עולמות נפגשים
קבלה ומדע 10
תוכנית 19.05.14- עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן
בן ציון: שלום לכם צופים יקרים, ושלום לך הרב דוקטור מיכאל לייטמן.
שלום לכולם.
בן ציון: אנחנו בסדרת תכניות מיוחדת שחוקרת את הקשר בין חכמת הקבלה לבין המדע ושאר החכמות. בתכניות הקודמות דיברנו רבות על האדם ועל כך שהחלק שלו כלפי המדע שלנו עדיין נסתר. האדם עדיין לא גילה שהוא זה שבאמת משתנה ושהכל בעצם נמדד כלפיו. המקובלים משתמשים במילה "נסתר", כמו "חכמת הנסתר", האם אפשר לומר שהחלק הנסתר בכל המציאות שלנו הוא האדם?
כן, מלבד האדם אין כלום. כל מה שמתרחש, מתרחש בתוך האדם, זאת אומרת בתוך אותו מבנה שאנחנו גם לא יודעים מהו. אנחנו תופסים את המציאות שקיימת כביכול סביבנו. אנחנו תופסים את עצמנו בתוך המציאות הזאת וחושבים שכל הדברים האלה קיימים באמת, שיש להם איזה נפח, משקל, קיום ממשי, אבל הכל מתרחש בתוך התפיסה שלנו בלבד. באיזו מידה התפיסה הזאת יכולה להיות אמיתית או לא אמיתית, על ידי מה היא משתנה, ובכלל האם אני יכול לסמוך עליה או לא, לכן השאלה הגדולה היא מה זה אדם.
כשאני נמצא בעולם הזה אז על מה אני חושב, מה זה האדם בשבילי, האם זה מי שהולך על שתי רגליים? גם תרנגול הולך על שתי רגליים. או האם אלה שיש להם ראש, גוף, ידיים ורגליים? גם לאחרים יש, גם לדוב יש אותו דבר, זאת אומרת אנחנו חיה ולא אדם.
אם כך מה נקרא האדם שבנו, האם זה לפי הגוף שלנו? עוד מעט נוכל להחליף את כל החלקים שבאדם מחלקיקים ביולוגים לחלקיקים אחרים, אולי מכאניים. אם כך מיהו האדם, הרי אני גם לא יודע מהי בדיוק המודעות שלי, זה חלק שדי לא מובן לי.
לכן מי זה האדם, במה הוא שונה מהבהמה? אומנם לפי קיום שלו אני רואה שכּן, הוא מבולבל יותר, מורכב יותר, אבל בעולם שלנו אנחנו לא מגלים יותר מזה. על ידי ההתפתחות שלנו, עם כל האגו שלנו, עם כל מה שקשור לאופי שלנו, עם השנאה בינינו, אנחנו הגענו סך הכל למצב שאנחנו יכולים להיטיב לחיים שלנו, אנחנו כאילו הגענו לתוצאה מקסימלית, יותר מזה אי אפשר.
בן ציון: כשהאדם עובר התפתחות ממצב של פרט בודד, נניח ממצב של חלקיק, למצב של גל, למצב של קולקטיב, כמו שהרבה פעמים אתה ממליץ לתלמידים לבטל את התפיסה הפרטית, את התפיסה של פרטים בודדים ולראות משהו קולקטיבי יותר, האם זאת הצורה הקיומית הנכונה של האדם?
כשהאדם שעובר שינוי בתפיסה שלו, כשהוא עובר מתפיסה אישית, אינדיבידואליסטית, פרוטקציוניסטית, לתפיסה אינטגרלית, לתפיסה שבה הוא מחובר עם אחרים והוא נכלל עם כולם, הוא משנה בזה את תפיסת המציאות. הוא כבר לא רואה את המציאות דרך הרצון הפרטי שלו, אלא הוא מתחיל לראות את המציאות דרך הרצון הכללי של כל האחרים שאיתם הוא מתאחד. אם הוא מצליח להתכלל בהם עם הרצון שלו, אז הוא מתחיל לקבל עולם אחר. פתאום תמונת העולם הזה משתנה והוא מתחיל לראות איך העולם הזה מתנהל על ידי כוח אחד, כלומר לא על ידי הרבה כוחות וגורמים, אלא על ידי כוח אחד. זאת אומרת ככל שהוא נעשה עם אחרים אחד, בהתאם לזה הוא רואה שכוח אחד פועל בעולם. באיזה מקום הוא רואה? באיחוד עם האחרים, באותו רצון שמאוחד עכשיו לאחד הוא גם מתחיל לגלות שהעולם שלנו מנוהל על ידי כוח אחד.
