"פרשת השבוע"

כי תשא

בהשתתפות: שמואל וילוז'ני

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 05.01.15 – אחרי עריכה

שמואל: שלום לכם חברות וחברים יקרים, ברוכים הבאים לתכניתנו "פרשת השבוע" עם הרב לייטמן.

כי תשא.

שמואל: בדיוק, זאת הפרשה, "כי תשא".

" וידבר יהוה, אל-משה לאמר. כי תשא את-ראש בני-ישראל, לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו ליהוה, בפקד אתם; ולא-יהיה בהם נגף, בפקד אתם."

על מה אנחנו מדברים פה?

על תיקון העולם ותיקון האדם. מתי דיברנו על משהו אחר?

שמואל: נכון. אבל מה זה "כפר נפשו ליהוה, בפקד אתם; ולא-יהיה בהם נגף"?

זאת אומרת שכל אחד ואחד, כל אדם ואדם, או כל אדם בתוכו, כי אדם הוא עולם קטן, כשהוא מרגיש משהו מבחוץ הוא מרגיש את עצמו.

שמואל: כשהוא מרגיש משהו מבחוץ..

הוא מרגיש את עצמו.

שמואל: זאת אומרת, כשאני מרגיש אותך, זה לא משהו חיצוני, זה משהו פנימי שלי?

בטח. אני מדבר איתך עכשיו בתוך המוח שלך.

שמואל: כאילו.

לא כאילו. כאילו זה מה שאתה מרגיש כשאני בחוץ, אבל אני באמת נמצא בפנים.

שמואל: אתה כלול בתוכי?

כן, וכל העולם. כי את התמונה הזאת אתה תופס בפנים, נכון?

שמואל: כן.

אתה מרגיש שזה נכנס פנימה, שזה גלי קול, הכול בפנים, רק יש דמיון שזה נמצא בחוץ.

שמואל: ולכן לזה קרא סארטר שהגיהינום הוא הזולת. אז אתה אומר לו, "לא, סארטר יקר, הגיהינום הזה שאתה מרגיש, זה בתוכך".

גיהינום זה שאתה מרגיש שישנו זולת והוא מחוץ לך.

שמואל: בדיוק.

מה זה נקרא "לספור"? לספור זה נקרא לתקן.

שמואל: לספור זה לתקן?

כן. לצרף לעצמו. אנחנו מדברים על "ואהבת ורעך כמוך".

שמואל: לחבר את החלקים של הפאזל השבור?

כן. לחבר אותם יחד, שלא תהיה לנו נשמה שבורה, אלא נשמה מתוקנת. ובמה לחבר אותם? במחצית השקל. שקל, משהו ששוקלים, לא חשוב באיזו צורה. שכל אחת נותן מחצית.

שמואל: והוא אומר "והעשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט ממחצית השקל", זאת אומרת כל אחד.

כן. מה זאת אומרת? שאם כולם בתוכי, ולכולם אני מתייחס כחלקי הנשמה שלי, אז כדי לחבר אותם יחד, עבור כל אחד ואחד אני צריך לתת מחצית השקל. מה זה מחצית השקל? חיסרון, רצון, חצי מהאדם וחצי מהבורא.

שמואל: חצי מלמעלה וחצי מלמטה.

קודם חצי מלמטה, ואחר כך חצי מלמעלה.

שמואל: וזה מה שנקרא מאצ'ינג, אתה נותן וה' משלים.

נגיד שכן. אני נותן חיסרון והוא נותן אור, ואז כולם מתאחדים יחד, וכך אדם מתקן את הנשמה שלו.

שמואל: ומה זה "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט"?

כל אחד נותן בצורה סגולית חצי. כי הכלי צריך להיות דומה לאור, החיסרון צריך להיות בדיוק כמו המילוי. ולכן על כל רצון ורצון שבור, אנחנו צריכים להביא חסרונות, רצון להתחבר, והבורא משלים את זה, מתקן וממלא את זה. כך זו המצווה הראשונה.

שמואל: זאת אומרת, זה מה שאנחנו צריכים לעשות?

כן. מזה מתחיל תיקון.

