מקובלים כותבים

אהבה לאומית – א'

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 02.11.15 – אחרי עריכה

בנצי: אנחנו עוסקים בנושא די מרתק, הייתי קורא לו "אהבה". בעל הסולם מדבר על אהבה לאומית והוא נוגע לאהבה בין לומדי הקבלה, וגם לאהבה בין אנשים בכלל.

זה מה שאולי כל בן אדם באופן עצמאי מחפש את האהבה הזאת. אבל במצב מדיני וחברתי כל כך סבוך, בעל הסולם לא קורא לסדר את המדינה, לסדר את הכלכלה, גם על זה הוא מדבר אבל הוא קורא דווקא לקריאת אהבה, שזה בדרך כלל קריאה, סוג של משהו פיוטי, ספרותי.

הגישה שלו היא גישה דידקטית, והוא פותח לנו את הבעיה פרוסה פרוסה, ואחר כך הפתרון מגיע לאט לאט. קודם כל פתרון במחקר שלו ואחר כך הפתרון במעשה. ואז הוא אומר שאנחנו נמצאים בכל משך ההיסטוריה בסכנת הקיום שלנו.

כי האומה, ולא רק כאומה שרוצים נגיד לפזר אותנו, כמו שהיו הרבה עמים כאלו, שבא עם אחר והיה בולע את העם הקטן, כמו דג גדול שבולע את הקטן, או שהיה מגרש אותו מהמקום שלו, "לכו לאן שאתם רוצים וזהו". כמו שנגיד נעשה היום, שהפולנים טוענים שכל מערב אוקרינה וביילורוסיה זה שייך לפולניה. שוב הם מתחילים, אבל אף אחד לא מדבר על השמדה, אף אחד לא מדבר על זה שצריכים למחוק אנשים שנמצאים שם. אלא זה השטח שלנו נגיד, אבל מדובר בשטח. אנחנו נמצאים בסכנת ההשמדה כעם, כל אחד ואחד באשר הוא יהודי, ולא משום סיבה אחרת.

אתה יכול להיות טוב ורע, אתה יכול להיות חכם וטיפש, אתה יכול להיות צעיר וזקן, גבר או אישה, מדען עולמי ומטאטא רחוב, לא חשוב. אם אתה יהודי רואים אותך כמשהו שמיותר כאן ולא רק מיותר, שאתה מזיק לעולם אם אתה קיים.

ולכן הוא אומר, אנחנו נמצאים כל ההיסטוריה שלנו במגמות כאלה, יותר או פחות, בגלים. ואם פעם היו מגרשים אותנו מספרד, אז עברנו לפורטוגל, ומפורטוגל לצרפת ולגרמניה, עד שהגענו למזרח אירופה וכולי. אבל היה לנו לאן לברוח. היום אנחנו אמנם נמצאים בארץ ישראל, אבל אנחנו נמצאים בסכנה הכי גדולה שיכולה להיות. קודם כל במלחמה הקודמת, במלחמת העולם השנייה, ראינו שיהודים שבורחים מאיזה מקום, אף מדינה לא רוצה לקבל אותם. מגרמניה יצאו אניות עם יהודים גם לצפון אמריקה וגם לדרום אמריקה, לכל המדינות, ואף מדינה לא רצתה לקבל אותם.

אם היינו זוכים לאיזשהו קבלה, לא כזאת כמו שהיום מקבלים את הפליטים שמגיעים לגרמניה, על זה אני כבר לא מדבר, אלא שהיו בכלל נותנים לנו איזו חתיכת קרקע, לא חשוב איזה ומה, אבל לא הייתה לנו אף הזדמנות לכך.

הוא אומר, שהיום אנחנו מרגישים את זה פי כמה וכמה, קודם כל אנחנו נמצאים כאן והאויב שלנו נמצא בתוכנו. ביפו, בעכו, בגדה וביש"ע, בכל מקום ומקום וגם בגבולות, ואתה גם עוד לא יודע איפה הוא נסתר.

זאת אומרת האויב נמצא בתוכנו פיזית, הוא נמצא בגבולות, יש לו תמיכה מכל העולם, מכל המדינות. אתה רואה לפי ההצבעה באו"ם מה שקורה. ולכן הוא אומר שאנחנו היום נמצאים במצב כה גרוע שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה.

