"פרשת השבוע"

מצורע

בהשתתפות: שמואל וילוז'ני

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 19.01.2015 – אחרי עריכה

שמואל: אנחנו ממשיכים עם הצרה הזאת שנקראת "צרעת", אחרי ש"זרענו", "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", שזה בא ממקום אחר.

לא, זה בסדר גמור. פרשת "מצורע" מדברת דווקא על התיקון של כל הבעיות הקשות שישנן באדם.

שמואל: לבבות שבורים ונדכאים, זה מה שהבורא רוצה.

כן, זו בדיוק הפרשה. אתה צריך לגלות כאילו כל מיני "מחלות עור" שלך. אמנם זה באמת סימנים מאוד מאוד לא טובים ולא יפים, אנחנו יודעים שזה מחלות שאי אפשר לרפאות.

שמואל: כן, בפעם הבאה נקרין שקופיות ברקע ונראה על מה מדובר.

זה דברים איומים, אני במיוחד מבין את זה, גם מתוך הסבל שלי.

שמואל: אבל פה זה "צרעת" רוחנית גם.

כן. יש לנו מוח, עצמות, גידים, בשר ועור.

שמואל: זה אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש.

כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין.

שמואל: ידעתי שמשהו חייב להיות, המבנה ברור.

כן, המבנה פשוט.

שמואל: חי, צומח, מדבר, חיה, יחידה, מוחא וליבא.

כל המוסיף גורע. אתה מתפעל מזה שהכול קומפקטי מאוד.

שמואל: אני מתפעל מזה שהכול כל כך מושלם. שהכול כל כך מחובר, ואנחנו לא רואים את זה.

כי אתה מפספס תמיד. תמיד אתה רץ רץ רץ ופתאום אתה עובר ליד זה וכבר מיד רץ הלאה. וקודם כאילו היית מכוון לזה, פתאום אתה הולך קדימה.

שמואל: זאת אומרת.

שזה עובר לידך.

שמואל: כן. אתה קם ואומר, ואללה, איזה טיפש הייתי אתמול.

ואתה מסתובב, ורוצה לחזור ולרוץ ושוב.

שמואל: אתה תופס את זה ולא תפסת שום דבר.

כן. אז באה אליך הכרחיות פנימית לתקן את הסטייה הזאת שאתה מגלה אותה ונקראת "מצורע". איך לתקן את זה? תוציא את ההפרעה הזאת ואתה פתאום מכוון נכון. ואתה לא צריך לדעת וללמוד רפואה, כלום, רק להבין איך למשוך עליך אור, המאור המחזיר למוטב שמרפא.

שמואל: עוד פעם אני עם השטויות שלי ישר רוצה לחפש את הסימנים פה.

הסימנים פשוטים מאוד, תבדוק את היחס שלך לכל העולם ותמצא. אולי לא מספיק. תמצא, כי אתה עדיין תחשוב, אני קצת בזה, קצת בזה, בינתיים אין לי כל כך במה לעסוק. לכן כשאתה בא ללמוד חכמת הקבלה, אתה פתאום מתחיל לגלות עד כמה שאתה "מלוכלך".

שמואל: אוקיי, בוא נגיד אני מרגיש מלוכלך. אפילו מחוץ לפה שלא לשמה. אני באמת מרגיש סך הכול שאם אני חושב באמת, אני חרא של בן אדם, אגואיסט קטן שרוצה לקבל.

אל תעשה הצגה.

שמואל: אני עושה הצגה, אני מחפש בעצמי את התכונות הלא טובות, אני יכול להגיד מה בי לא טוב, אני קורא לתחושה הזאת "צרעת" שאני מרגיש באמת. מה אני צריך לעשות? אם זה צרעת אני הולך לרופא והוא אומר לי תעשה ככה וככה, ואני שומע לו ואני עושה ככה.

אז בדיוק אותו דבר כאן.

שמואל: לאיזה רופא אני הולך? למה אני בא, אני פותח קצת ומה אני עושה?

