פרשת השבוע - תזריע-מצורע

בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני

שיעור 10.04.13 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

גלעד: שלום, אנחנו בתכניתנו "פרשת השבוע", שלום לך, הרב לייטמן, שלום לך משה אדמוני.

שלום לכולם.

גלעד: והפעם פרשה כפולה "תזריע-מצורע", בתחילת פרשת "תזריע", מסופר על דינים הקשורים לאישה יולדת. אישה שיולדת זכר, נחשבת לטמאה במשך שבעה ימים. וביום השמיני עושים לבנה ברית מילה, ולאחר מכן היא תימצא שלושים ושלושה ימים בתקופת הטהרה. אם האישה יולדת נקבה, היא נחשבת לטמאה במשך ארבע עשרה יום. והיא תימצא שישים ושישה ימים בתקופת הטהרה, ולאחר מכן היא צריכה להביא קורבן. אם אין לה אפשרות להביא קורבן, תמורת זה היא צריכה להביא שני בני יונה או שני תורים.

בהמשך מפורשים דיני נגעים, אדם שיש לו נגע כלשהו בגוף, חייב לבוא לכהן. הכהן מבחין ומברר מהו הנגע ומה הדין לגביו. ומפורטים דיני צרעת בעור האדם, דיני צרעת בשיער ובראש ובזקן. ודיני המצורע באופן כללי ודיני צרעת הבגד. כל זה בפרשת "תזריע".

ומיד בהמשכה, בפרשת "מצורע", מדובר על מצורע שנרפא ממחלתו, עליו להגיע לכהן, הכהן בודק אותו. לאחר מכן הוא מביא שתי ציפורים, הכהן שוחט ציפור אחת וטובל את השנייה, החיה, בדם הציפור השחוטה, ומזה על המצורע שבע פעמים. אחר כך הוא משלח את הציפור החיה על פני השדה וכך הוא מטהר אותו. והמיטהר מכבס את בגדיו ומגלח את כל שיער גופו ובכך הכהן מכפר עליו.

בהמשך מפורשים ומפורטים דיני צרעת הבית. אם אדם מגלה שהבית שלו מצורע, הוא מודיע לכהן על כך שזיהה נגע צרעת בקירות הבית. הכהן בודק את הבית, בהתחלה כשהוא ריק מבעליו ומסגיר את הבית לשבעה ימים. ולאחר שבעה ימים הכהן עורך בדיקה נוספת, ואת אותם אבנים הנגועות מוציאים ובמקומם שמים אבנים אחרות ומטייחים את הבית.

לאחר מכן מביאים קורבן, וגם כאן לוקחים שתי ציפורים, שוחטים אחת, טובלים את הציפור החיה בדם של הציפור השחוטה, מזים על הבית. משלחים את הציפור החיה אל מחוץ לעיר, אל פני השדה ובכך מכפרים על הבית.

ובהמשך מובאים דיני הטומאה והטהרה של אדם זב, הוא טמא לכל דבר בסביבתו, מיטתו כלי הבית, בגדיו. כל הנוגע בו, חייב לעבור תהליך של טהרה ויהיה טמא עד הערב של אותו היום. זב חייב להיות בבידוד שבעה ימים ולאחר מכן לרחוץ את גופו במים ולהביא קורבן לכהן ואז הוא יטהר.

ובסיום הפרשה מתוארות טומאת הקרי. ודינה של אישה נידה, כל מי שנוגע בה, טמא, ויהיה טמא עד הערב.

הרב לייטמן, מה זאת טומאה וטהרה? יש עליהם כל כך הרבה פרטים.

אם אנחנו קוראים את זה, זה נשמע שאנחנו עושים כאן איזה פולחן כמו כל העמים שעושים כך סביב המדורה.

גלעד: שוחטים ציפור, טובלים אותה, משלחים אותה.

כן, זה משהו נורא, ובאמת יש גם הרבה ספרים שנכתבו על ידי אנשים שלא מבינים מה היא פנימיות התורה, ועל מה היא מדברת. מי שקורא את זה, והרי כולם קוראים, זו התורה, איך הם מבינים את זה, אני לא יודע. איך הם חושבים שכך עבדו אבותינו, החכמים, הקדושים, שאנחנו משתחווים להם, וכל כך מעריכים אותם. אני כבר לא מדבר על הדרגות הרוחניות, אלא גם בגשמיות. הרי מדובר כאן על עם שמאמין בפסלים ובקורבנות, שיש נשמות בתוך החי הצומח והדומם, משתחווה אליהם ומתקן על ידם את המציאות. בזה שאני שוחט ציפור, אני עושה תיקון כלשהו, בבריאה ובכל המציאות. ואפילו אם אני רוחץ את עצמי, בכך הגוף נעשה נקי, אבל מה זה שייך לטהרת הנפש? זה בכלל לא שייך האחד לשני. לכן יש כאן בעיה גדולה להבין את התורה בצורה אמיתית.