מה עלינו לעשות? אנחנו רואים שנשק לא יכול לעזור לזה. קודם כל האויבים שלך הם כאלה, שמוכנים ללכת ולמות רק כדי לגמור אותך פיזית. ופיזית סופית. זאת אומרת פתרון סופי. לכן עם נשק אנחנו לא יכולים כאן לנצח, ולבנות כותל ענק סביב כל המדינה, אתה גם לא יכול. בקיצור, אין לך במה להתגונן נגד השנאה, ובעיקר נגד השנאה הכללית שכל הזמן גוברת וגוברת. וצריכים לתת לזה פתרון. זה שהמנהיגים שלנו לא מתעסקים בזה, זה מפני שאין להם פתרון. אבל בעל הסולם אומר שהפתרון נמצא באיחוד האומה, כי זה הנשק היחידי שלנו, שכך אנחנו ראינו אותו פעם בהיסטוריה, ואין לנו שום דבר חוץ מזה.

ואז הוא אומר שישנה בעיה, המצב כל כך חמור וכולם נמצאים בהתנגשות ביניהם. אנחנו רואים גם את המנהיגים שלנו, וגם את עשרות המפלגות שקיימות בישראל, יש פילוג בעם, דתיים חילונים, אשכנזים ספרדים, אתיופים, הפריפריה עם המרכז הארץ, ומה לא?

בעל הסולם אומר, שזה לא הזמן שאנחנו יכולים להמשיך עם זה. אנחנו נמצאים בזה כבר מימי העלייה הראשונה, נגיד עוד ברוסיה. וכשהתחילו לעלות לכאן, כבר היו וויכוחים בין השמאל והימין, וכך במשך כל ההיסטוריה. והיום זה כבר לא אידיאולוגיה, היום זה כיסא ולא יותר מזה. כל אחד רוצה לנהל עם ההגה של המדינה את העם, רוצה כבוד ורוצה שליטה. לא שהיו אידיאולוגים, האידיאולוג האחרון היה בגין, ואין אידיאולוגים אחרי זה. כל אחד מוכן למכור את עצמו תמורת פחות או יותר כמה שיתנו לו.

ולכן, הבעיה שלנו זה בעיית האיחוד, אנחנו לא רואים שבעם ישנה מפלגה, כוח, קבוצת אנשים שיכולה לנהל את התנועה הזאת לאיחוד העם, אבל איחוד העם זה הפתרון. והפתרון הזה הוא אומר מגיע לנו מההיסטוריה שלנו, מהתורה שלנו, מהניסיון שלנו שהיה לנו פעם. ובאמת אם היינו מלוכדים כעם, היינו מעוררים בנו כוחות איתנים כאלה, שלא היו יכולים לנצל אותנו, לנצח אותנו, לדחוף אותנו לפינה, ועוד יותר מזה, היינו גם מצליחים לשנות את כל המגמה הזאת אלינו, גם הכללית של כל האנושות לשנאה הדדית. זאת אומרת, היינו מעוררים בחבור בינינו גם חיבור של כל העולם.

בנצי: הוא אומר, "שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית,"¹

כאן הוא נוגע לייחודיות שיש.

בנצי: אהבה כפתרון.

כן, אבל העניין הוא, שאם אנחנו רוצים להיות כעם ישראל, אז עם ישראל קם בחוק האהבה. כמו שאברהם אבינו התחיל לפרסם כרוז בכל בבל, שהפתרון לכל המשבר שבבבל, צריך לבוא על ידי החיבור בין בני האדם. בקיצור אהבה, ואהבת לרעך כמוך. ומי שרוצה להגיע לפתרון הזה יבוא, כי אין יותר פתרונות, עד היום הזה אין.

כל בבל, משך ההיסטוריה של שלוש וחצי אלף שנה מאז התפשטה על פני כל העולם, על פני כל הגלובוס הזה, כדור הארץ, לא מצאה שום פתרון, וכולם קיימים עדין באותה מתכונת של שנאה ותחרות ואין מנוס ממלחמות בלי הפסק.

אברהם גילה את הסוד הזה בטבע. הוא היה אחד מחכמי בבל, אחד מהכוהנים שלהם שגילה שבעצם כל האגו שמתגלה בכל אחד ואחד, דוחף את האנשים להתנגש ביניהם, וזה כדי לעורר אותם דווקא לחיבור מעל האגו, "על כל הפשעים תכסה אהבה". זאת אומרת, למרות שאנחנו נמצאים בשנאה הדדית, אנחנו צריכים לעלות למעלה מזה, למעלה מהיחסים בינינו שאנחנו מזלזלים זה בזה, וכן הלאה.

