בלב בוער לחיבור בכנס

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 17.05.25 – אחרי עריכה

דודי: הכנס מתחיל ביום חמישי, ממש עוד כמה ימים. אלו יהיו שלושה ימים של כנס, חמישי, שישי, שבת, ולך יהיו שני שיעורים ביום. אין שיעורי בוקר, במקום זה מתחילים מהבוקר עד הערב.

חמישי, שישי, שבת.

דודי: כן. יהיו לך שני שיעורים ביום, שעה וחצי כל שיעור. שעה וחצי שיעור בוקר, שעה וחצי שיעור צהריים, וכך שלושה ימים ברצף. הנושא הוא "אין עוד מלבדו".

אין בעיה.

דודי: מה המיוחד בזה שבכנס הזה יש התאספויות בכל נקודה בעולם, זה לא באזור גיאוגרפי אחד, אלא ממש במקום מרכזי בכל יבשת, כאילו עשינו כאן כיבוש עולמי.

בטח שעשינו. כי קודם כל לא היה לנו מזמן דבר כזה, זה דבר ראשון. ודבר שני פשוט עבדנו על זה, בכל זאת כמה ישיבות, כמה קבוצות, נסיעות, וגם עכשיו, נתנו לזה חשיבות. מה עוד? אני לא יכול להגיד, אבל מורגש, לי זה מורגש.

דודי: מה מורגש?

שבטח הכול הוא בעזרת ה', וודאי שהכול מהתחלה עד הסוף זה הוא עושה, אבל עם זאת ברור שגם אנחנו עשינו כאן.

דודי: בחמישה ימים שנותרו לנו עד לכנס, מה עוד אנחנו יכולים להוסיף כדי להגיע ממש מבושלים, בוערים, מוכנים לכנס?

צריכים לחשוב על דבר אחד, "אני רוצה להיות בהתפעלות מחבריי", זה הכול. את זה צריכים לחזק.

מושי: מה יותר חשוב, האם לתת התפעלות לחברים או להיות בהתפעלות מהחברים?

לתת.

מושי: לתת יותר חשוב מאשר להתפעל.

לתת התפעלות, להראות שאתה נמצא עם לב בוער, זה מה שחשוב.

רואי: לב בוער לֶמה?

לחיבור. מה זה כנס? כנס זה חיבור.

אילן: במה אנחנו מחייבים את הבורא?

אנחנו מחייבים אותו בזה שאנחנו בוערים בפנים.

אילן: האם צריך לדעת, להרגיש שהבעירה הזו היא לא על מנת לקבל? היא יכולה להיות לא לעל מנת לקבל?

אני לא חושב. את זה תעזוב. אם אתה מרגיש שאתה לא דבוק ברעיון הזה, אז אל תיגע בו.

שמעון: יש הרי חברים שלומדים כבר, עשרים וחמש שנה, שלושים שנה, משקיעים את כל החיים, מכל הכלי העולמי. האם אתה חושב שאנחנו מוכנים להגיע באמת ל"אין עוד מלבדו"?

אנחנו מוכנים לדברים הרבה יותר גבוהים, אבל הכול תלוי איך אנחנו מגישים את זה לבורא. אנחנו חייבים להיות כולם יחד, כשכל אחד מדליק את חברו. אם זה יהיה כך במשך הימים האלה עד הכנס ובזמן הכנס, אז זה יהיה מורגש בתוצאה.

דודי: אני יכול להדליק את החברים שנמצאים סביבי, אבל יש עוד הרבה התאספויות בעולם שאני לא קשור אליהם.

אתה לא יודע מה אתה עושה.

דודי: מה בכוחי לעשות?

לחשוב על כל חבריך שאתה רוצה להיות יחד איתם בחיבור אחד, ושכך ירגישו כולם.

דודי: אבל יש לי חלקה פיזית קטנה סביבי, אנשים שנמצאים איתי.

פיזית זה לא חשוב, זה לגמרי לא שייך לחכמת הקבלה.

דודי: איך אתה מעורר אנשים, חברים שנמצאים מעבר לים, על פני כל הגלובוס?

אם אני חושב כך, אז כך זה עובד. ולא רק אני, כך כולם, כל אחד.

דודי: אתה אומר שאנחנו מוכנים אפילו לדברים הרבה יותר גבוהים, מה מעכב אותנו?

אנחנו בעצמנו. מה השאלה?

שמעון: אנחנו מעכבים את עצמנו?

אנחנו בעצמנו, עם זה שמדליקים את האש בתוך הלבבות, גם רוצים לכבות.

דודי: מה זה הדבר שרוצה לכבות, האגו?

כן.

דודי: איך אפשר לנטרל אותו?

