תכנית 23.08.11 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
תכנית טלוויזיה עם רב
"עכשיו אני"
העולם
בהנחיית: ארקדי דוכין
heb_o_rav_2011-08-23_program_ahshav-ani_aolam
ארקדי: בעקבות השיחות הקודמות שלנו, הקמתי להקה שנקראת "אנימה", והספקנו אפילו להופיע. וכששרתי את השיר "אין יותר ואלס", אנשים רקדו ואלס בהופעה הזאת, והיה כיף.
היום אני רוצה לדבר אתך על "חיי המדף" של הדבר הזה שנקרא "העולם", העולם שלנו. באחד השיעורים שאל אותך תלמיד מצרפת "מה היינו עושים אם לפתע היינו מגלים שאסטרואיד עומד לפגוע בכדור הארץ, ונותרו לנו רק 48 שעות עד סוף העולם?", ואתה ענית שאולי זה היה גורם לנו להבין שכל ההצלה שלנו תלויה בחיבור בין בני האדם. ובכל זאת השאלה הזו עוררה בי כמה שאלות נוספות שהייתי רוצה לשאול אותך.
בשנים האחרונות יש ריבוי של סרטים וגם שירים, ובכלל תמיד התעסקו בתרחישים שונים על סוף העולם. זה גם תמיד מביא המון קהל, זה מוכר המון כרטיסים. האם יש סיבה מיוחדת שדווקא עכשיו יש עוד יותר סרטי אסונות כאלה? היה גם סרט שנקרא "2012", שהוא כביכול תרחיש שכל העולם יוצף במים.
אנשים חשבו על זה, אבל תמיד חשבו על זה רק אנשים גדולים שעסקו בזה במיוחד, הם היו אנשים מפותחים, כי הם שאלו "בשביל מה ולָמה חיים? ומתי זה יגמר כמו כל דבר?'' ובזמננו זה כבר מסתבר מהמדע שוודאי שהשמש צריכה להיגמר פעם, ויש וודאי עוד כל מיני תופעות כמו האקלים שלנו. ואם כדור הארץ לא ייגמר, אז לפחות החיים על פני כדור הארץ, או לפחות החיים של האנושות. כי אנחנו חיים בסך הכול בתנאים מאוד מסוימים, ואם אתה משנה איזה פרמטר קטן ביותר, שקשור לכל יתר הפרמטרים של הטבע, אז אנחנו לא מסוגלים להמשיך להתקיים.
ארקדי: האם אנחנו באמת אחראים לתהליך ההזדקנות של כדור הארץ?
לא. אנחנו לא אחראים. יש מה שנקרא "בעיתו", בזמן. לפי חכמת הקבלה, כדור הארץ צריך להתקיים כך וכך זמן. אבל אנחנו חיים על פני כדור הארץ בתקופה המיוחדת הזאת עכשיו, מהזמן של מה שנקרא ה"אדם הראשון" שהוא המקובל הראשון מלפני 5771 שנה, ועד סוף 6000 שנה, כלומר, עוד 229 שנה. אותן אנחנו יכולים לחיות בהשתוקקות או בריצה, בלחץ להגיע לגילוי העולם הרוחני, הממד היותר עליון. ולזה נתנו לנו בסך הכול רק את השנים האלה, ולא יותר.
כל האנושות, כולל את כולם, חייבת להגיע תוך 229 שנה להכרת הממד היותר עליון, להגיע לדרגת האדם, לממד שנקרא "אדם". כמו שיש דרגות "דומם", "צומח" ו"חי", ישנה דרגת "המדבר", "האדם", ואנחנו לא נמצאים בה עדיין, ברמה הזאת אנחנו עדיין לא נמצאים.
ארקדי: זאת אומרת, זה יגמר כך וכך, אבל האם אפשרי להקל על הקיום בינתיים?
אפשר להגיע לקיום הזה, לדרגה הזאת, מוקדם יותר, לא על ידי אסונות הטבע, ולא על ידי בעיות גדולות. כך זה נמצא בטבע כתכנית, שאנחנו צריכים להגיע לדרגה הזאת. אז לא יכול להיות שיקרה משהו אחר בשנת 2012 או 2020. זה יכול להיות מהר, ויכול להיות שלא, אבל אנחנו חייבים קודם כל להגיע לממד העליון.