"הרופא לנשברי לב" זה הכוח העליון, רק האור מתקן את כל הפגמים האלו. האור שברא את הכלי, הבורא, והאור שברא את הכלי, הרצון לקבל, "בראתי יצר רע".

אז הוא אומר, "יש לי תרופה" שנקראת "תורה". זאת אומרת, תורה זה נקרא אורות, הרבה אורות. יש שם תרי"ג אורות, זה נקרא "תרי"ג אורחין דאורייתא", זה כך נקרא, בארמית תרי"ג אורות של התורה, כולם נקראים "תורה", כל התרי"ג אורות האלה, וכל אור מיוחד לתקן אחד מהתרי"ג הרצונות שלך.

שמואל: שה מתבטא בסיכומו של דבר גם באיברים, בגידים, בשס"ה וברמ"ח שדיברנו, שמזה אני מורכב?

לא חשוב, אבל בקיצור אתה לא יכול לגלות יותר מתרי"ג קלקולים וכנגד תרי"ג קלקולים ויש לך תרי"ג אורות שכל אור מתקן את הקלקול כנגדו.

שמואל: ברור לי לחלוטין.

ואז אתה לא צריך שום דבר, רק איך אתה מזמין את אותו האור המיועד לאותו קלקול שיתקן אותו.

שמואל: בדיוק. אני רעב, בא לי לאכול במסעדה אני יודע מה בתפריט, אני מזמין, אני מתקשר, מגיע שליח, נותן שלום, הולך. ופה אני מרגיש בלבלב, באזור הטחול, באזור התוספתן, באזור הריאה, אני מרגיש, אז למי אני מצלצל?

בלב.

שמואל: בלב, אז למי אני אצלצל?

הכול זה בלב, בלב אתה מרגיש. "הרופא לנשברי לב". כך כתוב.

שמואל: הרבי מקוצק.

הלב שבור, כן.

שמואל: בדיוק, אליו אני מצלצל.

כן, אתה פולני הרי.

שמואל: אני מישיבת וולוז'ין, גם חיים מוולוז'ין היה מאוד קשה.

הוא היה קצת קשה. אני גם מאזור כזה, ששם יותר מתנגדים מחסידים, מוויטבסק.

שמואל: אבל בגלל זה אתה גם מדען.

לענייננו.

שמואל: זה הכל ענייננו. הכול מנסים לעשות תיקון. אני בא לפה, אני מנסה לעשות תיקון, אני לא יודע, אני מנסה בשיעור לנסות לברר את הרצונות האגואיסטיים שלי, את הרצונות שהם על מנת לקבל, כדי שיהיו על מנת להשפיע.

זה בדיוק הרופא. אתה לא יכול לעשות כאן שום דבר.

שמואל: אז מה לעשות, לשבת בלי לזוז?

לא. לא, אתה לומד, אתה נמצא בקבוצה.

שמואל: שוב הקבוצה?

בזה אני מבין אותך, רק לא זה.

אשים באים אלינו ללמוד, אני מסתכל על המתחילים, הסטודנטים, הם באים ככה, כל אחד יושב, השני בסדר, אנחנו חברים. תמשיך. סיכמנו, קיבלנו, אנחנו חברים. האנשים לא מסוגלים להבין שהתיקון המעשי הוא ביחס בין בני אדם מרע, מאגו, מגאווה, מדחייה לטוב, לחיבור, לאהבה, זה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות. וצריכים לעשות כאן, ברמת העולם הזה, בכל הקשרים בינינו.

שמואל: זאת העבודה?

זאת העבודה. התורה חייבת להיות כאן, כי "בראתי יצר רע" בזה אתה מגלה את הבריאה הזאת, בינך לבין האחרים אתה מגלה מה הבורא עשה, איזה יצר רע הוא הכניס בך. איך הוא תקע את זה בקשר בין בני אדם. והוא עשה את זה, והוא אומר, "אתה תתקן. אני אזור לך, בבקשה, ברגע שאתה רוצה כל התורה שלך. בבקשה. תזמין את "האור המחזיר למוטב", זאת התורה, "תזמין שיתקן לך את הרצון. איך אתה מתייחס לכולם", אתה קשור עם כולם".

