ישיבת כתבים

376

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 20.12.2022 – אחרי עריכה

דודי: הנושא הראשון - עצי אשוח לצד חנוכיות בישראל.

חיים: לצד חנוכיות, או בלי חנוכיות. אנחנו בימי חנוכה, אבל יש תופעה מאוד מעניינת במדינת היהודים, עוד ועוד מוסדות רשמיים ואנשים ידועים מדגישים דווקא את חג המולד המתקרב באמצעות עץ אשוח או עץ אשוח לצד חנוכייה. מבחינת אישים מדובר באנשים מהשמאל הקיצוני יותר שרוצים להשתמש בהזדמנות גם כדי להביע מרי אזרחי נגד הממשלה הנבחרת ולקדם אג'נדה ליברלית חילונית. אבל אלה לא רק הם, רשת הסופרמרקטים "טיב טעם" למשל, בסניף רמת החייל הציגה בכניסה לחנות את כל סממני חג המולד, כמו עץ אשוח, סנטה קלאוס, איילים ועוד, לחנוכייה לא היה זכר. עיריית תל אביב פרסמה בפייסבוק שאלון לתושבים, מה הם מעדיפים לחגוג האם את חנוכה או את חג המולד, מה יותר כיף. האוניברסיטה העברית בירושלים הציגה בכניסה לפקולטה למשפטים עץ אשוח לתפארת, וחנוכייה קטנה למדי שלא ברור אם הוצבה שם מלכתחילה. גם אוניברסיטת חיפה נוהגת כך ויש עוד מקומות שראיתי.

כל מהותו של חג החנוכה הוא ניצחון הרוח היהודית על הרוח היוונית, ודווקא עכשיו שוב מודגשת הרוח הזרה במדינה היהודית, מה זה מסמל בעינייך?

אני חושב שזה מסמל את הרוח של עם ישראל בעת ההיא, לא יותר מזה. אין לי מה להוסיף.

חיים: איזו רוח, מה אנחנו צריכים להבין מזה?

שאנחנו מבינים יותר מהו חג המולד לעומת חג החנוכה, שאנחנו מעדיפים סמלים של הנצרות לעומת סמלים של היהדות. ובאמת לא שומעים, לא רואים ולא מדגישים שאנחנו נמצאים עכשיו בימי חנוכה.

חיים: קודם כל אני רוצה להדגיש, שכנראה זה לא רוב העם, אבל כן יש תופעה שאנשים מדגישים בהפגנתיות דווקא את הסמלים של חג המולד. העניין הוא שהם עושים את זה כאקט של מחאה, כאקט של מרי. נגד מה הם מוחים, מה מפריע להם?

אני לא חושב שזה שייך למרד ביהדות עצמה ובטוח שלא במלחמת המכבים וניצחון המכבים, אלא זה שייך יותר למרד, לזלזול בחגי ישראל ולבחירות שעברנו ולתוצאות הבחירות. הם רוצים כביכול להציג בזה את היחס שלהם לחופש ולא לזה שלוחצים עליהם ומחייבים אותם למשהו שלא לפי רוחם. בטוח שאם הדבר לא היה שייך לממשלות ולבחירות, אז זה היה אחרת. נראה לי שזה מרד במה שקורה במדינה.

חיים: האם זה מרד נגד תוצאות הבחירות?

כן, מרד במה שקורה, שלפי הבחירות הצליח הימין ולפי המלחמות בכנסת הניצחון הוא לשמאל.

חיים: התופעה של הדגשת חג המולד הייתה קיימת כבר קודם, לא רק מאז הבחירות, למרות שעכשיו זה מודגש גם כאקט של מחאה. ברגע שאתה מגיע למצב שאתה מתכחש למסורת שלך אז איזו הצדקה נשארת לקיום מדינה יהודית?

אני חושב שאנחנו מוותרים עליה יום יום.

חיים: באיזה מובן?

במובן שפחות ופחות משורות העם משייכים את עצמם ליהודים, לעם ישראל, למדינת ישראל. אין התלהבות מזה ולא רוצים להיות שייכים לזה.

חיים: מה קורה למדינה שמאבדת את ההצדקה לקיומה?

היא מפסיקה להתקיים, לפחות בצורה כזאת, בלתי פורמלית, ולאט לאט זה חודר למוסדות המדינה השונים, לבתי ספר, למשטרה, לכל דבר. אנחנו מוותרים מפני שאנחנו לא יודעים באמת מה הרכוש המיוחד שנמצא בידינו.

חיים: מהו אותו רכוש מיוחד?

עם ישראל, מדינת ישראל, נצחיות עם ישראל, מטרת הקיום וכן הלאה.

חיים: אבל עם ישראל ונצחיות העם זה מה שתמיד אומר גם המחנה שעכשיו ניצח בבחירות, ואנחנו רואים שהשמאל במפורש לא רוצה את זה. מה אתה יכול להוסיף פה ברמה קצת יותר עמוקה, או יותר מפורטת?