שמואל: זה הצעד הראשון. הבנו את הרעיון, אתם רוצים עכשיו פרקטיקה, לתקן את המידות?

לחבר את העם.

שמואל: לחבר את העם, זה הדבר הראשון.

כן, זה נקרא לספור.

שמואל: לא בחירות, לא שום דבר אחר, מחצית השקל.

בחירה זה לבצע מה שאומרים לך. מה שהתורה אומרת לך, זו הבחירה, זה עומד לפני הבחירה. אתה בוחר לבצע את זה או שאתה בוחר לא לבצע את זה.

שמואל: אם תבצע את זה, אז אלו יהיו התוצאות.

כן.

שמואל: אם תשקיע ותעשה כך, אז תקבל את הפירות שלך, אם לא תעשה, אז אתה לא תקבל. פשוט.

כן.

שמואל: ואחר כך הפרשה ממשיכה, משה נצטווה להכין כיור נחושת לרחצה ולשים אותו בין אוהל מועד למזבח ולמלא אותו במים.

כן. ברור לנו שמים זו תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, שהיא מנקה את כל הרצונות האגואיסטיים, המלוכלכים, זה נקרא לכלוך, ואז ודאי שאדם צריך לעבור את כל הדברים האלה. אלו כל העניינים של מקווה וכן הלאה.

שמואל: הכיור ישמש את אהרון ובניו לפני שייגשו אל המזבח לשרת את ה'. אחר כך ה' מורה למשה לקחת בשמים, מור, למשוח אותם, לקדש אותם. למה בעצם אנחנו מושחים את השמנים האלה? מה זו משחת הקודש הזאת?

הכול תיקוני הכלי. קודם כל רחיצה. רחיצה זה ברור, כבר דיברנו על זה, אני חושב, שמים זו תכונת ההשפעה, וידיים זה כלי קבלה, ואז צריכים לעשות נטילת ידיים, רחיצת רגליים. ומי עושה את זה קודם כל? ודאי שהכוהנים, על יד הלויים וכולי וכולי.

שמואל: היום מכל המחלות והנגיפים שמתגלים בכל המקומות בעולם, בעיקר באפריקה פתאום מבינים מה החשיבות של נטילת ידיים, של היגיינה בסיסית.

כן.

שמואל: בבתי חולים, אתה פתאום מוצא נגיפים כאלה שלא היו קיימים.

זה ידוע שבתי חולים זה המקום שבו נמצאים כל הנגיפים האלה, המיקרובים למיניהם, זה ברור. לשם באים כל הנגועים.

שמואל: מהי חכמת הלב?

בצלאל.

שמואל: בדיוק.

כתוב שכל איש חכם לב, רק הוא יכול להשתתף בבניית המשכן ואוהל המועד, כל העניין הזה. חכמת הלב זה פשוט, חכמה זה שכל, ולב זה רצון.

שמואל: זה מוחא וליבא?

מוחא וליבא, כן.

שמואל: לפי המוח והלב אנחנו שוקלים כל דבר ועניין.

כן. אז אנחנו צריכים לחבר אותם יחד.

שמואל: בכל לבבך, זה את שני הלבבות? אלו גם שני היצרים?

לא. צריך לעבוד במוח ובלב יחד. חכם לב נקרא מי ששולט ברצונות שלו, בלב על ידי החכמה, עד כדי כך שהלב מתחיל להתמלא באור החכמה. הלב מקבל את תכונות ההשפעה, מפני שתכונות ההשפעה הן תנאי, אני רוצה להשפיע, לאהוב.

שמואל: קודם כל מתעורר רצון.

מכל הלב, קודם כל לתקן את הלב.

שמואל: תיקון הלב.

כן. עד כדי כך שהלב שלי יהיה מתוקן, שהוא יתמלא באור החכמה, שיוכל לקבל את אור החכמה, את המילוי בכל הרצונות על מנת להשפיע. להיות בדרגה כזו, לקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת, להיות ממש אדם מתוקן, מתוקן בכל הרצונות שלו.