ארקדי: במקורות שלנו, בתנ"ך למשל, יש הרבה אזכורים למושגים כמו "אחרית הימים" ו"יום הדין", מהי המשמעות האמתית של המושגים האלה?
אנחנו נמצאים כבר עכשיו במשבר הזה. עם גילוי חכמת הקבלה, וכמו שאומרים לנו הרב קוק, בעל הסולם, הגר"א, וכל המקובלים, שאחרי האר"י כבר התחלנו את אחרית הימים. האר"י נקרא "משיח בן יוסף", והוא שפתח לנו את חכמת הקבלה. חכמת הקבלה היא שיטת תיקון האדם, לעלות מִדרגת החי לדרגת המדבר. שם אנחנו חיים בממד אחר לגמרי, בהרגשת הטבע שנמצא מחוץ לנו, ולא מה שאנחנו מקבלים בתוכנו ברצון האגואיסטי שלנו, שבו אנחנו רוצים לקבל הכול, ורק מרגישים את מה שנכנס לחמשת החושים שלנו. אלא אנחנו יוצאים דרך חמשת החושים האלה החוצה, ומרגישים את כל מה שנמצא מחוץ לנו, ואז אנחנו חיים בחוויה אחרת לגמרי שנקראת "דרגת המדבר", "דרגת האדם", הדומה לכל הטבע הגלובלי.
לכן אנחנו חייבים לעבור עכשיו את המשבר הגלובלי. ומהבעיה הזאת שלנו אנחנו לא יכולים להפטר, ולא נוכל, עד שלא נתחבר יחד כאדם אחד, כמו שהיה מלכתחילה, ונגיע לממד העליון. אני צופה דווקא התפתחות יפה, טובה.
ארקדי: לפעמים אנחנו, בני האדם, חיים בהרגשה שהחיים שלנו לא מוגבלים, שיש לנו זמן בלתי מוגבל. אולי אם היינו מרגישים שהסוף קרוב אלינו, היינו משקיעים הרבה יותר מאמץ לממש את עצמנו?
לא. זו ממש מתנה מלמעלה שאנחנו לא מרגישים את יום המוות מראש, אלא כמה ימים, או כמה חודשים אולי מראש. אבל בכל זאת לא, כי אז האדם היה שקוע בפחד.
ארקדי: אני אישית, בטבע שלי, דווקא כן מחובר תמיד לפחד מהסוף, ותמיד, בטבע החרדתי שלי אני אומר "זה יגמר, משהו יקרה". יש הרבה אנשים שחושבים כך.
כן, אבל אם כל העולם היה ממש בטירוף הזה, תאר לעצמך איך היינו חיים? לא היינו חיים, כולם היו מחפשים איזו הרגעה, אלכוהול, סמים, לא חשוב מה.
ארקדי: אבל כל העולם בטירוף עכשיו, או לפחות אלה שסובבים אותנו, בארצות ערב, הם בטירוף של להפסיק לסבול. אולי יש איזו הרגשה שאנשים מתקוממים נגד הסבל בחיים, זאת אומרת, כל מה שקורה בלוב ובמצרים.
כן, בינתיים זאת ההתפתחות של האנשים שעדיין נמצאים בשלבים האחרונים, בהבנה שכל מה שהם רוצים בכל זאת לא יתקיים. האדם חייב להכיר בכל האפסיות שבעולם הזה, הוא צריך להבין שבזה הוא לא משיג מענה ומילוי, ממש כלום.
ארקדי: ברמה אישית יותר של הדרך הרוחנית, הרבה פעמים אני אומר לעצמי שאני קצת עייף היום, שאולי עדיף לדחות למחר. איך אני יכול להביא את עצמי להרגשה שאני חייב לתת את כל הכוחות, ולממש את הרגע הזה?
זה תלוי בסביבה, האדם לא מסוגל לבד. אפילו אם אני אומר לעצמי "ממחר אני צריך לקום" ואני "אוכל" את עצמי, "לָמה אני לא עושה ולָמה אני לא קם, ולָמה אני לא חושב לארגן את החיים שלי לקראת איזו מטרה שהיא שווה יותר מכל החיים? שאני אסיים את החיים האלה עם איזו תוצאה, שיהיה לי איזה שכר כאן, ואולי אחרי זה. ועם מה אני מגיע לסיכום?" ובכלום זה לא עוזר.