כדי לשמור על הערכים האלה אני אומר את מה שאנחנו אומרים במסגרת חכמת הקבלה. חכמת הקבלה בעצמה אומרת שאם לא נלך בעקבות מה שהיא אומרת, אז נאבד יום יום את העם, את המדינה ואת האדמה, את הכול.

חיים: אני יודע שחכמת הקבלה אומרת שבעצם תפקיד העם ומטרת העם היא להיות מחוברים מעל כל ההבדלים ובזה להיות אור לגויים.

נכון. להראות לכולם שמטרת הקיום שלנו היא להראות לכולם מהי מטרת הקיום של כל העולם, של כל האנושות.

חיים: שכל האנושות צריכה להתחבר מעל ההבדלים.

כן. ואנחנו לא מדגישים את זה בכלל.

חיים: יש היום חלק בעם שאומר גם בהתנהגות וגם באמירות מפורשות, שהוא בכלל לא רוצה חיבור, כל אחד רוצה להיות עם עצמו, אני ואני בלבד.

כי הוא לא קיבל חינוך ולא מבין מה זה.

חיים: מה עושים אם יש לך חלק בעם שתפקידו להיות דוגמה לחיבור והוא לא מעוניין בחיבור?

אין לך חלק בעם שהוא דוגמה לחיבור. איפה אתה רואה שהוא מתחבר סביב העקרונות שלו, ברצון להצליח בבחירות ולחלק את הקופה?

חיים: תפקיד העם הוא להיות דוגמה לחיבור והוא לא מעוניין בזה.

לא. כי הוא לא קיבל חינוך כזה.

חיים: האם אפשר עדיין לחנך אותו לזה?

ודאי. הוא אף פעם לא קיבל חינוך לזה. מתחילת המדינה ועד כה הם רק מראים לנו דוגמאות איך להילחם זה בזה, כמו ילדים שרבים בחצר.

חיים: היום אני חושב שכבר אין עוררין בשום חלק באוכלוסייה שהעם מפולג ומחולק, פשוט יש כאלו שזה מפריע להם יותר, יש כאלו שזה מפריע להם פחות. מה אנחנו יכולים או צריכים לעשות במצב הזה?

לפרסם יותר ולהסביר להם ככל האפשר בלי לעצור ובלי לנוח, אלא ממש להציע להם שוב ושוב את הרעיון שבלי חיבור אין עם ישראל, שהוא לא קיים בכלל לפי כל ההגדרות האמיתיות, וגם המדינה לא קיימת, ומשנה לשנה אנחנו מאבדים גם את הלגיטימיות שיהיה לנו כאן מקום לעם ולמדינה.

חיים: מה עושים כדי להחזיר את הלגיטימיות?

בינתיים אנחנו מחזיקים בכוח, אבל עד מתי ומה יהיה? אנחנו בכוח הזה רק מפסידים. אין כאן מה להגיד. אני לא רואה מה יכול להיות אם העם לא ישמע את מה אנחנו אומרים. ומכל העם רק אנחנו מדברים על האמת, אולי גם עוד כמה קבוצות קטנות.

דודי: הנושא הבא בעניין חנוכה - הכוח העליון שנמצא או לא נמצא בשירים כביטוי לחברה שלנו.

מכל חגי ישראל לחנוכה נכתבו הכי הרבה מזמורים, גם פיוטים וגם שירי לאום קולקטיביים. בפיוטים נכללים הכוח העליון ועם ישראל כדבר אחד, כמו למשל "מעוז צור ישועתי", "יחד באורך", וחנוכה מסמל גם את הגאולה. בשירי חנוכה שכתבו החלוצים שחזרו מהגלות נמצאת גם הגאולה וגם אחדות האומה אבל הכוח העליון כבר לא מוזכר שם. למשל בשיר "מי ימלל גבורות ישראל" מופיעה השורה "ובימינו כל עם ישראל יתאחד, יקום וייגאל", אבל אין כוח עליון.

באיזו רוח כתבו הציונים את שירת האחדות והגאולה אם הם הוציאו את הכוח העליון מהמשוואה?

הם המציאו לעצמם כיוון קצת שונה, לא בהרבה, אבל במשך הזמן הדרך התרחקה מהאמת והיום השירים שלומדים, מבינים, כותבים, שרים, לא מזכירים את הפן הדתי, אם אפשר בכלל להגיד דתי, וזאת בעיה גדולה. אנחנו נמצאים כבר בתהום של חוסר חינוך, חוסר הבנה.

דודי: מה גרם לסטייה של הוצאת הכוח העליון מכל הרעיון של האחדות שהיה טבוע בעם?

כי בכוח העליון אף אחד לא רוצה להחזיק, הוא לא קיבל חינוך לזה, הוא לא מבין שהכיוון שלו צריך להיות לשמה. הוא לא קיבל שום הסבר בנושא.

