תכנית עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 17.02.14 – אחרי עריכה

"מקובלים כותבים"

ייסורי אהבה

בהשתתפות: בן ציון גרץ

בן ציון: היום בתכנית נדבר על ייסורי אהבה מ"אין עוד מלבדו". אתחיל בקטע קצר של בעל הסולם ממאמרי "שמעתי". "הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כוח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון."

זאת אומרת, כשנראה לנו שיש הרבה מאוד מקורות שונים למקרים, למה שמתרחש, שזה בגלל זה, וזה בגלל זה, בעצם יש רק סיבה אחת, מקור אחד, כוח אחד, מחשבה אחת, רצון אחד. הכל מתרחש מחוצה לי וגם מתוכי. וגם מה שאני חושב ורוצה, וגם כשאני מדבר כעת ומפעיל את עצמי כביכול לפי הבחירה החופשית שלי, ועושה מה שאני רוצה, גם זה במאה אחוז נובע מאותו כוח עליון.

זאת אומרת, הוא קובע הכול. ואנחנו רק יכולים להניח שזה כך, ומתוך הנקודה הזאת להתחיל לחקור את הדבר. וגם המחקר הזה הוא בעצם לפי רצונו, לפי התכנית שלו.

בן ציון: כתוב הרבה בספרי הקבלה שמהרצון שלו אי אפשר לזוז ולברוח, גם אם זה הרגשת הטוב או הרגשת הרע. אז מתוך ההנחה הזאת, או אחרי שהמקובל כבר חי לפי הכללים האלה, מהי בעצם הרגשת הייסורים?

תלוי למי יש הרגשת ייסורים.

בן ציון: אני מדבר על אדם שמקיים את הכלל של "אין עוד מלבדו" כמקובל.

לא, אפילו לא למקובל. בסופו של דבר הרגשת הייסורים הפנימית היא גם אחת, ייסורים מחוסר מגע, חוסר קשר עם המקור "אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב".

בן ציון: "השמאל דוחה וימין מקרבת", זאת אומרת שיש איזה תהליך פה?

כן. כי אדם שקיבל מאותו מקור עליון רצון לגלות אותו, להתקרב אליו, האדם הזה מתחיל להבדיל ולראות איך מנהלים אותו כדי להגיע לאותה מטרה. ואז הוא מבדיל שזה קורה על ידי שני כוחות שנקראים "שמאל דוחה וימין מקרבת". זאת אומרת שיש שני כוחות שמושכים אותו ודוחים אותו, ובהתאם לכך הוא צריך להגיב. וכאן יכולה להיות בחירה חופשית כביכול גם מצדו.

בן ציון: אבל שני הכוחות האלה בעצם מובילים אותו לאותו מקום.

כן, כולם נעים לאותו מקום. אין שום תנועה שיכולה להופיע ממקום אחר ולמטרה אחרת. אלא שכל האנושות ובכלל כל הטבע, מגיעים אך ורק לקראת וכדי לגלות את אותו מקור יחיד, האחד, המיוחד, "אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב".

בן ציון: אם כך, כל הנושא של הייסורים והסבל, הופכים אצל האדם לחשבון?

הם הופכים אצל האדם לתמריץ, לסיבה להתקדמות. לגורם מושך בצורה נעימה, או דוחה, בצורה בלתי נעימה. אבל לאותה המטרה למרות שאנחנו לא מזהים זאת.

בן ציון: לפעמים ייסורים וסבל אצל בני משפחה הם מאבדן שליטה, כי זה משהו מאוד קרוב. איך גם הייסורים האלה מתורגמים לכוח עליון?

אם מתגלים כל מיני מקרים, סיטואציה מסוימת, אז אני צריך לבדוק כמה שהסיטואציה הזו תואמת לאותו המקור. אם אני, על ידי מה שקורה לי בחיים, מתקרב לאותו המקור, אז גם המקרה עצמו עובר תיקון. יש את הכוחות שמייצבים לי את אותו המקרה, אני מבפנים, וכל האנשים שמסביבי במשפחה שנתקלו בבעיה, ועל ידי ההחלטה הנכונה שלי לנוע לאותו המקור האחד, שהוא הסיבה לאותה הסיטואציה, הם עוברים תיקון טוב, קצר, יפה, בדרך טובה, בזירוז הזמן וחוסכים בסבל.

