ישיבת כתבים

שיחה 15.07.20 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחר עריכה

דודי: אנחנו נתחיל בקורונה בישראל ובהשלכות שלה על חיינו. על רקע העלייה החדה במספר המאובחנים היומי בישראל, שזה מתקרב לקצב של אלפיים ביום, מבהיר שר הבריאות כי פניה של ישראל לסגר כולל, זו כבר המגמה שלנו, קשה כבר לברוח מהמצב הזה.

האם לדעתך איבדנו שליטה על המצב?

אני חושב שכן, וזו לא שליטה על הקורונה אלא שליטה על העם. לצערי עם ישראל כרגיל, כמו שכתוב עליו בכל הספרים, בכל המקורות של אלפי שנים אחורה, הוא תמיד ככה, הוא בשלו. לא רוצה לשמוע, לא רוצה להישמע, לא רוצה להיות מאורגן, לא רוצה לקבל על עצמו שום עול, וזו בעיה. בפרט שהלחץ של הפנדמיה הזאת לא מפסיק אלא עוד מתגבר ומתגבר, אז העם כבר מאבד את הסבלנות והעצבים ומתחיל להשתולל.

דודי: מה בעיניך המדד שאיבדנו שליטה?

אנשים רוצים להיות חולים, לא אכפת להם, רק לא להרגיש שמשהו סוגר אותם, לוחץ עליהם, וכן הלאה. רואים את זה, הם עושים מסיבות בכוונה כאילו רוצים להראות לווירוס הזה שאנחנו לא מפחדים ואנחנו כן מוכנים להיכנס איתך לעימות.

דודי: מה צריך להיות הקו האדום שאחריו הולכים לסגר כולל, לא משנה מה, גם אם נשבור את הכלכלה?

תסתכל על שוודיה, תסתכל על כל המדינות האלו ששם הממשלה אמרה וכולם שומרים. וכאן מהר מאוד יוצאים בעצבים לרחוב כאילו שהכול תלוי בהחלטה שלנו, הכול תלוי בממשלה. ולכן אני לא צופה שום דבר טוב.

דודי: למה הישראלים במיוחד לא רוצים להיות תחת שום הגבלות ושליטה על הווירוס?

בגלל היצר הרע שלהם, בגלל שהרצון לקבל, הרצון שלהם, הוא רצון עז, הוא רצון שלא רוצה לקבל שום הגבלות, שום בעיות, לא לוקח בחשבון כלום, הוא בשלו "אני אעשה מה שטוב לי ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות". זה היה במשך כל ההיסטוריה ועכשיו אנחנו רואים את זה, לומדים את זה שוב. זה טוב שלומדים.

אני מבין אותם. גם אני נמצא בעצבים, גם אני רוצה לצאת. אני רגיל ללכת לים במיוחד בקיץ, לנסוע לחו"ל פעם בכמה חודשים, לצאת לטיולים. אני לא עושה את זה, אני נמצא בכמה חדרים סגורים וזהו.

דודי: מה מחזיק אותך?

אחריות. אם לא האחריות שאני צריך לתת יום יום שיעורים לקהל גדול של תלמידים, הייתי גם עושה. מקסימום מה יכול להיות? אני אהיה חולה. אומרים "אתה נמצא בגיל מסוכן", אז מסוכן, לא נורא. בכל זאת הכול חשבון. ולפי החשבון אני אחראי לתת את שיטת התיקון לעוד כמה אנשים, ויום יום מצטרפים חדשים וישנים וכן הלאה. אני מחזיק את התלמידים והתלמידים מחזיקים אותי.

דודי: חוסר האחריות שאתה מתאר שגורם לאדם לעשות כרצונו, אתה גם מזדהה עם זה.

ודאי שאני מרגיש, אתה חושב שלי זה לא עולה בעצבים לשבת כך לסגור את עצמי כאן, לראות שלושה, ארבעה פרצופים, כי כל היתר על המסך. ובכלל אני לא רואה אנשים אפילו, אני כמעט ולא יוצא מהחדר שלי. מה יש לי להסתובב בקומה השלישית, אתם מכירים את הקומה הזאת, אין כאן אף אחד. מי שנמצא כאן אז כל אחד עוסק בשלו ממש.

דודי: אז אתה מבין את האדם הזה שאם אין לו אחריות לכלום, הוא קם ולא אכפת לו כלום "אני יוצא למחאות ואני יוצא ומדביק את כולם ונדבק מכולם כרצוני".

נכון, מה לעשות? גם אני רוצה לצאת, הייתי רוצה לנסוע לראות את הנכד שלי שנולד לא מזמן, הייתי רוצה בכלל לבקר את החברים, את הקרובים. אין מה לעשות אני סגור.

דודי: איך לפתח אחריות בכל אדם? כלפי מה?

לא לכל אחד יש כזאת אחריות כמו שיש לי, זאת אומרת סיבה לאחריות שיש לי תלמידים שאם אני אהיה חולה, אני לא אוכל לתת להם את השרות שלי.

אני חושב שכל אחד ואחד הוא חייב להבין שהוא אחראי להחזיק את המקום שלו במערכת אדם הראשון, אני מדבר אליכם בצורה כבר יותר גבוהה, כל אחד חייב בכל זאת להחזיק את עצמו במצב שהוא ממלא את התפקיד שלו, את הנשמה הפרטית של אדם הראשון, של המערכת הכללית, במצב שהוא אחראי על האחרים ואחרים אחראים עליו. היום בבוקר למדנו שאחד חשוב כמו כולם, "פרט וכלל שווים" וכולי. לכן כל אחד צריך להבין שאם הוא לא מקיים את התפקיד שלו במערכת אדם הראשון, כל המערכת סובלת ונופלת ומאבדת את הכוח הכללי, לכן אנחנו צריכים לחשוב על זה.

