מקובלים כותבים

נתינה ככלי - 1

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 17.11.14 – אחרי עריכה

בן ציון: היום נדבר על מושג נתינה והשפעה ובאיזה הקשר. אם מסתכלים על כל הדברים שאנחנו לומדים והפעולות שאנחנו עושים, יוצא שרוצים להעביר אותנו איזה תהליך ולהגיד לנו דבר מאוד פשוט, שהנתינה או ההשפעה היא למעשה הדרך לכל. היא הדרך להצלחה והיא פותחת כל מיני דברים חדשים. ואנחנו בסך הכל צריכים להיכנס לאיזו פרדיגמה חדשה ובא הקץ לכל הבעיות. כאילו "תתחילו לתת".

אני אגיד לך עוד יותר. אנחנו בעצם צריכים רק לדעת איך לקבל. לא יותר מזה, רק ללמוד איך לקבל, לכן זה נקרא "חכמה הקבלה", איך לקבל. אני נמצא באיזה מצב, (ראו שרטוט מס' 1) זה כלי הקבלה שלי והייתי מקבל בו 100%, ופתאום אומרים "זה אסור". מה אפשר לעשות? אתה תפסיק לקבל, וזה נקרא צמצום, "צמצום א'", זאת אומרת שיש לי כלי ובכלי הזה אני מפעיל כוח כדי לא לקבל. זה צמצום א'. ואחרי צמצום א' אני עושה עוד פעולה אחת שזה נקרא שאני מתקן את הכלי שלי, והוא כולו עובד בהשפעה. מה זה בהשפעה? שיש כאן כוונה. ואז לפי הכוונה הזאת אני יכול לקבל את כל האור, שיבוא וימלא אותי באותם 100%, רק שתהיה לי כוונה שאני בזה אשפיע למקור של התענוג. ואני מקבל רק כדי להשפיע לו. אבל אני מקבל. כי אם תשים לב במצב 1 אני מקבל, במצב 3 אני גם מקבל, ורק במצב 2, באמצע אני לא מקבל, למה? כדי לדעת איך לקבל, יש לי כאן איזו הפסקה. מצב 1, 2 ו-3. זאת כל החכמה.

זאת אומרת, אני מקבל. מה קורה לי במצב 2, מצב הביניים הזה? (ראו שרטוט מס' 1) כאן אני לומד איך לקבל בצורה נכונה, ואז אני מקבל. במצב הראשון, מספר 1, קיבלתי וראיתי שזה לא טוב, במצב מספר 2, השני, אני לומד איך לקבל שיהיה טוב, ובמצב שלישי אני מקבל וזה טוב.

בן ציון: מה אומרת הנוסחה הזאת, מה היא אומרת לגבי הפעולות שלנו, החשיבה שלנו?

אתה שואל בעצם כך, מהי הפעולה הראשונה? היא "קבלה", ומהי הפעולה השלישית? היא

השפעה. למרות שאני מקבל.

.

שרטוט מס' 1

בן ציון: היום כשאתה מדבר עם כל אדם, הוא יודע שבאמת הפיתרון לבעיות הוא נתינה. אם האנשים היו עוסקים בנתינה, או בכוונה של נתינה, הדברים היו נפתרים, הכל היה הרבה יותר טוב. ברור שבצורה הנוכחית שהאנשים מתפקדים, הדאגה העצמית שיש לכל אחד היום, מובילה אותנו למבוי סתום. זה פחות או יותר מבורר, אנשים מדברים על זה בצורה גלויה. וגם מדברים על זה שהנתינה היא הפתרון. הם אולי לא מסוגלים להגיע לזה, אבל שמים את הנתינה פחות או יותר על השולחן. לא יודעים איך לעשות, אבל מדברים על זה שהנתינה היא בהחלט ערך חשוב.

אם כך, איך ממשיכים מהנקודה הזאת, מה חכמת הקבלה מוסיפה לנו? כי יש כבר חשיבות לנתינה, זאת אומרת ברור שזה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו, הנתינה, מה זה אומר מפה והלאה מבחינה מעשית? איך חכמת הקבלה מובילה אותנו מפה קדימה? כשכבר כולנו מבינים שהצורה הזאת שבה אנחנו מתקיימים ובה כל אחד דואג לעצמו, היא לא טובה. זה לא מספק, זה לא מביא לאושר, להיפך זה הורס?

אתה שואל איך אנחנו יכולים להגיע לאנשים כדי להסביר להם?

בן ציון: לא כדי להסביר. קיימת תחושה אנושית שנתינה היא באמת פיתרון להרבה דברים. זה דבר שהוא בפנים, הוא ידוע, וכל אחד היה שמח שהכל היה מבוסס על נתינה, הייתי נותן והיו נותנים לי. אבל החלום הזה של נתינה, שכולנו נהפוך להיות נותנים אחד לשני, ומקבלים מציאות הרבה יותר טובה, עם הרבה פחות דאגות, לא מתגשם.

