ישיבת כתבים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 11.2.21 – אחרי עריכה

דודי: אנחנו רוצים לדבר על החזרה ללימודים כהזדמנות לתיקון.

טל: אחרי סגר מאוד ארוך חלק מתלמידי בית הספר והגנים חזרו הבוקר למוסדות החינוך, והתקווה שתוך מספר שבועות בהדרגה יוכלו גם השאר לחזור. הבוקר נשמעו בחדשות הרבה שמחה וחיוכים, התרגשות מהחזרה ללימודים, מי שיכול. ולכל מי שעדיין בבית, שזה רוב התלמידים, יש הרבה תסכול, יש גם טענות, מה איתנו, יש ביקורת שהחינוך לא נמצא מספיק בסדר עדיפויות, וכאילו זנחו את הדור הצעיר שחלק ממנו כבר שנה שלמה נמצא בבית.

אנחנו רוצים להסתכל לעומק, ובאמת הרבה אנשים מבינים שהבעיה כאן היא לא רק אם כן לפתוח או לא לפתוח את מערכת החינוך, זאת מערכת שנמצאת באתגרים כבר הרבה מאוד זמן, ובעצם יש לנו כאן דור של צעירים שלא באמת מקבל מענה, ולמבוגרים אין כבר מה להציע לו. זה דור שנכנס לאינטרנט ומוצא שם את כל המידע, אבל לשאלות ולמצוקות הכי עמוקות שלו אין מספיק מענה.

אנחנו רוצים להתחיל משאלה קצת יותר כללית. איך אתה רואה את הנקודה שבה הדור הצעיר נמצא עכשיו?

אני מאוד מצטער על מה שקורה עם הדור הצעיר, על מערכת החינוך שבכל העולם. כי אם הייתה מערכת נכונה והיו פעילים בה אנשים נכונים, והיינו יכולים להחזיק אותה, לתחזק אותה כמו שצריך, אז לפחות אנחנו נמצאים בדור כזה שבושה מה קורה לנו ואיך אנחנו מחזיקים את העולם הזה בצורה כל כך מקולקלת ועקומה, אבל לפחות הייתה לנו תקווה לדור הבא שהם יגדלו ושהם יתפתחו והם יעשו משהו, ושבאמת העולם ישתנה לטובה לפחות בעוד דור או שני דורות. אנחנו לא רואים שזה יקרה, אנחנו לא רואים. כי מערכת החינוך, שזו בעיה עולמית, זה בכל המדינות, בכל עולם, זה סביב כדור הארץ, וזו ממש שליטה על לפחות 30% מאוכלוסיית העולם שהם ילדים, אנחנו רואים שהשליטה הזאת היא ניתנת לאנשים שמתעסקים בפוליטיקה, בכספים, בכל מיני מאבקים של אגו, של משרות וכולי וכולי. ולכן אני לא יודע מה לעשות.

אנחנו רואים את הפער הגדול בין הדור הצעיר לבין המורים הרגילים שפועלים בבתי ספר באותו חינוך, והאנשים שנמצאים במשרדי הממשלה שאחראים על החינוך, ובכלל מכל האוכלוסייה ומכל הממשלה, כאילו יש ניגוד, כאילו יש שנאה, כאילו יש פירוד בין הדור הצעיר והאנשים שמטפלים בהם. בעיקר אלה המורים בבתי ספר שדואגים לילדים, עד הכיתה האחרונה שהם יוצאים מכותלי בית ספר. גם כל יתר האוכלוסייה שהם גם אבות ואימהות שהילדים שלהם נמצאים בבית ספר, אבל הם כבר משהו אחר, להם כבר לא חשוב. אנחנו רואים את זה כך, אדם נכנס לאוטו בבוקר עם הילד שלו, נוסע, מוסר אותו לבית ספר, נוסע לעבודה שלו, לא אכפת לו מה שקורה שם בבית ספר, זו כבר כאילו לא העבודה שלו, לא הבעיה שלו, כאילו זה לא הילד שלו, וככה זה בחזרה. אנחנו לא מוכנים נכון לטפל בדור הצעיר.

