה זה אותו הדבר רק אנחנו לא מודעים לזה.

ערן: יש לנו אותיות, יש לנו מילים ויש לנו משפטים. עד היום חשבתי שזה מאוד פשוט. לוקחים את האותיות מרכיבים מהן מילים, משפטים, ואחרי זה כותבים לנו ספרים, סיפורים, מספרים סיפורים.

לא, כי מושג האותיות עושה אותנו מדָבֵּר מתוך החי. כי כשאנחנו מדברים, אנחנו מבטאים את האותיות לא רק בכתב אלא גם בדיבור. יש סימנים שגם חיות עושות כך, יש גם סימנים שהן מעבירות בקול, אבל אנחנו בנויים בצורת האותיות וזה מה שמעניין.

יש לנו חמישה כנפי ריאה, ואנחנו מעבירים את האוויר מחמישה כנפי ריאה שונים. אנחנו לא מזהים אותם כל כך, אבל זה כך עובד בצורה טבעית. זה עובר דרך הגרון, והגרון זה דבר מיוחד, כי מה ששייך לגרון המוח מנהל את זה. המוח מנהל את החתיכה הזאת הקטנה שבגללה אנחנו נקראים "המדבר". אנחנו לא נקראים "החכמים" אנחנו נקראים "המדברים", האדם הוא לפי סוג המדבר.

זה משהו שהוא כאילו שולי לעומת השכל, האינטלקט, אז לאו דווקא ולא בדיוק, אנחנו מבטאים את האותיות לפי התבניות שבמוח, זאת אומרת המוח צריך סך הכל להפעיל את הגרון, ואז מהגרון זה נכנס לחמישה מבואות הפה ואז אנחנו מוציאים את חמש צורות האותיות בקול.

ערן: חמש צורות של אותיות?

כן, זה אותיות גרוניות, בחיך, בשפתיים, בלשון, וגִיכ"ק, זסש"צ, אהח"ע בומ"פ. בקיצור כל האותיות גם מתחלקות לחמש לפי כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. והזוהר מספר את זה גם במוח שמפעיל את הריאות, אחר כך מפעיל את הגרון, אחר כך מפעיל את הפה, וכך אני מוציא אותיות. וכל עשרים ושתיים האותיות מתחלקות לחמש קבוצות.

ערן: לאותיות יש כוח?

לאותיות העבריות יש התאמה מלאה לרוחניות.

ערן: מה עם האותיות העבריות הקדומות?

זה אותן האותיות. בעשרים ושתיים אותיות אברהם כתב לפני ארבע וחצי אלף שנה על האותיות, ומזה הוא מתחיל את ספר היצירה שלו והוא כותב על אותן האותיות ואותם הציורים.

ערן: מבחינת הצורה?

כן, כי זה הכל נלקח מהרוחניות זה לא יכול להשתנות, בעולם שלנו העברית גם לא משתנה.

ערן: אמרו שפעם כתבו בכתב קצת אחר.

זה סגנונות כמו כתב רש"י למשל, אבל כשהאדם כותב אז אתה כותב בכתב שלך ואני בכתב שלי, אבל צורת האותיות באה לנו מלמעלה כי זה סדר הכוחות הרוחניים. אות א' זה צריך להיות בדיוק באלכסון בין בינה ומלכות, ואות י' מעליה ואות י' או ד' למטה, זה צריך להיות בצורה לפי הכוחות העליונים ולכן זה לא משתנה כי זה קשור לטבע ומשם נלקח.

ערן: תשמע זה נורא מעניין, אבל אני מוכרח לחזור לסיפור, כי בסיפור שלנו "רב הימנונא סבא" מסופר על האותיות שנכנסו לבורא וביקשו שהן יהיו האותיות הראשונות.

כל אחת רצתה להיות ראשונה. מה זה ראשונה? שבכוח הבסיסי שלה יברא העולם ויברא האדם.

ערן:: אז לפי ההיגיון יבואו לפי סדר הא -ב ודווקא האות ב' היא הראשונה. רמזת על זה קצת קודם למה זה?

כי זו אות שהכי קשורה לנברא והיא האות שממנה מתחיל הנברא. כי כל האותיות הן באות מפרצוף עליון מאוד, מנגנון מאוד עליון שנקרא "בינה", שם תשע האותיות הראשונות מא' עד ט'. אחר כך יש לנו אותיות יחידות, אחר כך אותיות עשרות מי' עד צ', הן אותיות שנמצאות במנגנון יותר תחתון שנקרא "זעיר אנפין". ואחר כך יש לנו ארבע אותיות האחרונות, תשע, תשע, שמונה עשרה ועוד תשע ק' ר' ש' ת' שהן אותיות שבאות לנו במנגנון שאנחנו נמצאים בו, זה אותיות שנקראות "מלכות". ויש עוד מנצפ"ך, חמש אותיות סופיות שכותבים אותן בסופי מילים, והן רק מסיימות חותמות ולא נותנות לאורות יותר להתפתח, לרדת משורת האותיות. ורק אות אחת עוברת את שורת האותיות, זו האות ק'. בארבע האותיות האחרונות ק' ר' ש' ת', ק' עוברת עם הרגל שלה למטה כדי להחיות את הקליפות את כל הרצונות הלא נקיים, האגואיסטיים שלנו ואנחנו כולנו חיים מאות ק' לכן אנחנו דומים לקוף. כן זה לא במקרה זה הכל קשור יחד.