אם אני לא שם לב לכך שכל מה שקורה מגיע אלי מ"אין עוד מלבדו הטוב ומטיב", ובמקום אני אומר שהכול תלוי בטבע, במקרה ובכל מיני דברים, במנהלים בעבודה, באשתי ובילדים, ואפילו בעצמי, אז בהתאם לכך אני כבר לא מכוון לאותו המקור של כל הסיבות. ואז אני נמצא כבר בכוחות שפועלים עלי מכל מיני צדדים, מימין ומשמאל, ונותנים לי מכות מכל מיני צדדים. עד שאני בסופו של דבר אראה שאני מבולבל ומרוב הסבל שלי אני בכל זאת אהיה חייב, נאלץ, לחפש את אותה הסיבה העליונה, היחידה.

בן ציון: בהמשך המאמר בעל הסולם כותב, "בזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא ניצול מליפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה."

זאת אומרת שההתרחקות וגם ההתקרבות לאותו המקור, לכוח עליון, לאותה סיבה לכל דבר, פועלים בסופו של דבר כדי לעורר בי כל מיני רגשות כלפיו, כלפי הסיבה הזאת, כלפי הבורא, כלפי המקור להכל. ואז בצורה כזאת, מהחושך ומהאור, מכל מיני המצבים המנוגדים לעומתו, אני מתחיל לקבל חושים מכוונים בצורה נכונה כדי לגלות אותו.

לשם כך בעצם כל הסיבה, כל היקום שלנו, כל הציוויליזציה שלנו. כל אחד ואחד בקשר עם כולם, וכל מה שקורה לנו, זה כדי לגלות את אותו הכוח האחד היחיד והמיוחד שמנהל את הכול ומושך אותנו לגלות אותו, על ידי מאמצים שאנחנו צריכים להפעיל מתוך רצון, מתוך הבנה, מתוך הכרה, מתוך השתוקקות לכך.

בן ציון: את הייסורים שמגיעים וגם את הצער שהוא מרגיש, הוא לא לוקח על עצמו, אלא הם כלפי אותו כוח העליון.

כן.

בן ציון: למה הוא מייחס את הייסורים האלה?

אומרים שאותו כוח עליון, שרצונו להתגלות ולהשפיע כל טוב, חייב להסתיר את עצמו, את האהבה שלו, את היחס הטוב שלו, הוא טוב ומטיב, ולהשפיע עלינו כל מיני מצבים שמכחישים אותו. כדי שאנחנו דווקא נחפש למה זה כך, מאיפה זה נובע? למה זה מגיע לי? וכן הלאה. ומתוך כך אנחנו מפתחים בנו חוש להשיג אותו דרך כל הערפל, דרך כל החושך.

אבל ההסתרה כביכול נשארת. נאמר שיש ביני ובינך פרגוד, אבל מתוך כך שאני מקבל ממך כל מיני תגובות, משפיע עליך, מקבל תגובה, ואתה משפיע עלי, ואני מגיב, מכל הדברים האלה אני מתחיל לבנות בי את הדמות שלך.

איך אנחנו יודעים שלאטום יש כזאת קונפיגורציה, או כל מיני דברים שאנחנו לא מזהים בחושים שלנו, בראייה, בשמיעה, בטעם, בריח, במישוש, אלא אנחנו בונים בנו מודל, תבנית, מתוך כל מיני השפעות ותגובות עם התופעה הזו שלא מגלים בחושים.

אותו דבר עם הבורא. אם אני מתחיל להיות מכוון צורה נכונה, ואני מקבל ממנו, אני משפיע לו, הוא משפיע לי, אני משפיע לו, ואז נתחיל לברר את הדו שיח הזה שבינינו, וכך נתחיל לבנות את הדמות שלו בנו. כי הוא לא מתגלה אף פעם מבחוץ, הוא לא יכול להתגלות מבחוץ כי אין לו דמות ואין לו שום צורה. אלא אנחנו יכולים לגלות אותו לפי צורות כאלה של התנהגות, אנחנו ביחס אליו והוא ביחס אלינו.

כשאני צריך בעצם ללמוד מהספרים, השאלה שלי היא מהו הטבע שלו, באיזו צורה אני יכול לעשות את המחקר הזה. איך מהמחקר הזה אני מתחיל לגלות אותו ולא משהו שרק נדמה לי. איפה יש כאן מערכת בקרה, ביקורת, אנליזה, וסינתזה של כל צורות היחסים שבינינו, שמתוך זה אנחנו מתחילים להכיר זה את זה.

