עולמות נפגשים
קבלה ומדע - 43
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.10.15 – אחרי עריכה
בן ציון: אחד הדברים המייחדים את חכמת הקבלה זה שכל התפיסה שלה נבנית על הרגש, על הפנימיות של האדם, ועל היכולת שלה לתת שמות והבחנות על מה שאדם חוקר בתוכו ולא מה שמחוצה לו.
בכול המקרים שלנו, בכול המחקרים שלנו אנחנו כך עושים, רק אנחנו לא מודעים לזה.
בן ציון: אז כל השאלה היא באמת שאלה של מודעות. באחת התכניות שלך עם שני מדענים, אמרת שבמדע הרגיל האדם עושה את הניסוי שלו והוא תופס אותו כמשהו שהוא חיצוני לו. ויכול להיות שהוא צופה בכול מיני תופעות, וגם אחרים רואים את אותן התופעות וכביכול מקבלים תוצאה דומה שהיא בעצם לא תלויה במי שצופה. כי כל אחד עושה איזה ניסוי שהוא היה מחוצה לו, עובד עם החומר, ורואה תופעות.
אני כאן שומע וכבר יש לי ספקות על מה שאני שומע. אנחנו כולנו מקבלים את המציאות, מרגישים את המציאות, דנים על המציאות שמתרחשת בנו, בתוך כלי הקליטה שלנו, אין מציאות שמחוצה לנו. מפני שאנחנו בעצם בנויים באותה הצורה, באותה המידה, באותן התכונות, ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, שפועלות פחות או יותר בתחומים דומים, לכן אנחנו יכולים לדבר זה עם זה על ההתפעלות שלנו מאיזו מציאות.
את המציאות עצמה אנחנו לא יודעים, אנחנו יודעים איך אנחנו מקבלים איזו מציאות. המציאות בעצמה היא גלים, כמו שמגלים לנו פיזיקאים, הכול גלים. אבל הגלים האלה כשהם פועלים עלינו, אנחנו מרגישים אותם כגלי אור, גלי קול, גלים שמעוררים את האטומים, המולקולות שלנו, קצות העצבים שמרגישים ותופסים את הגלים האלה, ומזה אנחנו מרכיבים את התמונה שלנו. בסך הכול פועלים עליי הרבה גלים, ואני מתוכם בונה את התמונה, כמו במוזאיקה אני מרכיב את תמונת המציאות שלי.
אין לנו מה לדבר על המציאות בפני עצמה איך שהיא מחוצה לאדם. אנחנו מדברים רק על מה שהאדם קולט, תופס, מתאר לעצמו. אבל מה שקורה מחוצה לנו אנחנו לא יודעים ואנחנו אף פעם לא נדע. מי יספר לנו? ובאיזה מילים הוא יספר לנו מה קורה מחוצה לנו?
בן ציון: כדי שנחדד את זה, נגיד שזו התפיסה של חכמת הקבלה.
זו לא התפיסה של חכמת הקבלה, גם המדע אומר כך היום. אנחנו הגענו היום למקום, למצב, ולכזה רגע בהיסטוריה בהתפתחות שלנו, שהמדע וחכמת הקבלה מדברים באותם מונחים.
בן ציון: אז לא נקרא לזה המדע, ניקח את האדם הנורמאלי. האדם הרגיל.
האדם המבולבל המצוי.
בן ציון: כן. אז יש את המציאות שבחוץ שהיא אחת, ויש אולי עוד איזה רגש פנימי.
זה כבר משהו אחר. לכול אחד ואחד מאיתנו יש כבר משהו ששייך לתפיסה הפסיכולוגית, איך אנחנו מפענחים את מה שאנחנו רואים. אנחנו יכולים לראות כאילו אותה צורה, אבל כל אחד יקבל את הצורה הזאת בהבחן שונה. בשבילך זה יכול להיות שמח, בשבילי זה יכול להיות עצוב. בשבילך אלה יכולים להיות דברים יפים, טובים, עדינים, ובשבילי משהו הפוך ממש.
כביכול רואים את אותה צורה, אובייקטיבית, שמישהו יכול להגיד לנו, אבל ההתפעלות שלנו היא כבר פסיכולוגית, שונה. גם כל אחד מאיתנו יכול פעם להסתכל ולראות תופעות מכיוון אחד, ואחר כך בעוד זמן, זמן הכוונה ממצב פנימי אחר, הוא יראה אותה תוצאה מכיוון אחר לגמרי, יפענח אותה בצורה אחרת.