אנחנו גם לא יודעים מה קורה עם הדור הצעיר הזה, לאיזה מצב הוא צריך להגיע, באיזה מצב הוא נמצא. אנחנו לא רואים את תכנית הבריאה, את תכלית הבריאה, שמזה נובעת תכנית ותכלית החינוך, ולכן מה שקורה קורה. מה חשוב לנו, אם ילכו לבית ספר פחות או יותר, ומה יהיה להם מזה? אם אנחנו ניקח את תכניות הלימוד בכל מיני מדינות, אנחנו נראה עד כמה כל התכניות האלה הן שונות, שמה שלומדים כאן זה בכלל לא מה שלומדים שם ואין בכלל משהו דומה. זאת אומרת מלכתחילה גדלים אנשים שבית הספר לא עוזר להם להתקשר ביניהם. הם יוצאים מבית הספר לא מוכנים להתקשרות, להידברות, לחיבור, אלא לומדים פורמלית מה שצריך כדי לעבוד וזהו. זו בעיה מאוד גדולה. לכן גם כאן, מה שאנחנו עכשיו שומעים על בתי הספר ומערכת החינוך זה הכול פוליטיקה. למי שכדאי הוא צועק, "כן, צריכים להביא את כולם לבתי ספר, לפתוח את הכול", ויש כאלה שלפי הפוליטיקה הפוך, לסגור, לא לתת וכן הלאה. איפה יש כאן משרד ממשלתי או מישהו שדואג לילדים ולא להרוויח על חשבון הילדים נקודות למפלגה שלו או לעצמו. כאלה אין, אנחנו רואים. אותו אדם שהיה פעם בצד אחד, אם עבר משרה או משהו, הוא עובר לצד השני של הדעה וככה כולם.

לכן אנחנו לא יכולים להגיד על אף אחד שיש לו כאן דעה ברורה שהיא נסמכת על פני דעות אנשים שבאמת אכפת להם מבריאות הילדים. והעיקר זה הבריאות, בילדים זה קודם כל. וזה שהיום היום מקבלים אותם בבתי ספר, אני לא בטוח שיש לנו מזה שמחה. זה שהם לא יכולים לשבת בבית, אז אולי לארגן להם בצורה אחרת מילוי זמן, פנאי, אבל אני לא יודע. בעולם שלנו היום, אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד שהוא אומר משהו שבאמת זו אמת שבנויה על היחס קודם כל לילדים, שיהיה להם יותר טוב, על המדע, על הרפואה, ולא לפי האינטרס שלו הפרטי, המפלגתי. וכך זה בכל המדינות.

טל: נשמע שהשינוי או התיקון צריך להיות מאוד מהותי. מה שהקורונה עושה, היא עוצרת את מה שהיה עד עכשיו, היא לא מאפשרת למערכת להמשיך באותה צורה.

מצוין, כי המערכת הייתה כולה מקולקלת, אז בואו נסדר את המערכת. למה אנחנו רוצים לחזור למה שהיה? אנחנו היינו מרוצים ממה שהיה? אבל אנחנו בכוח רוצים להחזיר את עצמנו ואת הילדים למה שהיה.

טל: מה בעצם המסקנות שהיית רוצה שאנשים יקבלו מהסגרים האלה, מחוסר היכולת להיפגש בצורה פיזית?

אני לא רואה בזה שיח חברתי גדול, שמדברים על איזו מערכת חינוך צריכה להיות, מה ללמד את הילדים, מה לעשות. אנחנו היינו כלואים בסגר, למה לא פתחנו שיח, למה לא התחלנו לחשוב מה טוב לילדים שלנו?

מערכת החינוך הזאת היא לא משתנה שנים רבות, והעולם בינתיים זז. ואנחנו רואים שילדים לא מעוניינים במערכת החינוך הזאת, הם גם לא רוצים לסבול בבתי ספר, בית ספר הופך להיות מקור לכל מיני דברים רעים. זו בעיה.

טל: כן, אחת הבעיות היא שאנחנו רגילים, יש הרגלים מסוימים, תבניות מסוימות וקשה לנו לשבור אותם. ומה שנשמע ממך שדווקא הסגרים הם הזדמנות, ההפסקה הזאת היא אמורה להיות הזדמנות בשבילנו לעשות שינוי. איך אנחנו לוקחים את החינוך כאתגר משותף של הורים, של אנשי חינוך ולאן צריך לכוון את זה?