בן ציון: על ידי איזה כוח האדם משתווה, מתאחד, איך הוא מתחבר עם העולם שהוא צופה עליו ושזה בעצם הוא. איך נוצרת הזהות הזאת?
אני לא רוצה לבלבל כאן את האנשים, אבל העולם נמצא בתוך האדם, לכן אנחנו צריכים לדבר רק על תיקון האדם.
בן ציון: האם העולם משתקף מתוכנו החוצה?
כן, כי בחוץ אין כלום, הכל בנו, בתוכנו. לכן אנחנו צריכים לתקן רק את התפיסה שלנו, רק את התכונה הפנימית שלנו שהיא רצון לקבל. במידה שאנחנו הופכים את הרצון לקבל הזה לרצון להשפיע, על ידי פעולה שאני כאילו יוצא מעצמי ומשפיע לזולת, אז אני מתחיל להתייחס לזולת כמו לעצמי. הזולת כאילו נע, הוא כבר לא נמצא מחוצה לי, הוא נכנס בי, הוא תופס את המקום שלו בתוכי ונכלל בי. ומה יש בחוץ? בחוץ אין כלום, הזולת כבר לא קיים בחוץ, אני מרגיש אותו בתוכי.
כשאני מתייחס לכולם באהבה, אני מלקט מכל העולם הגדול את כולם, את בני אדם הקרובים, הרחוקים, השנואים, הטובים והרעים כלפיי, לא חשוב את מי, ובהתאם לזה אני גם קולט את הדומם, הצומח והחי כמשהו שקיים בי. תפיסת המציאות שלי הופכת להיות בתוכי, כי אני בעצם מרגיש את הכל בתוכי, בחוץ אין דבר, הכל בתוכי, בתוך רצון אחד.
בן ציון: מהי אותה נקודת הייחוס שאליה אני צריך לשייך את עצמי, איפה אני מוצא את הנקודה הזאת שאני צריך להידבק אליה?
זה בעצם אותו פוקוס שאנחנו כל הזמן צריכים לעדן אותו, למקד אותו נכון. לכן במידה שאני מקרב אלי כל פרט ופרט במציאות, לפי סדר, אני מתחיל מהמדבר, כי דרגת המדבר כוללת את כולם, ואז הדומם, הצומח והחי נכנסים מאליו לתיקון. לכן כשאני מתחיל לסדר את היחס שלי עם דרגת המדבר בצורה כזאת שאני מתחיל להרגיש אותם כמו את עצמי, לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", אז אני מתחיל לראות שהמציאות יותר ויותר מתקבצת ונמצאת בי. אני כאילו בולע אותה, אני בעל הבית של העולם, אני קובע באיזה מצב העולם הזה נמצא.
בן ציון: בפיסיקה יש מושג שנקרא "עיקרון אי הוודאות", כלומר לא תמיד יודעים איפה נמצא האלקטרון או באיזה מהירות הוא נמצא.
נכון, אחד מהפרמטרים לא ידוע, אבל זה מפני שהגעתם לגבול של החומר ואתם לא לוקחים בחשבון את הפרמטר של תפיסת האדם, לכן אתם גם לא יכולים לקבוע בדיוק את התמונה.
בן ציון: נכון. לכן הוגדר מושג שנקרא סופרפוזיציה, כלומר זה מושג שמחבר בעצם את כל האפשרויות, ואז אנחנו מקבלים סוג של תמונה שלמה.
אתם לא מקבלים תמונה שלמה, אלא את הרע במיעוטו.
בן ציון: האם הקולקטיביות שהאדם יוצא אליה, היא בעצם אותו גל שאנחנו מנסים לבנות כדי שהוא ייתן לנו את התמונה האמיתית?