דף חדש.

בן ציון: השאלה היא, איך חכמת הקבלה בשלב הזה עוזרת לשכנע את הפנימיות של האדם, כשהוא בטבע שלו, בפנים מרגיש שהוא לא מסוגל לזה, איך חכמת הקבלה עוזרת לאדם לממש את הנתינה שלו?

ודאי שאני לא מסוגל לשנות את עצמי בעצמי. אני יכול לשנות את עצמי (ראו שרטוט מס' 1) ממצב 1 למצב 2 בתנאי שבמצב 1 אני מקבל X ובמצב 2 אני מקבל X2, אז אני יכול להעביר את עצמי ממצב 1 למצב 2, זאת אומרת, רק ליתר קבלה. אין סיכוי לדבר איתי באיזו צורה אחרת. אז מה אתה שואל עכשיו?

בן ציון: איך לא להתייאש מהניסיונות לתת, מהניסיונות לקחת את הקו הזה של הנתינה? כי מזהים שזה משהו. איך לא להתייאש מזה ולעזוב את זה, ולהשלים עם החיים, ולהגיד "נכון הלוואי וזה היה כך, ברור לי שזה כך"? יושבים במעגל ומדברים על זה, מכירים בערך החשוב הזה, אבל איך לא להתייאש?

אין כאן מה להתייאש. נמצא כלי גדול שזה כל האנושות, ונמצא אני. אני יכול להשפיע לכל האנושות, להתקשר אליהם ולהשפיע להם, אם אני מקבל מלמעלה כוח עליון, ואז בצורה כזאת יש לי כלי עצום, כל האנושות הזאת הופכת להיות הכלי שלי, היא נקראת "הנשמה". ומה שאני מקבל, זה "אור". ומה אני משפיע לכל האנושות, זה את הכוח הזה. הבעיה שלי היא רק איך אני יכול לחייב את עצמי לעשות את הפעולה הזאת, כי אז האור עובר דרכי. אני מקבל את כל האור שעובר לכל האנושות, והאנושות הופכת להיות הנשמה שלי.

איך אני יכול להגיע לזה? דבר פשוט, על ידי הסביבה אני חייב להגיע למצב שאני ארצה לעשות זאת, למשוך אור מקיף. אם אני נמצא בסביבה, וכולנו בסביבה הזאת משחקים שזה חשוב, אז אני מתחיל לעבוד כך, ואז האור עובר דרכי וממלא את הסביבה, ממלא את כל האנושות. אין כאן שום דבר מיוחד שהוא נסתר, פשוט אנחנו לא רוצים לשמוע את זה, לא רוצים לממש.

בן ציון: מה אנחנו לא רוצים לשמוע?

איך אנחנו משיגים המאור המחזיר למוטב. איך אנחנו משיגים את האור, איך אנחנו משיגים את כוח ההשפעה.

בן ציון: אז מה אנחנו בעצם לא שומעים? ממה אנחנו לא מתרשמים וזה אולי כל כך פשוט כמו שאתה אומר, שבקלות אני מקבל את הסכימה הזאת?

אני נמצא בסביבה, הסביבה הזאת יכולה לחייב אותי לעשות הכל. באינטרנט יש אפילו חוגים שמלמדים אותך איך להתאבד והם משפיעים עליך, ואתה הולך ואתה עושה.

אדם יכול להשתכנע, מהחיים ועד המוות, על כל דבר ודבר על ידי הסביבה. אנחנו צריכים לארגן את הסביבה בצורה כזאת שהיא תחייב אותנו להתחיל לקבל אותה, כדבר החשוב ביותר, כדבר שהוא יותר חשוב לי מהחיים שלי. כי אם אני משפיע אליהם אני מרגיש טוב, אני מרגיש מלא, אני מרגיש שלם, אני מרגיש מכובד. איך אני עושה את זה? השפעת הסביבה צריכה להביא אותי לזה שאני ארצה להיות כזה. שיחד עם כולם אני דורש את המאור המחזיר למוטב, והוא ישפיע עלינו. אנחנו מתחברים, רוצים להתחבר, והוא משפיע לפי המאמץ שלנו, שבו אנחנו רוצים להתחבר.

ואנחנו מתחברים עוד יותר, כך בכוח, משחקים בחיבור, זה לא חשוב, האור משפיע עלינו בכל זאת, לכן הוא נקרא "מקיף" ולא פנימי, כי הוא משפיע עלינו מרחוק. למרות שאנחנו עוד לא מתחברים ממש בפנים אלא רק פיזית, חיצונית, כך אנחנו כאילו יפים וטובים, אבל לא בפנים, וזה מספיק. לכן זה אור שלא מתגלה ממש אלא פועל בצורה כזאת סמויה, אבל זה כבר בסדר. כנגד מה שאנחנו משחקים הוא כאילו משחק. אנחנו כאילו והוא כאילו, אבל זה עוזר לנו בכל זאת להשתנות.