זאת אומרת, הוא בטוח מכיר אותי, אלא אני לא מכיר אותו. אז אני בונה בתוכי שתי דמויות שהן כאחת, את דמותי כאדם הדומה לו, ואת דמותו שממלאת את האדם. "אדם" נקרא "כלי", ומה שממלא את האדם, הכוח העליון הזה, נקרא "אור".

בן ציון: זה נשמע מאוד חכם, מדעי.

נכון, זו חכמת הקבלה, הפסגה, הנזר של כל המדעים.

בן ציון: אבל יחד עם זאת, האדם בכל זאת נברא מאוד רגשי, הרי יש בו רגישות ההולכת ומתעצמת כל הזמן.

אנחנו מדברים על כך שמרגישים את זה, שהכל בתוך הרגש, בחמשת החושים שלנו.

וחמשת החושים שלנו מתחלקים לסוגי רצונות, וסך הכל יש לנו תרי"ג רצונות, ובכל רצון ורצון אני צריך להשיג את הכוח העליון ההוא. וכשאני מכייל בצורה נכונה כל רצון, להשיג אותו, להרגיש אותו, זה נקרא שאני עושה מצווה, תיקון של הרצון. ואז כל הרצונות שלי מתחברים יחד ומביאים לי דמות שלמה של הכוח עליון, של הבורא.

בן ציון: האם יש פה עניין של חולשות?

ודאי שבדרך יש לנו הרבה מצבים, שאנחנו מאוכזבים, שזה קשה, שזה לא נעים, לא נוח, שאני שוכח בכלל מהמשימה.

בן ציון: אבל זה משהו מאוד אנושי.

כן, נכון. הרי מי אנחנו עד שאנחנו בונים את הדמות הזאת, בצורה שהוא כבר מתייצב בי.

בן ציון: המקובלים שמתקדמים במדרגות שלהם, הופכים להיות יותר מדענים, יותר חכמים, מתעלים יותר מעל הרגש, או שהפוך, הם נופלים יותר לתוך הרגש?

הייתי אומר שחכמת הקבלה היא חוכמת הרגש. זאת אומרת שדווקא בה, ובאף מקום אחר, באף מדע ועיסוק האדם, לא מתחברים כל כך עמוק ומשולבים בשילוב יפה, נכון, בלתי גבולי, הרגש והשכל. הם ממש הופכים להיות יחד ותומכים זה בזה, עד שהרגש מתגלה במאה אחוז והשכל מתגלה במאה אחוז, ואין אחד שקיים ללא השני.

בן ציון: הכרת את המורה שלך, ופגשת גם מקובלים אחרים, ושמעת גם על בעל הסולם. האם המקובלים הם אנשים שחוששים לחשוף את החולשות שלהם, שלא יזהו שגם הם חלשים? איזה חשבון יש למקובלים בשונה מבני אדם הרגילים?

היו כל מיני מצבים, כל מיני צורות, כל מיני מקרים, במשך ההיסטוריה עם המקובלים. היו מקובלים שחיו ממש לבד, במסתור, אם אפשר כך לומר, והם לא גילו שהם מקובלים, אלא רק אחר כך זה התגלה. אנחנו בכלל יודעים עליהם מכך שכתבו משהו, או שמישהו גילה מהם משהו.

היו מקובלים שגילו את עצמם כלפי תלמידיהם. היו מקובלים שגילו את עצמם כלפי העולם. הבעל שם טוב, אפילו שלא כתב שום דבר, הוא פתח את חכמת הקבלה לכל העולם. וכך פעלו. אבל המקובל לא מסתיר את עצמו או מגלה את עצמו לפי רצונו, אלא לפי הזמן שמחייב אותו, הדור מחייב אותו, מה שנקרא "עת לעשות". אם זה נחוץ הוא יעשה, ובמידה שצריכים, ואם לא נחוץ, אז הוא יכול לקלקל ולכן הוא לא יעשה.

לכן אין אצלו חשבון עם עצמו, האם לגלות משהו מעצמו או לא, לפי הזמן שדורש, אלא הוא פותח את עצמו כדי שהתלמידים ילמדו, או סוגר כל מיני דברים כדי שלא יבלבל אותם, ואולי יצטרכו לגלות אחר כך, או בעצמם מתוך כך שיתחכמו, או שיבוא עוד מישהו אחריו ויגלה להם.