ערן: זו הרגל הזאת של הק'. זה ממש מרתק.

לכן האותיות באות מהאות האחרונה ת', כי היא הכי קרובה אלינו. והאותיות מבקשות מהבורא, "למה לא מתאים לברוא בי את העולם, ואת האדם".

ערן: הסיפור מספר שהאותיות נכנסו אחת אחת, מת', ולכל אות הבורא הסביר למה היא לא מתאימה.

אבל כשהוא מסביר, הוא מסביר על התכונות והכוחות שבהם הוא מנהל את העולם. והוא מסביר לך על כל כוח וכוח למה הכוח הזה לא מושלם, ולכן הוא לא יכול בכוח הזה לברוא את העולם. לכן כל אות שומעת את הטענה, מגלה כביכול את התכונה הלא בדיוק נכונה שנמצאת בה, זאת אומרת את חוסר השלמות שלה, ובשקט עוזבת את הבורא. זאת אומרת "נכון, יש בי דבר כזה, ולכן לא אני המיועדת".

ערן: אני חוזר לתמונה שלי של סיפור הילדים על האותיות שנכנסות לחדר של מישהו ומדברות איתו, כמו איזה מנהל בעבודה, לא יודע מה.

כן, יש סרטים שבהם יש לאותיות שתי רגליים.

ערן: נכון, והלכו וחזרו. בוא נלך לקטע הדרמטי כי האות שפותחת את "בראשית" היא האות ב'.

זאת אומרת הבורא בחר באות ב'.

ערן: הוא בחר באות ב'. ומסתבר שדווקא האות א' לא נכנסה. בוא נראה.

קליפ: עמדה אות א' ולא נכנסה. אמר לה הקב"ה "א' א' למה אין את נכנסת לפני כשאר כל האותיות"? אמרה לפניו, ריבון העולם כי ראיתי שכל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת, מה אעשה שם אני? ועוד, כי כבר נתת לאות ב' את המתנה הגדולה הזו, ואין ראוי למלך העליון שיעביר את המתנה שנתן לעבדו ולתת אותה לאחר. אמר לה הקב"ה "א' א' אף על פי שבאות ב' נברא העולם, את תהיי ראש לכל האותיות. אין בייחוד אלא בך. בך יתחילו כל החשבונות וכל מעשי בני העולם, וכל הייחוד אינו אלא באות א'".

ערן: אז לפי הסיפור האות א' היא אות מאוד מיוחדת.

כן. אות ב' זו אות שיש בה כוח לנהל את העולם, ולהביא אותו לתיקון. אבל הכוח הזה פועל באות ב', מהאות א' שהיא צורת העולם, וב' מפתחת את הא'. לכן קודם באה האות ב', שזה כוח, והיא מפעילה את האות א', שזאת הצורה. זו צורת החומר שצריכים לעבד אותו נכון, ואז כשאות ב' פועלת, ומטביעה את עצמה באות א', אז שתיהן דוחפות את כל יתר האותיות, ואז כל הבריאה מגיעה לתיקון. ככה זה בקיצור, ועכשיו אולי נצייר את זה.

ערן: אני חושב על למה קוראים למאמר הזה "רב המנונא סבא", יש פה עוד סיפור?

לא, זה לא סבא זקן שיושב ומספר לילדים על האותיות, אמנם אפשר לצייר גן ילדים כזה יפה. אבל זה לא נכון. קודם כל "המנונא סבא" מופיע בהרבה מקומות ב"זוהר", זה פרצוף, זאת אומרת זה מנגנון רוחני מאוד גבוה, מערכת, בלוק בהנהגה הרוחנית, בהשגחה עלינו, שנקרא "המנונא סבא".

יש בנים, זה כשאנחנו עולים לדרגה שאנחנו קשורים למעלה, אנחנו נקראים "בנים", כמו שכתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם". אחר כך, אחרי הבנים יש את דרגת האבות, ואחרי האבות יש כבר אבא ואמא, אחרי אבא ואמא יש סבא וסבתא בוא נגיד כך, ואחר כך יש את המנגנונים של "המנונא סבא", אריך אנפין, עתיק יומין, זאת אומרת מערכות עוד יותר גבוהות.

אלה מערכות שבהן הבורא משתמש כדי להתקשר אלינו. יש מן מעבר של קשר בינו לבניינו, ובמערכות האלה הוא מקטין את עצמו, כדי להתייחס אלינו. היחס שלו יורד בהדרגה, כדי שנוכל להבין, להרגיש, להתפעל נכון, ולהגיב בחזרה. באותה צורה שאנחנו פונים לילדים ותינוקות, בהתאם להתפתחות שלהם.