גלעד: התיאורים הם מאוד דרמתיים, ציוריים ומוחשיים, כל כך מוחשים שקשה להתנתק מזה.

נכון, כל הדברים האלה נראים מאוד אכזריים, מאוד פרימיטיביים. במה אם כך שונה התורה מכל מיני שיטות ותורות אחרות של כל מיני עמים שנוהגים להשתחוות. אברהם שהוציא מבבל את כל העם, הבדיל אותם בזה שלא רצה להשתחוות לפסל ולדמות, וכאן זו ממש אותה עבודה זרה, זו לא עבודת קודש. ההבדל בין עבודה זרה ועבודת קודש היא בחיצוניות ופנימיות. אם אדם בחיצוניות עושה את הדברים האלה, אין לו בזה שום דבר. הוא דווקא חושב שכך הוא יכול להיטיב את החיים שלו, לעצמו, ואולי בצורה כלשהי להרגיע את הכוח עליון, שיתייחס אליו יפה וטוב.

אבל התורה מדברת לאדם אחד, היא מדברת על טהרת הלב. והאדם נקרא "עולם קטן"¹. זאת אומרת, שכל מה שאנחנו רואים שיש בעולם שלנו, הכל הוא העתקה מאיתנו, מהפנימיות שלנו. אנחנו לומדים את זה מתפיסת המציאות הנכונה. ועכשיו גם פיזיקאים ופסיכולוגים כבר חוקרים את זה ואומרים לנו שכנראה שזה כך. הם מסכימים עם מה שהתורה דיברה כבר לפני אלפי שנים. שבעצם אנחנו לא רואים את העולם, אלא אנחנו רואים את עצמנו, כאילו פרוסים מחוצה לנו. כשאני רואה הרבה בני אדם, אני רואה את החלקים מהרצון לקבל שלי שנמצא בדרגת המדבר. כשאני רואה את עולם החי, אני רואה את הרצון לקבל שלי פרוס לפני בכל מיני אופנים שלו ונמצא לפני בדרגת החי, בחיות, בהמות, ציפורים, דגים וכן הלאה, כל מה שחי. את הרצון לקבל שלי בדרגת הצומח, אני רואה כצומח על פני כדור הארץ. ואת הרצון שלי בדרגת הדומם, אני רואה ככדור הארץ, וכל הדומם שבו וגם הדומם בכל היקום. הכל שייך בעצם לרצון לקבל שלי. ועד כמה שהרצון לקבל שלי משתנה בכל החלקים שלו, בדומם, צומח, חי, מדבר, כך בעצם משתנים כל החלקים במציאות הנראית לי לפני. זהו בעצם העניין, ולכן קשה לנו לדבר על ההבחנות הפנימיות שבנו, אין לנו שפה מספיקה לזה.

בחכמת הקבלה יש לזה שפה, וזו שפת הקבלה. יש שם ספירות, מדרגות, פרצופים, וחלקים שעליהם אנחנו מדברים. מדברים על עשר ספירות שהן כל המבנה שלנו, כל הרצון לקבל ומה שקורה בו, בכל עשר הספירות. יש לנו את "תלמוד עשר הספירות" ואנחנו לומדים את כל המבנה, שהוא המבנה של כל המציאות. אנחנו לא יכולים לדבר עם בני אדם באותה השפה של עשר הספירות, למה לא יכולים? כי הם לא נמצאים בדרגת ההכרה שכל מה שיש זה עשר ספירות. ואם אני משיג את עשר הספירות האלה, אז כל העולם שאני רואה הוא שלי, והאור הוא הפנימיות שלי וכך אני מתייחס אליו.

ואם אני לא משיג את זה בצורה כזאת, לא עבדתי על זה, לא הגעתי לחיבור עם כל המציאות דרך אהבת הבריות ואהבת הזולת ומשם לאהבת ה', ליחס כזה לכל המציאות הזאת, אם אני לא מגיע לכך, אז אני רואה כמו שכולם רואים, בעיניים רגילות. ולמרות שאני נמצא בהשגה רוחנית, שאני משיג את פנימיות העולם, שהכל נמצא בי, אני לא יכול לדבר עם אף אחד בצורה כזאת, לא יבינו אותי. אם כך, איך אני יכול להעביר את הראייה שלי, והעיקר הוא לא רק הראייה, אלא מה שהאדם הרגיל צריך לעשות כדי להגיע לצורה הנכונה, למטרת הבריאה, כדי שכולנו נגלה אותו עולם פנימי ואת הכוח העליון שנמצא ומתגלה בו? אז, אין לי שפה, חוץ משפת הענפים, שבעל הסולם מסביר בחלק א' ב"תלמוד עשר הספירות", ואני משתמש בשפת הענפים.

