תכנית עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 10.03.14 - אחרי עריכה

"מקובלים כותבים"

לימוד עם רגש - 2

בהשתתפות: בן ציון גרץ

בן ציון: שלום לכם צופים יקרים. אתם איתנו בתוכנית "מקובלים כותבים". שלום לך הרב מיכאל לייטמן.

שלום לכולם.

בן ציון: אנחנו ממשיכים לדבר על הרגש בחכמת הקבלה, הנושא עורר עניין רב, וגם קבלנו שאלות מצופי הטלויזיה שלנו.

רגש?

בן ציון: נושא הרגש בחכמת הקבלה. קודם כל השאלה "מה הטעם בחיינו?", מהשאלה הזו אדם מתחיל את ההתפתחות שלו. איך השאלה הזו מוגדרת, כשאלה על ידע או על רגש?

הטעם בחיינו, לפי המילה "טעם", זה רגשי. כמו שאנחנו עכשיו מרגישים את החיים, כל אחד מרגיש איך שהוא מרגיש. המקובלים אומרים שיש טעם מיוחד לחיים, זה טעם שעוד לא טעמנו. טעם מיוחד. טעם שאדם מרגיש כשהוא נמצא בעולם שכולו טוב, שהכול פתוח, נצחי, שלם. טעם שאדם מרגיש את עצמו למעלה מכל ההגבלות, שכּל הטעמים שהוא רק יכול לתאר לעצמו כטובים, נכללים שם.

העיקר שהוא יוצא מההגבלות של העולם הזה. אנחנו מוגבלים בזמן, החיים שלנו קצרים, כמה פעמים ביום אנחנו מצטערים, שמחים קצת. אם אנחנו נעשה חשבון על החיים שלנו, אז ודאי שרוב האנשים יגידו שלא כדאי לחיות. אנחנו שמחים כשאנחנו מולידים ילדים, אבל אנחנו לא כל כך מרוצים מהחיים שלנו, שהם כולו מאבק איך לשרוד, וכמה יגיעה אנחנו צריכים לתת, כדי להגיע לקצת תענוג, מילוי, סיפוק.

יותר מזה, אם עושים חשבון על כל האנושות, עד כמה שהיא סובלת, כמה אנשים גוועים מרעב, כמה אנשים ממש פוחדים לצאת לרחובות, כמה אנשים נמצאים בלחצים למיניהם. הדאגות שלנו כל הזמן מטרידות אותנו, והחיים שלנו יותר גרועים משל החיות, זה לא סתם דאגות, אלה דאגות קיומיות. אם אנחנו רוצים או לא רוצים, כל הזמן אנחנו נמצאים בחיפוש איך לפתור את הבעיה.

אנחנו לא מודעים עד כמה כל רגע בחיים, אנחנו מחפשים איך להימנע ממשהו רע ואולי להגיע לאיזה טוב. איך אני יושב, איך אני מסתובב, הולך, מסתכל. בכל רגע אני בודק את עצמי, את הגוף שלי, המערכות שבו, כל הזמן אני נמצא במצב שאני כולי בעבודה קשה איך להחזיק את עצמי איכשהו בפחות סבל. וכמה מקורות הטרדה יש לנו, מעצמנו, מהקרובים שלנו, ילדים משפחה וכולי.

זאת אומרת, ודאי שהטעמים שאנחנו טועמים במשך החיים, הם מנה מאוד מרה. יש שם טיפה, קצת מן טעם טוב והייתי אומר שמה שמחזיק את האדם בחיים יותר מכל, זה הפחד לאבד את החיים, שהוא באמת אינסטינקטיבי. בא אלינו מלמעלה, ממקור החיים, שפשוט אנחנו חייבים לחיות, מחוייבים לחיות, מחוייבים לסבול. ולכן אנחנו קיימים.

אף אחד לא מסתכל על החיים כמו על איזו חוויה. אלא יודעים שאלה מאבקים קשים מאוד, בלתי פוסקים. כמה בני אדם שראיתי, ונפגשתי עם המון אנשים, גם גדולים, וגם עשירים וחזקים כביכול, כולם נמצאים במרוץ. וכל רצונם להשיג ולהשיג יותר ויותר, קצת יותר תועלת ממה שהטבע בעצם מחייב אותם. כל הזמן לרוץ להישגים. אדם לא מודע עד כמה הוא מקיים בזה את פקודות הטבע. אחד רוצה כסף ואחר כבוד וההוא שליטה. אני כבר לא מדבר על מזון, מין, משפחה, שאלה דברים טבעיים.