דודי: אם כך, כל הבעיה היא חינוך.

אני אומר שוב, החינוך צריך להיות קבלי, כמו בחוכמת הקבלה שהיא לב ליבו של העם, והיא מסבירה מה צריך להיות בעם ישראל, לאן העם צריך להימשך, מה צריך להיות בליבו של כל ישראלי וכן הלאה. זה לא שייך למצוות שמקיימים בידיים ובפה, אלא בלב. אבל זה לא קיים ולא מדברים על זה.

דודי: אני מאוד אוהב את הצירוף "חינוך קבלי". מה התכלית של חינוך קבלי?

ש"ואהבת לרעך כמוך" חייב להיות חרוט בכל לב ולב של כל ישראלי.

דודי: ב"ואהבת לרעך כמוך", איפה אנחנו מכניסים את הכוח העליון לתמונה?

זה בלתי אפשרי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" בלי לעורר את הכוח עליון, להתחבר עימו ולחייב אותו שיעזור לנו להגיע לאהבה כזאת. כמו שכתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'".

דודי: אנחנו רואים שאחרי שהמדינה קמה גם הלאומיות והגאולה התחילו להיעלם משירי חנוכה. האם יש גבול להתרחקות שקורית לנו באופן טבעי, שממנו והלאה נתחיל להגיע להתקרבות וחזרה לאחד ולכוח העליון?

לא, זה לא יהיה. אני חושב שאנחנו מתרחקים מזה, חג החנוכה וגם כל חגי ישראל יהיו יותר חגים לילדים.

דודי: מה גבול ההתרחקות בינינו, שממנו כבר נעצור ונגיד לעצמנו "די, כבר התרחקנו", או שנרגיש התרחקות כלשהי?

לא נרגיש ולא נעצור. כי אנחנו לא מבינים את החשיבות שיש לנו בחגים האלה, את מה שהם מסמלים ולמה הם קוראים.

דודי: אחד האמצעים לחינוך הוא שירה שהיא דבר שמאוד מאחד ומשננים פה טקסט שכל הזמן חוזר. היום כשהמדינה שלנו מפולגת לעשרות חוגים, מגזרים, לכל אחד יש טעם מוזיקלי שונה, שפה תרבותית משלו, אילו ניגונים משותפים יכולים לאסוף אותנו ולקלוע לרגש של כולם?

מה שהיה תמיד, לא שירים מודרניים, אלא שירים שמתבססים על השורש שלנו.

דודי: זאת אומרת שירים מהמקורות.

כן. השירים האלה בכל החגים, גם המילים וגם הניגונים. יש בתיק שלנו, בקופסה שלנו מקורות רבים שקשורים לאמת, אז אנחנו צריכים להוציא אותם, לחדש אותם, להביא אותם לעם ולהסביר אותם. הכוונה היא לא ל"שלומית בונה סוכה" וכל מיני שירים דומים.

שלי: גם בנושא הזה וגם במה שחיים העלה יש תחושה שהכוחות הטבעיים כל הזמן מרחיקים אותנו, זה קורה כאילו באופן טבעי.

ברור, כי זה נגד האגו שלנו. האגו שלנו נלחם נגדנו ומרחיק אותנו קודם כל מכל המלחמה נגד האגו או נגד חנוכה, פורים, נגד הסמלים של חיבור לאומה אחת.

שלי: דווקא כשהגענו לארץ, ואחרי שסיימנו את המלחמה שלנו, כל אחד הולך יותר לעולם משלו, לעצמו, לדאוג לאגו שלו, ליוונים שבו. האם נחוץ באמת נס כדי שיתחילו כוחות אחרים לדחוף אותנו זה לזה? איך להפעיל בכלל כוחות כאלה במציאות?

מתוך הסבר. אני לא רואה שיש קבוצה, אפילו קבוצת "בני ברוך", שעומדת על שלה, מסבירה וממשיכה להסביר מדי יום עוד ועוד מה התוכן הפנימי, הרוחני של החג ואיך אנחנו צריכים להתכלל ולנהוג בו.

שלי: מה חסר לנו כדי שההסברה שלנו תהיה גם מעמיקה יותר וגם מושכת יותר לאנשים? נראה שהמשימה היא להפוך את זה למשהו אטרקטיבי, או אולי חסר לנו משהו אחר בכלל.

חסר לנו להרכיב קבוצה שתיקרא "כתבים של בני ברוך", "מפיצים של בני ברוך". ברוך הוא השם של הבורא ואנחנו רוצים להפיץ את שמו ואת אחדותו בעולם, וכך אנחנו מפיצים. אני לא רואה שיש קבוצה כזאת, שפעם רציתי מאוד להקים.

שלי: האם זה בגלל שהאינטראקציה בין האנשים שמפיצים היא לא מספיק טובה, לא מספיק מחוברת? מה חסר כדי שתיבנה הקבוצה הזו?