מה זאת אומרת "שפת הענפים"? כל מה שיש לנו בעולם האמיתי, ואנחנו לא מרגישים, יש לנו בעולם שאנחנו מרגישים. בצורה, בתמונה שאנחנו מרגישים, ואז אני יכול להשתמש בשתי הצורות האלה, העולם הרוחני והעולם הגשמי כשתי הצורות, ואני יכול לדבר על העולם הגשמי ולרמוז על העולם הרוחני, כי שני העולמות זהים, זה העתק מהעולם שלנו. לכן כך אנחנו צריכים להבין את כל הפרשיות ובמיוחד את אלו, ובכלל את כל התורה, כי יש את חיצוניות התורה ואת פנימיות התורה, והעיקר הוא הפנימיות. אז את כל חיצוניות התורה בצורה שהיא כתובה, במה שאנחנו מבינים, בלי הקודים הפנימיים, אנחנו צריכים להפוך ולהעלות אותה לדרגה שלה, אם אנחנו רוצים להתייחס אליה כמו לתורה ולא לספר קריאה רגיל.

בכך אני מתחיל לאתר כל דבר ודבר שיש בעולם הזה, ומה הוא שורשו הרוחני. אני רוצה לראות את השורשים ובשורשים האלו אני רוצה לטפל, אני רוצה להגיע אליהם, ולגלות אותם, אני רוצה לגעת, אני רוצה להיות בהם. לזה ניתנה התורה, כדי להעלות את האדם מדרגת האדם שבעולם הזה, שמשוטט כמו כל החיות והבהמות, שחושב רק על אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, ורוצה לעלות לדרגה הרוחנית, לדרגת השורשים שלו. את זה בעצם אנחנו צריכים, כי התורה ניתנה לזה. בעולם שלנו אני לא צריך תורה, אני יכול להסתדר בלעדיה ואנחנו רואים שאפילו אנשים שמחזיקים בתורה, לא משתמשים בפנימיות שלה. לכן אני נמצא כאן בבעיה, איך לגלות דרך החיצוניות את הפנימיות. ולכן אנחנו לומדים את שפת הקבלה, כי על ידה האדם יכול להזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב. זאת אומרת, מהעולם העליון, כשאנחנו לומדים ורוצים להגיע אליו, ובמידה שאנחנו רוצים להגיע אליו, ועושים אפילו פעולות פיזיות להגיע אליו, אנחנו מתחברים יחד, ורוצים לכלול הכל יחד. כי בעולם הרוחני הכל סגור בעשר ספירות, שכולן מקושרות יחד בצורה אינטגרלית, מאוד צמודה וקשורה בהדדיות, בהרמוניה. ואם אנחנו מתחברים בקבוצה קטנה, במניין, בעשרה אנשים, ורוצים להגיע לגלות בינינו את העולם העליון, אז כשאנחנו לומדים יחד, ובלימוד שלנו אנחנו מתכוונים לגלות אותו העולם הרוחני, משתוקקים לזה, עולים לזה, ורוצים להזדהות עם החוקים, המבנה, ההתנהגות שלו, אז אנחנו לא קוראים מה שכתוב כאן, אלא אנחנו קוראים כאן משהו אחר לגמרי.

בעולם העליון, בעולם הרוחני, יש רק רצונות שלי ואור כנגד הרצון, מילוי, גילוי, ואני צריך לתקן את הרצון שלי שמלכתחילה כולו שבור, "כי יצר האדם רע מנעוריו"². זאת אומרת, שאני נמצא ברצון רק לעצמי, אגואיסטי. ואני צריך להגיע לרצון ההפוך, לרצון האלטרואיסטי, לנתינה, השפעה, אהבה. "ואהבת לרעך כמוך", הוא הכלל של כל התורה, כלל גדול בתורה.

איך אני מגיע לזה? בינתיים אני נמצא באהבה עצמית, שנקראת שנאה או יצר הרע. יש תורת תבלין, על ידי זה שאני לומד נכון את התורה כפי שדיברנו, במניין אנשים, עם הלימוד הנכון כדי לעלות לאותה רמה, לאותה צורה רוחנית, אז אני מזמין כוח מיוחד, ואז המאור שבה מתקן, מעלה ומשנה אותי, בהתאם לדרגה הרוחנית. ולאט לאט אני עולה, ומתחיל יותר להרגיש, יותר להבין, ולהיות יותר כלול בכל ההבחנות הללו, כך אני מעלה את עצמי, ואז אני מגיע למצב שמגיע לגילוי. לפי הכלל, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין כי מאור שבה מחזירו למוטב". מה זה למוטב, לטוב? להשפעה, לטוב ומיטיב, לאהבה. מאהבת הבריות לאהבת השם, ואהבת לרעך כמוך הכללי, שהוא כל התורה.