בן ציון: אם אני מסתכל על המציאות אז אני חוקר אינטואיטיבית את העצמים שאני קולט בחוץ. את זה אני מנסה למשש, לחקור. אני פחות מתעניין במה שאני מרגיש עכשיו בפנים.
זאת אומרת, יש לך תפיסה שהיא לא מפעילה את הרגש שלך. אלא כמו שכתוב "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", שאתה לא מסתכל מהפענוח הרגשי, אלא אתה כאילו רוצה לראות את זה בצורה בלתי תלותית בשום דבר, כאילו שאתה כאן ממש החוקר האובייקטיבי.
בן ציון: כביכול נטרלתי את הרגש שלי. אבל מה שקורה, שהשמות שהקבלה נותנת והתופעות שהיא מדברת עליהן ומגלה אותן, הן דווקא על אותה תפיסה פנימית, חילופין של רגשות שיש בתוך האדם ולהם היא נותנת שמות.
ניקח את המילה עולם. אם אני איזה מדען, בשבילי עולם זה לא משהו שאני מרגיש בפנים, איזו העלמה, הסתרה, אין לי איזה פירוש פסיכולוגי או נפשי, יש לי לזה פירוש של חומר. אז עולם זה כנראה כדור הארץ, אולי יש עוד כל מיני דברים שאני מדמה. אבל ודאי שאני לא מנסה לדמיין את זה בתור משהו שהוא אישי.
זה מפני שיש לך תפיסה מוגבלת. יחד עם ההתפעלות ממשהו, אתה לא מרגיש בדיוק באיזה טווח, תנאים, כיול, אתה תופס את העולם. כי אנחנו תופסים את הכול בגבולות. את הגבולות האלו אתה קובע, או מהטבע או על ידי ההתפתחות. אני יכול לשמוע צעקה, בשבילי זו צעקה גדולה, ובשביל מישהו אחר זה תינוק שבוכה, שלישי יגיד שזה אדם שנמצא בפחד, מתרגש. כל אחד ואחד הוא לפי ההכנות הפנימיות שלו. וכך כלפי כל דבר. זה כלפי התפעלות אנושית. אבל אם מדובר על התפעלות מדומם צומח ואולי חי, אז שם אנחנו יכולים לקבוע קני מידה שהם אחידים לכולם.
בן ציון: עצם החקירה שנושא החקירה הוא דווקא הרגש של האדם, שחכמת הקבלה מלמדת את האדם לחקור.
הרגש שלנו מתחיל להיות לא מדרגת שורש א' וב', אלא דווקא ג' וד'. איפה שאנחנו נמצאים בדרגת החי ובדרגת המדבר.
כלומר, אם אנחנו נמצאים בדרגות דומם וצומח, שם אנחנו עדיין נטולי רגש, בדרגת חי אנחנו כבר נמצאים ברגש מסוים, בהתפעלות בינינו, או ביחס הטבע אלינו. כמו שאני אומר, "קיבלתי מכה מהשולחן", מה זה קיבלתי מכה מהשולחן? השולחן נתן לי מכה? תראה איך אנחנו מדברים. זאת אומרת, אם לא משייכים לטבע, לסביבה שום דבר שיש בהם בחירה חופשית, אז אנחנו צריכים להיות מדויקים איך אנחנו תופסים את המציאות. ואז יוצא שבאמת כל המציאות היא ההתפעלות שלי מפגישה עם משהו שאני לא יודע מה.
איך אני יודע שזה קיר? שזה אריה? שאלה בני אדם? שזו כוס קפה? אני יודע את זה מפני שאני בנוי בתכונות מסוימות, שהתכונות האלה בפגישתן עם משהו חיצוני בונות לי כאלו דמויות, תמונות, התרשמויות, ולא שהדברים האלה הם קיימים באמת. זאת אומרת, בעצם הכוס עם הקפה בפנים, הכול קיים בתוכי בלבד, ולא שזה קיים מחוצה לי.
בן ציון: זה כי אתה זיהית שיש לך עוד רגש נוסף, תחושה נוספת פנימית. מתוך התפיסה הזאת, אתה רואה שהתמונה הזאת נפרשת כתוצאה ממשהו שאתה מרגיש בפנים.