ואם כל אחד ואחד רוצה באמת לחשוב כך על החיים שלו, הוא נמצא בזה איכשהו יותר או פחות. אלא אם אתה מארגן סביבה, סביבה שלוחצת עליך, ואתה לוחץ עליה. זאת אומרת, אנחנו נמצאים במצבים כאלה שפעם אני נמצא בעלייה, בהתרוממות, אז אני צריך "לשפוך ולשפוך" כמה שיותר לחברה, לחברים, לדבר, לשוחח, להתחבר ולהיות מקושר איתם בכל מיני פעולות משותפות. ואם אני נמצא בירידה, אז אני כבר מקבל מהם. אפילו אם אני לא זז, עדיין מה שאני "שפכתי" לשם, יבוא אלי.
ארקדי: אני מאוד מזדהה עם זה. תמיד כשהמטרות שלי תלויות רק בי, ואני צריך לממש אותן, אז אני הרבה יותר איטי. כשאני מחובר לעוד אנשים, כמו עכשיו למשל, שהקמתי את הלהקה הזאת, אפילו שאף אחד מהם לא לומד קבלה, בעצם זה שאני נמצא עם קבוצה, בקידום המטרה הזאת של העברת השיחות שלנו לשירים, עם הקבוצה שהיא אפילו לא קבלית, היא כבר מזיזה אותי יותר קדימה.
בטח, כן, לא חשוב שהקבוצה היא כזאת או אחרת. כך זה בכל מצב. אם האדם קשור לחברה ונמצא אתה בהדדיות כזאת, זה מחזיק אותו.
ארקדי: מעניין אם ההצלחות הכספיות של אנשים, שהם אנשי עסקים, האם לדעתך מה שקידם אותם גם קשור לקבוצה, או שאלה הן כבר תכונות אחרות, אינדיבידואליות?
מה שמקדם אותם בעיקר זה "קנאה, תאווה וכבוד".
ארקדי: ולא הקבוצה?
לא, זה לא מהקבוצה. אלה הם ממריצים מאוד טובים.
ארקדי: הרבה פעמים אנחנו שומעים על אנשים שגילו שהם עומדים למות ממחלה סופנית, וזה משפיע עליהם בצורה מאוד עמוקה, פתאום הם מתחילים להתייחס אחרת לכל הסביבה שלהם. מדוע זה קורה?
היו אצלי כאלה שדיברו על כך, ובדרך כלל אלה הן שטויות, מה שהם אומרים לא נכון. אמרתי להם את זה, ובכל זאת זה בדרך כלל לא עוזר, הם חושבים יותר על המוות מאשר על החיים, אפילו כשהמשיכו לחיות אחר כך עוד הרבה שנים.
אבל כשהאדם רואה את הסוף, וגם כתוב בספרים שאנשים כאילו ידעו את הסוף שלהם, זה נותן לאדם את ידיעת הסוף, זה נותן לאדם איזה מין גמר חשבון. "אין לך מה לעשות, אתה חייב לסגור את החשבונות עם אדם זה ואדם אחר, אתה חייב אולי לכתוב לכל אחד פתק, להגיד לכל אחד שלום, גם לעצמך וגם לחיים האלה", האדם לא יודע מה לעשות עם זה. אם הוא היה יודע, שזה שהוא נמצא עכשיו ברגע הזה בחיים, וחושב על הסוף, סימן שהוא גם יכול להגיע לסוף, שהוא לא סוף החיים.
ארקדי: אבל במחלות קטנות יותר יש לנו זיכרון קצר, אנחנו לפעמים חוטפים איזה מחלה ואומרים "זהו, אני משנה את הכול", וממשיכים כרגיל.
אלה הם דברים קצרים, זה דבר קטן, משחק.
ארקדי: שמעתי פעם שלפי חכמת הקבלה המושג "עולם" הוא בעצם העלמה של אור כלפינו. אז מה זה "סוף העולם"?
"סוף העולם" זה סוף החושך שבו אנחנו נמצאים. אנחנו נצחיים, אנחנו שלמים, אנחנו לא נגמרים, אנחנו לא נעלמים. אנחנו חיים חיי נצח, אנחנו רק עוברים ממקום למקום, מחדר לחדר, ממצב למצב. וכדי לעבור ממצב למצב בצורה הנכונה, למצב שממנו לא נתגלגל שוב, יש לך את שיטה, שיטת התיקון.