ודאי שלי יש סיבה יותר מוצדקת כביכול לשמור על עצמי בנתינת השיעור לקהל הרחב. אבל אני חושב שכל אחד ואחד אפילו שאין לו אף קשר עם אף אחד, בכל זאת הוא חייב להגיד שהוא מיוחד. הוא מיוחד במערכת אדם הראשון ולכן הוא שומר על עצמו כדי להחזיק את המערכת, "העולם קיים בשבילי" הוא צריך להגיד, "אני מחזיק את העולם".

דודי: אני לא מיוחד כמוך.

זה לא נכון. לי רק יש הצדקה יותר גשמית, אבל באמת הצדקה רוחנית אין. לכל אחד ואחד התפקיד הרוחני שלו חשוב כמו לכולם.

דודי: אתה יכול להסביר מה זה מערכת אדם הראשון במילים פשוטות יותר?

הנשמה הכללית שאנחנו נמצאים בה, באדם הראשון, במערכת הזאת, בנשמה הזאת. היא נקראת נשמה מפני שמקסימום שאנחנו צריכים להגיע זה לאור הנשמה, דרגת הבינה. אנחנו צריכים להתחבר בינינו במצב כזה שאנחנו משפיעים זה לזה, מחוברים זה עם זה בהשפעה יפה טובה זה לזה, ואנחנו הופכים להיות "כאיש אחד בלב אחד", להיות בהשפעה הדדית יפה, דאגה הדדית.

ווירוס הקורונה בעצם מתחיל את העבודה הזאת. זה מה שהוא עושה. הוא לוקח את כל הנשמות, את כל בני האדם שעל פני כדור הארץ ומתחיל לעבוד איתנו. מתחיל לסובב אותנו כך שאנחנו נרגיש עד כמה אנחנו תלויים זה בזה, עד כמה אנחנו יכולים לשמור זה על זה, איך אנחנו צריכים לספק חיים, חיות זה לזה, בריאות. הוא מתחיל ללמד אותנו מרחוק. זה הכול וירוס הקורונה ואני לא רואה בו שום דבר רע ומזיק. אלא כלפי העבודה האגואיסטית שלנו, כלפי החיים האגואיסטים שלנו ודאי שהוא מפריע. אבל אם נשים לב לתפקיד שלו לסדר אותנו בצורה נכונה ולכוון אותנו לחיבור הנכון, אני רואה בו דווקא "עזר כנגדו" מה שנקרא.

דודי: העבודה שלו היא להביא אותנו לחיבור ולתלות הדדית?

כן.

דודי: זאת גם המטרה?

כן.

דודי: ואם אני לא מרגיש את המערכת הזאת של נשמת אדם הראשון, איך אני מפתח אחריות?

אתה שומע שדבר כזה נמצא, אז תתאר לעצמך שבאמת זה כך. זה ברור לנו לפי ההיגיון שאנחנו נמצאים במערכת אדם הראשון, או במערכת נשמה אחת, או סתם במערכת סגורה. כמו שכל הטבע הוא גלובלי, אינטגראלי, מקושר ואחיד, כך גם כולנו תלויים זה בזה. זו לא כל כך בעיה להבין, להרגיש, ואפילו לראות את זה.

עכשיו, אנחנו רואים שבא וירוס ומלמד אותנו איך אנחנו קשורים זה לזה. למה? כי הוא אחד על כולם. הוא מקיף את העולם, וממש בסיבוב אחד סביב כדור הארץ קושר אותנו לאותה בעיה, לאותה צרה. עכשיו השאלה היא איך אנחנו מקבלים את זה? האם אנחנו מתחילים לראות שהוא באמת אחד לכולם וכדאי לנו להתחבר בינינו ולהתחיל לחשוב איך כולנו יחד צריכים להתנגד, להתנהג, להתחבר בינינו?

אולי רק מתוך זה שאנחנו נתחיל להרגיש את עצמנו יותר קרובים זה לזה, אנחנו נהפוך את הווירוס הזה מגורם רע לגורם טוב. בואו נראה. אולי אנחנו באמת מגיבים אליו בצורה לא נכונה. מצד האגו, כשאנחנו יוצאים לרחובות ואומרים לא אכפת לנו, אנחנו נעשה עכשיו מסיבות וירוס, ודווקא דרך מי שבטוח חולה כאן, בואו נעביר דרכו כל דבר מאכל ומשקה, כולנו נשתה אחריו, ומחר כולנו נהיה חולים. בשביל מה לחיות בספק? אני לא יודע, נראה לי שהאנשים עדיין לא חושבים בכיוון הזה. מה אתם חושבים?

דודי: אני רוצה לשאול עוד, אמרת בשיעור הבוקר שלישראלים יש הרגשת שייכות פנימית לקורונה, כמשהו שקרוב להם, כמשהו שלנו.

בתת הכרה. בתת הכרה זה נמצא שאנחנו קצת יותר קרובים לווירוס הזה. אני חושב שעוד מעט אנחנו צריכים להתחיל הרגיש את זה מכל העמים, מכל הכיוונים יגידו שבטח ישראל המציאה את הווירוס הזה, שהם עושים את העבודה הזאת על כל האנושות וכן הלאה. זה יהיה.