אין אינטראקציה, אין הבנת המטרה וחשיבות החיבור. אני רואה שבשיעורים שלי יש כמה מאות אנשים, אז איפה הם בכתיבה, בהפצה ובכל מה שאפשר לעשות כדי להסביר לכל האומה את הייעוד הרוחני שלה?

שלי: מאוד מורגש מה שאתה אומר. איך היית מתאר קבוצה אידיאלית שמתנהלת נכון, עושה הפצה נכונה וממלאת את התפקיד שלה כמו שאתה רוצה, כמו שאתה רואה?

אין לי כוח להסביר אחרי כל השנים. כבר הסברתי את זה, וזה כתוב באלף מקומות בכל האופנים.

שלי: הרבה פעמים אנחנו שומעים ממך שמשהו חסר, ושהעבודה שלנו לא כפי שהיא צריכה להיות ואנחנו גם מרגישים את זה. העניין הוא שאחר כך אנחנו הולכים ומדברים בינינו ולא יודעים על מה לשים את האצבע, מה לשנות, איך לעשות את זה?

אין לכם את זה בלב, וזה לא כואב לכם ולא קופץ החוצה בכוח וברצון להתיז על כל האומה את זרע החיבור, האיחוד, ואת החופש מהמצב של היום.

דודי: למה אין לנו את זה בלב? ואם אין בלב, אז מאיפה נביא את זה כמוך? לך יש דחף, וחשיבות, והתפרצות

צריכים לפתח את זה. הכול עניין של חינוך. לוקחים בן אדם ומתחילים בכוח לנפח אותו עוד ועוד עד שהוא בעצמו מתמלא ומתפוצץ.

דודי: זה אומר שהעם, הקהל, הציבור, כולנו חסרי חינוך קבלי וחשיבות ההפצה?

כן.

שאלה: ואיך אנחנו יכולים עוד להעלות את חשיבות ההפצה בחברה? כי כל יום, כמו שאתה אומר, אנחנו יושבים אצלך בוקר וצהריים, לומדים, פותחים את ה"זוהר", מתנפחים, משמינים, וכאילו לא מפיצים את זה הלאה, את הרוח הזאת?

לכתוב. תכתוב לי דף אחד שממנו אני אבכה.

חיים: אפילו אם נצליח לכתוב דף אחד שממנו נבכה, יש הבדל בין זה שאני אבכה ואתרגש, לבין זה שאני חייב שכל העם ידע את זה, שכל העם יבין את זה. איך עושים את המעבר הזה?

קודם כל שיהיה לך את זה בלב. ואז מתוך זה אפשר כבר לזרוע אותם הרצונות, הנטיות לאחרים.

חיים: מה בדיוק צריך להיות לי בלב?

אני לא יודע. אין לי מה להגיד. אין לי גם כוח לדבר על זה, תפתח מה שכתבנו משך שנים. אני היום נמצא במצב, שאני רואה שאם אני אמות אז ככה זה. כנראה עשיתי מה שיכלתי ואין יותר. זהו.

חיים: אנחנו משך השנים ניסינו בכל דרך להסביר, גם בארץ, גם בחו"ל, גם עם קבלה, גם בלי קבלה.

אבל כך היו גם המקובלים בכל הדורות, בכל אלפי שנים.

חיים: נכון. כך עשה גם בעל הסולם.

אז לפחות להיות יחד איתם. להמשיך.

חיים: העניין הוא שלפחות אני רואה, שיש חברים שבהם זה בוער ויש כאלה שלא, כי הם יותר מכוונים לחיבור בתוך העשירייה.

זו בריחה, זה כמו ילדים קטנים שמשחקים בזה שבונים בארגז חול משהו. זו בריחה. העבודה האמיתית היא, כמה שיותר לצאת לעם ישראל ולחבר אותו למטרה אחת, לגילוי האלוהות לכולם.

דודי: יש היום מכללות, מערכות, אתרים והתעשייה משגשגת, המפעל משגשג, וזה עדיין לא מספק, כי אתה לא מרגיש מהאנשים את הרוח הזאת, את הדרייב הזה שצריך.

לא. אני לא מרגיש.

דודי: יעזור אם אנחנו נלמד בשיעורים על חשיבות ההפצה? זה משהו שיכול לתמוך בנו להרים אותנו?

אני לא רוצה יותר לתת שיעורים. אם אתה שואל אותי, אין לי יותר שיעורים. אני גמרתי.

דודי: מה אנחנו כחברה עושים בנקודה הזאת, ואני עכשיו מרשה לעצמי להיות הפה של החברה, כשאנחנו תקועים ואין בנו את זה בלב, אין לנו את הדרישה.

לחפש דרכים איך בכל זאת להראות את המצב שצריך להיות, לעומת המצב הנוכחי ואיך להגיע מזה לזה.