אם בזמן שאתה נמצא כאן בחיים האלה, בעולם הזה, אתה עולה לדרגה יותר עליונה, לדרגת המדבר, אז אתה ממשיך בה ולא מרגיש שאתה מת, כי בסך הכול הגוף שלך מת. אם אתה יכול לעלות מעל הגוף, מעל האגו שלך, אתה ממשיך, ולא מרגיש את המוות. אתה ממשיך ואין לך שום הרגשה של שוני, כי כבר בחיים האלה, בעולם הזה, אתה כבר מרגיש את הרמה העליונה.
אם אתה לא עושה את זה, יש לפניך עוד גלגול. אתה שוב מתגלגל, שוב חוזר לכאן ושוב ממשיך. עד שבאחד מהגלגולים, ואנחנו כבר עברנו הרבה גלגולים, כל אחד מאתנו, אתה מממש את העלייה הזאת. אבל אתה חייב לעלות לרמה אחרת, לדרגת "המדבר". לממד הבא אתה חייב לעלות בזמן שאתה חי בעולם הזה.
ארקדי: כל הסרטים שעוסקים בסוף העולם מציירים תמיד תמונה קודרת, מפחידה, של הרס וחורבן. יכול להיות שסוף העולם הוא משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו חושבים, אולי זה בכלל דבר טוב, התחלה של מציאות חדשה?
מטרת האדם בעולם שלנו, ושל כל האנושות, היא שאנחנו חייבים להגיע לממד העליון בִזמן שאנחנו חיים כאן את החיים האלה. יש חשבון פרטי עם כל אחד ואחד, ויש חשבון כללי. יכול להיות שכל האנושות כמעט, תגיע למצב כזה שהיא תיהרס על ידי מלחמת עולם שלישית ורביעית, כך כתוב בחכמת הקבלה, ויישאר חלק קטן מאוד ממנה. אבל אותו החלק הקטן יעשה בכל זאת את העלייה הזאת, מתוך הייסורים הגדולים שכל האנושות עוברת., הוא יקבץ בתוכו את כל הייסורים האלה, ויהיה מספיק בקובץ הנשמות האלה כדי להגיע לממד היותר עליון. נניח שהם יהיו עשרים אלף איש, לא חשוב כמה, מתוך שבעה מיליארד אנשים.
ארקדי: בעל הסולם כותב שיכול להיות שעוד צפויה לנו מלחמה, מלחמת העולם השלישית וגם רביעית, אז אולי באמת החיים על כדור הארץ יסתיימו כאן ביום אחד?
לא ולא, הם לא יסתיימו. אנחנו חייבים להגיע למטרת הבריאה. אנחנו חייבים להגיע לממד העליון, ושם כל הנשמות יתחברו יחד ויגיעו לגמר התיקון. כל החיים האלה שאנחנו חווים עכשיו בעולם הזה, בגלקסיה וביקום, הם סך הכול ההכנה לנשמה.
ארקדי: אז מהי הסכנה הקיומית האמתית? האם אנחנו באמת צריכים לפחד מאסטרואיד שיפול עלינו מלמעלה, או ממלחמות, או שיש סכנה שנמצאת במקום אחר?
אנחנו לא ניעלם, אלא אנחנו נצחיים, ואנחנו צריכים להגיע למטרה.
ארקדי: אבל מהי הסכנה? מה חכמת הקבלה מציעה? מהי הסכנה האמתית, ממה אנחנו צריכים לפחד מבחינת חכמת הקבלה?
יכולים להיות אסונות.
ארקדי: אולי מהפירוד בינינו?
זה משהו אחר.
ארקדי: זו הייתה הכוונה שלי.
אסונות יכולים להגיע בכל מיני צורות, כדי לחייב אותנו לעלות.
ארקדי: זאת אומרת, יכול להיות שהסכנה היא בחוסר חיבור בין בני האדם, בחוסר ערבות?
אם היינו יכולים להתחבר בינינו כדי להגיע לדרגה עליונה יותר, וודאי שלא היינו חווים גם עכשיו שום אסון, שום צער, אף הקטן ביותר. היינו בריאים, שלמים, היינו עולים להרגשת הנצחיות והשלמות, היינו מרגישים את הטבע למעלה מהטבע שלנו, היינו חיים בגן העדן כמו מלאכים.