צריכים לכוון לבניית האדם החדש, מהו האדם שצריך להיות בעולם הזה היום. העיקר זה לקבל מקצוע ולהרוויח יותר כסף, זה נקרא שאנחנו מספקים לו ידע וכוח להיות מאושר בעולם?

קודם כל אנחנו צריכים לדון את עצמנו, ואחרי זה אנחנו צריכים כבר לחשוב איך אנחנו משנים בהתאם לזה את מערכת החינוך. הייתי אומר שזה לא חינוך, זו בניית האדם.

טל: מה זה אומר? לאן אנחנו צריכים לכוון את החינוך בצורה חדשה, בצורה מיטבית?

בשביל זה אנחנו צריכים לדעת מה הטבע רוצה מאיתנו, לאיזו צורה הוא דוחף אותנו להתפתח, ואיך אנחנו מספקים לאדם מספיק כוחות וידע שהוא יתפתח לאותו כיוון. בזה בטוח הוא מספק לעצמו את התנאים הכי טובים כדי לחיות טוב ולהתפתח נכון ולהרוויח כל מה שאפשר מהחיים.

טל: אחד הדברים שאני שומעת שמדברים עליו הרבה, זה בעצם שהילד צריך סדר יום, וצריך להחזיר אותו לשגרה רצופה, וזה שאין להם את השגרה הזאת זה מה שיוצר להם הרבה מתח ובעיות נפשיות. האם אתה מסכים שזה מה שחסר, השגרה והרצף של הילדים במסגרת מסודרת?

קודם כל צריכים לבדוק האם לנו נוח כך, או שזה טוב באמת לילד ובאיזו מידה. האם אנחנו מחנכים אותו לצורה שאנחנו לא צריכים לרסן אותו, אלא שהוא בעצמו יידע איך הוא צריך לסדר את סדר היום שלו. זו הבעיה. יש כאן הרבה בעיות. אני לא חושב שכדאי לפתוח את זה יותר, כי זו בעיה אחת גדולה.

דודי: אני רוצה בכל זאת קצת להעמיק בדברים שאמרת. מה התפיסה המרכזית של החינוך היום בעיניך?

להמשיך בכל מיני צורות שאנחנו רגילים בהן, כדי שיהיה נוח להורים, לגדולים. ולראות כאן מאבק נסתר בין הורים וילדים, מערכת החינוך, המפלגות, כולם ועוד יותר קשורים למערכת החינוך כדי דרך המערכת הזאת להוציא תועלות כל אחד לעצמו.

דודי: מה זה בניית האדם שאתה מתאר?

בניית האדם זה לדעת לאן האדם מתפתח. קודם לבדוק לאן הטבע מתפתח, וכך בכיוון הזה אנחנו צריכים גם לפתח את האדם, אז נבין שעושים משהו נכון לאותו אדם. בינתיים אנחנו בונים את האדם, מפתחים אותו, מחנכים אותו בצורה שהוא לא צריך את זה בחיים. כמה דברים ממה שאנחנו לומדים בבתי ספר אדם בכלל צריך, אין לו שום צורך. אלא ככה כדי שיעבור הזמן ושיגיע הגיל המתאים אז הוא ילך הלאה.

דודי: מה האדם או הילד צריך? מה שהוא לא צריך אני יכול לעזור להוריד 90%, אבל מה באמת הוא צריך, איזה מקצוע?

הוא צריך לדעת, אפילו מגיל צעיר ילדים שואלים, "בשביל מה אני חי?", "למה אני חי?", יש להם כאלה שאלות, ואת זה אנחנו צריכים ללמד את האדם וכל הזמן לכוון אותו לאותו כיוון, ממש מגיל צעיר. זה ישמור אותו מכל מיני נטיות לא נכונות, הוא יהיה אחראי על מה שהוא עושה, הוא יבין עד כמה הוא מתאים את עצמו לדרגת האדם שגדל משנה לשנה. אנחנו צריכים ללמד אותו לגדול, שירגיש איך שהוא גדל בפנים.

דודי: אתה מכניס פה עוד דבר, את העניין של הטבע, הילד צריך להכיר שיש בכלל טבע, שהוא נמצא במשהו גדול יותר.

זה לא ברור לנו שאנחנו נמצאים בתוך הטבע?

דודי: ברור, כמו שאנחנו נמצאים בעיר, בחברה, במדינה, אנחנו נמצאים במשהו.