כמו שכול העולם הזה, שהוא נמצא בסך הכול בתוכי בלבד.
בן ציון: האם חכמת הקבלה רוצה ללמד אותנו, לכוון אותנו, שאנחנו נדע לקרוא בשם לכול הרגשות שאנחנו חווים, להתחיל להתמקד בזה, להתחיל להיכנס פנימה?
אם אנחנו מפתחים את הכלים שלנו, כלי הקליטה שלנו, להרגיש מציאות מעבר לחמישה חושים, מעבר למציאות שאנחנו קוראים לה המציאות הגשמית, או המציאות הבהמית, כי אנחנו מקבלים דרך חמישה חושים גופניים, בהמיים שלנו, שבזה אנחנו כמו חיות, אלא אנחנו מפתחים חושים נוספים, החושים הנוספים פועלים לפי חוש ההשפעה. ואז מה שמעניין, שבחושים האלה, אנחנו מסוגלים לתת לתופעות האלה שמות. והשמות האלה הם יהיו מדויקים.
כי אנחנו כדי להשיג את התופעות האלו, בונים להן כלים בעצמנו, מאפס. ולכן לפי בניית כלי הקליטה, לפי התפעלות כלי הקליטה, שזה הכול בידיים שלי, מאוד מאוד ברור לי איך אני יכול לכנות את התופעה הזאת. וכשהתופעה הזאת מקבלת ממני כינוי, הוא בדיוק לפי הכלים שלי, כי אני בניתי אותם ולכן אני יודע.
אם אני מסתכל על האור שעכשיו בחדר, אתה יכול להגיד "יש לו קצת כחול", אני אומר "לא, הוא צהוב". מישהו אחר יאמר לא צהוב ולא כחול, "אני חושב שיש כאן יותר ירוק", וכולי. ואף אחד לא יודע בדיוק מה זה כחול, ירוק וצהוב, והכל זה בערך, ומאוד סובייקטיבי. ואם אנחנו ניכנס לכאן מאיזו התפעלות אחרת מהאור, אז הכל ישתנה לנו, הכל יהיה לנו שונה בתפיסה.
מה שאין כן, בתפיסת המציאות העליונה, אנחנו בונים את הכלים שלנו מהרשימות, זאת אומרת מצורה גולמית לגמרי, ואנחנו בונים אותם ומבינים את עומק כלי הקליטה שלנו, החוש הרוחני שלנו, לכן אנחנו יכולים לדרג ולכנות את התופעה שבתוך כלי הקליטה שלנו בצורה המדויקת ביותר. וכשאנחנו מעבירים למישהו אחר את השם של התופעה הזאת, אם הוא נמצא במצב שיכול גם לחזור על אותה תופעה ולעורר בו בעצמו אותה התופעה בפועל, אז הוא מבין על מה אנחנו מדברים, ואז זה נקרא שאנחנו מדברים וקשורים בצורה ישירה מ"פה אל פה".
אבל אם הוא לא מבין את זה כמו שהוא חוזר על אותו הניסוי כמונו, אז הוא רק לומד את זה בעלמא, אבל מכין את עצמו להרגשת התופעה הזאת, ואז ללימוד הזה אפשר לקרוא "מפה לאוזן". אבל בכל זאת מדובר על מדע, חכמת הקבלה היא מדע, ואנחנו יכולים להעביר אותו אך ורק מאדם בעל השגה, שיש לו כלים לקליטה, למישהו שנקרא "מבין מדעתו", שהוא גם שומע וחוזר על אותן הפעולות, ואז הוא מבין על מה שהחבר שלו דיבר.
בן ציון: למה אתה אומר שדווקא הקבלה יודעת לתת שמות מדויקים לאותו חוש של השפעה. במה זה שונה מהעולם שלנו שבו אני יכול להגדיר, זה שנאה, זה אהבה, זה זלזול?
איך אתה יכול לכייל את כלי הקליטה שלך בצורה מדויקת, להיות למעלה מהרגשות שלך, למעלה מהרצון ליהנות שלך, לעשות עליהם צמצום, לבנות את תכונת ההשפעה שהיא למעלה מהטבע שלך, לעלות למעלה מהטבע שלך, להרגיש בצורה כזאת את התופעה שזה לא שייך אליך, ואז למדוד, לדרג, לרשום, ולמסור לשני בצורה בלתי תלותית לגמרי. איך אתה יכול בעולם שלנו לעשות זאת? אי אפשר, הרי כל התפעלות שלך היא התפעלות רגשית, פרימיטיבית, קטנה, המשתנה מרגע לרגע, שאתה לא יודע אפילו באיזה שם בדיוק לקרוא לדבר.