דודי: לכל אחד יש תפקיד וחלק במערכת אדם הראשון?

ודאי. אחרת איך זה יכול להיות שמישהו קיים בלי שיש לו נשמה? יש לכל אחד ואחד.

דודי: מה התפקיד של כל אחד? איך אדם יכול לגלות את התפקיד שלו?

לגרום על ידי כל מיני פעולות גשמיות ורוחניות לחיבור שלנו לכלי אחד. אין יותר.

דודי: בסגר הראשון אנחנו כן התנהגנו יפה, כן צייתנו לחוקים, כן היינו ישראלים טובים כמו השוודים, לזמן מה. אפשר להגיד שכל הכישלון שקרה פתאום, שעכשיו מתפרץ, זה אותו הדבר שאתה מסביר לנו שאחרי מלחמת ששת הימים הייתה פתאום גאווה עצומה, התנפחנו והיא שהפילה אותנו?

לא. פשוט האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו הגדול, המופרז ששייך רק לישראל, הרצון הזה הספיק לנו רק לתקופה קצרה. ואחר כך דווקא בגלל שהצלחנו, האגו שלנו קפץ למעלה ויחד עם הרצון, כי לא תיקנו את הרצון עצמו, הוא הפך להיות אותה רמה אגואיסטית נגד המשטר, נגד הסגר וכן הלאה, לכן אנחנו נמצאים במצב הזה היום.

סיון: כן, אני רוצה לשתף אותך מה עולה כלפינו ברשת כשאנחנו יוצאים להסברה. ממש אם פעם הייתה מין הסכמה שכן, אנחנו צריכים להתחשב אחד בשני ולדאוג לכולם, עכשיו יש ממש התנגדות, יש כעס. אם אתה רק כותב משהו כלפי התחשבות, אנשים מחפשים איפה לתקוף אותך, מה המצב הזה?

בסדר גמור. אם הם לא רוצים להתחבר, אם הם לא מסכימים לכל התיקונים האלו, אז דווקא אנחנו צריכים להסביר שזה בדיוק הטבע שלנו, שגם אנחנו מרגישים כך. אנחנו שיוצאים לקהל הרחב ואומרים אנחנו מזמינים אתכם להתחבר, גם אנחנו לא רוצים להתחבר. זה לא שאנחנו כבר כאלה מתוקנים ולבנים. מה פתאום, יש בנו גם את זה וגם את זה. גם אנחנו צריכים להתפרע.

את יודעת כמה שאני רוצה לצאת מהחדר הזה ולרוץ לכל הכיוונים? ואני לא יכול. כמה פעמים כבר קבעתי עם אנשים שאנחנו יוצאים לים, ואחר כך ביטלתי את זה. אני לא יכול להרשות לעצמי כי אני לא יודע מה יקרה. ואם כן מה יקרה למחרת עם הלימודים, עם כל המפעל הזה? אני לא יודע.

לכן אני הולך להסביר להם מה צריך להיות מצד הטבע. זה לא שבא לי. שיבינו אותי, אני לא מביא להם איזו שיטה תיאורטית לדבר עליה אלא כך זה לפי חכמת הקבלה ולפי מה שאנחנו רואים בכל הזמנים ולפי כל היגיון, כך אנחנו צריכים להתנהג. החיבור תמיד פעל לטובה.

אני לא מבין מה הם ממליצים, מה הם רוצים? מה תעשי עם ווירוס הקורונה הזה, תגידי לי.

סיון: הם מאשימים. הם מרגישים שיש פה מישהו שעושה להם רע.

מי? יהודים?

סיון: כרגע יש המון האשמות כלפי הממשלה, כלפי ההנהגה. הם סוגרים לנו הכול, ובכלל אין וירוס.

זה כמו ילדים קטנים שאומרים, "אימא רעה", כשהיא לא נותנת להם לצאת או משהו כזה. "אימא רעה". נו? אלא מה אפשר לעשות? הפסיכולוגים צריכים לצאת ולהתחיל להסביר לעם עד כמה שההתנהגות שלו היא התנהגות של קטנות.

סיון: נכון. ואז עולה השאלה לגבי ההסברה שלנו, כי לרוב באה איזו התנגדות. האם בכלל אנחנו יכולים להסביר משהו, או שרק המכות יבואו?

אנחנו כן חייבים להסביר. למה? מפני שאנחנו לא קנויים. יש לנו רק רצון אחד, שהעם יידע את האמת ויכול להיות שבכל זאת הוא יתקדם לאמת, וכך הוא ישמור על עצמו ממכות יותר גדולות. אנחנו לא פסיכולוגים ולא כל מיני כאלה שקונים אותם ומושכים אותם לכל מיני כיוונים. אנחנו לא שייכים לאף אחד ולכן אנחנו כך אומרים.

יכול להיות שאנחנו נראים מאוד מוזרים, אבל מה שאנחנו אומרים, אנחנו אומרים אך ורק לפי החכמה שלנו. כך כתוב. לכן אני לא יודע מה עוד אפשר להגיד. אם אנחנו נמשיך כך יותר טוב לא יהיה, יהיה יותר גרוע. אנחנו לא מבינים שהווירוס הזה הוא לא סתם וירוס? יש לו תוכנה מיוחדת, הוא חייב לכופף אותנו. ודווקא קודם כל את עם ישראל. אנחנו נראה את עצמנו יותר ויותר גרועים בעניין המחלה הזאת, בהתקפת הפנדמיה הזאת, וזה לא יצדיק אותנו בפני כל העולם. עוד יבואו אלינו בהאשמה קולקטיבית, כל האנושות, שאנחנו אשמים מכל מיני סיבות, והם לא כל כך צריכים את הסיבות.