כשנעשים תיקונים בלב שלנו אנחנו קודם כל מגלים עד כמה אנחנו רעים. אחר כך אנחנו לא מסכימים עם הלב הזה, הלב השחור, הלב האגואיסטי ממש שחושב כל הזמן על עצמו, על התיאטרון שלו, על הפרנסה שלו, על הבית שלו, על כלום חוץ מזה.

שמואל: אתה רומז למשהו?

לא. ואחר כך הוא עושה צמצום. מצמצם את הלב, הוא בכלל לא רוצה להיות שייך לו. אחרי זה הוא מתקן את הרצונות האלה, על ידי המאור המחזיר למוטב, שהרצונות הללו יהיו בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, לא להשתמש ברצונות האלה לעצמו, אלא שיתעוררו רק כדי שאני אעשה בהם טובה לזולת.

לא סתם את הטובה שהם רוצים, אלא מה שצריך. זאת אומרת שאני אעשה את זה בצורה כזו שאני הולך לתקן אותם ואחר כך למלא אותם. אנשים בדרך כלל לא חושבים כך, הם חושבים שלאהוב את הזולת, זה לתת לו מה שהוא רוצה, כמו אימא פולנייה. אתה יודע, אתה פולני, אתה מבין מה זה.

שמואל: אבל אימא שלי בהגדרה היא לא אימא פולניה.

היא לחצה עליך?

שמואל: לא נפתח את הנושא הזה. גם נולדתי לא רחוק מפה, בבילינסון, זה מעלה לי ישר זיכרונות, לא בטוח שארצה להיכנס אליהם.

אחרי שהלב מתוקן, הלב מתמלא באור החכמה, זה אור ההבנה ההכרה והדבקות בבורא. זאת אומרת שאדם מבין, מרגיש שומע והולך בפעולות אוניסון עם הבורא, ביחד עם הבורא ממש, תנועה בתנועה. זה נקרא חכם לב.

שמואל: חכמת הלב.

כן. ואז הוא מבצע בעצמו בדיוק מה שהבורא חושב. ונעשה המקשר, המתאם בין הבורא לכלל ישראל.

שמואל: בסיום הציוויים על בניית משכן, ה' מזהיר את בני ישראל.

הוא מזהיר על יום השבת.

שמואל: כן. כברית לדורי דורות בינו לבין ישראל וכל מחלליה מות יומת, וכל העושה במלאכה נפשו תיכרת מקרב עמו.

"וביום השביעי לא תעשה כל מלאכה".

שמואל: כן. מה זה מלאכה?

צריכים לבדוק מה זה מלאכה. מלאכה זה תיקון הכלים הרוחניים. ולכן אנחנו לא כל כך מבינים למה בשבת אסור לעשן, אסור להדליק אש, ואפילו אם כבר יש אש, למה אסור לי קצת להשתמש בה, לשים איזה נר לידי בחדר, משהו.

שמואל: בשום פנים ואופן אסור.

כן.

שמואל: אבל כל אלו הם תיקונים רוחניים שאנחנו לא ממש מבינים.

אנחנו לא מבינים את זה. כאן זה שייך לרצון שלי, עד כמה אני צריך לעבוד בתוכי, בתיקון הרצונות, כדי להזדהות עם הבורא, באהבת הזולת, שזה הציווי הכללי.

ואז באיזו צורה אני צריך דווקא בשבת לשמור, לא לעשות כמה דברים, כי בזה התיקון. כמו שהתיקון ביתר השעות, ביתר ימות השבוע, הוא לעשות, בשבת התיקון הוא דווקא לא לעשות. אז למה לעשות זה גם תיקון? אולי אתה רוצה לעשות משהו עוד יותר טוב לאחרים, עוד יותר טוב לבורא? לא.

שמואל: לא, תעצור, עם כל הרצון שלך אתה לא יכול ללכת לעשות את זה.

כן.

שמואל: יש את המשפט "יותר מששמרו בני ישראל את השבת, שמרה שבת את בני ישראל".

אנחנו לא מדברים על השבת הגשמית, על אף שיש מה ללמוד ממנה, אלא הכוונה כאן בשבת לתיקון הנשמה בעולמות רוחניים, ושם זה זמן שבת ויום שבת. זה משהו אחר.