עיר, חברה ומדינה זה הכול מלאכותי, זה הכול בנייה מלאכותית. אבל אנחנו נמצאים בתוך הטבע שהטבע הזה מפתח אותנו מילדים לבני אדם גדולים, אז מה אנחנו צריכים להוסיף לאותו אדם שגדל לפי גובה ומשקל, שהוא יתפתח נכון בשכל, ברגש, ביחס לחברה, לסביבה, איך הוא יבנה את העולם שלו כדי שיהיה לו טוב להתקיים בו. מה אנחנו מלמדים אותו? מקצוע, אנחנו מלמדים אותו איך לנצל אחרים, ואז אנחנו רואים את העולם ואת החברה ואת הילדים שלנו שכולם חושבים איך אני מסדר את האחרים ומרוויח על פניהם, וכך כל אחד על השני, וזה העולם שלנו.

דודי: ומה אנחנו צריכים ללמד את האדם ביחס לטבע?

שאנחנו הגענו למצב שאנחנו לא יכולים בצורה כזאת להמשיך, כי בזה אנחנו הורסים את עצמנו, הורסים את החיים שלנו, אף אחד לא מרוצה, כולנו נמצאים ממש בלחצים גדולים והחיים האלה הם ממש לא להנאת אף אחד.

דודי: אבל מה הוא צריך לעשות עם הטבע? אתה אומר, יש פה טבע גדול ואני חלק ממנו.

הוא צריך לשנות את עצמו, את הטבע הוא לא צריך לשנות, את הטבע אי אפשר לשנות, הוא צריך כל פעם לשנות את עצמו כדי להיות יותר קרוב, ידידותי, גם לדומם, לצומח, לחי, ובעיקר למדבר, לבני אדם.

דודי: וזה התפקיד של מערכת החינוך?

במה עוד צריכה לעסוק מערכת החינוך, אם לא להתאים את האדם לעולם? החיות הן לא צריכות מערכת חינוך, הן מקבלות תוך כמה שבועות מה שהן צריכות מהטבע, אימא מלמדת כמה גורים מה לעשות. לפעמים זה לוקח עד שנה שנתיים עד שהם יוצאים לחופשי, אבל בכל זאת הם מקבלים את זה בצורה שיש לפניהם. ושם הטבע שולט, אין שם מישהו שיכול לטעות, אימא לא מלמדת את הגורים בצורה לא טובה, לא נכונה, או בצורה שהיא מחליטה, או שלוחצים עליה שכך זה יהיה, אלא הכול הולך לפי הטבע. אנחנו צריכים לדעת מה הטבע של המין הזה, הזן המיוחד הזה שנקרא "בני אדם", באיזו צורה הוא צריך להתפתח, לאיזה מצב הוא צריך להתפתח, ואת זה אנחנו צריכים ללמד את עצמנו ואת הילדים שלנו. אחרת זו לא מערכת חינוך, זו מערכת קלקול, ועכשיו אנחנו מתחילים לגלות את זה במו ידינו.

דודי: אני רוצה לסכם לראות שאני מבין נכון. תפקיד מערכת החינוך היא להכין את האדם לחיים על פי חוק הטבע האינטגרלי, זה הבסיס, זה היסוד.

כן, כי זו המטרה שהיא נמצאת בתוך הטבע ואנחנו חייבים ללמד את הילדים שלנו, לאט לאט, לא בבת אחת, להגיע לכאלו צורות חיים שהם ידעו איך נכון להשתתף יחד עם האחרים. אז לא מדברים על "אמונה למעלה מהדעת", על כל מיני דברים כאלה למעלה מהטבע, אבל בתוך הטבע, שאנשים בכל זאת ישתדלו להתקשר זה עם זה, כי זה הפוך, ואסור שיהיו לנו נטיות כאלה וכן הלאה. לתת להם כמה טיפים לאינטגרציה פשוטה, ארצית, נכונה, איך לדעת להתקשר עם בני אדם, להבין את השכל, את הרגש של הזולת, איך אני יכול להיות איתו באיזושהי צורת התקשרות נכונה. ואנחנו לא, ילדים אחרי בית ספר יודעים איך לנצל זה את זה, איך ממש לסדר זה את זה. כולם לומדים איך העיקר יותר להרוויח. ושומעים את זה מהטלוויזיה, מכל מקום. זה כבר מתחיל להיות כל כך הפוך שמזה אנחנו עושים מהם חולים, נכים.