בן ציון: אתה אומר שאין שום דבר נסתר.

זה לא נסתר, זה חוקי הטבע.

בן ציון: כשאנחנו באים לבנות את הסביבה הזאת, יכול להיות שיש מסביבי אנשים שהם מאוד רוצים לתת והיו שמחים להתחבר איתי, אבל הם לא מרגישים שאני רוצה לתת, אני לא מרגיש שהם רוצים לתת. גם כשאתה יושב לידי אולי אתה רוצה כל כך הרבה לתת, אבל אני אפילו לא רואה סביבי את הדבר הזה. הדבר הזה דווקא נסתר ממני.

קח את החברים שלך ותעשה איתם הסכם, ברית, שהיום אנחנו חותמים, שאנחנו מחייבים האחד את השני, שכל אחד יראה לכולם כל הזמן שהוא נמצא איתם יחד, עד כמה שהוא אוהב את החברים, עד כמה שהוא פועל לחיבור החברה. כל אחד חייב להראות בזה דוגמה יפה לאחרים.

רב"ש כותב על זה במאמרים.

בן ציון: יפה. עכשיו ציינת את המשחק הזה, שלמעשה, הנתינה, היא בהגדרה ממש משחק בלתי פוסק?

כן. מכל אחד אנחנו דורשים כך.

בן ציון: כשפתחת את התכנית, ציירת סכמה של מצב 1, מצב 2 ומצב 3.

אם הנתינה זה משחק, זה דבר כל כך קל, אז למה אנחנו לומדים את זה כאילו שזה דבר מסובך, עם הרבה מאוד ספרים, שרטוטים ומושגים?

אנחנו לומדים את הפיזיולוגיה הרוחנית הפנימית שלנו, איך אנחנו בנויים. אני למדתי אנטומיה, פיזיולוגיה של האדם. זה היה כשלמדתי ביו קיברנטיקה.

כשהגעתי לחכמת הקבלה למדתי פיזיולוגיה ואנטומיה של הנשמה. המבנה של הנשמה הוא בדיוק תואם למבנה של הגוף, ידיים, רגליים, ראש וכן הלאה, שהם כל האיברים הפנימיים והחיצוניים. ודאי שזה לא אותו דבר, וודאי שזה לא איזה מבנה שאתה יכול להגביל אותו באיזו צורה, אבל זה אוסף של כוחות ותכונות. לכן אנחנו מכנים אותם באותם השמות כמו שבגוף, "מוח", "לב", "כבד", "זרועות" וכן הלאה. אנחנו לומדים גם את החלקים האלו, ולחלקים האלו יש תרי"ג חלקים, רמ"ח ושס"ה, ולומדים שהחלקים האלו נשברו, התפרקו, ובמקום גוף אחד שלם, יש לנו עכשיו ערימה של חלקים, שפשוט מישהו חתך אותם, שבר אותם. ואנחנו צריכים בחזרה לאסוף את החלקים האלה ולהרכיב מהם גוף רוחני חדש, שהוא נקרא "נשמה".

חכמת הקבלה מלמדת אותנו, באיזו צורה אנחנו יכולים לגשת לעבודה הזאת, איך אנחנו אוספים את החלקים האלו, איך אנחנו בונים מהם מבנה שלם שנקרא "נשמה" או "האדם הראשון". ואיך אנחנו מגיעים לגמר התיקון, ששוב תהיה כל הבריאה דמות אדם אחד שלם.

בן ציון: אולי העצה היא לא לקחת את כל הסכמות האלה בצורה כל כך רצינית, ואז להתחיל להסתבך עם זה?

לא נכון. כי אפילו אם ניקח את הגוף הגשמי שלנו, רואים כמה איברים פנימיים, וכל מיני חלקים יש לו. וכמה אנחנו בכלל לא יודעים עליו כלום, איזה מערכות ישנן, ואנחנו כל יום מגלים יותר ויותר, וגם אין לזה סוף. אז זה תלוי מי מגלה. אם אתה תלך לאיזה מדען, שמכיר טוב את הפיזיולוגיה, האנטומיה שלנו, מערכות למיניהן, אתה תראה כמה סוגי רופאים יש לנו. רופא אחד יודע רק על זה, ולא יודע כלום על שום דבר אחר, כי כל החיים שלו הוא מספיק ללמוד רק על החלק הקטן שלו. מכל שכן, שאתה מדבר על הנשמה.

בן ציון: הנשמה זו אותה חברה, אותה סביבה, שאני צריך להיות כלפיה בנתינה.

הפנימיות של כל האנושות זה נקרא "מלכות הכללית" או "הנשמה".