הרצון האגואיסטי שלי שנמצא בי עכשיו, נקרא "מצורע". כשאני משתמש בו בצורה לא נכונה, על מנת לקבל, כשאני רוצה משהו לעצמי, בכל מיני צורות, זה נקרא לגנוב. אלו בעצם כל הסימנים שיש בו, והם מבוארים כאן בפרשות האלו, תזריע ומצורע. גם כשאני עושה תיקונים, מוליד בן או בת נקרא שאני עושה תיקונים, אני לא יכול לעשות תיקונים במאה אחוז, אני יכול להתגבר רק על חלק, ועל חלק לא. הוא לא תופס את כל המציאות, זאת אומרת שלאדם יש צורה כלשהי, צורה שיכולה להיכנס בתוך האדם הדומה לבורא, ובה אני עושה מהרצון שלי פעולה כלשהי שדומה לבורא, בחלק ממנו. ובחלק ממנו אני לא מסוגל לעשות את צורת האדם הדומה לבורא, ואז הוא יוצא כפסולת, בהתאם לזה תלוי מה אני מוליד. כשאני מוליד את פעולת הזכר, יש לי כך וכך פסולת, וצריכים להיות בתיקונים שלושים ושלושה יום לאחר מכן כדי להפטר מהפסולת הזאת, וכשאני מוליד נקבה, זה שישים ושישה יום, וכולי.

חשוב שנבין את העיקרון, מדובר על פעולות חלקיות בינתיים, בהדרגה, זה נקרא "ארבעים שנות המדבר" ובהם האדם עובר תיקונים כאלה על עצמו, ולאט לאט הוא מוציא ומתקן מכל היצר הרע, ליצר הטוב, להשפעה, לאהבה, לחיבור, כל מיני רצונות בדרגות שונות, מהרצון הקל לרצון כבד יותר, מרצונות כאלו ואחרים, לפי האופי שלהם, ואופן הפעולה שלהם, וכך אנחנו מגיעים לתיקונים. עד שמגיעים לתיקון השלם, שנקרא הסיום של ארבעים שנות המדבר, והלאה לאחר מכן כבר בארץ ישראל, גם כאן יש חוקים, וודאי שהחוקים אלה נשארים ואחר כך אנחנו מממשים אותם בדרגה יותר גבוהה, שנקראת ארץ ישראל, רצון המכוון לישר א-ל. ארץ - רצון, ישר א-ל – ישראל.

זו בעצם העבודה שלנו, בכל מיני אופנים, וכך אנחנו מתקנים את עצמנו. זאת אומרת, כשאדם יותר ויותר שומע ונכנס לזה, הוא מתחיל להבין שהתורה מדברת על התיקון הפרטי שלו, ולא מדברת על פולחן, לחתוך יונים, חיות ובהמות, ועוד כל מיני דברים. זאת אומרת, משתמשים בזה כסימנים, כדי ללמד את העם מענף לשורש. זאת אומרת, אי אפשר להגיד שבני ישראל לא עשו כך, ודאי שעשו. אבל הם עשו את זה כדי להבין יותר את העולם שחיים, ודרכו, לראות את העולם העליון בצורה יותר שקופה, ואז אתה כולל את כל העולמות, ותופס את כל המציאות, "שובו בני ישראל עד השם אלו-היך", אתה מגיע ממש לכוח העליון עצמו שממלא אותך מפני שתיקנת את הכלים שלך, את הרצונות שלך, ולא שחטת יונים או ניקית את הבגדים שלך.

ואז אנחנו מבינים מה זה נקרא לנקות, להפוך אותם מכוונה לעצמו לכוונת הזולת, לטובת הזולת, וזה מה שהאדם צריך לעשות, גם בפנימיות שלו וגם בחיצוניות שלו, כי הוא מתחיל לראות שיש לנו שורש נשמה, גוף, לבוש והיכל, כל מה שמסביב. אז אני צריך לתקן את כל מה שיש, ודווקא ההיכל הוא כל היקום, והשורש שבי, הנשמה שבי, הגוף, אלו הכלים הפנימיים שלי, והם נקראים גלגלתא ועיניים, ולבוש והיכל הם הכלים החיצוניים שלי. אז אני צריך לברר ולמיין את כולם. או שהגוף שלי מתחלק לחמישה חלקים, מוח, עצמות, גידים, בשר ועור. וכך כל פרט ופרט מתחלק לחמישה חלקים, ואז אני ממיין, זה חלק להשם, זה לא, וזה כן. "קודש" נקרא עד כמה שאני מסוגל לעבוד יותר ויותר בהשפעה, את זה אני מביא לתיקון ועם זה אני מזדהה.

בעצם הפרשיות מאוד עמוקות. הן נראות לנו מלאות בפרטים. ויש כאן עוד תיקונים על ידי כהן, לוי, ישראל, שלושת הקווים שנמצאים באדם, כשהוא מתחיל לסדר אותם. ועל ידי מה אני ממיין, על ידי מה אני בודק, מברר ומתקן כל רצון ורצון. איך אני מחלק אותו, זאת באמת, עבודה פנימית מאוד יפה, היא נקראת עבודת השם, כי בזה אתה רוצה להידמות להשם. עבודת האדם, אתם קרואים אדם. מי שעוסק בזה, נקרא האדם, ועושה מעצמו דומה לבורא.