שלי: אני מרגישה שכאשר אנחנו מדברים, זה כמו שיש הורים בתיאוריה ויש להיות הורים באמת. אני אוכל ללמוד מה זה להיות אימא ולחשוב כמה אני אדאג לילדים שלי, אבל עד שאין לי ילדים, אני לא אהיה באמת בדאגה ואהיה מוכנה למות עבורם. ואני מרגישה שזה אותו דבר בהפצה. כאילו אנחנו בתיאוריה מפיצים, אבל אין לנו את ההרגשה של המקובל.

אבל הבורא בכוונה נתן לנו את זה בצורה כזאת, שאנחנו נתייחס לתפקיד שלנו כמו לילד יתום שלוקחים אותו מבית היתומים. כך הבורא נתן לנו את זה, ואנחנו צריכים להעלות את הרצון הזה לגובה, שזה יהיה יותר חשוב מהילד שלי.

שלי: זה רק בעזרת תפילה. איך מגיעים להרגשה הזאת כלפי משהו?

על זה כתוב פה ושם בכל חכמת הקבלה. העיקר שאתם ביחד וצריכים "איש את רעהו יעזורו" להגיע לרצון כזה, להכרחיות, לכאב פנימי. על זה כותבים כל המקובלים, זו לא הבעיה שלנו בלבד. זה לא שאנחנו כאלה אטומים, אלא זו במיוחד קריאת הזמן.

דודי: אז האטימות שלנו עכשיו היא דבר טבעי, זה חלק מההתפתחות שלנו?

כן. האגו כל הזמן מתפתח, אבל אנחנו לא משלימים אותו עם העבודה הפנימית שלנו, לריכוך הלב.

דודי: וזו התוספת מצדנו, החינוך הקבלי לנו, קודם כל להעלות חשיבות ל"בני ברוך"?

כן.

דודי: הנושא הבא - יום זכויות האדם הבינלאומי.

חיים: ב-10.12.1948 נחתמה באספה הכללית של האו"ם, ההכרזה בדבר זכויות האדם. ההכרזה שנוסחה על רקע הזוועות של מלחמת העולם השנייה, מנסחת את עקרונות היסוד של זכויות האדם בעולם, ומהווה תשתית לחוקות של מדינות רבות, ובסיס חשוב במשפט הבינלאומי. יום זכויות האדם הבינלאומי צוין רשמית לראשונה ב-1950 והוא מצוין כל שנה בחודש דצמבר, שאנחנו נמצאים בו עכשיו. מטרת היום היא להעלות את המודעות לזכויות היסוד הטבעיות שיש לכל אדם, מרגע לידתו ועד מותו.

בין יתר הזכויות שהיום הזה בא לקדם, ניתן למצוא את הזכות לחיים, לביטחון, חירות, שוויון, כבוד, רמת חיים נאותה, השכלה ועבודה. האם אתה חושב שאלה זכויות האדם היסודיות, או שהיית משנה, או מוסיף כאן משהו?

כל זכויות האדם נובעות רק מתוך כמה שכולנו מרגישים שאנחנו תלויים זה בזה. ואז אנחנו רוצים על ידי קיום החיבור בינינו, לתת לכל אחד זכויות להיות מחובר וכולנו יחד. זו הזכות העיקרית של כל אדם להיות מקושר עם כל בני האדם, ובצורה כזאת שהוא ירגיש את עצמו שהוא אחד מכולם, הוא עבור כולם וכולם עבורו. זה החוק הכללי שישנו בטבע. אמנם אנחנו לא מרגישים אותו, אבל הוא עומד לפנינו ובחוסר הקיום שלו, אנחנו מרגישים את כול העוונות והצרות שיש לנו עד היום הזה בכל מה שניגע.

חיים: מאוד יפה מה שאמרת עכשיו. אז אם אני צריך לנסח את זה במשפט קצר, איך היית קורא לזכות היסוד הזאת?

לכל אדם יש זכות להיות שייך לכל האנושות. להיות בתוך כל האנושות, לתמוך בהם והם יתמכו בו.

חיים: ושאר הזכויות, כל הרשימה הזאת שמוזכרת שם, מה היחס אליה?

אין יותר מזה. אם אנחנו לא מדברים על הנקודה הזאת, כל היתר לא מתקיים.

חיים: האם כדי שבכלל יהיה אפשר ליישם משהו מתוך כל הרשימה שהם נתנו, צריך שקודם תתקיים הזכות להיות מקושר נכון לכל האנושות?

כן.

חיים: וכשזה יתקיים, אז כל השאר יתקיים באופן אוטומטי?

כן. ובכלל לא יהיה צורך לדאוג לזה.

חיים: האם יש אנשים שמותר לשלול מהם את זכות היסוד להיות מקושר, למשל אנשים שעושים עבירה נגד החברה, או כל מיני דברים כאלה?