אנחנו באים למצב כמו שהיום, שעכשיו נעבור כמה מכות חזקות מאוד, עד שהטבע ילמד אותנו כמה אנחנו הפוכים ממנו, ואז נלמד מהמכות הגדולות של הטבע עד כמה אנחנו צריכים להשתפר.

שלי: מה זה אומר בעצם להיות יותר ידידותי לטבע? אנשים ששומעים את זה יכולים לחשוב שזה לשמור על האוזון, לא ללכלך את הים.

גם על זה כדאי. הילדים מסתכלים גם על הגדולים ורואים שמצד אחד אולי הם שומעים בבית ספר כל מיני כאלה שיחות מוסר כלפי הטבע, ומצד שני הם רואים שזה הפוך ממה שהם שומעים בבית ספר על שמירת הטבע, האקולוגיה, בכלל על ניקיון, זבל וכן הלאה.

שלי: זאת אומרת, כשאתה אומר שגם התחום הזה של לשמור על הטבע כטבע הוא חשוב לכבד אותו, ולשמור עליו זה גם חשוב.

ודאי. אדם צריך לדאוג לסביבה שלו.

שלי: למה בעצם זה כל כך חשוב?

אין לי מה לענות. אני יכול להפוך את הדירה שלך לפח הזבל שלי?

שלי: זאת אומרת, מבחינת התנהלות גשמית זה חשוב. האם מבחינה רוחנית יש לזה חשיבות?

מבחינה רוחנית זה עוד יותר חשוב, כי אני מנצל אותך כדי למלא את האגו שלי. זה עוד יותר גרוע.

שלי: זאת אומרת, השורש הרע פה זה הניצול של האדם, שהוא מנצל גם אם זה דרגת דומם, צומח, חי. ומה זה אומר להיות ידידותי, מה יותר חשוב ברמת היחסים בין האנשים?

אנשים צריכים לדאוג לכל הספקטרום של ההתקשרויות שלנו לדומם, צומח, חי ומדבר, שההתקשרות הזאת תהיה התקשרות שלמה, יפה, טובה. שאסור לנו לעשות איזשהו נזק בשום רמה ובמיוחד בדרגת המדבר.

שלי: איך היחסים בינינו שומרים על הטבע, איך ליצור לאדם קישור פנימי בקשר בינו לבין הזולת לבין הטבע?

אם היינו מסתכלים אחד על השני בטוב, בחיבור, באהבה, לא היינו מזלזלים בשום דבר שיש לזולת, והיינו שומרים לא להזיק לטבע החיצון כי בזה אנחנו חיים כולנו יחד.

שלי: יש כזאת תיאוריה, שנגיד שנאה בין בני אדם גורמת להתפרצות הרי געש, לנזקים בטבע, האם זה משהו שהוא נכון לפי הקבלה?

כן, זה נכון. האגו שלנו, מהרמה של בני האדם, הוא פועל על כל הרמות היותר נמוכות, ולכן מביא לכל האסונות של הטבע.

שלי: אחד המומחים הגדולים לחינוך אמר לאחרונה, שמורים שהסתפקו רק בהעברת ידע לתלמידים יגמרו את הקריירה, תלמידים שלא יפתחו מיומנויות של למידה עצמאים ויצירתיות לא יוכלו להגיע לשום מקום. מה זה מורה טוב לפי חכמת הקבלה?

מורה טוב הוא מורה שמלמד את הילדים, מתוך המקצוע שלו, את מהות החיים ומטרת החיים. מהות החיים זה הכוח הפועל בטבע, ומטרת החיים היא לאן אנחנו צריכים להתפתח על ידי שימוש באותו כוח. וזה בכל מקצוע ומקצוע שאנחנו עוברים בבתי ספר.

שלי: זה נשמע שצריך לחנך דור חדש של מורים. מורה רגיל אין לו שום כלים למה שאתה אומר עכשיו.

בהחלט.

שלי: האם אתה רואה שזה קורה? הקורונה יכולה לעשות כזאת רפורמה בחינוך?