זאת אומרת, החיים מחייבים אותנו כל הזמן לרוץ ולחפש איזה מילוי. הרצון הכללי שלנו, רצון לקבל הנאה ותענוג, כל הזמן מחייב אותנו. כמו שיש לי איזו יד מאחור שלוחצת עלי כל הזמן. אני לא יכול להיפטר מזה. ולכן בכל התהליך הזה, בכל ההנהגה הזאת של הטבע אליי, אני רואה שהטבע ביד קשה, מחייב אותי כל הזמן, ורק נותן לי לפעמים קצת איזה תענוג שיהיה לך, ובשביל זה אני רץ, וכשאני משיג אותו, התענוג הזה נעלם, מיד.

התענוגים הכי בסיסיים של אוכל נניח, מזון. בזמן שאני אוכל אני נהנה, וכשאני גומר ליהנות ממנו לאן נעלם התענוג? אותו דבר מין. זה עוד יותר ברור. כמה אנחנו משקיעים בזה יותר ויותר ויותר, כמה מערכות בונים לזה. אתה מגיע לזה, מיד זה מסתיים, וכבר אתה חושב במה אני אהנה ברגע הבא. וכל פעם ריצות בלתי פוסקות לכאן ולשם. המרוץ הזה מעייף מאוד, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום.

בן ציון: המרוץ הזה שוחק.

הוא שוחק את האדם, ודאי. לכן לחיים שלנו אין טעם. כי אפילו שאתה משיג איזה טעם, הוא מייד נעלם. ואתה מבין שאתה משיג את הטעם הזה לרגע אחד, רק כדי שאתה תעשה דרך ארוכה כדי להשיג אותו. וזה תענוג רגעי בלבד כדי שיהיה לך עוד פעם סיבה לרוץ.

בן ציון: עוד מחזור נוסף.

ולכן אם אפשר להגיד מה הטעם בחיים שלנו, הטעם בחיים שלנו הוא מר מאוד. החשבון יוצא מינוס אחד גדול. מה שאין כן, אם אנחנו מדברים על החיים, איך אנחנו יכולים לבנות חיים שדווקא יהיו מלאים בתענוגים, כי אם הטבע שלנו הוא רצון ליהנות, האם זה אפשרי?

בן ציון: זה נשמע מוזר, שיש רצון להנות והטבע לא ממלא אותו.

. אנחנו רואים שהבעיה היא ברצון שלנו עצמו. כי הרצון מכוון איך אני נהנה וברגע שאני נהנה, בצורה כזאת, התענוג מבטל את הרצון, הוא מוחק אותו. רציתי משהו, כשרציתי, הייתי במינוס, חסר לי. מילאתי את החיסרון הזה, את רצון הזה, ואז הגעתי לאפס. הגעתי לאפס, מתבטל החיסרון, מתבטל התענוג. התענוג שאני מרגיש הוא רק כשאני ממלא וממלא את הרצון שלי. נניח אני רעב מאוד ואז אני נהנה מאוכל, נהנה, נהנה. נניח שאני אוכל חצי שעה.

בן ציון: זה הרבה, כן.

הרבה מאוד, אבל כשאני חצי שעה נמצא בזה, אז כל עוד אני נהנה מהאוכל, מסעודה, אולי יחד עם שיחה עם חברים או משפחה, אז אני נהנה. ברגע שזה נגמר, נגמר התענוג, אני לא מרגיש את התענוג. אני מרגיש תענוג שממלא את החיסרון והבעיה היא שתענוג מבטל את החיסרון, פלוס ניכנס למינוס ואז נעשה אפס, ואני נשאר באפס. זאת אומרת, איפה החיסרון שלי?

בן ציון: היה רעב, הוא כאילו נעלם.