גלעד: השאלה שעולה מתוך כל מה שאתה אומר, יש כל כך הרבה דורות שהתבלבלו בזה, ועכשיו זה העת לגלות. אז למה שלא נעשה מילון כזה, נגיד "ציפור" שווה בינה דאצילות, זעיר אנפין דאצילות. "כהן" שווה אריך אנפין, כך כל אחד יכול לקרוא את הסיפור הזה, ולהגיד "אה, הנה, זה בינה דאריך אנפין".

אז מה? תהיה לו אשליה שהוא כבר יודע מה כתוב, ולא יותר. ההיפך, מקובלים לא מעוניינים שאנשים בצורה שטחית כזאת, כמו חוקרים יגיעו לכל הטקסטים האלה, ויוכלו במקום זה פשוט לכתוב טקסט אחר. השאלה היא האם הם יבצעו את זה? והביצוע לגמרי לא שייך לטקסט עצמו. הביצוע הוא קודם כל בכך, שאתה צריך לארגן סביבה שתומכת, מכוונת אותך להגיע למטרת הבריאה. קודם כל אתה מקבל הסבר, ומתחיל להבין שהמטרה היא להידמות לכוח העליון, שכולו משפיע. איך אני מאתר בי, שאני הפוך ממנו?

כי אם יצר האדם הוא רע מנעוריו, הפוך מהבורא, כאדם הראשון, כל אחד היה פעם דומה, זה נקרא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך נפל מהדרגה הזאת, זאת אומרת, התהפך, אז בכל הכוונות שלו הן לעצמו, במקום להשפעה לזולת. אז איפה אני מוצא עכשיו את הרצונות שלי, הכוונות שלי, שהם הפוכים מהנכון. ואני גם לא מזהה את זה. אם תשאל כל אדם ברחוב, הוא יגיד לך מה אתה רוצה ממני, אני בסדר גמור, אני מתייחס לכולם טוב, אני חושב טוב על אחרים. אם מישהו נכנס בי זה משהו אחר.

זאת אומרת, שלגלות את היצר הרע, ניתן אך ורק כנגד המצב הטוב. ומה הוא המצב הטוב, אנחנו לא יודעים. אנחנו צריכים לבנות אותו בצורה מלאכותית בינתיים. לכן אומרים לנו מקובלים שאנחנו צריכים להיות בקבוצה, כי בקבוצה הזאת אנחנו מקיימים את החוקים של השפעה, איכשהו בינינו, בהבנה, באהבה, בחיבור, בהדדיות. וכשאנחנו עושים את זה בינינו, אנחנו מתחילים לגלות עד כמה אנחנו מתנגדים לזה. זאת אומרת, אני צריך עכשיו להגיע לחברה, ולהשתדל להיות שם מחובר עם כולם, ללמוד, להשתתף בכל מיני פעולות שלהם, ואז אני מגלה עד כמה שאני לא רוצה את זה, עד כמה שאני הפוך, עד כמה אני לא בזה. ואז אני רואה את הרצונות האלו שמתגלים בי, כיצר הרע, כי הוא נגד החיבור, נגד ההשפעה, נגד האהבה.

זאת אומרת, רק בתנאי שהאדם עושה את הפעולות הנכונות ומשתדל, אז הוא מגלה כמה שהוא לא בזה. אלו רק פעולות שהמקובלים אומרים, לא כל מיני פעולות יפות שאנשים בחוץ עושים, מתנדבים בבתי חולים ובכל מיני מקומות ועושים גמ"חים. אני לא מבטל את זה חס וחלילה, אלא כנגד זה לא מתגלה המאור המחזיר למוטב, כנגד זה הם לא מגלים שהם רעים, שיש בהם יצר רע. להפך הם מגלים שעשיתי, פעלתי, יש בי השפעה על אחרים, אני בסדר גמור, הוא לא מגלה את היצר רע. בפעולות שעושים לפי המלצת המקובלים, אנחנו מגלים עד כמה שאנחנו הפוכים מהשפעה, הפוכים מאהבה. וכשגילית, ראית שיש לך עכשיו את יצר הרע? אז רק עכשיו אתה זקוק לתורה. כתוב, "בראתי יצר רע", יש לך? ראית? אז עכשיו בראתי תורה תבלין. עכשיו תיקח את התורה. מה זו תורה? עכשיו אתה זקוק לכוח שישנה אותך, יתקן אותך. ובאמת כך כתוב, "כי מאור שבה מחזירו למוטב". ואז אתה צריך את המאור, אחרת אתה לא צריך. וכשאתה משתמש עם הרע שבך כדי להזמין את המאור, זה נקרא העלאת מ"ן, שם אתה כבר נמצא במדבר, ומבקש מהכוח העליון שישפיע עליך, מ"ן. ואז משפיע עליך, הכוח העליון הזה, ואתה מרגיש כמה שאתה מתקדם. יש לך כבר במקצת קשר לזולת, התקשרות, ונטייה לאהבה. וכך מתקדמים. כל התיקונים שאתה מרגיש בדרך, הם בדיוק מה שכתוב בתזריע-מצורע. התיקונים הפנימיים יותר, הם בפרשת תזריע, ואחרים בפרשת מצורע.