"תראה איך הכנתי לך את העולם, אני עכשיו גיליתי לך את העולם, שכולם קשורים בכולם, כולם תלויים בכולם". עוד מעט זה יתגלה ואתה לא תוכל לשבת כמו בבית קלפים, אתה יודע איך זה בנוי.

שמואל: כן כן.

אתה לא יכול להוציא שום קלף, כי אז הכול נופל. מה תעשה? אז אני אומר לך, אל תעשה שום גלים. ואז תתחיל לחשוב מה אתה יכול לעשות במקרה כזה, שאתה עושה תנועה לא נכונה והכול מתפוצץ. חס ושלום, אבל אין ברירה, אף אחד לא חשב לפני שבעים שנה שיכול להיות דבר כזה כמו שואה. אנשים אמרו "אם הבורא יכול לעשות את זה, אז אין בורא". אתה רואה איך שזה השפיע על אנשים. לא יכול להיות שכך הוא עשה, כלפי אותו העולם, כלפי אותה האומה, כלפי התורה וכלפי הכול – זה לא יכול להיות. אף על פי שבאותה התורה כך כתוב, אבל עד כדי כך?

וכאן אנחנו צריכים להבין שחוקי העולם הם חוקים. אין מה לעשות, "חוק נתן ולא יעבור", "אני הוי"ה לא שניתי", יש כאן חוק ברזל. ואם נתן לנו את המציאות ואמר, "אתם אחראים, בני ישראל, לתיקון המציאות הזאת", אז אין לנו ברירה, אנחנו לא יכולים לברוח. אנחנו אחראים, אין לנו מה לצפות מאומות העולם שישתנו. אין לנו מה לחשוב על זה שהזמן יעשה את שלו לטובה, אלא הכול תלוי בנו בלבד.

אנחנו צריכים למשוך את המאור המחזיר למוטב, להפוך את הכוח הרע שיש בין כולם לכולם, לכוח הטוב שיהיה בין כולם לכולם, זה רק אנחנו, היהודים שנמצאים בארץ ישראל, מסוגלים לעשות. וכל העולם יהיה נגדנו, כולל אותם היהודים שנמצאים בחו"ל, גם הם יהיו נגדנו.

כי אי אפשר לממש שום דבר אלא כאן בארץ ישראל.

שמואל: קודם כל אני מבקש לעשות משהו אופרטיבי, יום למחשבה.

בעולם?

שמואל: כן.

עושים יום כזה, שכל העולם חושב. 24 שעות ככה, השמש מסתובבת ומה אנחנו עושים? אתה צריך לארגן את כולם. כי מה זו מחשבה? כל אחד יחשוב על אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. אחד משישה האלו או כולם יחד.

שמואל: זכותו לחשוב ככה.

לא, אבל הבעיה היא שהוא לא חושב שהוא צריך בדרך הזאת לתת לאחרים, אלה הרצונות שלנו.

שמואל: בוא נכוון את המחשבה על מנת לתת, זה מה שאתה אומר. למה אני אומר? אנחנו עושים "סוף מעשה במחשבה תחילה".

אנחנו צריכים להגיע ל"מצורע". מה זאת אומרת? לגלות את כל הנגעים שבנו.

שמואל: אבל אנחנו כבר ב"מצורע".

איפה אתה רואה, אתה מרגיש את זה?

שמואל: מה זה "סוף מעשה במחשבה תחילה"? זה לא קודם כל לפני שאתה עושה מעשה שתחשוב עליו?

מה כתוב בפרשה? אתה חייב לקחת את האדם, שכנראה יש לו איזה סימנים, ומי הוא?

שמואל: הכהן.

והכהן יכול לבדוק את זה. זאת אומרת אתה צריך להגיע לדרגה שאתה מבין, לא סתם אתה בן אדם מהרחוב שאומר, בסדר, אני מתקן, אני כבר יודע. לא, אתה צריך להגיע לדרגה שאתה אומר, זה מצורע וזה לא, וזה סתם פגם יכול להיות, אפשר לתקן את זה על ידי זה, וזה על ידי זה. ואת המחלה הזאת אני חייב להוציא מעצמי, אני לא יכול להשתמש בה בשום צורה.