הרעב נעלם וגם התענוג נעלם. אז אם אנחנו מסתכלים על זה בצורה מדעית, איך אני יכול לבנות מצב של תענוג בלתי פוסק, אני צריך לבנות מנגנון כזה, שכמה שאני מקבל תענוג, אני לא מכבה את החיסרון.

בן ציון: מאיפה בא הרעיון הזה?

אני מסתכל על זה בצורה מדעית.

בן ציון: זה כמו איזו המצאה חדשה.

אני מסתכל על מינוס ופלוס, מה אנחנו עושים כדי לעשות מזה "פרפטום מובִּילֶה".

בן ציון: מנוע שמניע את עצמו כל הזמן.

מנוע נצחי. איך אני אעשה את זה? בעולם שלנו אנחנו לא רואים. ולכן בעולם שלנו אין במכאניקה מנוע הנצחי.

בן ציון: תמיד צריך דלק. מתישהו הדלק נגמר.

האם אפשר לעשות זאת? ויש לנו פתרון מאוד פשוט, שהוא קיום חיים הפוכים. אם אני נהנה בעצמי, התענוג מכבה את ההנאה. אבל אם אני מהנה לאחרים, על ידי זה אני לא מכבה את התענוג שלי. אני כל הזמן מעוניין לתת יותר ויותר נניח, לילדים שלי, לקרובים שלי, למי שאני אוהב ואז אני כל פעם נהנה. זה שאצלם התענוג נכבה, זו בעיה אחרת, נדון על זה. אבל בינתיים אני נהנה. אם יש לי ילד קטן ואני נהנה לתת לו, ולתת לו, אז כל הזמן יש לי תענוג.

בן ציון: כן, זה בלתי פוסק.

זאת אומרת, אנחנו לומדים שיכולים להיות בחיים, בעולם שלנו, בטבע שלנו, תענוג בלתי פוסק. רק הבעיה היא שיהיו לפניי אנשים שאני ארצה לחלק להם, ארצה לתת להם, ושיהיה לי מה לתת להם. ואם גם כל האנשים האלה יהיו מסודרים בצורה כזאת, שכל אחד מהם ירצה לתת לאחרים, אז אנחנו יכולים להתחלק כל הזמן ביחסים יפים אחד לשני, ואז יוצא שכל אחד ואחד מאיתנו נהנה. נהנה מזה שהוא משפיע לאחרים ומהשפעה שלו האחרים נהנים.

הם בעצמם, גם נהנים מזה שמתחלקים עם אחרים, ממלאים את האחרים, ובצורה כזאת החברה יכולה להתקיים, והיא תהיה חברה שלא נמצאת כולה בצער כמו שאנחנו היום, אלא כולה תהיה בשמחה, בתענוג בלתי פוסק.

צריכים לפתח את הנושא הזה. אנחנו מגיעים למצב שאפשר לקיים אותו. הבעיה היא בטבע האדם, שאותו צריכים לתקן. אנחנו נראה יותר אנשים שנראים לנו קרובים ואז אין לי בעיה להשפיע להם, לתת להם, לדאוג להם, ומהדאגה הזאת אני מרגיש תענוג, על ידי זה שאני דואג להם אני נהנה. אפילו שאני עובד קשה, אני בזה נהנה. כל אחד מאיתנו רוצה לעבוד כדי להגיע להביא משהו לילד.

זה שאני עושה משהו, אפילו בצורה קשה פיזית, אבל אני יודע שמזה הוא נהנה אחר כך, זה גם מביא לי תענוג. אפילו יגיעה הופכת להיות לתענוג. לא בזה שאני מביא לו, אלא שאני מכין לו את החבילה הזאת שמזה הוא נהנה, גם זה מביא לי תענוג. מלכת אנגליה נניח, או לא חשוב על מי, אתה חושב שאדם עשיר מאוד לא רוצה להאכיל את הילד שלו במשהו בעצמו? כן. הוא לא רוצה לנקות אותו קצת? הוא לא רוצה להתעשע עימו? כן.

בן ציון: ודאי.