כן, זו הנחה יפה מאוד. זה נכון שעל ידי הקולקטיביות אנחנו מכַוונים את עצמנו, את הראייה שלנו, את הפוקוס שלנו בצורה יותר ויותר מדויקת כלפי הכוח החיצון הלא ידוע. מה שידוע לנו זה שלפי התכונות שלו הוא אינסופי בהשפעה, באהבה, שהוא טוב ומיטיב ללא גבול, אבל אנחנו לא יודעים מה זה, אלא רק "ממעשיך הכרנוך". זאת אומרת בהתאם למידה שאנחנו מתחברים בינינו, יש לנו יותר ויותר יכולת לקלוט אותו, לגלות אותו. אבל אנחנו בעצם לא מגלים אותו, כי לפי תפיסת המציאות אנחנו מגלים את עצמנו, אנחנו מגלים רק מציאות אמיתית יותר, ואז אנחנו מקבלים מלמעלה, מאותו כוח עליון רק סימן שהגענו להשתוות הצורה עימו, שאנחנו כמוהו.
אבל אנחנו לא מגלים אותו, אי אפשר לגלות אותו, לכן הוא נקרא "עצמותו", בפני עצמו. אנחנו מגלים רק את התכונות שלנו שנעשו בהתאם אליו. אנחנו גם לא יכולים, כי לפי מבנה החומר שלנו הוא הפוך מהכוח העליון, הרצון לקבל הפוך מהרצון להשפיע, לכן אני אף פעם לא יכול לגלות השפעה אמיתית. אני יכול לגלות רק את הכלים דקבלה שלי שהפכו את עצמם, שעשו מעצמם איזו פעולת השפעה. רק בצורה כזאת. זאת אומרת, אם כלי דקבלה שלי היה נניח שחור בפְנים ואני עשיתי ממנו כלי דהשפעה לבן, אז בהפרש שבין הלבן והשחור אני מגלה את מציאות הכוח העליון. אני מגלה זה על פני זה, או חושך על פני אור או אור על פני חושך, אבל סתם לגלות את האור ללא רקע של החושך, אני לא יכול.
לכן אנחנו אף פעם לא מגלים את עצמותו, אלא רק את ההעתקה שלו בנו, בתוך רצון לקבל, כי רק בזכות הרצון לקבל אנחנו תופסים, אחרת לא היינו יכולים לתפוס אותו. לכן כדי להיטיב לנבראיו, כדי לתת להם הרגשה מה זה נקרא להיות המשפיע, מי הוא, באיזה מצב נמצא העליון, הוא ברא בנו את הרצון לקבל. כי בזכות הרצון לקבל, זאת אומרת בפער שבין הרצון לקבל והרצון להשפיע, אנחנו יכולים להרגיש את המציאות שלו, להרגיש את המצב שלו.
בן ציון: האם הכוח העליון שהזכרת עכשיו מקביל לאור, כמו שבעל הסולם אומר, שחכמת הקבלה שאלה אותו מאור השמש כדי לבטא את האור העליון. אנחנו יודעים שבפיסיקה יש לנו אור האלקטרומגנטי שאיתו אנחנו עובדים ובעזרתו חוקרים כל מיני תופעות, האם הכוח העליון זה הכוח שאיתו אני עובד בחכמת הקבלה ועושה את הניסוי?
כן, אתה גם יכול לחלק אותו, כי אתה עושה את הכל בתוך התכונות שלך. אתה לא עושה שום דבר עם האור, אתה סך הכול עובד עם מה שמתראה בך שזה פוטונים או גלים, או לפי חלקיקים או לפי גלים.
בן ציון: עם הפיסיקה אני כאילו יכול לשחק, האם אני יכול לעבוד בצורה כזאת גם עם האור?
אתה יכול לעשות כאן אותו דבר, כי אור זאת תופעה בתוך הרצון. אם אתה משנה את הרצון, על ידי זה אתה משנה התופעה שבו שנקראת אור.
בן-ציון: המילים "כוח עליון" נשמעות קצת מיסטיות. איך אנחנו יכולים לנסח זאת כמשהו מוחשי שאני עובד איתו, שאני יכול להשתמש בו, שאני לעשות איתו עבודה ולראות תוצאות?