ולכן אברהם פרסם כרוז והתחיל להסביר את עניין ההפצה, מה שבעל הסולם עכשיו גם כן ממליץ לעשות, לעשות הפצה, שאנחנו צריכים להגיע למצב שנתחיל להתחבר, להתקרב זה לזה.

ואז הגיעו לאברהם חלק מהעם, בני בבל, שהיו שונים לגמרי, לא שייכים זה לזה ועוד בהתפרצות האגואיסטית שהייתה אז תחרותית, והם התחילו להתחבר סביבו והוא חיבר אותם לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך". ומה שנולד, הקבוצה שכך הרכיב אותה ונתייסדה בצורה כזאת, הוא קרא לה "ישראל".

זאת אומרת, אנחנו עם, קבוצת אנשים, לא בגלל שנולדנו מאבא ואימא והתפתחנו והתחלנו לגדול במספר, אלא אנחנו הרבה אנשים שהגיעו למקום אחד, התחברנו תחת מטריה אידיאולוגית, מטריה של האהבה. ולכן אם אנחנו יכולים להתקיים, אנחנו צריכים לעורר את הכוח האהבה הזה, וכל הזמן לשמור עליו. וכך ההיסטוריה מופיעה ומוכיחה לנו.

אנחנו לא רצינו אהבה, אז נכנסנו למצרים עם יוסף, כשהיה ריב בין האחים ליוסף, כשהוא רצה לייחד אותם. אחר כך, זה היה כשיצאנו ממצרים, ולמה יצאנו? כי היינו מוכנים להתחבר כאיש אחד בלב אחד, ולקבל את כלל הערבות, לקיים את ואהבת לרעך כמוך. כשהתחלנו לקיים, הגענו דרך המדבר עד שמימשנו את זה בנו, התחברנו בינינו ואז הגענו לארץ ישראל. בארץ ישראל היינו קיימים עד שהתחלנו לריב. ברגע שהיו מתחילים הריבים בינינו, בא נבוכדנצר וזרק אותנו מכאן לגלות. התחברנו שם שוב בעניין מגילת אסתר, התחלנו לצעוק "הצילו" וחזרנו בחזרה. אחר כך שוב התחלנו לריב, באו היוונים. התחלנו איתם להילחם ולהתחבר על ידי המכבים, זרקנו את היוונים והיינו בחיבור. היינו בחיבור זמן מה, והתחלנו שוב לריב, ואז היו כאלו שהתחילו לקרוא לרומאים. הרומאים הגיעו לכאן, התחילו להרגיע בין כולם, אבל השנאה בעם הייתה עד כדי כך שהם לא יכלו להרגיע את העם.

היו גם מפלגות והאנשים היו שונאים זה את זה יותר מכל דבר אחר. עד שהרומאים החליטו שהם לא יכולים כך להחזיק את האזור הזה, שהיה אחד מכל האימפריה שלהם, ושהם צריכים לפזר את האנשים. למעשה לא היה להם שום דבר נגד היהודים. אם היו משלמים מיסים, לא היה אכפת להם מה הם עושים, אבל הם עושים רק מלחמות ביניהם ולכן אפילו לא יכולים לשלם מיסים. ואם לא יכולים, אנחנו גומרים כאן את העניין. ואז הם התחילו למכור את היהודים לעבדות ולכל מיני דברים, בקיצור, להוציא אותם מכאן. ואז התחילה הגלות האחרונה.

זאת אומרת, בכל הזמנים כשהיינו מחוברים תחת המטריה של "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו היינו כעם, היינו יהודים, ייחודיים, היינו חיים ומתפתחים. ברגע שהתחלנו לריב, בזה הגענו לפירוק וממש לצרות גדולות.

באותו מצב אנחנו נמצאים עכשיו, בסיום של האימפריה הרומית, שזו כל אירופה, מאנגליה וכל שאר המדינות שהרומאים בנו, ועכשיו אנחנו רואים עד כמה שזה הולך ומתפורר. אז אנחנו באמת נמצאים עכשיו בתפר מאוד מיוחד בתהליך האנושי ואנחנו קיבלנו הזדמנות לבוא לארץ ישראל ולהיות כאן פיזית, רק חסר לנו להיות עם.