ערן: אז דיברנו על האותיות.

על האותיות, אבל יש עוד מילים, איך שהן מתחברות לפי סדר מיוחד. זה כבר לא דקדוק. אמנם גם הדקדוק בא מלמעלה, כל החוקים האלה הבעייתיים, כל מה שאנחנו לא כל כך אוהבים ללמוד בבית הספר.

ערן: נכון דקדוק, ולשון.

אני זוכר ניסיתי, בשבילי זה פשוט בלתי ניתן. אז יש חוקים מוחלטים לפיהם האותיות יכולות להתחבר זו אחר זו, ובאיזו צורה, למה יש דווקא חמש אותיות סופיות, ולמה יש אותיות שכאילו אנחנו לא צריכים אותן? יכולנו לקצר את הא"ב שלנו. בשביל מה לנו ע' וא' או ט' ות', או ק' כ', וח', יכולנו להשתמש בחמש עשרה אותיות, לגמור, וכך כולנו היינו כותבים נכון. אבל מפני שיש את הכוחות האלו ברוחניות, אנחנו לא יכולים לוותר על אותיות האלה.

מפני שיש את הכוחות הרוחניים האלה, אנחנו לא יכולים לשנות את הא"ב שלנו, זה לא אנגלית או רוסית או שפה אחרת, אנחנו לא מסוגלים לעשות מה שבא לנו. יש חוקים לפיהם מתחברות האותיות ביניהן במילים, יש חוקים איך כל מילה יכולה להיות לפני או אחרי מילה אחרת, ומה הקשר ביניהן. כמו "אֶת" "וֱ", הקישורים בין המילים, ובעברית המקור אין פסיקים ונקודות.

ערן: אין בעברית?

אין. יש רק טנת"א: טעמים, נקודות, תגין, ואותיות, לא נקודות שלנו בסוף המשפט.

ערן: אין את זה?

לא, בכלל לא. יש רק טעמים, סימנים, נקודות למטה, טעמים למעלה, תגין, הכתרים האלו, והאותיות עצמן. אין יותר. כי אנחנו לא צריכים למסור אחד לשני שום דבר חוץ מחוקי הבורא.

ערן: אז כשאני קורא נגיד בתנ"ך?

שאתה קורא בתנ"ך אתה קורא מההתחלה ועד הסוף בעצם מילה אחת. אתה קורא צירופי האותיות, לא יותר.

ערן: בתוך הספר?

בתוך הספר. ואז מה קורה? יש רצון של האדם, ועל הרצון הזה צריכים כל הזמן להטביע את כל האותיות מהאות הראשונה עד האות האחרונה. צריך להטביע עלינו כמו על שעווה את כל האותיות האלו מהתחלה עד הסוף, שש מאות אלף אותיות.

ערן: אם כך מה זה ספר?

ספר זה גילוי. ספר נקרא "מגילה" מהמילה גילוי.

ערן: נכון, דיברנו על מגילות.

נכון, וזה אותו הדבר. ספר זה אות ו', פעם הספרים היו בצורת מגילה, זה נקרא "גילוי", "מגילה". ספר זה מה שמגלה לך את העולם הרוחני, את ההנהגה, את ההשגחה, ואיך אתה יכול בעזרתו להמשיך את העלייה הרוחנית שלך.

ערן: מדובר פה בכל ספר?

"ספר" אנחנו קוראים רק לאותו כתב שבו מופיע גילוי הבורא, כל היתר זה משהו אחר.

ערן: איך אדם מהרחוב יכול להבדיל בין ספרים? על התנ"ך אנחנו יודעים, על ה"זוהר" שמענו, איך אנחנו יודעים, אם מישהו פותח עכשיו את הערוץ ורואה אותנו, והתוכנית מעניינת אותו, והוא רוצה לדעת איפה הוא מרגיש את הבורא, ואיפה לא?

הוא לא יכול להרגיש. אבל הוא צריך להאמין לנו שיש ספרים שדרכם הוא יכול להרגיש את האלוקות, את הבורא, ואת עצמו.

ערן: איזה ספרים אלה?

הם נקראים "ספרים קדושים". "קדושים" זאת אומרת נבדלים מהעולם שלנו, כי כתבו אותם אנשים שהיו בגילוי העליון, שהיו בגילוי הבורא. שגילו את האותיות. שהבינו כל אות שהם כתבו, מה הכתיבה הזאת.

יש עוד הרבה להסביר.

ערן: נכון, יש עוד המון. נצטרך לעשות את זה בתוכניות אחרות. אני מניח שעוד נשמע על כך.

כן, יש עוד מה להגיד.

ערן: תודה רבה לך הרב לייטמן, למדנו הרבה על האותיות, על המילים, על הסיפורים, ועל הספרים. אתם מוזמנים להמשיך ולצפות בעוד תוכניות של "סיפור רוחני". תודה רבה לכם.

(סוף התוכנית)