דודי: כדי להבין את העיקרון. יש כל הזמן עלייה של הרצון, ואם לא משתמשים בו נכון אז האגו קופץ ומזיק?

כן, ודאי.

דודי: אז איך להשתמש נכון בעליית הרצון המוגברת עכשיו בישראל?

להתחבר. באותו רצון שכל הזמן גדל, תתחבר. תתחבר יותר ויותר עם כולם כולם לאגודה אחת, ותראה עד כמה שאתה מרוויח מזה, כל העם, כל העולם. לא צריכים יותר.

דודי: ה"להתחבר" הזה זה כאילו בכוח אתה אומר, לא יודע, זה רצון אגואיסטי.

בכוח, כן.

דודי: תשב איתו בכוח ותתחבר. "לא רוצה", אז בכוח?

בצורה מלאכותית. אם אנחנו בצורה מלאכותית נלך ונתחבר, אז תבין שלכל העולם יהיה טוב. בואו ננסה. אם היינו מתחברים בינינו, העולם היה נרגע. אם נעשה הפוך נקבל תגובה רעה מכל העולם.

אין לי מה להגיד יותר.

נורמה: בהקשר למה שאתה אומר, לגבי האנטישמיות. יש קמפיין ברשת שמדבר על הפריבילגיה היהודית. כאילו היהודים אחראים לכל בעיות האפליה שיש בעולם. ויש מה שנקרא "האשטג", בקמפיין בטוויטר. חלק טוענים שזה מהימין הקיצון וחלק אומרים, לא, דווקא מהשמאל הקיצון. לא משנה מאיפה המקור, העיקר שזה מסתובב ברשת בדיוק בזמן שבקהילות היהודיות יש משבר כלכלי. ואפילו הסוכנות עכשיו יצאה עם קמפיין כדי לעזור להם. ורואים שכבר אין פריבילגיה, כולם סובלים לא משנה איפה. למה יש הרגשה שתמיד האצבע כלפי היהודים?

זה ברור לנו מאיפה. אם הכלי הכללי של כל האנושות סובל אז הוא מראה באצבע מי אשם, היהודים שבתוכו. כי הם, הם, היהודים האלה צריכים למשוך את האנושות למצב הטוב, שכולם יהיו מחוברים, יותר קרובים לאור שמחייה את כולם, שממלא את כולם, והיהודים צריכים לעשות את זה. אם הם לא מממשים את זה אז כבר אין מה לעשות. הבעיה היא שרק היהודים אשמים. מה לעשות? ללחוץ עליהם, לדרוש מהם, משהו לעשות.

וודאי שהשמאל והימין הקיצוניים, אפילו לא קיצוניים, כולם מבינים שזה כך. וזה נמצא בתוך הטבע, בתוך הפנימיות של כל אדם ואדם וכל עם ועם. כולם חושבים שהיהודים אשמים. תתארי לעצמך את בבל כמו שהייתה פעם, מדינה אחת, ומשם יצא איזה חלק ואומר, אנחנו הולכים לעשות משהו מיוחד. עכשיו לבבל נעשה יותר גרוע, ודאי שהם מאשימים אותו חלק שיצא מהם.

והיחס הזה הוא כל הזמן אותו יחס. כל הבבל רוצה לאכול את החלק הזה, את היהודים האלה שיצאו ממנו.

נורמה: לגבי הקמפיין, הסלבריטאים בעולם, בעיקר בארצות הברית עכשיו לקחו את ההאשטאג הזה, הקמפיין, להפוך אותו, להגיד, כן יש לנו את הפריבילגיה אבל דווקא הפוכה. כן תמיד אנחנו אשמים בהכול וגם אנחנו סבלנו במשך ההיסטוריה וממשיכים לסבול, גם הסבתות שלנו, כולם ואנחנו ממשיכים שאנחנו אשמים בהכול. אז האם אתה רואה שיש איזו דרך להפוך את זה כדי שבצורה כזאת יכול לעזור במשהו או שזו לא הדרך לטפל בעניין?

להסכים איתם שאנחנו אשמים? אחרי זה אין לך מה לעשות.

נורמה: אנחנו גם סובלים. להיפך, זה לא פריבילגיה אלא שתמיד האצבע כלפינו ושאנחנו סובלים.

אתם סובלים בגלל שאתם מולידים את כל המצב הזה. לכן אם אתם סובלים אז לכם זה מגיע, אבל למה לנו זה מגיע? למה אנחנו, מיליארדי אנשים סובלים בעקבותיכם.

נורמה: אז איך משבר הקורונה יכול להיות הזדמנות לעם היהודי ולמדינת ישראל, להיות אור לגוים, איך אמורים לעשות?

יש לנו גוף כללי, שיש בו גם חלק שנקרא "ישראל". הגוף הזה סובל מפני שישראל לא מושך אותם לתיקון. והוא מרגיש בתת הכרה שבעקבות זה הוא סובל. מה ישראל צריכה לעשות? אם היא מסכימה עם זה ואומרת לאומות העולם, "אתם צודקים, באמת זה בעקבותנו. בהחלט אנחנו אשמים. ואתם סובלים מזה שאנחנו לא מממשים את התפקיד שלנו. תעזרו לנו, בוא נעשה את זה יחד. לא יעזור לכם להשמיד אותנו, לא יעזור, כבר ניסיתם פעם. אז בואו נעשה את זה יחד. יש לנו מטרה אחת, להתחבר בינינו ועם הכוח העליון. קדימה."