גלעד: מדובר על מי שלומד פה בקבוצה?

אם לא, אז הוא לא מתקן את הפנימיות שלו.

גלעד: אני חושב על בן אדם שהולך בשבת לבית הכנסת, הוא קורא את הפרשות האלה, ואפילו עולים לתורה, הוא שומע וקורא את כל זה, ועכשיו הוא שמע את התכנית הזאת, ומבין שכל מה שכתוב פה, זה בעצם בתוכו, שאלה דרגות תיקון שמגלים.

זה נקרא פנימיות התורה, התורה הפנימית. הוא יודע, הוא שמע פעם בחיים, שיש את התורה הרגילה ויש את פנימיות התורה. פנימיות התורה נקראת חכמת הקבלה, שנקראת גם כן "תורת אמת", שמדברת על המצב האמתי, ועל מה שמדובר באמת. ויש תורה אחרת, תורה שנקראת תורת בעלי בתים, שאותה לומדים כמו שהיא. יש בתורה ד' דרגות, פרד"ס, והם לומדים רק את הסוד. הדרגה החיצונית ביותר, גם זה טוב, כי זה בכל זאת קושר אותם לתהליך. ויבוא הזמן, כמו שהיה אצלנו, שלא למדנו את הפנימיות ואחר כך הרגשנו שחייבים להיכנס יותר פנימה. זה הרצון שלנו שמתפתח בנו לאט לאט, ובימינו יותר ויותר מהר, הכל נכנס לתהליך יותר מזורז, ואז מרגישים שצריכים להגיע יותר פנימה, שבלי זה אני לא יכול להחיות את עצמי, שבלי זה הכל נראה לי תפל, אני זקוק לטעמים.

לפני ארבעים שנה, הייתה חנות אחת בירושלים ואחת בבני ברק בהן הייתי קונה ספרי קבלה וזהו, וחוץ מזה שום דבר. היום אתה נכנס לכל חנות לספרי קודש, ויש לך המון ספרים. לא הייתי אומר שכולם נכונים, כי כל אחד כותב, ובעל החנות מכניס אותם כדי להתפרנס, אבל בכל זאת העניין הזה כבר לא מפחיד. פעם כשהייתי הולך עם הספרים שלי ללמוד, והייתי סוגר אותם, עוטף אותם, שלא יראו בדרך. אנשים היו מאוד מסתייגים, היום לא, זה נעשה יותר קרוב, הרגל. נשבר איזה מחסום וזה טוב, כבר עשינו צעד קדימה. וחוץ מזה אני שומע שבהרבה בתי כנסת יש שיעורי קבלה, ופרשת השבוע על פי הסוד. אני לא יודע מה בדיוק נותנים שם, אבל כל דבר מבורך בעיני.

משה: אני גדלתי בקהילה דתית של "כיפות סרוגות", והרגשתי ממש כאב מפתיע על הקהילה הזאת, בזמן שדיברת. כי יש הכל, יש קהילה יפה, יש בר מצוות, יש חתונות, הילדים מאושרים. הם קשורים למדע, לעולם הרחב, זו לא קהילה סגורה, יש גם שיעורי קבלה, יש תנועות נוער, "בני עקיבא", "עזרא". באמת, מתוך ההרגשה, הכל בסדר. ואני לא רואה איך יכול להיות סיכוי כרגע, שאי פעם תתעורר הכרת הרע או רצון למשהו מעבר למה שיש, כי הכל בסדר. איך יקרה התהליך הזה בכלל שיסתכלו קצת למעלה?

הרצון שבנו מתפתח, הוא לא כל כך תלוי בסביבה. ודאי שהסביבה כובשת את האדם, משנה אותו, ומחייבת אותו. הוא מתחתן, עובד, הוא נמצא בה, אז הוא חייב להוריד את עצמו לדרגת הסביבה. והסביבה היא תמיד פחות מפותחת מהאדם המיוחד הבודד, זה ברור, כך כולנו רואים. לכן כל הלימוד שלנו, החינוך שלנו, כל ההשכלה שלנו בבתי ספר ואפילו באוניברסיטאות, הכל בצניחה, כי החברה מחייבת, היא לא רוצה, ולא צריכה את זה. אם אני יכול להצליח על ידי דיבורים ופלפולים, אז אני אעשה את זה, ולמה לי הישגים פנימיים פרטיים שלי, שאף אחד לא רואה, מה אני מרוויח מזה.