זאת אומרת, ללכד את עצמנו ולהיות תחת מטריית האהבה. כי אחרת הקבוצה הזאת של האנשים זה סתם קבוץ גלויות. זה אפילו לא קיבוץ, אלא נציגים של כל הגלויות ולא יכולים ביניהם להסתדר. אז נכון שיש לנו מנגנון, מערכת, צבא, שפה, הרבה דברים שהם שייכים לעם, אבל לעם שלנו זה לא מספיק, אנחנו חייבים להיות מאוחדים, "כאיש אחד בלב אחד". ואם אין לנו מגמה, לפחות מגמה קטנה לזה, איטית, אנחנו לא יכולים להתקיים. ואז באים עלינו, אם לא נבוכדנצר, אם לא היוונים, לא הרומאים, אז הערבים ולא חשוב מי. אז יבואו עוד מאירופה, יבואו מאמריקה, מרוסיה, יבואו נגדנו, ממש להוציא אותנו מכאן ובכלל להשמיד אותנו ולזרוק אותנו לים. אם אנחנו לא נקיים את עצמנו כעם.

אבל אם אנחנו מתחברים ומגיעים למצב כעם אחד, מה שביתר העמים יש בצורה טבעית, יש לנו עתיד, ואם אנחנו לא מגיעים לזה אז אין לנו עתיד.

אז לפי חכמת הקבלה ולפי ההיסטוריה, לפי כל ההוכחות האלו אין לנו עתיד, ואנחנו בכל זאת ממשיכים לריב, כל אחד מזלזל בשני, ובכנסת זה ממש מקום החורבה, וכן הלאה.

בן ציון: הוא אומר "כוונתי להשריש אהבה", זאת אומרת הוא ממש רוצה להשריש, שתהייה פה ממש אהבה.

כן.

בן ציון: ואין לו בעיה להשתמש במושג הזה של אהבה, למרות שאהבה זה איזה פתרון שנקרא לו אולי רגשי, נאיבי במשהו. אהבה בין אנשים.

אהבה זה קשר. אם אני אוהב את הילד שלי זה נקרא שאני כל הזמן רוצה לחפש מה חסר לו ולמלא את זה. זה נקרא קשר האהבה. זה לא אהבה מינית, זו אהבה בין אדם לחברו.

בן ציון: בדרך כלל כשיוצאים לרחוב לפעמים יש אנשים שזורקים כך את המילה.

אז אל תגיד את המילה הזאת, כי היא הופכת להיות גסה בימנו ומשתמשים בה בכל מיני מקרים כאלה, שאין שם שום קשר יפה בין בני אדם, זה כאילו לנצל ולהשתמש בשני.

בן ציון: כל קריאה היום לאהבה, זה משהו לא מעשי, או אפילו איזשהו סוג של הזיה לא מציאותית, כשמשתמשים במילה אהבה כל מיני ארגונים, כל מיני חברות. אבל הוא כן משתמש במושג הזה של אהבה, זאת אומרת הוא רוצה שיהיה פה משהו רגשי. יש פה עניין של רגש שהוא מדבר עליו. משהו רגשי צריך לזוז בעם, להניע רגשית את העם, להשפיע עליו רגשית.

כן. כי בלי זה אין קשר. אנחנו צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד", לב, הרגשה.

בן ציון: אז מה באמת השינוי הרגשי הזה, באיזה אמצעים אפשר לפעול כדי לשנות רגש של אדם?

קודם כל זה עניין של החלטת הרוב, החלטת העם. ואם אנחנו נתחיל בחינוך העם, בחינוך הזה יבינו כולם פחות או יותר, שכל העתיד הטוב שלנו הוא תלוי רק בקשר הטוב בינינו. אנחנו צריכים להביא לעם את ההבנה שצריכים להתייחס יפה זה לזה. יפה זה נקרא, עד כדי כך שאנחנו דואגים זה לזה. ולא שאני רוצה להרוג את כולם בכביש ולא אכפת לי מה קורה עם כל אחד ואחד, אלא אני באמת דואג למה שיש לאחרים.

אנחנו נעלה את עניין הדאגה כך, שלעשיר תהיה בושה אם ישנם עניים לידו, וכולי וכולי. שאנחנו נרגיש את עצמנו כולנו במשפחה אחת, ובלי זה אנחנו לא נוכל להתקיים. עם ישראל בלי הקשר בינינו לא יוכל להתקיים.