אני לא יודע איך כל אחד מצייר לעצמו את הדברים האלה, אבל זאת הרגשת הנצחיות, השלמות שישנה בטבע שגם אנחנו נכללים בו, בטבע. אבל זה תלוי רק בחיבור בינינו, בערבות הדדית, בחיבור. ואם אנחנו לא עושים זאת, אז בינתיים אנחנו נמצאים תחת לחץ, ובסופו של דבר הייסורים האלה בכל זאת ידחפו אותנו לחיבור. אני מקווה שלא כך יהיה.
ארקדי: מה אתה צופה למשל לגבי המשבר החברתי, האם אתה צופה שהוא יישכח, או שהוא יתפתח הלאה?
המשבר יתפתח, העולם שלנו כבר לא יירגע. אתה יכול להגיד שהוא נמצא עכשיו כל הזמן בירידה, אבל בשבילי זו עלייה. הוא נמצא יותר ויותר בהכרת הרע, בהכרת החיסרון הגדול, בחוסר התכלית ובחוסר הפתרון. המשבר יגדל ויתרחב יותר ויותר, ובכל מיני אופנים. כמו שהאדם אומר, האבטלה, האסונות, המחלות, הייאוש והטרור, ובכלל כל המהומות האלה, הכול יגדל ויגדל. עד שאנחנו נבין שאין לנו ברירה, ואנחנו חייבים להתחבר, כולנו יחד בערבות הדדית נגיע לכול.
ארקדי: יכול להיות שהידיעה שסוף העולם מתקרב, דווקא תגרום לנו לשכוח מכל השאלות הרוחניות, ופשוט לנסות לסחוט עוד כמה טיפות של הנאה גשמית פשוטה?
אנשים רוצים לברוח מכל דברים האלה. "אכול ושתו, כי מחר נמות"1. כך נכתב כבר מזמן, לפני אלפי שנים, שהאדם מחפש היום, את מה שיהיה מחר, הוא רוצה לשכוח. כמו שלא יודעים על יום המוות, אם מצפה לי איזה דבר לא נעים מחר, לפחות אני לא רוצה לחשוב על זה היום, למה לי לקרב אותו, ולהיות כבר היום בצרה? כשהצרה תבוא, נדון בה.
אבל זה לא תלוי בנו. עכשיו האנושות נכנסת למצב שבצורה הדדית אינטגראלית אנחנו כולם מחוברים. היום אנחנו מוסרים את ההתפעלות הנגטיבית הזאת אחד לשני, ולא נוכל להפטר מזה. הטבע יחייב אותנו בכל זאת להתחבר, כי בחיבור אנחנו משיגים את הממד העליון.
וזה לא נעשה כדי להיות נחמדים זה לזה, אלא שכל אחד מאתנו, אם הוא לבד, הוא מרגיש רק את העולם הזה כמו שהוא עכשיו. אם אנחנו מתחברים, בחיבור בינינו אנחנו כמו במעלית עולים לממד יותר עליון, אנחנו מתחילים להרגיש את העולם הרוחני. כל זה סך הכול נעשה בשביל להתחבר.
זאת אומרת, לא לראות את הצרות שלנו כמשהו שצריכים לברוח ממנו, הצרות שאנחנו מרגישים עכשיו בכל מיני הבחינות, הן כדי ללחוץ עלינו להתחבר, שנעלה על ידי זה להרגשת הטבע העליון, האמתי, הטוב.
לכן אני רואה בכל הצרות את מה שנקרא "אחרית הימים", כך זה כתוב בתנ"ך ובכל המקומות בצורה מאוד לא נעימה, לוחצת, מאיימת.
ארקדי: "מלחמת גוג ומגוג".
כן. אבל זה כדי לעזור לנו לעלות, "בוא נעשה את זה, בוא נעשה עלייה בלי לחץ הזה, בלי ייסורים", לכן חכמת הקבלה מתגלה.
ארקדי: לסיכום הייתי רוצה לבקש עצה מעשית, איך אני יכול להביא את עצמי למצב מוחשי שאני חייב לממש את כל הפוטנציאל שלי, ממש עכשיו ברגע הזה, בלי שיגיע איזה אסטרואיד מהחלל?
תשכח מזה, זה לא יקרה, לא ייפול עלינו שום דבר מהשמים.
ארקדי: מה אני צריך לעשות בשביל לממש כל רגע בחיים?