אם אנחנו היינו אומרים בכיוון הזה משהו יפה, הם היו שומעים. לא בגלל שהם יפים, טובים כל כך, אלא בגלל שזה תואם לתוכנית הכללית של הטבע. הכוח העליון הכללי של הטבע, הבורא, היה מסדר את זה. אבל אם אנחנו לא עושים כך אלא אנחנו עוד מתגאים ואומרים "מה פתאום, מה אתם" וכן הלאה, אז ודאי שאנחנו פועלים קודם כל נגד התהליך הכללי והם יותר ויותר מרוגזים. והבורא דוחף אותם נגדנו לסדר אותנו בדרך ייסורים. לזה אנחנו עכשיו מתקרבים.

לכן כל הטיפשונים שיוצאים לרחובות וצועקים "אנחנו רוצים בילויים", "נאכל ונשתה כי מחר נמות", הם רק מזמינים צרות עלינו, אבל מה תעשה? לעשות אפשר רק דבר אחד, כמה שיותר מהר להפיץ את שיטת התיקון והכרחיות ישראל בתיקון הכללי.

דודי: איזו עזרה יכולות לתת אומות העולם לישראל כדי שיתחברו, בלי לדחוף את זה בצורה שלילית?

ברגע שישראל מתחילים להסביר מה הם צריכים לעשות ומה כולם צריכים לעשות, אומות העולם לוקחים אותם על כתפיהם והולכים לתיקון.

דודי: אני רוצה לגעת קצת יותר בפתרון שאתה כבר עכשיו מתחיל לעסוק בו. מיזם חברתי בשם "הקבינט האזרחי" פונה לציבור הגולשים כדי לייצר חשיבה חדשה שאולי תצליח למנוע את האסון שאנחנו מתקרבים אליו. כבר שמים את זה על השולחן בצורה ברורה. בנקודת זמן זו שאנחנו נמצאים ממש מספר פסיעות מסגר, כבר מדברים עליו בפה גלוי. ומהגבלות חדשות, מה נכון לעשות כעת, ממש פונים לציבור תנו לנו פתרונות. מה אתה מציע?

אני מציע קודם כל לעשות סגר כללי, כולל, טוטאל, חוץ מהמערכות שאנחנו רוצים שיתקיימו מטעם ההכרחי. זה ברור שסגר כללי לא אומר לא צבא ולא משטרה ולא בתי חולים ויש הרבה מערכות כאלה. אז אנחנו צריכים גם לשייך לאותן המערכות ההכרחיות, מערכות אספקה וכולי, יש הרבה. וגם למרות שיש סגר אנחנו רוצים להקים מערכת חינוכית וירטואלית לכל העם, בצורה כזאת שנתחיל בצורה רצינית לסדר את העם לקראת התיקון.

זה הדבר העיקרי שיעזור לנו כמה שיותר מהר לצאת מהסגר. ויציאה מהסגר תהיה לא בזה שאנחנו חוזרים לבילויים אלא בזה שאנחנו מתחילים לפרסם לכל העולם את שיטת התיקון, כל העולם מתחיל לאט לאט לנוע לכיוון הסגר. מה בסגר הזה? בסגר אנחנו סוגרים את כל המערכות שאין להם שום צורך לתיקון העולם.

דודי: אני רוצה רגע לפרק את זה. לפני החינוך אני רוצה לדבר על שלב הסגר. אתה אומר לא ניתן להימנע מסגר ברמה בריאותית חייבים לעשות סגר.

אתה לא יכול לדבר חצי או רבע. אתה חייב לתת תוכנית כללית למה אתה נוטה.

דודי: הקורונה, הפעם חוששים בעצם שלא יהיה שיתוף פעולה מצד הישראלים. אתה אומר שסגר חובה אפילו גם בכוח הזרוע, בכפיה?

לא. אני מדבר שמצד הממשלה, מצד הציבור שמבין, שתהיה איזו הסכמה כללית. תמיד יהיו כאלו וכאלו שלא מסכימים, לא רוצים, שיש להם קפיצות, קוצים בתחת, מה תעשה?

דודי: יש דרך אחרת, אפשר להימנע מסגר ולעשות תהליך חינוכי או תהליך כלשהו שיבריא אותנו?

זה לא עניין של הסגר. אני לא הייתי קורא לזה סגר. אני קורא לזה "פורמט לאומי חדש", משהו כזה. לא לקרוא סגר. הסגר, מה המטרה שלו? המטרה שלו להשאיר בחיים את המערכות שאנחנו צריכים אותם. ומערכות שאין בהם שום צורך לחברה המתוקנת, אנחנו משמידים אותם, זה הכול. בשביל מה? סתם לסגור אנשים בבית, אין טעם. הייתי אומר כך, תעזבו את הקורונה. זה לא עניין של קורונה, זה עניין של סדר לאומי חדש. מי שצריך לעבוד, מי שצריך לשרת את הציבור, מי ששייך לזה בבקשה, כאלו וכאלו וכאלו. מי שלא שייך, יושבים בבית שבוע ימים. בוא נעשה את זה, בוא נראה עד כמה זה עוזר לנו להיות אזרחים טובים.

דודי: אנחנו ישבנו כבר בסגר, מה זה יעזור שנשב?