לא. אם הוא כבר נולד, אז הוא חייב שתהיה לו הזכות הזאת.

חיים: ומה קורה עם אדם שפועל נגד החיבור של החברה, איך החברה צריכה להתייחס לזה?

הוא חייב בחינוך.

חיים: כדי שבאמת נשיג את הזכות היסודית הזאת, מה צריכה להיות הפעולה של האו"ם שהוא הגוף שיוזם את יום זכויות האדם?

אין לי מושג, אני לא מכיר את הארגון הזה.

חיים מה צריכה להיות השאיפה של ארגון שרוצה שיתקיימו זכויות האדם, לאן הוא צריך לכוון את עצמו?

הארגון צריך לכוון את עצמו לחיבור בין כל החברים בו, להפיץ את הידיעה הזאת בין כולם, בכל העולם, ולחייב בזה כל מיני ארגונים אחרים כמו ארגוני חינוך וארגונים שונים שנמצאים תחת האו"ם.

דודי: הנושא הבא - רובוטים דמויי אדם.

שלי: בשבוע שעבר הציגה חברת טסלה את "אופטימוס" שהוא רובוט דמוי אדם שמסוגל לבצע פעולות אנושיות שונות. במהלך האירוע האופטימוס עלה לבמה ונופף לקהל בידיו. אילון מאסק מבעלי החברה אמר, "המטרה שלנו היא ליצור רובוט דמוי אדם, שיהיה שמושי מהר ככל האפשר". התוכנית היא למכור הרובוט האנושי בעלות של כ-20,000 דולר שיבצע פעולות שכיום מתבצעות על ידי בני אדם. כל זה אמור להיות בהישג ידינו תוך 3 עד 5 שנים.

האם ההתפתחות הזאת של רובוטיקה שכל אחד יוכל להחזיק בבית שלו רובוט שיעשה אפילו את עבודות הבית במקומו, זאת התפתחות רצויה מצד מטרת הבריאה?

למה לא? שיבשל, שיכבס, שישטוף את הרצפה, שיעשה עבודות בית, זה יפה מאוד. אני לא מצפה מהרובוט שיהיה אנושי, אבל שיבצע את כל הדברים שבן אדם יכול לבצע לפי מה שאני רושם לו בפרוטוקול ההפעלה. הוא לא צריך להיות דומה לבני אדם, הוא צריך רק לקיים את אותן פעולות שאני מצפה ממנו.

שלי: אבל עושים אותם גם יותר ויותר אנושיים בצורה שלהם.

אלה שטויות.

שלי: אני כאישה יכולה להגיד שזה בשבילי הגשמת חלום, שיהיה רובוט שיעשה בשבילי את כל העבודות בבית ואני אוכל באמת להתפנות לדברים אחרים.

כן, ודאי. אני הולך הביתה, אני הולך לעבודה, ואחריי המכונה הזאת מכבסת, מגהצת, מסדרת הכול, מכינה לי ארוחת צהריים או ערב. היא מטפלת בכל מה שיש בבית, וכשאני חוזר אני רואה בית כפי שאני חולם, אני מקבל צורה נכונה של בית. ואותה מכונה מקבלת אותי יפה מאוד, לא כמו שאישה אמיתית מקבלת לפעמים. המכונה לא מצפה ממני לכלום חוץ מ20,000 דולר ששילמתי עבורה, ועכשיו היא שלי לכל החיים. זו באמת אהבה לנצח.

שלי: ממש חלום, יותר מדי טוב. אנשים גם יהיו הרבה יותר רגועים כי לא ירגישו שהם באים לבית מבולגן.

בטח. אני גם לא חותם עימה שום חוזה שאני מתחייב לאהוב, לדאוג ואחר כך עוד לשלם.

שלי: לאן השחרור הזה, שהוא באמת שחרור ענק מהשעבוד שלנו לחומר, צריך להפנות את האנושות? למה זה אמור לפנות אותנו?

הוא יגרום התרחקות זה מזה, כל אחד ירגיש שהוא חופשי, נגיע למצב שאף אחד לא יהיה זקוק לרעהו חוץ מאשר לדברים מאוד אנושיים ומיוחדים. נחיה ונראה. אבל מין ומשפחה ישתנו מאוד.

שלי: למה הם ישתנו?

כי אני כבר לא צריך להיות קשור לאדם אחר שבחרתי בו לפני כך וכך שנים, אולי בימי הנערות שלי, מטיפשות או מי יודע איך, אני עכשיו לגמרי חופשי. אחר כך יבואו עוד פתרונות, גם לילדים, גם לבני זוג, לכל דבר. אבל זה שאני יכול להיות חופשי לגמרי מלשרת את עצמי בחיים שלי, זה כבר חלק גדול מאוד מההתחייבות למשפחה.

שלי: קודם הזכרת דברים אנושיים מאוד שנצטרך לקבל רק איש מרעהו, מה יהיו הדברים האנושיים האלה?