אתה לא יכול לנטרל אותו. אתה צריך לדאוג לבעירה פנימית שהיא תדליק את כל בני ברוך.

דודי: ביד אחת יש לי מבער שאיתו אני מדליק אש בכולם, ביד שנייה יש לי מטף כיבוי שאיתו אני מכבה את האש.

למה?

דודי: כי האגו שלי רוצה לכבות את האש.

זה האגו, זה לא אתה, אתה לא החלטת.

דודי: מה זו ההחלטה שאדם צריך לקבל שהוא יכול להבעיר בלי לכבות את האש?

אתה רוצה להבעיר את כל הרצונות, המחשבות, הפעולות של החברים, במשך כל הימים האלו עד גמר הכנס.

אילן: אז הכיבוי, ההתגברות על האגו הזה, הוא פונקציה של החיבור בינינו.

נכון, כן. מה לא פונקציה של חיבור? הכול הוא תוצאה מהחיבור.

אילן: הכוח הזה שהחברים מפעילים עליי, עליי לכפות אותו על עצמי.

כן.

רואי: האם התוצאה של הכנס היא כבר כתובה, הבורא כבר החליט מה התוצאה?

את זה אני לא יודע. בינתיים אני אפילו לא ניסיתי להתקרב ולהציץ. אני חושב שאנחנו צריכים להשקיע בזה יותר. צריכים לדרוש מכל הקבוצות, אלו שיותר קרובות אלינו, שחייבים אנחנו יחד לעורר כל אחד ללימוד המשותף לכנס.

ולאד: הבורא מפעיל כל אחד מאיתנו בצורה אגואיסטית, לכן אנחנו כל אחד כביכול בנפרד. איך לשכנע אותו להפעיל אותנו בצורה אלטרואיסטית, בצורת חיבור, אהבה?

תראה לו שהכוונות שלך כאלה. אתה לא יכול לרמות את הבורא. אתה רק יכול לרמות את עצמך ולהתפלל אליו שהוא יחליף את הכוונות שלך במקום לקבל, ל-להשפיע.

ולאד: ומה ישכנע אותו עכשיו? למה לא הצלחתי לשכנע אותו עד עכשיו?

בסדר, זה לא אומר כלום. אנחנו רואים את זה מכל הכתבים, מקובלים אומרים שאסור להתייאש, אסור להפסיק תפילה בכלום, שום דבר. אם אתה מסים את התפילה, תתחיל את הבאה, כל הזמן. ובאמת אני חושב שזה כנס מיוחד. יש הרבה קבוצות שגדלו, ואנחנו כן יכולים להרגיש את התלות שלנו בהן ושהן תלויות בנו. זה יהיה בסדר.

דודי: אני עסוק הרבה בהכנות לכנס מצד התוכן ומצד עוד הרבה עניינים, וכל הזמן טרוד, לא יודע, אולי הרב לא יופיע בחלק מהשיעורים, אולי יהיו בעיות טכניות. בא אלי חבר ואמר לי "מה אתה יותר מדי דואג? בכנס הכול יהיה בסדר, אין לך מה לדאוג בכלל". ואמרתי "אבל מה, לשחרר את כלב השמירה הזה בפנים, שכל היום מרחרח ודואג"? אולי אני לא פועל נכון? אני מבקש ממך עצה, צריך להיות רגוע, לא לדאוג, הבורא מנהל פה את הכנסים שלנו?

אין דבר כזה שאתה תהיה רק בכוח אחד, בכוונה אחת, לא, חייבים גם זה וגם זה, את כל הדברים יחד. ולמעלה מהכול זה החיבור שלנו שדווקא הוא יהיה מורגש בתוך הכנס, שלנו הכוונה על כל הכלי העולמי

דודי: אז אני לא בא בגישה כזאת של, "הכול יהיה בסדר, אין מה לדאוג", זה לא בריא ככה להיות, כאילו לשחרר את זה לבורא?

לא, ודאי שלא.

דודי: גם דרוך מבפנים וגם בטוח בו?

אני זוכר את רב"ש איך הוא היה מתוח מאוד ובזמנים כאלה.

דודי: אבל איפה הדבקות בכוח אחד שמנהל ומשגיח?

לא, אין דבר כזה.

דודי: כביכול אדם לוקח על עצמו את האחריות ולא הכול על הכוח העליון.

שייקח. שתהיה לו תפילה בלתי פוסקת לבורא.

שמעון: אני מרגיש שזה הכנס הכי מיוחד בעולם, אני מרגיש שזה הולך להיות כנס אחר לגמרי, ממש הולך להיות שינוי. ובעוד כמה ימים מתחיל הכנס ויש בעיתה ויש באחישנה, איך להחיש עוד ועוד, ולהגיע לכנס מוכנים?