אנחנו לא מדברים על סגר. אנחנו מדברים על סדר לאומי חדש. אנחנו עושים פורמט חדש לכל החברה שלנו, מי צריך לעבוד ומי לא צריך לעבוד, זה העיקר. ועל הכול, על כולם אנחנו מפרסמים את שיטת החיבור כשיטת התיקון. אז יש לנו שני דברים חשובים היום בחברה. לסדר אותו חלק בחברה שחייב לעבוד ולספק לחברה את כל הדברים ההכרחיים. ובנוסף כול החברה חייבת לקבל על עצמה חינוך לאומי חדש, חיבור. אם אנחנו נעשה את זה, תצאו לרחובות, אנחנו לא מגבילים אתכם אפילו לשבת בבית, תצאו.

דודי: אני רוצה להבין בכל זאת, התוכנית שאתה מציע ברורה לי, אתה אומר קודם כל זה לא סגר זה סדר, ואתה מציע בעצם לבדוק בראש ובראשונה את העסקים החיוניים לחברה ולהשאיר אותם, במקביל לתוכנית חינוך לאומית לכולם כאחד כדי להבין בכלל מי אנחנו, מה אנחנו איך אנחנו צריכים להתחבר יחד.

כי אז הם יבינו מה הממשלה רוצה מהם. לא שהממשלה הזאת תדבר איתם על התוכנית החדשה הזאת.

דודי: ובמצב כזה אין בעיה אפילו לצאת לרחובות מצידך, כי זה לא עניין של קורונה.

אני לא חושב שתהיה בעיה. אבל שוב אני אומר, זה לא תנאים שאתה מדבר איתם פעם וגמרנו, זאת אומרת שאתה עובד עליהם להשתיל אותם בתוך הקהל בצורה אגרסיבית.

דודי: ציבור לא קטן יוצא לרחובות לא בגלל שהוא אנטי ממשל, אלא כי הוא מרגיש שהוא אבוד לגבי ההמשך. הרבה צעירים לא מבינים, אין להם מקום עבודה מחר, אין להם לימודים, הם לא יודעים מה קורה מחר.

כל הדברים האלה הם צריכים הסבר. חוץ מזה כמה שיותר לארגן את התעסוקה החדשה שכולם ידברו על החיבור. אין לך ברירה. "או חברותא או מיתותא".

דודי: מה כוללת החברותא?

חיבור. או חיבור או מוות. האור שצריך להיכנס למערכת אדם הראשון המתוקנת בהדרגה, האור הזה עומד ואם אין כלים המוכנים לזה אז הוא מאיר באחוריים שלו למערכת הזאת, ואז המערכת מתחילה להרגיש שהיא הולכת למות מאותו אור החיים.

דודי: מתקבלות שאלות שלא כל כך מבינים מה שאתה אומר. הסגר מטרתו היא לא לעצור את המחלה?

בסופו של דבר זה לא עוצר את המחלה. הסגר עוצר אבל לא מרפא. הריפוי בא רק על ידי החיבור הנכון. להפסיק את החיבור הקודם האגואיסטי, זה נכון, זו מטרת הסגר, אבל אחר כך הם לא יכולים לצאת, ברגע שיוצאים יש להם התפרצות חדשה.

נורמה: אתה אמרת שלא מדובר על סגר אלא על צורת חיים חדשה. בכל העולם בכל המדינות יש גישה כרגע להמשיך עם החיים כמה שאפשר, לא לסגור לגמרי כי אומרים צריכים ללמוד להיות במציאות אחרת ממה שאנחנו הכרנו קודם והווירוס לא יעלם, לא מחר ויכול להיות שאפילו לא בעוד שנה, ואי אפשר להיות בתוך הבתים לנצח.

נכון.

נורמה: אז בגלל זה אומרים שבכל זאת צריכים ללמוד להיות עם הווירוס ולהמשיך איכשהו עם איזו נורמאליות, כמובן שאין נורמאליות בזה, אני רק מעבירה את הגישה הזאת הבינלאומית, וגם בגלל כל החשבונות הכלכליים של המשק, לא לעצור את זה לגמרי כי אחרת אחר כך תהיה פנדמיה חברתית מאוד עמוקה ויהיה מאוד מאוד קשה להתמודד עם התסכול ועם החרדות ועם הבעיות הנפשיות של האנשים. מה דעתך לגבי זה?

דעתי ברורה. זה לא יעזור להם. אם לפני מאה שנה היו עובדים לדוגמה 40%, 30% אפילו מהאוכלוסייה, היום עובדים 80,90% מהאוכלוסייה. כל הנשים יצאו לעבוד, אנשים התחילו לחיות כפול זמן, זאת אומרת במקום עד גיל ארבעים חמישים, עכשיו הם חיים שמונים, תשעים, מאה. זאת אומרת, יש לך כמות אנשים עצומה, שהיא מיותרת בוא נגיד כך, לעבודה.

תכניסי את כל הנשים בחזרה הביתה, תביאי הביתה חצי מהעובדים שהם לא היו לפי מאה שנה חיים כל כך הרבה זמן, תכניסי עוד חצי מהם אפילו יותר בגלל שיש לך אוטומטיזציה, יש לך מכונות למיניהן וכן הלאה, אז את רואה שאנחנו חיים היום במצב שיש לנו עודף עצום של כוח אדם, ידיים שאין להן מה לעשות ואז יוצאים לרחוב וצועקים "אנחנו צריכים לעבוד". בשביל מה אתם צריכים לעבוד?