לעזור לאנשים להיות קרובים יותר זה לזה. דווקא בחיבור אנחנו מגלים את הממד העליון, אנחנו מתעלים. אנחנו לא סתם בורחים מהצרות, כי זה לא יעזור. אלא שבחיבור אנחנו גם נעשים יותר עליונים, אנחנו מגיעים להרגשת החיים הנצחיים, השלמים, דווקא החיבור גורם לנו לזה. אנחנו נעשים "כאיש אחד" אם אנחנו מתחברים, ושוברים את האגו שלנו, כאדם אחד שהוא "אנחנו", ואז אנחנו מרגישים את הממד העליון. אנחנו לא צריכים למות ולא צריכים להרגיש את כל האסונות. הכול לפנינו, הדרך פתוחה.
ארקדי: אני רוצה לשיר שיר שנכתב בעקבות השאלה הזאת של הבחור הצרפתי, "מה היה קורה לנו אם היו נשארות לנו 48 שעות?", אני לא יודע אם השיר נותן תשובות, הוא יותר שואל שאלות, גם זה חשוב.
"48 שעות"
אולי נצא לחופשה בצפון ניקח איזה צימר, יום אחר יום
או סתם בחוץ נשב על כסא, אפוקליפסה בבית הקפה.
אולי נפליג מעבר לים, ניסע ללונדון נשכח את כולם,
נברח לחו"ל נהמר על הכול, אני יונה והדג הגדול.
אם רק היו נותנים לנו עוד כמה דקות,
הייתי שם על זה את כל הכוחות,
יש עולם שעוד אפשר לגלות, 48 שעות.
אולי נלך לחנות הבגדים, סוף העונה מחירים מוזלים
הדי-ג'יי כאן, מסיבת ריקודים, סוף הדרך כולם מוזמנים.
אולי נספיק לטוס לחלל, שם בטוח הרבה יותר קל,
או סתם מונית נצא לסיבוב, העיר ריקה אך מה זה חשוב.
אם רק היו נותנים לנו עוד כמה דקות,
הייתי שם על זה את כל הכוחות,
יש עולם שעוד אפשר לשנות, 48 שעות.
אני בכל זאת מקווה שהעולם יתעורר לפני זה.
ארקדי: גם אני.
יש באמת בעיה פסיכולוגית. כמו שכותבים המקובלים, רק צריך להבין שלא הולכים למות.
ארקדי: אני מבקש ממך איזו עצה מקצועית להופעה. מה היית מציע לי להגיד לקהל, לפני השיר הזה, בכמה שורות מתומצתות, בכדי שהשיר הזה באמת יחדור?
לפי חכמת הקבלה אין לפנינו מוות, כדור הארץ לא ייעלם. לא תהיה כאן פתאום התפוצצות, לא התנגשות עם אסטרואיד, ולא משהו אחר. כלום.
ארקדי: לא, אני לא מדבר על זה, אבל הייתי רוצה להעביר להם מסר, שנוגע למשל לחיבור, שכביכול מה צריך לעשות באמת בשביל להעביר את החיים האלה עכשיו, בצורה של פחות סבל?
הטבע באבולוציה שלו, חייב להביא אותנו לדרגת המדבר. יש דומם, צומח, חי, מדבר. לדרגת המדבר אנחנו חייבים לעלות בהכרה עצמית, כי זה עניין של הכרה, של השֵכל, של תפיסת המציאות החדשה, לזה הטבע לוחץ עלינו. כמו שבאופן רגיל, בעבר, הוא היה לוחץ והממותות מתו, והיו עוד כל מיני נפילות, ובסופו של דבר אנחנו נוצרנו.
ארקדי: בצורה יותר פשוטה, תתחברו, תאהבו.
איך אנחנו יכולים להגיע לזה בלי הלחץ של הטבע? בואו נלחץ על עצמנו להתחבר, בחיבור בינינו נגלה מעכשיו את הממד העליון. לא צריך לחכות אפילו 48 שעות, אנחנו יכולים לעשות את זה כאן ועכשיו, בואו ננסה. ככל שמנסים, כבר אנחנו מתחילים להרגיש שיש בזה איזו מין איכות עליונה, ואז הרווחנו. וכך עד שנגיע.
(סוף תכנית)
-
"אכול ושתו, כי מחר נמות" (ישעיהו כ"ב, י"ג)↩