אני רוצה בכל זאת שמישהו ידאג לי בצורה אנושית. אני רוצה חום, אני רוצה דאגה, ולא שאני אכנס הביתה ותקבל אותי איזו מכונה, תיקח ממני את המעיל, תזמין אותי לרחוץ ידיים, לשבת ליד השולחן ולקבל ארוחת ערב, כשהכול מתקיים אצלה על ארבעה גלגלים. אני רוצה שזה יהיה בצורה יותר אנושית. אולי אז נבין עד כמה המכונה לא יכולה להחליף את השותף האמיתי.

שלי: אולי זה דווקא יעלה את היחסים שלנו דרגה, כי במקום להתווכח מי ישטוף כלים נהיה באמת רק סביב חום, נתינה והקשבה. האם זה לא ילך כך?

את זה נראה, אבל אני לא חושב שזה יהיה כך. אנחנו רוצים תשומת לב אחד מהאחר, וזה מה שאני בעצם דורש מבן או בת הזוג ומהילדים, והילדים דורשים מאיתנו. אנחנו לא יכולים להחליף את זה למכונה על ארבעה גלגלים. יהיו סביבנו עוד כמה מכונות קטנות כאלה שישחקו כילדים, יבואו אליי ויגידו "אבא, אבא" דרך הרמקול שלהם עד שאני אוריד להם את הווליום והם יפסיקו. את זה אני צריך? אנחנו נצטרך לשנות את עצמנו מאוד כדי שנתייחס לזה.

שלי: אני התכוונתי שיקרה ההיפך. אמרת שמצד אחד יצרו התרחקות בינינו כי לא נצטרך כבר אף אחד לידנו. אם לא נצטרך לשרת אחד את האחר, אז פחות נצטרך בני אדם סביבנו. מצד אחר, דווקא מזה שנתפנה מכל המטלות הגשמיות האלה זה יפנה אותנו לבני הזוג האמיתיים שלנו, לחברים שלנו, לילדים שלנו, ואז היחסים יהיו יותר סביב חום והקשבה.

אנחנו נעצבן זה את זה תוך חודש.

דודי: הנושא הבא שלנו - דרמטית בספירת הזרע של גברים.

מחקר חדש בהובלת חוקרים מהאוניברסיטה העברית מגלה ירידה של 52% בספירת הזרע של גברים מכל העולם בחמישים השנים האחרונות, ומגמת הירידה מתחזקת גם לאורך השנים. הסיבות לפגיעה באיכות הזרע הן בראש וראשונה חשיפה לחומרי, זיהום אוויר במהלך החיים, והרגלי חיים שפוגעים בבריאות התקינה שלנו, כמו לחץ נפשי, תזונה לקויה, שימוש בסמים ועוד.

האם פגיעה בפוריות הגבר היא תמרור אזהרה למין האנושי?

כן. יכול להיות שזה העניין, ויכול להיות שזה כרוך בעוד כמה עניינים, אנחנו מעוצבנים, היחסים בינינו אינם טובים, ועוד דברים.

דודי: האם לטבע יש מטרה לדלל את המין האנושי?

כן, כתוצאה מהתנהגות שלנו.

דודי: לא פעם שמעתי אותך אומר שבדורות האחרונים נולדים יותר אנשים מאי פעם, כי האגו כל כך גדול שצריך לחלק אותו על המון אנשים, אחרת לא נוכל לתקן אותו. אז מה זה אומר על צמצום הפוריות?

אני לא יודע כמה זה צמצום הפוריות. בסך הכול אנחנו מתרבים ויחסית בהצלחה. לא נראה לי שזה כל כך מאיים על אוכלוסיית האנושות כמו שמדברים.

דודי: ברור, זה לא כזה דרמטי כמו שאומרים.

אני לא שומע את זה, לא רואה, לא מרגיש.

דודי: להבין את הסיבות. האם לדעתך יש עוד סיבות לכך שספירת הזרע נמצאת בירידה מואצת?

האקולוגיה שלנו זה העיקר והיחסים בינינו ממלאים את האוויר בינינו בעצבים ובכעס ובכל מיני מצבים כאלה, והתפתחויות פנימיות מכל אחד לכל אחד, הכול משפיע על הגברים, בעיקר על הזרע.

דודי: עצבים וכעס, כאילו אווירה כזאת עכורה גורמת לירידה.

כן, בעיקר על הגברים.

דודי: אז בעצם התיקון או הפתרון, אם תהיה פה אווירה הרבה יותר רגועה, נעימה.

ודאי שזה יותר טוב.

דודי: למה זה משפיע בעיקר על הגברים?

כי גבר הוא הרבה יותר עדין מאישה בענייני הפוריות. מערכת העצבים, היחסים, משפיעה מאוד, מאוד על פוריות הגבר. אנחנו רגילים אולי לקשר את זה יותר עם אישה, אבל באמת איכות הזרע יותר תלויה בגבר.