אמנם הוא יכול להגיד "תעשו את העבודה", אבל בשבילו זו לא עבודה, זה הופך לשעשוע. זאת אומרת, כאן אנחנו גם לגמרי מתפטרים ממושג היגיעה. העבודה, היגיעה, הנטל הופך למשהו יפה, טוב, להרפתקה. ובאמת אפשר להגיע לזה רק בתנאי שאני מתחיל לראות את האחרים כקרובים שלי. ולא סתם אנחנו מגיעים דווקא בימים אלה, לתקופה היסטורית כזו שאנחנו מתחילים להרגיש עד כמה אנחנו קשורים האחד לשני, תלויים זה בזה. החיים שלנו מתחילים להראות לנו יותר ויותר שאנחנו בתוך הטבע שלנו, בינינו, מתחילים לגלות ממש את רשת הקשר בינינו, את התלות ההדדית שמקיפה, קושרת וסובבת אותנו ללא הגבלות, ללא שום מרחקים בכלל, ממש.

זה לא שמתוך חמישה אנשים שאני פוגש, אני מגיע למישהו שאני מכיר וכן הלאה, לא. אלא בכלל, בכלכלה, בחינוך, בתרבות, בבטחון, בכל מה שיש, אנחנו מיום ליום מגלים יותר ויותר עד כמה אנחנו תלויים. והתלות הזאת בסופו של דבר תחייב אותי ואת כולם להיות ולהכיר שאנחנו קשורים.

סגרנו את המנעול הזה ואנחנו קשורים יחד כאילו שכולנו נמצאים בחדר קטן, תלויים האחד בשני. ואם אנחנו תלויים זה בזה איך יכול להיות כאן מקום לריב, למלחמה, לתחרות, להתנהגות נוקשה, קשה, אגואיסטית? לא. אלא, אין ברירה ואנחנו חייבים לעבור לפסים אחרים. אם אני תלוי בך, ואתה תלוי בי, אז אנחנו קרובים. זו לא קירבה שאתה דוד שלי או אח שלי, אלא זו קירבה של הכרחיות הקיום, שאנחנו תלויים האחד בשני.

אם יש לך מים ולי יש לחם, ואתה בלי לחם לא יכול ואני בלי מים לא יכול, אז אנחנו כבר מתחילים מאין ברירה להיות תלויים זה בזה וקרובים זה לזה. לכן הטבע מקדם אותנו עכשיו למצב שנצטרך להחליף את עצמינו, אפילו שאנחנו לא רוצים, להביא את עצמינו למצב שכולנו נצטרך להשפיע זה לזה. לחלק, להשפיע, ליהנות מזה שאני נותן לך, כי בתנאי הזה גם אני יכול לקבל מאחרים. וכך כל אחד כלפי כולם ואז נגיע לעולם שכולו טוב. לטעם הנכון בחיים. כך שאנחנו נרגיש את החיים מלאים בתענוגים בלתי פוסקים, ללא שום הגבלות, פחדים ותסכולים. שאני לא אצטרך כל כך להתגונן מפני אחרים וכל הזמן לחשוב על ההווה והעתיד, אלא אני רק אדאג איך אני נותן לאחרים ובכך אני מבטיח לעצמי גם חיים מלאים בכל המובנים.

בנצי: מתי מגיעים למניע להרגשת האחר, לצורך להרגיש את האחר?

זה קורה כשאני מתחיל לגלות שאני תלוי בו. ברגע שאני מרגיש שאני תלוי בו אז אני מחויב כבר להרגיש אותו כקרוב. גם בחיים שלנו אפילו היום, נניח שהייתי דוחה ושונא מישהו ולא רואה אותו בכלל כקרוב אלי ולא רציתי לראות אותו בקרבה בכלל ובאופק. ופתאום מתגלה שהאדם הזה הוא בעל דברים שחשובים לי, אז אני מתחיל להתייחס אליו אחרת. ואז אני רואה מתוך האגו שלי, מתוך הרצון לקבל שלי כמה אני פתאום מתחיל לייחס לו חשיבות, ולראות שלא יקרה לו משהו, שבאמת יהיה לו כל טוב. כי אחרת אני לא אקבל ממנו את מה שיש לו. כמו שהיום אנחנו תלויים באיזו מדינה שתספק לנו חומרי דלק ומדינה אחרת גז או מזון, אנחנו מתחילים להרגיש שהמדינות האלה חשובות לנו. אנחנו כבר מתחילים לדאוג מה יקרה להן. אני כבר לא יכול לעשות איתן מלחמה, אני דואג שיהיה להן שלום. אין ברירה. ואז בצורה כזאת אנחנו מגיעים לקשר ההדדי, היפה בינינו. זאת אומרת מה שחסר לנו סך הכל, זה לגלות את הרשת שקושרת בינינו, שכולנו תלויים זה בזה.