אף אחד לא יכול לעשות את זה, אלא אנחנו עוברים מכות עד שמתחילים מתוך המכות להבין מה לא בסדר, ואז מתחילים לשנות את זה. אבל בטוח שאנחנו צריכים בכל הגישות, פיזיקה, מתמטיקה, כימיה, ספרות, לא חשוב מה, ביולוגיה, זואולוגיה, אנחנו צריכים בכל המקצועות, בכל הגישות, בכל השיעורים ללמד את האדם איך הוא מתקשר נכון לזולת, כי דווקא בזה הוא בונה את הסביבה שבה הוא מצליח וטוב לו.

שלי: אתה חושב שהחינוך יצליח לעשות כזה שינוי? מאיפה יגיע לו השכל שצריך ללמד את הילדים רק על הזולת ולא גיאוגרפיה וכאלה?

מאיתנו. הם ילמדו גיאוגרפיה והיסטוריה, את כל הדברים האלה, אפילו מתמטיקה וכימיה, אבל ילמדו את זה מנקודה אחת, שבתחילת הבריאה יש מפץ גדול, יש פירוד בין כל החלקים, ואנחנו צריכים לדאוג לזה שכל החלקים האלה יתחילו להצטבר ויגיעו למערכת אחת. וזה יכול להיות בגיאוגרפיה ובהיסטוריה ובכל דבר, הנטייה היא לגלות שנמצאים אנחנו בטבע אחד ואיך אנחנו משתלבים עם אותו הטבע.

שלי: זה נשמע מרתק. זה נשמע ממש תורה שלמה.

נכון.

שלי: נכון להיום החינוך מסוגל לתאר פחות או יותר את מה שהוא רואה שקורה אבל אין לו שום מגמה לחיבור, אין לו שום פעולה, הוא רק מתאר את מה שקיים.

החינוך נמצא בידיים האגואיסטיות של בני האדם הרגילים שהם חושבים שהם מבינים מה לעשות או עושים את זה בצורה כדאתמול, ולכן לשום דבר טוב מזה אני לא מצפה.

שלי: היום ההורים הפכו בעל כורחם לשותפים מלאים בחינוך של הילדים, הילדים יושבים בבית כל היום, הם רואים איך הם עובדים בזום, הם כל הזמן נמצאים שם, הם צריכים גם לפתור להם בעיות חברתיות. מה כל הורה צריך לחרוט בליבו בתוך התהליך הזה שהוא נכנס אליו בעל כורחו? מה הדוגמה הכי חשובה שההורים צריכים לתת לילדים?

יחס לחברה, זה העיקר שההורים צריכים לתת לילדים. ההורים צריכים לעשות ביקורת על כל מה שקורה לנו בחיים, מה שמגיע לילדים. קודם כל אנחנו צריכים לעשות בירור על כל תכניות הטלוויזיה והאינטרנט, הכול, לא שאנחנו רוצים להגביל אותם אבל אנחנו צריכים רק לראות את התוכניות האלה מהצד החינוכי, עד כמה שהן נושאות בתוכן את הידיעה של החיבור, של העתיד הטוב, על מנת [לברר] איך מגיעים לזה וכן הלאה. לסלק מכל התוכניות זוועות, מכות, עינויים, כל הסרטים האלה שמראים, איך מתגאה כל אחד על השני ואיך שמרביץ אחד על שני ובסרטים המצוירים, שם בכלל זה ללא שום גבול. אנחנו לא מלמדים אותם דברים טובים, לא נותנים להם דוגמאות טובות, ואז מה קורה? אחר כך הם נכנסים לאינטרנט ושם זה עוד יותר.

אנחנו צריכים להקים אולי.. יש לנו כמו איזשהו וועדת חינוך, אנשים שמתעסקים בזה, שמשתדלים.

דודי: יש הרבה אנשי חינוך אצלנו.

אנשי חינוך, אני אמרתי עליהם לפני כמה דקות מה אני חושב. אם אתה אומר שהם אנשי חינוך, אז לפי האנשים האלה יש לנו חינוך? בשביל מה אנחנו מדברים?

דודי: אדם שלומד חינוך בחוץ, בפקולטה כלשהי, וגם לומד את חכמת הקבלה, אין לו הרבה יותר כלים לגשת לחנך את הדור הבא?