כי אין לך שמות מדויקים שנובעים מהכלים עצמם, אין. זה לא שאני מכייל משהו, מודד משהו, ואומר המדידה שלי היא, נניח 2.15 מ' ושבעה מילימטר פלוס מינוס, בכמה יכולה להיות שגיאה ותנאים וכולי. זה הכל מתרחש בתוך הרגש שלי ממש. גם המדידה המכאנית היא בתוך הרגש שלי, אבל שם אני יכול להתעלות מעל הרגש, ולמסור את עצמי למכשיר, וברגש, אפילו בקליטת הצבעים, אנחנו לא יכולים למסור את זה למכשיר. ישנם היום מכשירים, בספקטוגרף אפשר לעשות זאת, אז במידה הזאת אנחנו יכולים לדבר על הצבעים.
צלילים זה קשה מאוד, כי יש שם המון גרמוניקות אבל גם כן. אבל אם אני מדבר על מה שאדם מרגיש, איך שהוא מתפעל, איפה נפעלים הרגשות שלו, היינו הרצון ליהנות שלו, שם לגמרי אין לנו שום אפשרות, מרגע לרגע אפילו, לקבוע את התגובה שלנו הנכונה, לבקר אותה, ולרשום אותה בצורה אובייקטיבית, ולא יהיה אפשר.
בן ציון: אתה כל הזמן מדבר על איך אדם מרגיש, איך אדם מתפעל. בעולם שלנו אנחנו לא רגילים לחקור כל הזמן מה אנחנו מרגישים.
נכון.
בן ציון: אין לנו בכלל כזה הבדל.
אין, אנחנו לא שמים לב על זה שאנחנו לא אובייקטיבים, שכל אחד חי בתוך עצמו. לא מודעים לזה.
בן ציון: זה כבר מתקדם, אובייקטיביות, ואולי לחפש איזו אמת. אני לא מדבר בכלל על הנטייה הזאת, אלא על הנטייה הבסיסית לחקור מה אני מרגיש כדי לנסות ולעבוד עם זה.
מה לעשות, זה אנחנו.
בן ציון: אז לפני שניגשים לחכמת הקבלה צריך אולי להתאמן בשיטות אחרות?
בדיוק, אנחנו צריכים לאפס את עצמנו. אנחנו צריכים להתנתק ממה שיש לנו כאן בעולם הזה. להמשיך לחיות והכל אבל להתחיל לחיות לפי התנאים של העולם העליון. זאת אומרת שאני לא בודק, לא רושם שום דבר לפי ההתפעלות שלי, הרצונות שלי, התכונות שלי, מה שאני עכשיו, אלא אני הולך להתפעל מתכונות הזולת. והשאלה, כשאני מתפעל מהזולת, אני מתפעל מהזולת, כביכול כאן אני גם משקר לעצמי שאני כאילו יוצא למדידה אובייקטיבית בלתי תלותית.
אז השאלה היא כך, האם אני מסוגל לצאת מעצמי ולהרגיש את הזולת? ודאי שלא. ודאי שגם זה שקר שכל מיני אנשים כך בעולם שלנו דנים וטוענים שהם אובייקטיבים, שהם יודעים איך להתייחס לעולם כמו שהוא, שקר גמור. אלא מה שכן, כאן באה לנו שיטה מיוחדת שנקראת "חכמת הקבלה". מה יש בה מיוחד? יש בה יכולת להזמין כוח שנקרא "מאור המחזיר למוטב", כוח שלא נמצא באדם, כוח נוסף. הכוח הזה שפועל עלי, אם אני רוצה לקבל אותו, אם אני עושה פעולות מיוחדות, הכוח הזה בונה בי חוש בלתי תלותי כאדם בעולם הזה. הוא בונה בי עוד חוש שנקרא "עשר ספירות" או "רצון להשפיע".
בן ציון: זה כשאתה רוצה לצאת אל הזולת?