שוב, גם בכמה פרשיות הקודמות אנחנו אמרנו, שכאן זה המיון, איך לתקן, איך לא, באיזו צורה. דיברנו על ברית מילה, דיברנו על נידה.

שמואל: על מאכלים, על ייחוד מה מותר, מה אסור.

זה אותו דבר. זאת אומרת, איך אנחנו עושים מיון ברצון שלנו. באילו חלקים אנחנו יכולים להשתמש ממנו ובאילו לא. ואיך אנחנו מתקנים מה שניתן לתקן, על ידי המאור המחזיר למוטב, זה נקרא, "התורה" זה נקרא המאור המחזיר למוטב, כוח שהופך לנו את הרע לטוב.

שמואל: וצריך לדעת איך אנחנו מזמינים את הכוח הזה כדי שיפעל עלינו. זה בעצם כל העניין.

בבקשה, מה הבעיה?

שמואל: עכשיו אנחנו מחפשים, אז אמרתי יום למחשבה, אין לי זמן היום למחשבה, אם אני אחשוב אני לא אדע על מה אני אחשוב ואף אחד לא רואה את המחשבה כאחת. אם היו כולם רואים כאיש אחד, כמו בזמן שקמה המדינה הזאת, הייתה שמחה, נכון?

כי היה כלי, רצון שזה יקרה.

שמואל: נכון, רצון משותף שזה יקרה.

אבל כאן אין רצון שזה יקרה.

שמואל: כבר לא, נשבר הכלי הזה של הרצון.

עכשיו אנחנו לא רוצים, אנחנו לא יודעים, אין לנו ציור של העולם המתוקן, של העם המתוקן, ואנחנו צריכים על ידי העבודה בינינו..

שמואל: לצייר אותו מחדש?

להחיות את הרצון הזה, כן, מה זה נקרא להיות איש חופשי בארצנו? להיות חופשי ברצון שלנו, חופשי מהאגו שלנו, מכל הזבל שלנו, מהמצורע. שמואל אתה צריך לכתוב את זה על לוח הלב.

שמואל: אני כותב בדם ליבי, אני רוצה, פשוט לא נעים לי, אז אני עושה את עצמי כאילו אני כותב פה במחברת.

כן, כתוב "כתוב על לוח ליבך".

שמואל: כן, חרוט על לוח ליבך, ושזו תהיה החירות, נכון?

כן.

שמואל: כמה אנחנו רחוקים, בין מה שאנחנו מדברים, מהדברים האלה?

תוך שנייה האור יכול לעשות את התיקון, אתה לא מאמין.

שמואל: נכון, ישועת ה' כהרף עין.

אתה לא תאמין, זה נכון, רק קצת לעשות את המאמץ הנכון. אנחנו מבזבזים, כמו ילדים אנחנו רצים לכל הכיוונים, עושים הרבה רעש, שום דבר לא קורה, ושוב אימא לוקחת אותנו הביתה להשכיב אותנו. וכל היום הסתובבנו ועשינו בלגן.

שמואל: אפילו לא מצאנו נפט, לא עשינו עם זה רוח.

בארץ ישראל, ה' אומר למשה.

חשבתי שאתה כבר קורא לנו את מגילת העצמאות.

שמואל: מגילת העצמאות היא בנפשי, בדמי. כתבתי מחזה שנקרא "קיצור תולדות הציונות", כל הציונות בשעה, מההבטחה לאברהם אבינו דרך "בארץ ישראל קם העם היהודי". מי קם, מי זה העם, מה הגבולות שלנו, כל הדברים האלה שאם היום בתום אני נותן לשלושה אנשים שונים לצייר את מדינת ישר אל, יוצאות לך ארבע מדינות שונות.

בטח.