זה נכון מצד אחד, אבל מצד שני אנחנו לא לוקחים בחשבון שאנחנו נמצאים בהתפתחות. בניגוד לדומם וצומח וחי, בני האדם נמצאים בהתפתחות. הרצון שלנו נעשה מיום ליום יותר ויותר גבוה, פנימי, הוא דורש יותר וצריך בכל זאת יותר. והחברה החיצונית, והעולם החיצון מחייבים אותנו להיות יותר ויותר פרימיטיביים ופשוטים, אתה רואה את זה לפי מה שאנחנו רואים בטלוויזיה. הטלוויזיה התפתחה בשנות חמישים במאה הקודמת, כשהייתי ילד ראיתי תכניות יפות. על טכניקה, מדע, מוסיקה, קונצרטים למיניהם, מי יסתכל היום על קונצרט, מי יסתכל על תכנית מדע, מי צריך את זה? יש רק סדרות וכדורגל.

אז מצד אחד העולם בצניחה דרסטית ממש אבל מצד שני, הרצונות שבאדם הם בדרישה למהות החיים, בשביל מה אנחנו חיים, הם ההיפך, בעלייה. יש פער גדול בין מה שהעולם מציע לי, לבין מה שאני הייתי רוצה לקבל ממנו בפנים. אני לא מדבר על הצלחה, אני לא מדבר על תרבות, על חינוך, על מדע, זה כבר לא קיים, הכל נמצא במשבר. אבל אני רוצה לדעת בשביל מה אני בעצמי קיים, ועל זה העולם לא נותן תשובה. ולכן זה טוב, האדם לא מבולבל, הוא לא נמצא עכשיו בתקווה, כמו שפעם חשבנו שהמדע יגלה לנו את הכל, התרבות תמלא את כל מה שאני צריך בחיים. אנחנו כבר נמצאים במצב, בו אני יודע שאני לא אקבל מזה שום דבר. אז השאלה "מה הטעם בחיים" נשאלת בצורה יותר חדה, היא נשארת עירומה. אני לא יכול להסתיר, ליפות ולכסות אותה במשהו, בכלום. ובצורה כזאת אנחנו מגיעים למבוי סתום, אני חייב לפתור את השאלה. אתה רואה את זה גם לפי הדיכאון שיש בכל העולם, וההתאבדויות והטרור וכל מה שקורה, העולם ממש מאבד את הכיוון לגמרי. וזה המצב שבו אנחנו בעצם צריכים להיות.

משה: אני שואל על אותם אנשים מהקהילה הזאת. נניח שקורה תהליך טבעי כלשהו ומישהו מתעורר. אם אני מזדהה איתו, לא ברורים לי הצעדים, מה אני עושה עכשיו, אני מתעורר, אני רואה שמה שיש פה אולי לא מספק, אבל מה אני עושה? אני לא יכול לעזוב את זה, פה החיים שלי. איך אני מכניס את האמת, את חכמת הקבלה לתוך החיים שלי כשאני נמצא בקהילה שהיא די שמורה, מה אני עושה, צופה בסתר בערוץ 66, אילו צעדים אני עושה?

אני לא יודע. אנחנו לא פונים לקהל שומרי מצוות. זה קהל שיש לו סביבה, יש לו אווירה, יש לו סדר מסוים ויש לו חכמים משלו, אנחנו לא פונים אליו. אנחנו פונים רק לאנשים שנמצאים ללא שום כיוון. אותם אנחנו כן מזמינים להתעניין בחכמת הקבלה, ואם לא חכמת הקבלה אז בחינוך האינטגרלי, כי זה מביא אותם לאהבת ישראל, לאהבת אחים. מזה הם מתחילים כבר להבין גם את פנימיות התורה בלי ללמוד את חכמת הקבלה. אם אתה מתעסק באהבת הזולת בצורה נכונה אמיתית, אתה מגיע בלי לימוד חכמת הקבלה לפנימיות התורה. אתה מגלה את מה שכתוב, גם בפרשיות האלו, זה בטוח, רק בתנאי שיוצא ממך הרצון הזה של ה"חסד".

משה: זאת אומרת, בכל מה שקשור לאלה ששומרים תורה ומצוות, בעצם דרך ההתפתחות שלהם היא דרך טבעית מצד אחד, ומצד שני אם יש כבר פנייה, זה פנייה דרך חינוך אינטגרלי.