כמו שאתה מגלה עכשיו שאתה תופס את המציאות דרך כל מיני נוירונים וקשרים שונים שיש לך בראש. כי מה שמתרחש לך שם זה סך הכל פעולות אלקטרוכימיות שונות שמביאות לך איזה סוג של תחושת מציאות, אתה לא יודע איך זה קורה אבל זאת תחושת המציאות שלך. כתוצאה ממה? מזה שיש לך במוח חומר אפור, ובחומר האפור הזה שבמוח יש כל מיני תופעות שמביאות לך איזה ציור, נוסחאות, מחשבות, אבל הכל קורה בחומר האפור שלך שבמוח.
בחומר האפור שבמוח יש גם את תפיסת המציאות, את כל היקום הזה ואולי עוד עולמות או משהו, מצטיירים לך כל מיני פעולות אלקטרו כימיות, אבל הכל קורה בתוך הקופסה שלך. גם את העולם הרוחני אתה תופס בסופו של דבר בצורה כזאת, ברצונות שלך, בתופעות שבתוך הרצונות. היחס שבין הרצונות עם כל התופעות שיש בהם, בונה לך צורה של הרגשת עולם מסוים, זאת אומרת מציאות מסוימת.
בן ציון: נקרא פסוק מספר בראשית, פרק ב' פסוק ז', "וייצר יהוה אלהים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו, נשמת חיים; ויהי האדם, לנפש חיה." באחת מהתכניות הקודמות אמרת שעפר הוא בעצם חומר הגלם שלנו.
זה הרצון לקבל ללא צורה. אם אנחנו מוסיפים לו כל מיני תכונות, אנחנו יכולים לעשות ממנו כל דבר, זה כמו תאי גזע, או כמו שאומרים החומר היולי.
בן ציון: אבל האדם בעולם שלנו מורכב מאותם חלקיקים אלמנטאריים, כמו אלקטרונים, פרוטונים, נוירונים וכולי.
גם בחכמת הקבלה זה אותו דבר. יש רצון קטן ביותר שנקרא "יש מאין", וממנו התפתח הכל על ידי אותו אור שברא אותו וכל הזמן מפתח אותו. אין שום דבר מלבד החלקיק הקטן הזה "יש מאין".
בן ציון: זה כמו אותו אור אלקטרומגנטי שמפעיל נניח את האלקטרונים, ואז אני יכול להזיז אותם ולעשות איתם כל מיני תנועות. אבל מה זה הכוח שהופך את האדם ל"נפש חיה", או נותן לו נשמת חיים, מהו הכוח הנוסף שהופך את האדם מאותם חלקיקים אלמנטריים למשהו אחר?
זה הרצון להשפיע. הוא נפח בו רוח חיים, זה כבר רוח, זה לא רק אדם, דומם, עפר.
בן ציון: כמו שכתוב "ויפח באפיו, נשמת חיים; ויהי האדם, לנפש חיה."
כן, זה האור שמגיע לתוך הרצון הזה ומוסר לו את תכונת ההשפעה, אז זה נקרא "חיים", כשהוא כבר יכול להיות לא רק בקבלה אלא גם בהשפעה. לכן יש לו התכווצות והתרחבות, יש דפיקות לב, יש פעולות החוצה ופנימה, כלומר מלבד דומם הוא מתחיל להיות צומח. הדומם זה מת, ואילו הצומח כבר חי, הוא כבר מבין מה זו השפעה ומהי קבלה. הוא כבר יודע לספוג אליו דברים טובים ולפלוט דברים רעים, הוא יודע להתכופף ולהזדקף כלפי השמש או הגשם, זה הצומח. אבל החי עושה אפילו פעולות כדי להתקרב למועיל או להתרחק מהמזיק, ואילו האדם עוד יותר מזה. זאת אומרת, הכל מגיע מתוך תוספת אור שיש באותו ניצוץ "יש מאין". ככל שהניצוץ הזה מצטרף לעפר, זה הופך להיות לצומח, לחי, למדבר, והלאה. אבל הלאה הכוונה מעל דרגת האדם שבעולם הזה, כי אנחנו יכולים להתפתח רק על ידי השתתפות עצמית שנקראת בחירה חופשית.