בן ציון: האם הם לא חוששים לחשוף את הדברים?

לא. אם הזמן מחייב אז הוא חייב, אין לו שום חשבון עם עצמו. לכן יכול להיות שרואים מקובל שנראה קצת מוזר, אולי כי פתוח מדי, אבל הוא חייב לגלות את זה לדור אפילו אם זה יהיה על חשבונו. מפני שהאנשים חייבים ללמוד ולא להיתקע, אלא להתקדם כמה שיותר מהר לגילוי הכוח העליון ולעשות לו נחת רוח.

בן ציון: אבל אתה אומר שהמקובל לא מרגיש את זה ברמה האישית, אלא הוא מרגיש את זה ברמה אחרת לגמרי.

גם וגם. כדי להרגיש את זה ברמה הכללית, הוא צריך בכל זאת לקבל איזה סוג של הסתרה, ולהרגיש את זה בצורה אישית, ועושים לו את זה מלמעלה.

בן ציון: האם הסביבה הקרובה או המשפחה של המקובל, לא הופכת כתוצאה מזה לאיזה קורבן של התיקון הפרטי שלו?

כן, ממש כך. אבל זה התפקיד שלהם.

בן ציון: האם בזה אף אחד לא בחר?

לא, אף אחד לא בחר בזה, גם אלה שקרובים יותר או קרובים פחות. כולם הופכים להיות לשרות הכלל, אין להם תפקיד לעצמם. ולכן היחסים שם יכולים להיות מאוד מוזרים. אדם רגיל מהעם, כשהוא ישמע ויראה מה שקורה במשפחה של המקובל או בהתנהגות שלהם, יכול להיות שהוא לא יראה את זה כדוגמא יפה לעצמו. אבל זה דווקא כדי ללמוד מזה צורות כאלה וכאלה, גבולות, הגבלות, וכן הלאה.

כי אצל המקובל היסודות הם אחרים. אם "אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב", אז מי אני, מה אני? אז אני לא קיים. אני כולי נפעל על ידי כוח עליון, גם מבפנים וגם מבחוץ.

נושא הבושה הוא רק כלפי הכוח העליון, האם אני יכול להשפיע לו נחת רוח, להחזיר כמו אורח לבעל הבית, או לא. כל היתר לא שייך לבושה, זה לא נושא. זה הכל גשמיות או בהמיות, ועם זה המקובל כמעט ולא עושה שום חשבון, אלא הוא עושה חשבון בצורה מלאכותית כלפי בני אדם, אבל הוא בעצמו כאילו נמצא ערום לפני הבורא. ולכן, גם החשבונות שלו, גם עומק הרגשות שלו, הם אחרים לגמרי.

בן ציון: במאמר של בעל הסולם, "אין עוד מלבדו" הוא כותב, ש"אדם צריך לצייר לעצמו כדוגמא שיש לאדם כאב באיזה איבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהמוח והלב הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת איבר פרטי בערך כללות קומת האדם. ששם מורגש בעיקר הכאב. לכן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'".

כן, עיקר הכאב מורגש בבורא, בשכינה. והאדם צריך לעשות לפי זה חשבון, עד כמה הוא צריך להיזהר, ועד כמה הוא צריך להיות רגיש. ועד כמה הוא צריך להעלות את עצמו לבירור של כל הפעולות, המחשבות והרצונות שמתעוררים בו. כדי שאלה יהיו מכוונים לעשיית נחת רוח, להשפעה לבורא גם כ"טוב ומיטיב" וש"אין עוד מלבדו" כלפי האדם, וגם שהוא כמקור היחידי ו"כל העולם לשמשני", כדי להשפיע נחת רוח לבורא. יוצא שיש בורא ויש אני, ואת העולם בינינו, שעל ידו אני משפיע לבורא.

בן ציון: בעל הסולם ממשיך, "שיש צער השכינה בזה שאיברים מרוחקים ממנה ואינה יכולה לפרנס את האיברים שלה".