שמואל: באחד הלילות ישבתי מול הטלוויזיה וכתבתי. אני לא יודע מה יצא מזה. אני מנסה לקרוא את זה פעם ראשונה. אולי יש לזה קשר, ואם לא אני אפסיק לקרוא.

"חג"ת נה"י שישה ימי עבודה, לעלות לרשות היחיד, כלי מחולק לשישה חלקים, לתקן כלים של כוונה, קבלה על מנת להשפיע נחת רוח על ידי מאור מחזיר למוטב בעולם המדומה הזה. הזדמנות לכניסה לעבודה רוחנית באופן עצמאי בעולם המדומה שלי. מנותק מבורא, תיקון התחתון בהשתתפות כוח עליון וגילוי הבורא לנברא. דרישה אולטימטיבית לקבל עזרה תוך יגיעה מהבורא, חיבור עם חברים, "סוף מעשה במחשבה תחילה", אני רוצה לעשות נחת רוח לבורא רק כי הוא גדול, אני חייב לבנות כלי, חברים להתגלות הבורא בכלי המשותף במבנה של עשר ספירות להשפיע".

כל זה משפט אחד, בלי סימני פיסוק.

שמואל: הקשבתי והייתי מהופנט, הייתי מוקסם. וברגע שזה הסתיים, אמרתי אסוציאטיבית "מה קיבלתי מהשיעור"?

לא כתבת את זה משמיעה בזמן השיעור אלא אחר כך?

שמואל: כן.

מצוין. כי הכול כתוב נכון, רק זה לא מעובד.

שמואל: אמרתי לעצמי כך, אין לי תחושה, ידיעה מה זה חג"ת נה"י. זה חכמה, גבורה, תפארת אולי, אני לא יודע.

זה שישה ימות השבוע.

שמואל: בדיוק. שישה ימות השבוע, אבל אמרתי "אני לא חושב הרבה. אראה מה אני מרגיש, וזה מה שאעשה. וזה יצא "חג"ת נה"י, שישה ימי עבודה לעלות לרשות היחיד". וחשבתי שאת הפיסוקים אני אשים אחר כך.

יפה מאוד.

שמואל: אבל זה רק היה כספיגה. זה בעצם מה שאני מנסה לספוג ממך לגבי פרשת השבוע.

בסוף הדיבור בהר סיני, משה מקבל את שני לוחות הברית.

שמואל: כן. עכשיו אנחנו מגיעים לאירוע הגדול ביותר, שני לוחות הברית, לוחות אבן שכתובים באצבע אלוהים.

צריך לברר כל דבר.

שמואל: בשלב שבו אנחנו נמצאים בפרשת השבוע חשבו שנברר מה זה "לוחות הברית"?

כל אחד צריך להגיע למצב שהוא מקבל את לוחות הברית. כל אחד.

שמואל: כל אחד, זאת אומרת זו קבלה אישית.

כל אחד. זה כתוב בצורה אחרת, כל אחד חייב להיות כמשה רבנו, זה ממש כך.

שמואל: התכונה הזאת שנקראת "משה רבנו".

גילוי האלוהות לאדם צריך להיות, והוא צריך להיות עד כדי כך, כמו שמתואר בתורה גילוי הבורא למשה.

שמואל: עד כדי כך?

כן.

שמואל: אבל כיחידים? זאת אומרת, באופן אישי אני צריך להגיע לגילוי הזה או שאנחנו צריכים להגיע לזה כחברה, כקבוצה?

לא. בקשר עם כולם אתה מגיע לכל המצבים שעליהם כתוב בתורה. התורה לא מתקיימת באחד, אלא היא מתקיימת במידה שאתה אוסף את החלקים המפוזרים שלך. משה לא יורד מההר והעם חושב שזהו.

שמואל: מה זה הדבר הזה? למה?

כי יש נתק בין הרצונות של האדם והכוח העליון, ואז מיד מתעורר האגו, הרצון לקבל, והוא לא יכול לחיות כך באוויר. הוא צריך להיות מחובר או לכוח עליון, או לכוח התחתון. הוא צריך להיות מחובר למשהו. הם תלויים באוויר.