בן ציון: אנחנו חוזרים להתחלה. הנתינה הזאת, ההשפעה הזאת, היא איזו פריצה, שאני צריך לפרוץ איזה מחסום פסיכולוגי, שדווקא על ידי נתינה אני יכול להגיע לאיזו הצלחה.

צריכים לקבל "כשור לעול, וכחמור למסע". כמו שאין לי שכל, אני חייב לקבל מה שמקובלים אומרים לי, ואז אני ממש תוך זמן קצר, רוכש את הכוח הרוחני.

בן ציון: את מה אני צריך לקבל?

אני צריך לקבל מהם את סדר הפעולות שאני צריך לבצע, להיכנס לחברה, לתת לחברה את כל הכוח שלי כמה שאני מסוגל לחיבור, להשפעה הדדית, לחימום, להעלאת חשיבות המורה, הבורא, החברה עצמה, כל החברים. לשחק לפניהם כאילו שאני אוהב אותם, כאילו שאני כל כך רוצה רוחניות, כל כך רוצה חיבור, ובכך להשפיע על כולם. אם אני אעשה את זה, ואני אדרוש מהם שהם יעשו אותו הדבר, אז "איש את רעהו יעזורו". כך אנחנו נתכלל מהשפעה הדדית אלו על אלו, ובכך אנחנו נמשוך בזה את המאור המחזיר למוטב בצורה מאוד מועילה, ומהר מאוד נגיע למצב שנרגיש את הכוח העליון.

בן ציון: נתת תרגיל בשיעור, שכל אחד יגיד מאה פעם "אני אוהב את החברה", "אני מעריך את החברה." אני הקלטתי את עצמי ושלחתי זאת לחברים, ואמרתי לחברים שישלחו לי גם, אני רוצה לשמוע גם חברים אחרים. אז התרגילים האלו, הם נראים נחמדים, מצחיקים, קלים, לעומת הלימוד המקדים לכל התרגילים האלו. איך להשתחרר מהכבדות, מהרצינות של הלימוד, ולקבל איזו קלות לעשות את התרגילים האלה, כי התרגיל עצמו על פניו לא נראה משהו מסובך, מורכב?

אם עושים את זה יחד, שכל אחד עוזר לשני, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". אז וודאי שזה יהיה בקלות, ובכיף אפשר לבצע, ומהר מאוד להגיע לתוצאה.

למה אתם לא עושים את זה? עכשיו אתה תסביר לעצמך, למה זה כל כך קשה? למה לא עושים? מה חסר? תצא עכשיו מכאן, ותצעק לכל החברים, "חבר'ה, אנחנו חייבים לבצע את זה סוף סוף, בואו לכאן, ובואו לא נעזוב את זה. הרי יש לפנינו עולם אין סוף, הבורא מחכה, העולם מחכה. מה אנחנו מרוויחים מזה, שאנחנו נשארים במצב כזה ירוד".

בן ציון: בדיוק בנקודה הזאת ניסיתי להתחיל את התכנית, לראות שהמשחקים האלה, הנתינה הזאת היא הפריצה, הגשר לדבר הבא, היא האמצעי שלנו לכל דבר שאנחנו רוצים להשיג. וגם לא תלמידי קבלה יודעים, מרגישים על בשרם, שבאמת, אם הייתה נתינה, אז לא הייתה שום בעיה, כי אף אחד לא היה סובל, כי כולם היו בנתינה.

אם אנחנו רוצים לסכם את התכנית הזאת, מה הדרך שלנו לראות בנתינה כדרך חיים, כדרך פעולה בכל דבר ודבר, ולא לראות בה איזו מכשול וקושי?

הסכמה חברתית, אין יותר חוץ מזה. אבל זה דבר קשה מאוד.

בן ציון: זאת אומרת, שהרבה אנשים יסכימו לזה?

אתה רואה איפה אתם נכשלים, שאתם לא יכולים להתאסף ולהתחייב. אתם מצפים ממני שאני אחייב אתכם, אבל זה לא אותו דבר. אתם שומעים ולא יכולים לבצע.

בן ציון: כן. זה איזה מצב מגוחך כזה.

יש כאן איזו מין מחסום, מישהו שם לנו רגל, לא נותן, מישהו מחזיק. אני רוצה ולא. הוא מוציא ממני את כל המחשבות על זה, כל הרצונות, הכוחות, אני לא יכול לעשות צעד אחד קדימה לקראת זה. אני רוצה לקרוא לאחרים, ואני לא יכול לקרוא, אין לי קול. כך זה. כאן חייב להיות המאמץ למעלה מהכוח האנושי.

בן ציון: ניסינו להגיע לנתינה בכיף, הגענו לנתינה בכוח.

אז זה יהיה בכיף, ממש.

(סוף השיחה)