בן ציון: איך מתוך זה שאנחנו רק חלקיקים אלמנטאריים, כי דיברנו שהדומם, צומח וחי זה תרכובת של חיבור שלם בדרגות שונות, אם כך מהי ההתחברות של החלקיקים האלמנטריים בדרגת מדבר. כפי שאמרנו לכל דרגה בטבע יש איזו דרגת חיבור בין החלקיקים, חלקיקים שהתחברו יצרו מולקולות, יצרו דומם ואחר כך תרכובת אחרת. במה דרגת החיבור שונה מהדרגות האחרות?
אם הבנתי אותך נכון, אז אתה שואל אותי כך, מה הקשר בין החיבור הגשמי בגופו של חתול, ארנבת, תינוק, אדם גדול, עץ, חול, שמש, כוכבים, וכן הלאה, מה ההבדל בין כל הגופים האלה לבין השגת העולם העליון או לבין התופעות שקורות בהם?
בן ציון: הכוונה שלי היא במה שונה האדם מכל שאר הדרגות אם גם אותו אני מפרק למולקולות ולחלקיקים אלמנטאריים?
רק הקשר ביניהם, חכמת הקשר שיש ביניהם. אין שום דבר מיוחד בדומם, בצומח ובחי, כי לפי הגוף שלנו גם אנחנו שייכים לדרגת החי. הבדל הוא רק על מנת לאפשר לנו על ידי פעולות פיסיולוגיות רגילות בעולם הזה, להועיל גם להתפתחות הרוחנית שלנו.
לכן יש לנו גוף מפותח עם שכל, עם יכולת טכנית, עם יכולת לתעשייה וכן הלאה, כי על ידי זה אנחנו יכולים להועיל להתפתחות הפנימית שלנו. כפי שאנחנו רואים, הגענו להתפתחות די גבוהה, כמעט סופית, לכן אם כל הדברים שיבואו הלאה יהיו ללא שינוי האדם, הם יהרסו אותנו מאוד. זאת אומרת ההתפתחות הטכנולוגית ללא התפתחות הפנימית של האדם, תהרוס את החברה האנושית. לכן אנחנו כאילו סיימנו את ההתפתחות הגופנית, הכללית והטכנולוגית, וכעת אנחנו רק צריכים לסדר את הדברים האלה כך שהם באמת יהיו לטובת כולם. כי יש לפנינו תקופה מיוחדת, אבל אנחנו בעצם עשינו את הכל כדי לתת עכשיו מקום להתפתחות האדם הפנימי.
בן ציון: האם אפשר לומר שסיימנו את ההתפתחות שלנו כחלקיקים, ואנחנו עוברים עכשיו להתפתחות יותר קולקטיבית, משהו כמו גלים.
בוא נאמר כך שאנחנו צריכים לענות עכשיו לעצמנו על השאלה בשביל מה החלקיקים האלה מתחברים, לאיזה צורך קיים כל חלקיק וחלקיק והחיבור ביניהם. כי החיבור שיש ביניהם חייב לקבל גם כיוון, ווקטור, כך שהכל יהיה אך ורק לטובת הזולת.
בן ציון: הרי חכמת הקבלה עוסקת ברגש, אבל כשעוברים לרגש ניראה שלפעמים כאילו נופלים לדרגה אנושית, בהמית. הדיון שלנו הוא יותר שכלי, האם ניסינו ליצור כאן מודלים יותר גבוהים, או ציורים שיוצאים קצת מהגבולות, כדי לאפשר לנו להתקרב יותר לציור האמיתי והרחב יותר?
אמת. כי אנחנו עדיין לא יכולים לשלוט ברגש שלנו, לשלוט בתכונות הפנימיות שלנו ולראות שבמידה שאנחנו נשנה אותם, אז בהתאם לזה העולם ישתנה. אלא שאנחנו שוב חוזרים לאותו רגש קבוע ואנחנו חיים בעולם עם נתונים קבועים, והעולם הזה ברור וידוע לנו כמו לבהמה.
בן ציון: אם כך לאחר שעשינו את הטיול השכלי הזה, אנחנו צריכים לחזור בסוף לרגש.
ודאי.
בן ציון: איך חוזרים לרגש?