כן, אני מבין שכואב לך על הקהילה שלך, אבל לצערי אנחנו לא בנויים לזה. אני גם חושב שאנחנו לא רשאים להיכנס ולהתערב בגופים גדולים שלומדים, שמסודרים כל כך יפה וטוב. אני בעצמי עברתי המון שנים ביניהם, כשגרתי ברחובות, וגם שלושים שנה אחר כך בבני ברק, אני חושב שאני לא רשאי בכלל לעשות בהם שינויים. אלא מה שכן, אני מציג את חכמת הקבלה לכולם. מצד אחד, למי שרוצה דווקא אותה, ומי שלא רוצה אותה, אלא רוצה להרגיש איך לפעול נכון בעולם המודרני, למה הגענו, בשביל מה ולמה אנחנו כאן, למה הצורה שלנו היא היום כזאת, לאן העולם פונה, מה קורה עם ההשגחה, ההנהגה העליונה? האדם מאוד מבולבל. אז כדי לתת לו תשובה, יש לנו את החינוך האינטגרלי שפונה לכולם, שם אין את שפת הקבלה, ולא את חכמת הקבלה. זו שיטה פשוטה, לארגן בני אדם בצורה כזאת שמאהבת אחים, הם יגיעו להיכרות של העולם האמיתי, וידעו איך לנהל את החיים שלהם. הם יידעו איך לחיות בביטחון, בצורה יפה וטובה, הם יהיו בטוחים שמחר יהיו לך בריאות, אוכל, ביטחון, וכל מה שאדם צריך בעולם הזה. וכדי להבטיח לנו את הקיום הטוב, אנחנו חייבים להגיע עכשיו לערבות, לחיבור בינינו, לעם ישראל, "כל ישראל חברים". אם אנחנו מגיעים לזה, אנחנו מבריחים את כל הצרות מאיתנו. לזה בא החינוך האינטגרלי.

וכל חכמת הקבלה באה גם לצורך זה, אבל היא לאלו שכבר רוצים לחטט ולדעת את כל החוקים מבפנים, את כל כוחות הבריאה, זה כבר לפי הטבע האדם. כמו שבעולם שלנו יש אנשים פשוטים, ויש כאלה שחייבים לדעת, להתעסק במדע, אז כלפי מימוש מטרת הבריאה יש גם את שתי הצורות הללו. בסופו של דבר מי שלומד את חכמת הקבלה ומי שלומד את החינוך האינטגרלי, שניהם מגיעים ל"ואהבת לרעך כמוך".

משה: אני שומע שקירוב הלבבות, חיבור הזולת דרך החינוך האינטגרלי הוא גם מקרב את האנשים לרצות להיות קרובים לפנימיות התורה.

זה ממש נכון, לפי הרצון שמתגלה בהם. כי אלו שמתגלה בהם רצון דרך הפנימיות להגיע לעבודה הזאת, לאהבת הזולת, מגיעים דרך חכמת הקבלה. ואלו שאין להם נטייה לזה, מגיעים דרך החיבור הנכון ביניהם. זה לא פשוט, לכן על ידי הפעלות מיוחדות שהמקובלים הורידו לנו, אנחנו מגיעים ליישום השיטה שהיא מערכת החינוך האינטגרלי. ואז אנחנו מבריחים את כל הפסולת מאיתנו, וכל החלקים שנקראים "קדושים", טהורים, מתחברים יחד. שם אנחנו מגלים את המציאות היפה והבטוחה שלנו, ומגיעים לחיבור עם הבורא, זו התכלית של כולם.

גלעד: כתוב שכשבית המקדש היה קיים כל ילד בן שש היה יודע דיני טומאה וטהרה³. זאת אומרת, שממש מגיע כבר להבחנה ברצונות, מה זה "על מנת להשפיע", מה זה "על מנת לקבל". אתה רואה את זה קורה בקרוב?

אתם כאנשי חינוך צריכים להגיד לי, אני חושב שהאדם שנולד מוכן לזה. הוא מקבל תמיכה, והעיקר הן המחשבות, כי אנחנו ניזונים מכל הגלים האלה שנמצאים בעולם, בין שאתה רוצה לבין שלא, הכל משתנה. החיות ביער גם משתנות, כי הכל משפיע עליהן. האקולוגיה והמחשבות של בני אדם שאין להם גבול בהתפשטות שלהם. אם ילד ייוולד בעולם הנכון, אמנם שיש לו יצר רע כל הזמן, אבל החברה תחייב אותו כל הזמן, תחייב אותו להתנהג אחרת מעל היצר הרע. ואז לא תהיה לו ברירה, כמו שאתה רואה את הילדים הקטנים איך הם לומדים מהגדולים, בצורה טבעית. ילד כזה לא יצטרך את כל התיקונים כמונו, הוא יעבור אותם על ידי השפעת הסביבה. אז להגיע לתיקונים כאלה בגיל חמש, שש, ודאי שאפשר. נקווה שאתם תצליחו בזה.

גלעד: ביחד נצליח.

תודה לך הרב לייטמן, תודה לך משה אדמוני, ולכם הצופים בבית, ושבת שלום.

שבת שלום.

(סוף השיעור)