שמואל: זה מצב איום ונורא.

כן. ואז משה מתחיל לרדת מההר.

שמואל: והוא רואה שהם משתחווים לעגל זהב.

כן.

שמואל: ה' גם אומר למשה, יש לך "עם קשה עורף".

כן. זאת אומרת אנחנו צריכים לתאר איך האדם בתוכו כלול מה"מחנה הזה", מ"הר סיני", מ"בורא", מ"משה", מ"אהרון", מ"יהושע", מכולם. איך זה קורה? זאת אומרת איך בו, מתוך התכונות שלו נעשה כך שהאגו שלו מיד מתעורר ברגע שיש נתק. ברגע שהוא מתנתק נגיד, בזמן שאנחנו מדברים, כולם מחפשים, משתדלים לחפש, איך אני יכול להיות מחובר לכוח עליון, לגלות אותו, ואז במאמץ שלו הוא מתקן את עצמו.

לא חשוב אם הוא מגלה אותו או לא עכשיו, הוא מתקרב לזה על ידי מאמצים.

שמואל: היגיעה שאתה נותן.

זה נקרא "מחצית השקל". בדיוק. וכשהרבה פעמים אתה מנסה ומנסה לגלות את הבורא, ואין ואין ואין, אז אתה מתייאש ואומר "מה לעשות? כנראה שמשהו קרה למשה". זאת אומרת "אין לי כבר כוח, אין לי כבר יכולת להתחבר, וכנראה שאני צריך להסתדר לבד. מה העיקר בשבילי? העיקר בשבילי זה זהב. גם היום דולרים הם לא כל כך בעלי ערך.

שמואל: לא, זהב. "הציבור רוצה אבק מוזהב ולא זהב מאובק", אמר שייקספיר. מה שנוצץ כביכול בעיני אנשים, זה נראה להם זהב.

נכון. כולם קונים זהב. אז משה יורד מההר, רואה את מה שקורה ואומר, "זה עם קשה עורף"

שמואל: למה "קשה עורף"?

בגלל האגו הגדול. אבל מצד שני זה טוב. כי הכלי שלנו כלול משני תיקונים, תיקון "להשפיע על מנת להשפיע", כשאני לא משתמש באגו שלי, אני מעל האגו שלי ואני רק נותן לך. וכלי שהוא עוד יותר עמוק, והתיקון הוא עוד יותר גדול כשאני "מקבל על מנת להשפיע". "לקבל על מנת להשפיע" זה נקרא שמכל מה שיש לי מתוכי, אפילו שזה מגיע לי ואני צריך את זה והכול, אני נותן לך.

שמואל: כלומר, זאת כבר תכונה יותר גבוהה.

לכן לוחות הברית הראשונים היו כנגד התיקון הראשון. וכשהתגלה בזמן הזה כלי עמוק יותר, כשרצו לבנות את עגל הזהב, אז התגלה חיסרון בלוחות השניים. וכך זה צריך להיות, הכול מתוכנן. כי בלי זה הם לא היו מגלים עד כמה הם "קשי עורף" כמו ששאלת. אחרת "קשה עורף" לא היה מתגלה, אלא היה מתגלה רק רצון אגואיסטי פשוט, "להשפיע על מנת להשפיע" מה שנקרא אצלנו. אנחנו כמובן לא יכולים עכשיו לברר כאן את הדברים האלה, אבל הדברים האלה ברורים אצלנו. מי שרוצה יכול להיכנס לאתר שלנו ושם הוא יוכל למצוא הרבה חומר על הנושא הזה.

שמואל: אז אתה אומר שהתיקון השני הוא יותר גדול?