בנצי: זה לא נשמע כדבר חיובי לגלות שאנחנו תלויים האחד בשני.

למה? רק זה יכול לחייב אותנו לשנות את היחס האחד לשני.

בנצי: כן, אבל להרגיש תלויים אחד בשני. זה לא שפתאום גילינו שאנחנו מאוהבים אחד בשני, אתה אומר שקודם כל צריך לגלות תלות כאילו שאנחנו קשורים באזיקים האחד עם השני.

זה שאני תלוי בו, זה יפתח בי רגש אהבה אליו. זו לא אהבה טבעית כמו שיש לי לילד שלי, ולבני משפחה. זו אהבה לא טבעית, זו אהבה על טבעית, שהיא עוד יותר חזקה. היא עוד יותר חזקה, כי כשהילד שלי הולך ממני אני לא כל כך חושב עליו, הוא כבר גדל והוא לא חושב עלי, אם הוא מסתדר בחיים אז וודאי שזה כך, ואילו במקרה הזה אנחנו נשארים בתלות הדדית שעוד ועוד מתפתחת.

בנצי: ואתה אומר שהתלות הזאת תפתח בנו גם את רגש האהבה.

כן, בדיוק. אם אני תלוי במישהו אני אוהב אותו. אני הופך לאהוב אותו, אני לא שונא אותו כי אני כבר דואג לטובתו, אני דואג לשלומו.

בנצי: זה טבוע בתוכנו?

ברצון לקבל שלי.

בנצי: זה בטבענו. זאת אומרת שזה תהליך.

אין כאן שום דבר על טבעי, אלא רק לגלות את הקשר בינינו שכולנו תלויים האחד בשני.

בנצי: למה הרגשת האחר נקראת "התעלות מעל האגו", מעל הרגש האגואיסטי? למה אני לא יכול לשמוע מה האחר רוצה ולמלא את הרצון שלו.

כי בצורה הרגילה שלנו, באופי הרגיל שלנו, במצבים שיש היום עדיין, אנחנו מסתכלים על האחרים רק בצורה של, איך אני יכול ליהנות ממנו, איך אני יכול להוציא מה שאני צריך, ואם לא, אז שהוא לא יהיה קיים, בשביל מה אני צריך אותו. ברגע שאנחנו מתחילים לראות שכולנו תלויים האחד בשני אז אני כבר צריך את כולם, כל העולם נברא בשבילי ואני צריך לדאוג לכל העולם.

בנצי: האהבה הזאת מתפתחת מתוך כדאיות?

כן ודאי. למה לא, מה רע בכך?

בנצי: לא רע. אז במה היא תהיה שונה מהאהבה שיש ביננו עכשיו שגם היא מתוך איזו כדאיות?

היא גם מתוך כדאיות, היא לא שונה בשום דבר. הבעיה היא רק שאני צריך לאהוב את כולם. ובשביל זה שהיא תתפתח לצורה שאני אוהב אותם יותר ויותר. אז מה אם זו תהיה אהבה אגואיסטית? כי מתוך האגו שלי אני אפתח אליהם יחס שכולנו משפחה אחת, ואני חייב להתייחס אליהם כמו לבני משפחה שלי.

בנצי: אז זה בסדר שזה צומח מהאגו?

כן.

בנצי: אז מה זה נקרא "מעל האגו"?