אנחנו צריכים בהרגשת הכנס בתחילתו, להרגיש שעשינו הכול כדי שהמחשבות שלנו יתכללו יחד זה בזה ובבורא, ושהוא יענה לנו על כל מה שמגיע לנו. ומה שלא מגיע, אז שאנחנו נדע בדיוק על מה שלא מגיע ונהיה בכוח, בהתעוררות לדאוג לזה. זה הכול.

דודי: מתי מסתיימת הכנה לכנס? מתי אדם אומר "זהו, סיימתי את ההכנה שלי, מפה והלאה כבר הכול בסדר"?

אין דבר כזה. מפה והלאה כלום?

דודי: אבל אנחנו אומרים שהכול תלוי בהכנה לכנס. אדם ככל שהוא עושה הכנה, על זה הוא מקבל.

כן.

דודי: אז יש כנראה איזו נקודת סיום, שהוא סיים את ההכנה, מפה והלאה זו כבר התוצאה, הוא כבר הולך לקבל תגובה כלשהי. או לא?

התוצאה מהכנס היא לא בזמן הכנס.

דודי: מתי?

את התוצאה מהכנס אנחנו קובעים.

דודי: כשאומרים, "הכול תלוי בהכנה", מה זה, הכול תלוי בהכנה?

הכול תלוי בהכנה שלנו. עשינו את ההכנה, הוצאנו אותה למימוש? זהו. לא שאני הולך לנוח או לשכב עד סוף הכנס, אלא אנחנו עשינו מה שבכוחנו, ידוע לנו שאי אפשר לעשות יותר. לנו ידוע, וזהו, ועכשיו צריכים להתחבר. החיבור הוא תרופה לכל דבר.

רואי: כביכול יוצא שכל התוצאה של הכנס, כולה נקבעת מתוך מה שהכנת לכנס.

כן.

רואי: יוצא שהכול תלוי במה שהכנת לכנס, זאת תהיה גם התוצאה שלך.

לי ברור שאני לא יכול להוסיף למה שלמדנו במשך חודשים האלה.

רואי: אז מה קורה בכנס עצמו, אם כל הכנס הוא תוצאה ממה שהכנו?

חיבור. חיבור במחשבות, חיבור ברצונות, חיבור בעזרה הדדית. כנס זה כינוס, זה חיבור.

רואי: כנס זה רק חיבור, בזה מתעסקים. נקי. אבל את התוצאות אנחנו כבר קבענו עכשיו, בהכנה שלנו.

כן.

דודי: את התוצאות שיהיו מהכנס אנחנו כבר קבענו במה שהכנו את עצמנו.

כבר עכשיו, כן.

דודי: מה ההבדל בין עבודת האדם בזמן ההכנה ובזמן הכנס?

בזמן ההכנה אדם צריך לדאוג שהוא יהיה קרוב לכולם.

דודי: בזמן ההכנה אדם צריך להיות קרוב לכולם. מה העבודה שלו בזמן הכנס עצמו?

בזמן הכנס הוא רוצה להיות פרוש בכל המשתתפים.

רואי: מהי בדיוק הפעולה הזאת שאתה פרוש על כל משתתפי הכנס?

אני רוצה לדאוג לכולם ולחשוב שבדאגה הזאת אני מכסה את כולם.

רואי: על מה בדיוק הדאגה שלי? כשאני דואג לכולם, על מה דואג עבורם?

להשתתפות שלהם בחיבור.

רואי: קודם אמרת שאתה מרגיש שהכנס הזה הוא מאוד מיוחד.

הוא מאוד מיוחד, אנחנו לא היינו בכזאת צורה.

רואי: מה אתה מרגיש שמיוחד בכנס הזה לעומת הכנסים הקודמים?

אני לא יכול לומר, אבל אני חושב שנרגיש את זה.

דודי: מקובל מרגיש את המצבים שהתלמידים שלו ירגישו בעתיד?

כן.

דודי: אתה עוצר את עצמך מלומר לנו, לשתף אותנו במה שיקרה לנו?

אני לא יכול להסביר. אבל זמן הכנס הוא זמן מיוחד שכל כולו, הצלחתו והשפעתו, תלויים בכמה בזמן הזה החברים ייצאו ויצליחו להתחבר. זה העיקר.

דודי: הרבה חברים, גם נציגים, גם ראשי שפות, כמעט מאה חברים וחברות יוצאים לתמוך. למה אתה מצפה מהנציגים של בני ברוך פתח תקווה שיוצאים לכל הקבוצות בכלי העולמי?