לפני מאה שנה אתם עבדתם כדי לאכול. היום זה לא עניין של האוכל. היום זה עניין שאנחנו רוצים לא לחם ושעשועים, אנחנו רוצים כל אחד הרבה יותר. זאת אומרת, אנחנו לא יכולים להשוות את עצמנו לאנושות שהייתה לפני מאה שנה, אבל אין ברירה הטבע הוא אותו הטבע ואנחנו נצטרך לחזור למצב המאוזן.

לכי ותסבירי עכשיו לכולם מה זה נקרא מצב מאוזן, שאת מחזירה חצי מכוח האדם שזה נשים הביתה, שאת מחזירה עוד חצי מהגברים הביתה מפני שהם חיים כפול זמן, שאת מחזירה עוד חצי לפחות אם לא יותר מאלו שנשארו, הביתה בגלל האוטומטיזציה כל מיני מכונות וכן הלאה, יוצא לך שאת צריכה סך הכול היום אולי 10% מכוח האדם שיעבוד ואז תהיה לך חברה נורמאלית. ולא שהיא מוצצת הכול מכדור הארץ וכבר גומרת למצוץ כי אין יותר מה. אז צריכים להסביר את זה.

כל ממשלה וממשלה אומרת "אני פאקיר לשעה, מה שיש, יש לי היום, העיקר שהיום אני אמלוך, מה שאחריי, שימותו". ולכן כך כל אחד מתנהג וזו בעיה. גם באמריקה, גם בישראל, גם בכל מקום ומקום, כל השליטים האלה אגואיסטים הם חושבים עד שאני גומר את התפקיד שלי, התקופה שלי אני מתנהג כך, לא אכפת לי שאחר כך אני משאיר את הכול הרוס במינוס גדול, זה לא אכפת לי, העיקר שעכשיו אני אמלוך. זה מה שקורה. אז אנחנו נמצאים עכשיו בזמן מאוד מאוד מסוכן, במצב של צרה גדולה מאוד בפרט שתוסיפי לזה שזה עוד הכול ייפול על ישראל.

דודי: לעלייה המטאורית בחולי הקורונה ולקריסת הכלכלה כמו שעכשיו ציירת מצטרפת עכשיו בעיה חדשה ומדאיגה שזה הפגנות אלימות שנראות כמו תחילתה של מלחמת אחים.

בטח, כי אף אחד לא מסביר להם את האמת, שמה שהיה נגמר. מה אתם רוצים מהממשלה, שתפתח לכם כל מיני כאלה מקורות תעסוקה שאתם תעבדו? גם ככה אנחנו עובדים וזורקים, עובדים וזורקים. מה אתם רוצים שיהיה?

דודי: מכל הסכנות שמאיימות היום על שלום המדינה מה הדבר הכי מסוכן שאתה רואה?

הכי מסוכן זה שעם ישראל לא מבין את התפקיד שלו.

דודי: ואיך מרגיעים את הרוחות?

רק על ידי זה שאתם מסבירים, ומסבירים, ומסבירים, ועושים את כל הפעולות כדי שהבורא ילך יחד אתכם ופשוט יפזר את כול הידיעה הזאת לעם ישראל.

דודי: איך להבטיח שהבורא יחד איתנו בכל פעולה?

תעשו מה שכתוב, ועוד יותר כמה שאפשר הפצה, ושמההפצה הזאת תהיה ברורה התמונה הכללית. ולעבוד ולעבוד על זה בלי הפסקה.

דודי: כלפי המחאות של השחורים בארצות הברית אמרת שהפתרון היחידי הוא "על כל הפשעים תכסה אהבה", האם הפתרון הזה נכון גם לישראל?

לא. זה רק להם.

דודי: למה? זה מעניין.

כי זה השנאה בין השחורים ללבנים שם, אז שם זה ברור מה צריך לעשות, "על כל פשעים תכסה אהבה". על כל ההבדלים צריך לעלות למעלה מההבדלים ולקשור את עצמנו כולנו לשורש אחד, לשורש עליון.

דודי: זאת אומרת, אם הפילוג הוא חברתי כמו בארצות הברית אז אנחנו לומדים להתעלות באהבה על כל הפשעים. אבל אם בישראל הביטוי הוא קרע בין העם לשלטון, כרגע זה בולט בצורה כזאת, מה הפתרון?

להסביר לעם שהשלטון לא יכול לעשות מה שהעם רוצה. השלטון לא מסוגל לזה, כי זה מנוגד לתהליך הכללי. הממשלה לא יכולה לפתור להם כל מיני בעיות של מספרות ובוטיקים וכל מיני דברים, לא יכולה, בפרט שישראל היא לא מעצמה תעשייתית, יש בה תעשייה עדינה, תעשיית תוכנה וכן האלה. זה לא ילך.

דודי: איך אפשר לבנות אמון בין העם לראשי העם?

אין שטח משותף. מי שנמצא כראש העם הוא רוצה לשלוט ולא חשוב לו במה. לפעמים אנחנו רואים כאלו אנשים שיוצאים מהממשלה ואומרים, גמרנו, אני לא יכול יותר. אבל בדרך כלל כל אחד רוצה רק לשלוט. תן לי לשלוט ולא אכפת לי באיזה עקרונות, העיקר לשלוט.

דודי: איפה הנקודה הראשונה של השטח המשותף של האמון בין העם לראשי העם?

שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים לנוע לקראת החיבור. אם אתה אומר משותף, זה נקרא חיבור.

דודי: ומה זה חיבור טוב לעומת "חיבור רשעים" שאתה לפעמים מציין?

חיבור טוב זה שאנחנו מבינים את המטרה הסופית, לא סופית אבל במשהו קדימה, ואנחנו מסכימים עליה ולקראתה אנחנו פועלים יחד.