שמואל: אז צריך לצודד כוונות, לתאם עמדות, לראות כאיש אחד בלב אחד, להציע לאנשים ספקטקל כזה שאתה אומר להם "הכינוס הבא יהיה שאנחנו מגלים את המדינה החדשה". נניח קולומבוס, מתי היה היום הגדול של קולומבוס? תמיד חושבים שכשהוא גילה את אמריקה, סביר להניח שהיה איזה רגע גדול כשהוא גילה את היבשת. אלא יום קודם כשכל המלחים מרדו ואמרו "אין אמריקה" ורצו לסובב את הספינה, הוא הצליח לשכנע אותם שיש אמריקה. אנחנו עכשיו צריכים לשכנע את עצמנו שיש תמונה, שאנחנו עוד לא רואים, של מה צריכה להיות ארץ ישראל. תעצמו את העיניים, נספור עד שלוש, נפקח את העיניים ונגלה אותה.

"אין זאת אגדה".

שמואל: אז למה בארץ ישראל אנחנו גם מצורעים, מקבלים את הצרעת?

אנחנו אפילו לא נמצאים בארץ ישראל.

שמואל: לפי מה שכתוב, מדוע ה' אומר למשה ואהרון שכאשר יבואו לארץ כנען הוא ייתן עליהם צרעת?

בארץ ישראל כבר אין תיקונים, בארבעים שנות המדבר יש לנו תיקונים, אתה חייב להיות נקי אחרת אתה לא נכנס לארץ ישראל.

שמואל: עם צרעת בטח ובטח שלא.

הדרגה הרוחנית שנקראת ארץ ישראל, "ארץ" זה רצון, הרצונות שלך, תרי"ג הרצונות שכולם מכוונים ישר אל. אז חבילה מתרי"ג הרצונות שלי לא מכוונת לאלף ואחד כיוונים וכל פעם זה משתנה.

שמואל: וזאת בדיוק הנקודה.

מה זה נקרא "ישר אל", מה זה נקרא "ישר לבורא"?

שמואל: ישר להשפיע, להשפעה.

יופי. להשפעה ולאהבת הזולת, בזה זה מתבטא, כי "בתוך עמי אנכי יושבת". לשם אתה צריך להיות מכוון, לתוך העם.

שמואל: אני אומר את זה לאנשים, אני מדבר על מגילת העצמאות, ואומר ש"ארץ" זה רצון, כבר איבדתי אותם. הם אומרים, "איך הגעת לזה, איפה אתה נמצא, מה זה?" וכשאני אומר להם ישראל זה "ישר אל", אין לי עם מי לדבר. אני אומר "חבר'ה, יש לנו תפקיד, לא המצאתי את זה, אם לא נבצע את התפקיד הזה כמו שהמחזאי כתב, אז אין לנו ארץ ישראל. אתה חושב שיש לך מדינת ישראל עם טנקים ותותחים, וצבא, אבל אתה מאבד אותה". האם איבדתי את הקהל עכשיו?

אבל אין ברירה. אתה לא מאבד את הקהל, אבל בגישה כזאת אתה סותם לו את האוזניים. אתה עושה את זה.

שמואל: רק אני אשם, אני יודע.

אני מבין את זה, וגם אני כך, אבל צריכים עוד פעם ועוד פעם, עוד טיפה ועוד טיפה. איך אתה התחלת לשמוע? איך אני התחלתי לשמוע? זה לקח המון זמן. אני לוקח כדוגמה את המורה שלי, אני הייתי לידו 12 שנה, כל יום המון שעות, נניח 18 שעות כל יום, וכל הזמן התפעלתי מההתמדה שלו. וכשהייתי שואל אותו כמה אפשר, הוא היה אומר "זה לא תלוי בי, המכולת שלי צריכה להיות פתוחה".

שמואל: היגיעה שאני נותן היא בעצם העניין.

כן, זה מה שנותנים לי ואני עובד. אין ברירה, חייבים כך לעשות. כל מה שבא בהתנגדות, אז אפילו שדוחים אותך נכנסים למגע איתך, ודרך המגע הזה מגיע תיקון. אני הרגשתי על עצמי איך זה עובד, שבאמת אחרי שנים התיקון מגיע.