לכן אומר בעל הסולם, שאנחנו קיבלנו הזדמנות להתקשר בינינו, לבנות את העם, היינו הקשר הנכון בינינו, ולשם זה קיבלנו הזדמנות להגיע לכאן. ואם אנחנו נחמיץ את ההזדמנות הזאת אין לנו כאן מקום ואפילו אף אחד לא יקבל אותנו מכאן, זאת אומרת זה יהיה באמת הפתרון הסופי.

בן ציון: הוא אומר "לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים להדבר.".

כן, כי עד לפני אלפיים שנה, עד לפני מה שנקרא "חורבן בית המקדש", כשנפלנו מאהבת אחים לשנאת חינם, היינו פחות או יותר בחיבור בינינו. לפרקים לא, אבל בדרך כלל מיציאת מצרים ועד חורבן בית המקדש השני, רוב הזמן היינו בחיבור בינינו.

בן ציון: מה מיוחד בקריאה הזאת לאהבה בתוך עם ישראל?

הקבוצה שלו יכולה להתקיים לפי תנאי אחר וזהו. אתה לא רוצה? לא, אז אין קבוצה, אין עם. פשוט מאוד. ומה שעכשיו מתקיים זה מתקיים בצורה מלאכותית, נתנו לנו הזדמנות כך להתקיים ועוד מעט זה מסתיים.

בן ציון: אבל כל דבר כדי שהוא יתקיים הוא צריך להיות בקשר.

עם מה?

בן ציון: צריכה להיות איזה התקשרות.

מה זו התקשרות? זה היה לך כך בהיסטוריה, ונתנו לך עכשיו הזדמנות להגיע לזה בחזרה. כמו האנשים שחזרו מגלות בבל, אחרי עניין אסתר ואחשוורוש, מה שאנחנו קוראים במגילת פורים, "מגילת אסתר". הם חזרו לישראל, הקימו את בית המקדש השני, קיבלו הזדמנות והמשיכו בחיבור בינינו. אחר כך התחילה שוב בעיה, אז שוב גירשו אותם.

זה העניין, שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים להבין שרק בקשר בינינו האומה הזאת יכולה להתקיים. אחרת היא לא אומה, זה סך הכל אוסף של אנשים שזה קבוץ גלויות. גם סביב אברהם הגיעו אנשים מכל מיני חמולות, מכל מיני משפחות גדולות ועמים קטנים שהיו בבל והגיעו אליו, גם כן קבוץ כזה, והוא עשה מזה עם, כשהם קיבלו את התנאי הזה להיות מחוברים על ידי האהבה.

בן ציון: "אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם.".

כן. אז אנחנו רק כמו כל אומות העולם.

בן ציון: זה קצת מבלבל.

אבל אצלנו זה התנאי ההכרחי ההתחלתי. אתם רוצים להיות כמו הגרמנים, כמו הספרדים, הצרפתים, לא חשוב מי, בבקשה, אתם יכולים, אבל אתם צריכים להיות לפני זה כבר בתנאי של ערבות הדדית, אהבה הדדית. לא לגמרי אולי, אבל באיזו מידה.

בן ציון: זה מבלבל, כי בדרך כלל אומרים, אתם לא צריכים להיות כמו כל האומות. פה הוא כאילו אומר, אם אתם רוצים להיות כמו כל האומות.

כן, כדי להיות כאומה על פני האדמה, אתם חייבים להיות בתנאי של "ואהבת לרעך כמוך", באיזו מידה, יש בזה הרבה מידות, אבל לפחות במשהו. עוד יותר מזה, לעם אחר החיבור הטבעי שלהם, לא מבטיח להם שום עתיד טוב, אצלנו אהבת האחים בינינו היא מבטיחה לנו עתיד טוב, פריחה בין כל העמים. אבל על זה כנראה נדבר פעם אחרת.

בן ציון: אתה מזכיר שפעם היינו באהבה כזאת, אפשר לעשות היפנוזה שאנחנו נרגיש מה זאת האהבה שהרגשנו פעם בינינו?

כן, זה על ידי החינוך. וישנה השיטה שהיא מוכנה כדי לעשות לנו את התיקון הזה ולהביא אותנו לטוב.

(סוף השיחה)