גם זה מיוחס כלפי האדם, והאדם צריך לעשות את כל מה שבאפשרותו, כדי לתת לשכינה לקרב אותו אליה ולמלא אותו בכל טוב. "לקרב אותו" זה נקרא להיות גם בהשפעה ובאהבה לזולת. ולמלא אותו בכל טוב נקרא, שבמקום ליהנות מזה שהוא מקבל, הוא נהנה מזה שהוא משפיע.

בן ציון: היכולת שיש למקובל ליחס הרגשה ולא בצורה פרטית, לא בגוף שלו, אלא למשהו הרבה יותר גלובאלי, רחב, כחלק ממערכת שלמה, מה היא הפעולה הזאת? איזו יכולת יש כאן שאני מייחס את כאב הבטן שלי לאיזו תופעה כללית, גלובאלית, משהו הרבה יותר גבוה ורציני, מעבר להרגשת הכאב הפרטי? כי בעל הסולם כותב כאן, שאין דבר כזה ככאב הפרטי, או כאב של איזה איבר אחד.

לא. כי אם אתה נמצא במערכת אינטגראלית, אז כל תקלה קטנה שבך, עושה נזק בכל המערכת פי כמה וכמה שאי אפשר לתאר את זה בכלל. זה פי כמה וכמה מיליארד, אפילו לתקלה הקטנה ביותר. מאיפה מתחיל הסרטן בגוף? מנמק קטן שבתכנית התפקוד, מהתוכנה של איזה תא אחד קטן שמתחיל להתקלקל.

בן ציון: האם המקובל או האדם שמתקדם ברוחניות, בעצם מרגיש כל כאב, לא על בשרו, אלא מרגיש את זה בצורה אחרת?

הוא מרגיש את זה על בשרו במידה שהוא קשור עם השכינה. אז הוא והשכינה הופכים להיות לאחד. אז כמו שהוא מרגיש את השכינה, את כללות הגוף, גם השכינה מרגישה אותו. ואז הוא נמצא בגילוי צער השכינה.

בן ציון: זה נשמע טוב.

זה טוב להתקדמות אבל זה מאוד מאוד לא נעים שאתה הגורם לזה.

בן ציון: אבל זה הרבה יותר נכון, הרבה יותר טוב.

זו האמת, אבל זה מאוד מאוד קשה לגלות שאתה אשם בצער של כל העולם. וזה באמת כך. אז צריך להיות מוכן לזה, עם הרבה כוחות והרבה הגנות, כדי לקבל את הראיה הזאת נכון, ולדעת איך לתקן את המצב.

בן ציון: בכל זאת אין ברירה, האדם צריך להתפתח לעבר הכיוון הזה.

ודאי. הוא מתפתח כך או כך. או בדרך ארוכה, בכאב, במכות, שזה נקרא כדרך הטבע, כמו כל האנושות. או אם ייקח את חכמת הקבלה ויממש אותה, אז יתפתח ברגש, בשכל, בצורה יפה ומהירה. יש לפניו שתי דרכים לאותה המטרה, דרך קצרה וטובה, ודרך ארוכה ומלאה ייסורים.

בן ציון: איך אדם צריך להתייחס להנחה הזאת, לאקסיומה הזאת, שאין כאב פרטי, ואין אפילו שמחה פרטית, אלא כל זה משהו מאוד מאוד גדול ורחב?

כמה שאנחנו לומדים מהטבע אנחנו רואים שזה כך. הכל הוא מנגנון אחד, הכל קשור למערכת אחת. זה מתברר מיום ליום יותר ויותר, מתוך המחקר שלנו בכל המדעים.

בן ציון: אבל אנחנו מדברים פה על פיתוח הרגש כלפי זה, פיתוח החוש כלפי זה, לחיות את זה כך.

זה נפתח לאדם במידה שהוא מתחיל לעסוק בזה. חכמת הקבלה דווקא פותחת את הרגש, כדי לקבל את הידיעה הזאת רגשית, בכל המודעות, ברגש ושכל, במוח ולב.

בן ציון: זאת אומרת שהאדם מתחיל לחיות כך ממש בתוך הלב שלו, וזו לא רק הסתכלות, או איזו אנליזה קרה.

לא, הכל מתגלה דרך החושים. אנחנו קודם כל מפתחים את החושים, ואחר כך מתחילים להבין מה אנחנו מקבלים שם, מה אנחנו מרגישים. קודם בא הלב ואחר כך המוח. קודם באים הרצונות, ואחר כך בא השכל כדי למלא את הרצונות.

(סוף התכנית)