דודי: אז אחרי הכול איך אפשר להרים את מצב הרוח הלאומי? שלא נהיה ככה, בפילוג כזה?

רק לפנות לכולם. אבל תיזהר כי שניהם לא ירביצו לך. כי ירביצו לך שניים, כי לא מסכימים למה שאתה אומר. בדרך כלל ככה זה קורה.

סיון: אז כל עוד אין את האמון הזה, האם אנחנו יכולים להתחיל תהליך חינוכי?

איך יהיה אמון בלי התהליכים שתעשי?

סיון: נגיד שלא יהיה, אבל העניין הוא מה לעשות אם מישהו בא ואומר, אני רוצה להביא עכשיו תהליך חינוכי והעם מסתכל ואומר, אני לא מאמין באף אחד, לא רוצה להקשיב גם לאף אחד.

זה תלוי עד כמה שאנחנו מסבירים את זה בצורה הגיונית, שלאט לאט זה חודר מלמעלה. אם הפעולות שלנו תואמות לאור שמאיר מלמעלה על כולנו, אז לאט לאט הדברים שלנו הם בכל זאת ייכנסו לתוך אוזני העם ויפעלו. המקובלים במשך אלפי שנים עשו את העבודה הזאת, אנחנו צריכים להמשיך בעבודה הזאת גם בזמננו.

סיון: יש פה עוד נושא שעולה מהעם וזה השביתה של העובדות הסוציאליות. בעצם לצד הפגנות המחאה יש עוד שביתה וקצת חקרנו את הנושא, ניסינו להבין מה בעצם קורה שם, הרי העובדות הסוציאליות רובן הן נשים, אימהות, שבזמן הקורונה, כשהייתה עלייה, שילשו להן את כמות העבודה, עוד פניות, עוד דברים שקורים במשפחות מבחינת הרווחה, והן צריכות כל הזמן לטפל בזה, וגם כמות האיומים עלתה כלפיהן, זאת אומרת שבאים אנשים ואין אבטחה למוסדות הרווחה, וממש הן כל הזמן נתקלות בסוגים של איומים שונים והן גם מפחדות.

אז הן יצאו למחאה כי גם השכר שלהן מאוד נמוך, כרגע נראה שהן דיברו עם שר האוצר והוא אמר להן שאולי זה לא הזמן כי אנחנו במשבר כלכלי.

רצינו להבין, בעולם החדש מה תהיה ההתייחסות לאנשים האלה שעובדים תחת חיסיון, לא יודעים בדיוק מה הם עושים אבל הם עובדים מאוד קשה.

מערכת חינוכית, עולמית, שהיא מסבירה לכולם מה שקורה ומשתדלת על ידי המערכת הזאת להגיע לכל אחד וכך לטפל. ואם ישנם מקרים מאוד מיוחדים שאי אפשר בצורה כזאת כללית, דרך מחשבים וטלוויזיה, אז כבר על ידי העובדות הסוציאליות, ולא רק עובדות אלא גם עובדים הסוציאליים, וגם למשוך לזה אותם האנשים שמפוטרים מהעבודה, שאין להם יותר ולא יחזור אליהם השוק הזה המנופח של התעסוקה, וזה לא שייך לשכר. להכניס את כולם, לתת לכולם, לכל אחד ואחד, משהו לעשות לטובת החברה, זה הכול תלוי בהפצה, זה הכול תלוי בחינוך.

סיון: זאת אומרת שלא כל כובד האחריות, שכרגע הם מרגישים, ייפול עליהן.

בכלל לא, זה ייפול על כל העם.

סיון: ואז מה הם ירגישו כשהם יעשו את התפקיד הזה, האם תהיה הערכה כלפיהן, מה ישתנה בעצם?

האחיות הסוציאליות יבינו שכל העם מצטרף אליהן, לעבודה שלהן, הן כמומחיות ושפועלות במקרים מיוחדים אבל בעצם כל העם עוסק בזה, כי כל העם צריך טיפול סוציאלי.

דודי: הייתי רוצה רק שאלה אחרונה ברשותך, בכל זאת לסכם את הישיבה הזאת, כי כאילו יוצאים באיזו תחושה כזאת כבדה, גם של אחריות כבדה.

אין ברירה, אנחנו מתקדמים, אני לא יכול לדבר דברים יפים ולעומת בעיות קטנות, אלא אני תמיד רואה את זה כדברים יותר גלובליים, כבדים, ונראה לי שזה יותר טוב, אנחנו בכל זאת רואים את הדברים בצורה כזאת לא שאנחנו חייבים עכשיו לטפל בכל זה, אבל שאתם תראו מאיפה זה נובע.

דודי: לא לחפש להמתיק את המצב הזה?

תחפשו, זה עניין שלכם, אתם יכולים בכלל לא לכתוב על זה או לכתוב באיזו מידה, רבע, חצי, שלושת רבעי, הכול, איך שאתם רוצים.

דודי: אני שואל כי מורגש הענן הכבד הזה שמתיישב על האנושות, ובעם ישראל בפרט כשרואים מה קורה והתמונות קשות.

מזה אף אחד לא יכול לברוח, אף אחד.

דודי: ותוסיף לזה את ההרגשה הפרטית שאתה בסגר ולא יכול לצאת, לא ים, ולא כלום, כאילו מה מתוך כל זה אפשר לעשות?

אז תכתוב לפי הרגשה שלך, בינתיים הכול שחור.

תהיו בריאים.

(סוף השיחה)