כן. לא שאני יוצא בצורה מיוחדת, לא כמה שבא לי, כמו שיש הרבה שיטות. אם אני עושה את זה לפי חכמת הקבלה אז אני מזמין מלמעלה, מבחוץ, מה שנקרא "אור מקיף" שהוא פועל עלי ובונה לי חוש נוסף. החוש הזה עובד לא בקליטה בתוכו אלא כביכול בצורה הפוכה, בהשפעה מחוצה לו, ואז אני ממש נכלל במציאות אחרת, שונה. אנחנו קוראים לזה "מציאות עליונה". ואז בתוך המציאות הזאת, יש לי כמו במציאות שלנו, כל מה שיש כאן גם במציאות אחרת.
אתה יכול להגיד, רגע אבל במציאות אחרת, בסדר, אתה מקבל אותה באיזה תכונות שבנית עכשיו על ידי האור המקיף הזה, לא חשוב מה, אבל אתה עשית, זה נמצא בך, זו תפיסה שלך, היא תפיסה אובייקטיבית, אישית. אז מה זה עזר לך? זה עזר לי בזה שאני יכול להתעלות מעל הקבלה בקליטה לקבלה בהשפעה. החוש הזה הוא חוש הפוך. בשני החושים האלו שאחד פועל לתוכי ושני פועל מחוצה לי, ביניהם, בין שני החושים האלה, בין שתי הפעולות האלו, אני מגלה את בנית העצמאות שלי שזה נקרא "קליפת נוגה", זו המציאות האמיתית, הניטראלית באמת, בין שתי הצורות ההפוכות שאני רוכש. הדבר לא פשוט לתפיסה, אבל טוב לדעת שבכל זאת אנחנו מגיעים למצב שאנחנו עצמאיים.
בן ציון: בדרך כלל אדם לא מרגיש ביטחון עם התחושות שלו, עם מה שהוא מרגיש, ודאי לא לכנות את זה בשמות מדויקים. ולפי מה שאתה מתאר חכמת הקבלה נותנת לאדם איזה ביטחון לרגשות שלו, הוא מתחיל להבין אותם.
באותם הכלים שאנחנו מפתחים, בהשפעה מחוצה לנו, אנחנו יכולים להגיד ששם אנחנו נמצאים בצורה אובייקטיבית. בסך הכל יש לנו יחס יחסי לכלים שלנו האגואיסטים, ואז בניגוד לזה אנחנו יכולים לבנות את הכלים ההפוכים, ובהם לקבוע את הצורה. עד כמה הצורה הזאת היא צורה אישית, אבל בצורה אישית הזאת אנחנו בכל זאת יכולים להיות יותר מדויקים. במה בדיוק? כלפי המציאות הנוכחית, כלפי הקליטה בתכונות הנוכחיות. המציאות שאנחנו בונים, המציאות הרוחנית היא מציאות שלא תלויה באגו שלנו, אבל היא תלויה בכלי קליטה שלנו החדשים.
בן ציון: הרבה נושאים לא הספקנו בתכנית הזאת. אבל יש פה נושאים שאפשר ללמוד מהם הרבה.
להרחיב בלי סוף.
בן ציון: עוד דבר מעניין, זה כשאתה מדבר על חברים, על אנשים, גם כשאתה מתייחס לפרטים אתה מתייחס אליהם, לא מתוך תפיסה פרטית אלא שאתה מסתכל עליהם מתוך הכלל. האם זה נכון שהפרטים שאתה מתאר הם מתוך תפיסה אובייקטיבית?
אין פרטים. בתפיסה מעל החושים שלנו, בתפיסה הרוחנית, בתפיסה שבצורת ההשפעה אני קולט ותופס, שם אין פרטים אישיים. שם הפרטיים שאני קולט איך שהם, הם כלליים לכולם. כי אני יוצא שם לתפיסה שהיא כלפי האחרים, אז מלכתחילה זה לא אישי.
בן ציון: לסיכום, כשאתה אומר תרגיש את החבר או "ואהבת לרעך כמוך" מה זה אומר?
אני אומר, "תפתח את כלי הקליטה החדשים ותהנה מהחיים האמיתיים".
בן ציון: כדי להיכנס לקליטה כוללת?
של כל המציאות.
בן ציון: ואז להבחין בפרטים?
כן. אז אתה יכול להיות חוקר ממש.
(סוף התכנית)