מעל האגו הקודם, שבו דאגתי למלא רק את עצמי. עכשיו הבנתי שאני לא מסוגל למלא את עצמי אלא רק לרגע קטן וזה ממש מילוי שקרי. אבל כשאני ממלא אותם אני יכול לקבל מהם בחזרה את היחס הזה. כשאני ממלא אנשים שיקרים לי, אני נהנה מזה שאני ממלא אותם. מזה שאני מביא להם מילוי והם נהנים, אז אני נהנה. אני בונה כאן יחס, אני בעצמי בונה כאן יחס מיוחד. זה לא כמו שאני דואג לילד שלי. נניח שכל הזמן דאגתי לילד שלי, וכשהוא היה בן שלוש או ארבע פתאום נודע לי שהוא לא שלי. איך אז אני מתחיל לשנוא אותו עכשיו לאחר שהשקעתי בו את כל החיים. כאילו שהוא אשם בכך. הוא לא אשם, אבל איך אני משנה אותו היחס, עד כמה זה יכול להיות דרמה לאדם.

בנצי: יש גם כאלה סיפורים בעיתונות שמגלים שהילדים של מישהו אחר, של אימא מאמצת ואימא טבעית ויש עם זה באמת הרבה פרשיות.

כן, אז לפעמים האדם מסכים עם כך והוא ממשיך ומקבל את זה כי הוא כבר התרגל שהוא שלו.

בנצי: הוא כבר נקשר.

כן, והוא מבין שהילד לא אשם. עם האישה אולי באמת יש כאן בעיות. אבל יש הבדל בין זה שהוא שלי וטיפלתי בו, ועכשיו הוא כבר לא שלי, זה הבדל. ובגישה החדשה הזו שאנחנו מגלים את הקשר בינינו, אני מתייחס כך לכולם, שכולם שלי. זאת אומרת, זה באמת דבר על טבעי.

בנצי: אז נשאלת השאלה, אם האדם לא מצליח למלא את כל הדאגות שלו איך הוא מצליח להוסיף לעצמו את הדאגה של החבר?

הוא אף פעם לא יכול. הוא יכול למלא רק את הדאגות שלו כלפי האחרים.

בנצי: מה זה אומר?

אני אף פעם לא יכול למלא את עצמי כמו שכתוב "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", אבל כשאני דואג לאחרים, בזמן שאני דואג להם, בזמן שאני ממלא אותם, אני נהנה. זה הופך להיות התענוג שלי. כמו לתינוק, כשאני ממלא אותו אני נהנה, בזמן הטיפול בו.

בנצי: ברור. איך אדם עולה מעל לדאגות הפרטיות שלו ומצליח למלא דאגות של אחרים?

אם הוא רואה אותם כקרובים, אז הוא מעלה את עצמו לרמה אחרת של יחס אליהם ועובד מתוך זה.

בנצי: זאת אומרת שהוא לא מרגיש את הדאגות הפרטיות שלו?

לא, כל הדאגות הפרטיות שלו הופכות להיות לדאגות כלפיהם, כלפי החיצוניים האלה שהופכים להיות הקרובים. הם יותר יקרים לו מעצמו. הוא מוכן להשקיע את עצמו, את היגיעה שלו, את הכל כדי למלא אותם.

בנצי: יש פה איזה חילוף מערכות?

כן. הוא בונה מערכת שנייה, הוא בונה מערכת לאותה מערכת שעכשיו מתגלה בינינו, כקשר בין כולם.

בנצי: זה קורה בתוך האדם. זו לא מניפולציה שהוא עושה.

לא, זה מתגלה מתוך הכרחיות.

בנצי: זו ממש התפתחות נפשית?

כן. פתאום גיליתי שכל בני העיר שלנו, כולם משפחה אחת, הם קרובים שלי. או שהם לא קרובים שלי, אלא הגענו למצב שבמו עינינו אנחנו רואים שכולנו תלויים האחד בשני, אז ככל שאנחנו מתחילים לדאוג שלכולם יהיה בסדר, אנחנו מגיעים לחיים שכולם בשוויון, כולם שווים. ומתחיל להיות ממש סדר אחר של החיים.

בנצי: אנחנו כל פעם מגלים עולם רגשות חדש, אבל הוא מתקרב להרגשה מתכנית לתכנית.

אני מקווה שנגיע לכך עוד מעט.

בנצי: תודה רבה לך הרב מיכאל לייטמן, תודה רבה לכם צופים יקרים ונתראה בתכנית הבאה של "מקובלים כותבים". שלום ולהתראות.

(סוף התכנית)