שמואל: היום הזמנים מתקצרים.

כן, היום הזמנים מתקצרים. אבל שוב, היום גם אותו המצורע, אותן הבעיות, אותן המחלות, אותם הנגעים, מתגלים. אם היית מדבר עם אדם לפני 30 או 50 שנה, הוא היה אומר "מה פתאום, אני אגואיסט?", היום הוא מקבל את זה ואומר "כן, אז מה? כולנו כך", "יש לך תרופה?", "לא".

שמואל: הוא לא חושב שהוא צריך תרופה.

היום הם יכולים לשמוע, הוא לא צריך להגן על עצמו. כי זה כל כך מובן לכולם, לכל המדינות, לכל העמים, שכולם אגואיסטים, שזה הטבע, אבל מה לעשות. העניין הוא שכולם מיואשים.

שמואל: לתוך האגואיזם הזה משתלטת המדינה האסלאמית.

זה כדי להראות לנו שכאן אין ויתור. אין לך עם מי לדבר. זה שקם דאעש, זה סימן מאוד מאוד ברור שאתם נמצאים במצדה, אתם נמצאים במצב שהכול נסגר, חו"ל נסגר, ההזדמנות לדבר עם מישהו נסגרת. אתם נמצאים עכשיו לפני קריעת ים סוף, או שאתם קופצים או לא קופצים, ומכל הצדדים באים חילות פרעה ולוחצים עליכם.

שמואל: אני ככה רואה את התמונה.

ומה אתה חושב שיקרה?

שמואל: כשאתה רואה מה אתה עושה עם זה, אני רגע אחד לפני הסוף.

יכול להיות שתהיה מלחמת אטום, או חס ושלום נחזור על אותה מאה ה-20 ולמה שהיה שם כלפי עמינו.

שמואל: אני ישר מנסה להרגיע את עצמי.

אתה צריך בכל זאת כל הזמן לחשוב איך אתה יוצא לעם, איך אתה מעורר אותם, איך אתה מסביר להם באמת את חומרת המצב.

עלינו לגלות את המצורע, והוא בנו, בלב שלנו, אחד כלפי השני.

שמואל: כשמגלים את המצורע, יש דברים מאוד ספציפיים לעשות, מכבסים, מתרחצים, מתגלחים, כל מיני פעולות כאלה.

צריך לנקות את הלב.

שמואל: איך אתה מנקה את הלב?

קח את הלב הזה, תלחץ עליו חזק שתצא ממנו כל הפסולת, שהשחור הזה יצא החוצה, שיישאר נקי, טרי, אפילו לא אדום, ורוד כזה.

שמואל: כשאתה צריך להעיר את השחקן שבך, את הגוף, את הכלי, זה באמת למעוך את ימין ואת שמאל, לקחת את הלב הווירטואלי, את הלב המחשבתי, את הרצונות האלה ופשוט לקבצ'ץ' אותם.

כל יום.

שמואל: כל יום, כמה דקות ביום.

לא, כל הזמן, 24 שעות.

שמואל: כל הזמן להסתובב ככה, ולחשוב מה אני עושה, שזה לא ייתן לי מנוח.

זו בעצם הפעולה היחידה שהיא מרפאה אותנו.

שמואל: לעסות את הלב.

כן. לעשות את הלב נקי, וכך נרפא את עצמינו.

שמואל: אתה באמת מאמין בזה, נכון?

אין לנו ברירה. זה שהסוף יהיה כך זה נכון, אני רק רוצה לחסוך מכות בדרך שיכולות להיות מאוד לא נעימות, כל האירועים האלה. ואנחנו יכולים לזרז אותם, "ישראל מזרז את הזמנים", ומכאן ממש בקפיצה להגיע לעולם שכולו טוב.

שמואל: אז עשינו משהו לזרז את הזמן.

ובכל זאת, שבת שלום. נגיע ליום שכולו שבת.

(סוף השיחה)