אם תצרף לכל העולם הזה רק נתון אחד, את האדם, ואתה כבר תתחיל לדבר על אהבה, שנאה, על כל מיני תופעות שתלויות באדם, אז מחכמת העולם הזה אתה תגיע לחכמת המציאות האמיתית שזה חכמת הקבלה. חוכמת הקבלה מדברת על שינוי תפיסת המציאות, על שינוי העולמות בהתאם לתפיסה שלנו, בהתאם לתכונות שלנו. אנחנו לא יכולים לברוח מזה, הגענו כבר לסיומה של הפיסיקה ולא יעזור להם כלום. אנחנו רק צריכים להשתדל ולמצוא בכל זאת עוד ועוד אמצעים להסבר כדי שהם יבינו שהם הגיעו לסיום. הם יודעים זאת, הרגשה הזאת נמצאת בהם כבר עשרות שנים, אבל מה הלאה, את זה הם לא יכולים להבין, לכן אנחנו צריכים כאן את חכמת הקבלה.
בן ציון: כשאנחנו חוזרים לרגש, איך ניתן להמשיך בדַרגה גבוהה יותר?
זאת הבעיה, לכן אנחנו צריכים ללמוד את מבנה האדם הראשון שזה המבנה הכללי של כל המציאות. כי הוא כולל בתוכו מלכתחילה את המבנה הזה, הוא כולל את כל הנבראים בכל המציאות, בכל העולמות, ואחר כך הוא מתחלק לכל מיני דרגות שאותן אנחנו צריכים לקבץ יחד בחזרה. גם לזה נגיע.
אני חושב שאנחנו צריכים לראות בינתיים בכל השיחות שלנו מטרה, זאת אומרת שהאנשים שמתעניינים בתפיסת המציאות האמיתית, בפיתרון של החידות העמוקות של המדע, יוכלו להתקדם הלאה. אנחנו חייבים לצרף כאן את הפיסיקה לפסיכולוגיה, אבל לא את הפיסיקה והפסיכולוגיה כמו בעולם שלנו, אלא לדעת איך לצרף אותם כביכול יחד.
הפיסיקה אומרת שהכול תלוי בצופה, אבל איפה הצופה, איך הוא צריך להיות, הרי הכל תלוי בו, בתפיסה שלו, ביחס שלו, ובכמה שהוא מפריע או לא מפריע למציאות. אם כך איך אנחנו משנים אותו? לכן במקום הפסיכולוגיה ובמקום הפיסיקה ותפיסת המציאות שלנו אנחנו צריכים את חכמת הקבלה. כלומר הכל הופך להיות לחכמת הקבלה, גם הפסיכולוגיה וגם הפיסיקה. אנחנו צריכים לקחת את הפיסיקה והפסיכולוגיה ולהראות ששני הערוצים האלה הולכים להתחבר. כי אם הצופה קובע, כמו שהפיסיקה אומרת, אז אתה חייב לקחת את הפסיכולוגיה ולצרף אותה לפיסיקה. אין לך ברירה, אתה בעצמך אומר שהכול תלוי בצופה, אז קח אותם. רק שאתה לא יודע לקחת, אתה לא יודע לחבר את זה הלאה, כי בדיוק בתפר שביניהם חייב להיכנס המדע שזה חכמת הקבלה.
בן ציון: אבל כשלוקחים את הפסיכולוגיה שהיא הרגש, אז היא כאילו מורידה את הפיסיקה למטה.
לא, הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לחבר אותם נכון. זאת אומרת אנחנו יכולים להיות או בזה או בזה, אבל אנחנו לא מסוגלים להיות בשניהם יחד, כי זה כבר החכמה הבאה שהיא חכמת הקבלה שכוללת גם את זה וגם את זה. חוכמת הקבלה מסבירה לנו על תפיסת המציאות ואיך אנחנו בעצמנו משנים את עצמנו, משנים את תפיסת המציאות שלנו, כי המציאות היא בתוכנו. רק בצורה כזאת נוכל לפתור את בעיית הקיום.
בן ציון: תודה רבה לך הרב דוקטור מיכאל לייטמן, ותודה לכם צופים יקרים. נתראה בתכנית הבאה "עולמות נפגשים". שלום ולהתראות.
(סוף התכנית)