אני חושב שכל אדם שנמצא בבניין הזה צריך להרגיש שהוא שייך לנציגות מיוחדת. אם הוא נמצא בכנס, לא חשוב איפה, אפילו לבד באפריקה, אז הוא נמצא בשליחות. עליו להיות ממש כשליח מיוחד, על אף שאף אחד לא אמר לו מילה, והוא בעצמו אולי נסע במקרה ונפל במקרה לאיזה מקום, כל אחד צריך לחשוב שיש לו תפקיד.

דודי: מה התפקיד שלו?

התפקיד שלו להיות הנציג שלנו, של כל בני ברוך העולמי, הוא מייצג אותו באותה קבוצה שאליה נפל.

רואי: אתה יכול לתאר את התמונה הזאת של להיות נציג בני ברוך העולמי, אתה יכול לתאר איך אדם כזה פועל, איך הוא מתנהג, איך הוא חושב?

אני לא יודע איך להגיד.

אילן: כשאמרת את המילה נציג, עברה לי מחשבה בראש "נציג של הבורא".

זה יותר מדי.

אילן: למה זה יותר מדי?

כי אתה לא יכול לדרוש מכל אחד כזאת מסירות ונוכחות.

אילן: ובכל זאת אנחנו יודעים מהרבה דוגמאות שהיו לנו, גם מנסיעות שלנו לקבוצות, שכשאנחנו מגיעים לקבוצה, מסתכלים עלינו כעל ממש דוגמה גדולה, וכל אחד מרגיש, גם דיברנו על זה, מחויבות כלפי המקום שהגענו אליו, כלפי החברים.

כן.

אילן: אז למה אי אפשר לדרוש? לא סתם אדם מגיע לשם.

בסדר גמור, אני לא מתנגד ודאי.

מושי: מה אפשר להמליץ לחברים חדשים? אולי אלף איש מתוך כלל המשתתפים יהיו חברים שמשתתפים בפעם הראשונה בכנס. מה אתה ממליץ להם?

מה המטרה של אדם פרטי?

מושי: לנו זה ברור, אמרת לנו שאנחנו צריכים לתת התפעלות, אבל אדם חדש שמגיע בפעם הראשונה, לא מודע לכך שצריך לתת התפעלות. הוא גם לא יודע מה זה, הוא הגיע בפעם הראשונה. יושבים סביבו מאתיים, שלוש מאות, חמש מאות איש, זה הרבה, ופתאום כולם קופצים ורוקדים ושרים, אלו דברים מאוד מוזרים, בחיים הוא לא חש את זה. אתה מתאר לעצמך איזה אירופאי, צרפתי, שבא בפעם הראשונה, ופתאום רואה כזה דבר. מה אתה ממליץ לו כדי שהוא יוציא את המקסימום מאותו הכנס?

אם הוא חדש אז צריכים להסביר לו "אם אין אני לי מי לי", שהכול תלוי עכשיו בתשומת הלב שלי לֶמה שקורה. ולכן אנחנו צריכים בזמן הכנס להתחבר עם לב פתוח, לפתוח כל אחד את עצמו כדי שייכנסו דברים מהמוח ומהלב של כל אחד ואחד מהמשתתפים לתוך האני, לתוכי.

זה העיקר. לא חשוב כמה האדם מבין, אם הוא כל הזמן יהיה בהקשבה לתפוס את הכנס, זה יספיק לו. כל היתר ייכנס מהאוויר, הוא יקבל מהאוויר.

רואי: מה זה נקרא לתפוס את הכנס?

לתפוס, להרגיש אותו, להיות בתוכו, לזרום עימו כמו בים.

דודי: יש פחד שהכנס יחמוק מתחת לאף שלנו, שנפספס אותו. שזה יהיה עוד אירוע, כבר עברנו אלף אירועים כאלה. יש פחד כזה שיהיה עוד חיבור, עוד שיעורים וכולי, ולא נהיה בדיוק הפנימי הזה, בתשומת לב המיוחדת שצריכה להיות לכנס.

זה תלוי בכוונה שלך, איך אתה מתייחס כדי לספוג את מה שבליבם של המשתתפים. יש כאן כלי גדול מאוד, ואנחנו יכולים לספוג ממש את כל מה שיש בו לתוך ליבנו.

דודי: אנחנו לומדים שבשבתות, בחגים, במועדים, יש אור מיוחד שפועל מלמעלה, זה מוכתב. אבל כשאנחנו קובעים אירוע, כשאנחנו קובעים מועד, מחליטים להתחבר בו, זה משנה משהו?

עוד יותר. כשאנחנו קובעים אירוע, אז האור העליון נמצא בהרגשתנו, בהשגתנו במידה שאנחנו מוכנים אליו, והמוכנות הזאת תלויה רק ברצון.

(סוף השיחה)