דודי: האם צריך לשקול הקפאת זרע לגברים צעירים, ממש כמו שמציעים הקפאת ביציות לנשים?

בזה אני לא מבין. אנחנו צריכים לטפל בשורש.

דודי: אם מסתכלים על מין האדם, על בני האדם כמו חיה שצריכה לשרוד בטבע, והחזק הוא השורד. איזה תנאים דרושים לאדם כדי להצליח לשרוד בחיים שלנו, החיים הגשמיים, החומריים?

פשוט צריך להיות יחס טוב בין כולם לכולם. ואז הגבר יהיה רגוע, פחות לחצים ועצבים, פחות כעס ופחד. ומזה איכות הזרע שלו תעלה.

דודי: ידוע שטיפת זרע מכילה את כל החיים. אבל גם קראנו שחז"ל אמרו ריבונו של עולם טיפה זו מה תהא עליה גיבור חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני. אבל רשע או צדיק לא נאמר. אם הרוחניות של האדם לא נמצאת בטיפת הזרע, אז איפה היא נמצאת?

לא שהיא לא נמצאת שם, היא נמסרת ודאי מגבר לאישה. אבל אנחנו לא יכולים לפקח על זה.

דודי: הרוחניות נמצאת בטיפת הזרע, שעוברת כך לאישה. זה נמצא שם או זה משהו אחר לגמרי, ממה שאנחנו מבינים?

היא נמסרת לא בטיפה, לא בחומר הביולוגי.

דודי: אז איפה היא נמצאת. יש עוד טיפה אחרת, יש עוד משהו?

יש עוד טיפה אחרת, רוחנית.

דודי: והיא לא נמסרת עם טיפת הזרע, בלידה וכולי.

לא.

שלי: השבוע התקיים גמר גביע העולם בכדורגל. העולם כולו היה מחובר קרוב לארבע שעות, לאותו משחק כדורגל. בכל מקום שהלכת, יכולת לראות ולשמוע אנשים מדברים רק על זה, כאילו אנחנו באיזו היפנוזה, באיזה סרט לא מציאותי. וזה יצר אווירה מאוד מיוחדת, פתאום כולם באותו עניין, אפילו נשים ילדים גברים. אנשים שכדורגל לא מעניין אותם, פתאום זה משך אותם והיו בעניין. מה זה החיבור המיוחד שמשחק כדורגל מצליח לייצר על פני כל הגלובוס?

זה לא עניין של משחק כדורגל דווקא, אלא זה השפעת הסביבה על האדם. אם הרבה אנשים מתעניינים במשהו, אז כולם גם נמשכים לזה.

שלי: ולמה הבורא מראה לנו דווקא כך, מין צורת חיבור כזאת?

זה דבר מעניין, דבר מאוד פשוט, גשמי. אין בו לגמרי שום רגשות חוץ משנלחמים קבוצה אחת בקבוצה השנייה. ובאמת רואים כמה זה משפיע על בני אדם. כמה הילדותיות הזאת, המשחק הזה עדיין נמצאת איתנו. אנחנו במאה ה-21 עדיין ממש מכורים לתחרות הזאת.

שלי: יש לזה שורש רוחני למשחק כדורגל, שהוא כל כך מושך וסוחף אנשים?

אני לא מצאתי. אם את שואלת אותי, לי אין ולא מצאתי.

שלי: איך אפשר להשתמש בדוגמה הזאת של איזו הנאה משותפת, של איזה עניין משותף?

משתמשים בזה. כמה מוכרים, כמה קונים, כמה עושים כל מיני דברים סביב המשחק הזה, ודאי מיליארדים. לי אין שום עניין בזה, אני לא נמשך.

שלי: האם יש איזו סיבה שהבורא יצר מין תחרות כזאת, שמראה לאנשים שכאילו אפשר ליהנות ממשהו משותף. או שזה סתם מקרי בעולם?

זה סתם מקרי. יש בזה הרבה גסות, והנאה גסה. אין לי מה להגיד.

דודי: האם אתה צופה שההנאה מהכדורגל, תתחלף בהנאה במשהו אחר?

לא, לא תתחלף. יהיו יותר פרסים, יותר תחרויות. אני חושב שאי אפשר יהיה לקנות ולמכור אנשים, שחקנים, זה קצת יותר קשה. ועוד יותר שייך ללאומיות, כל מיני דברים כאלה, אני לא יודע. אבל יצטרכו גם לשנות את כל הדברים. אחרת תן לי כסף בלי הגבלה אני קונה לך כאלו שחקנים, שבטוח מרוויח את הכול.

בהצלחה לכם. תנסו בכל זאת להשפיע על הקהל, לפחות בישראל ובכל העולם על היהודים, ואחר כך על אומות העולם.

(סוף השיחה)