כן. זאת אומרת, התיקון הראשון הוא, שאני לא מקלקל לשני שום דבר, לא רוצה אף פעם לעשות שום דבר רע לאף אחד. כנגד התיקון הזה, "להשפיע על מנת להשפיע" ניתנו הלוחות הראשונים. אבל התיקון השני "לקבל על מנת להשפיע" הוא לא בזה שאני לא מקלקל לו, אלא שאני נותן לו הכול, מפרגן לו בכל דבר, עושה כל דבר בשבילו. זה כבר התיקון השני. אז התגלה "קשה עורף" וצורך ללוחות השניים. וברוך השם שזה התגלה. זאת אומרת, שבירת הלוחות הייתה נכונה. התגלתה שבירה עוד יותר עמוקה בקרב בני ישראל, בתוך האדם, ולכן הוא מקבל אמצעי, תורה, עוד יותר חזקה, תורה עוד יותר מועילה, וכך הוא ממשיך.

שמואל: תמיד חשבתי על עניין העורף, שאם חס וחלילה קורה למישהו משהו, אז אתה מושך אותו מהעורף, אתה יכול להוציא אותו, למשוך אותו החוצה. כמו שלוקחים גור של כלבים, אתה מרים אותו מהעורף וזה לא מפריע לו.

יש כאן גם איזו קריאה מצד הבורא, כי הוא רוצה שמשה יבנה ממש משהו חדש.

שמואל: מדוע אהרון, יד ימינו של משה בכלל נעתר להם. אני מבין שאין לו ברירה, ואז הוא בונה להם את העגל. אבל למה דווקא עגל?

זאת שאלה נכונה, למה אהרון כביכול עוזר להם ולא בורח, "שיעשו, אבל לא אני", או ממש הולך על קידוש השם ולא עושה בשום מקרה?

שמואל: נכון.

אנחנו צריכים להבין, שהתורה כתובה לא לפי השכל שלנו. שזה דווקא ההפך, כל הדברים האלה צריכים להתגלות, כל הרע הזה צריך להתגלות. ולכן משה שהוא דרגת הבינה, לא יכול להשתתף בזה, אבל אהרון כן משתתף בכל הדברים האלה, ומוביל אותם לחשבון הנכון. שיגלו את הרע שבהם, ויזכו לקבל את הלוחות השניים, ואז הם נכנסים לארבעים שנות המדבר, ומתחילים בתיקונים.

שמואל: הבעיה היא שאתה צריך לברך על הרע ועל הטוב, שהרע הוא כביכול כיסא לטוב. אבל איך אתה משנה את התחושה הזאת, שאתה רואה שמסביב רע, אתה גם אולי סובל באופן אישי באגו הקטן שלך, אבל אתה צריך להגיד "רגע, זאת התוכנית, זה בסדר, כך זה צריך להתנהל". על אף שאני לא רואה ולא מרגיש את זה?

אם אדם לא מרגיש את זה כך, לא יעזור לו שאתה תגיד לו. זה כמו שעכשיו אנחנו אומרים ומדברים למאזינים שלנו, או לצופים שלנו. זה לא יעזור, כי האדם צריך להגיע לזה בעצמו.

שמואל: אז בוא נגיד שהשלב הראשון, אם אתם לא יודעים איך ולמה וכיצד, אבל אם זה מעניין אתכם, מסקרן אתכם, תפתחו את ערוץ 66 ותסתכלו. אם זה עוד יותר מעניין אתכם ואתם רוצים להגיע לעוד איזה שלב, אפילו אם אתם לא מרגישים את זה, אלא זה בתוך השכל, אז תיכנסו פנימה לאתר הפתוח, יש שם שיעורים ותוכניות רבות ומגוונות מחוכמת הקבלה.

נכון. אז משה שוב עולה להר. שוב ארבעים יום וארבעים לילה.

שמואל: למה זה ארבעים יום?

כי זו דרגת הבינה. בהתחלה הוא לקח את החלק הקל של המלכות והעלה אותו לבינה, עכשיו הוא לוקח את החלק הכבד יותר שהתגלה, ה"קשה עורף", ומעלה אותו לבינה. זה ארבעים יום אחרים לגמרי, הוא מביא בחזרה את אור החכמה. בהתחלה הוא הביא את אור החסדים לתיקון הכלי, ועכשיו זה גם אור החכמה. לכן הפנים שלו מאירות.

שמואל: הפנים שלו קורנות ואי אפשר להתקרב אליו.

(סוף השיחה)