לא יודע, תלוי כמה שהוא נכנע תחת אותם הלימודים שהוא עבר. אין הרבה כאלו שיכולים לעשות ממה שהם לומדים משהו חדש. בדרך כלל הוא צריך להפוך את כול המערכת הזאת ולהשתדל להביע אותה, לכתוב עליה בצורה כזאת שזה משכנע את האחרים לשנות. הבעיה שלנו היא בעיה עולמית, אם אנחנו לא נעשה את זה אף אחד לא יעשה והעולם ידרדר שוב יותר ויותר לדרך ייסורים. על ידי מכות בסופו של דבר ישתנו, אבל זה ייקח המון זמן והרבה כאב.

שלי: מהשיחה הזאת היה נשמע שהעבודה המרכזית של הארגון של בני ברוך צריכה להיות להקים צי כזה של אנשי חינוך שיתחיל באמת לעזור למערכת החינוך עכשיו במצב שהיא תקועה בו, לעשות את הרפורמה הזאת. זה הדבר שאנחנו הכי טובים בו.

כן, נכון, אבל אתם לא נמצאים בנטייה לזה.

שלי: מה זאת אומרת?

אני לא רואה מי שמסוגל לזה, מי שרוצה את זה. לא רואה.

שלי: אנחנו היחידים שיש לנו מה להציע. אתמול למשל שמענו אנשים אחרים שמנסים לחנך נגד אנטישמיות או דברים כאלה, אין להם שום שיטה, הם רק אומרים להעלות מודעות, להראות ולהראות. אבל עכשיו מה שדיברת על המפץ הגדול ועל כל התנועה הזאת שהאנושות צריכה לעשות, רק מאיתנו זה יכול לבוא. אז איך אתה רואה את הצעדים הראשונים שאצלנו צריכים לעשות כדי שיבנה כזה צי, צבא כזה של אנשי חינוך.

אני לא מסוגל ליותר. אם זה לא יוצא מצידכם לי אין מה לעשות. אני מסוגל לעבוד עם אנשים שרוצים את זה, אבל את הרצון שלי אני לא יכול להכניס לכם. אם יש קבוצה שיש לה רצון באמת לעלות את מערך החינוך לגובה כדי שהמערכת תצטרך [לחנך] בני אדם, במיוחד בדור האחרון, אז על זה צריכים לעבוד. אבל אין לי עם מי.

דודי: אני מקבל הרבה שאלות על כל מה שאמרת, על בניית הצי והפלטפורמה. מה הציפייה שלך שייבנה?

אני לא יודע, אין לי ציפייה, אני לא יודע עם מי לבנות את זה. כל דבר שאני בונה זה הופך להיות שוב לאיזה משרד קטן בתוך בני ברוך. כאן צריכים להיות אנשים של אידאה, שמפתחים את זה, שרוצים, ממש. אין לי כאלה.

נורמה: לגבי החינוך, איך אפשר לעורר באמת את המערכת הזאת?

לא לעורר שום מערכת. צריכים קודם כל לבנות אצלנו יחס נכון למה שקורה עכשיו בחינוך עד כה, מה שאנחנו חושבים שצריך להיות, איך לבנות מתוך זה תכניות שאנחנו חושבים, מה לעשות עם כל כלי התקשורת, עם כל העולם שמשפיע על הילדים, על דור הצעיר, איך אנחנו צריכים על ידי ההשפעה המסוימת על הדור הצעיר, לבנות אותו, לפסל אותו ממש בצורה כזאת שהוא יהיה מוכן לחיים הנכונים בדור האחרון. זה בעצם מה שצריך להיות בחינוך. מה שקורה היום שמחזירים אותם שוב לאותם הדברים וזה לא שווה כלום, זה יהיה יותר גרוע. יהיו שינויים גדולים מאוד בזה, קדום כל לא יהיו מקומות עבודה, עוד מעט זה יקרה עוד ועוד, יותר ויותר, לא מהצד הזה אלא מהצד השני זה בכל זאת יתחיל להשתנות.

טל: הקורונה לא תיתן למערכת החינוך להמשיך באותה צורה לאורך זמן?

אני לא יודע אם זה לא קורונה או כן קורונה, אנחנו נצטרך לראות איך אנחנו נכנסים להרס של המסגרת הישנה ואיך מתוך זה אחרי הרבה הרבה סבל אנחנו מגיעים למוח וללב כדי לבנות מערכת חדשה. כי בזה אנחנו בונים את העולם, אם אנחנו בונים דור חדש אנחנו בזה בונים את העולם. אנחנו לא צריכים לשנות את הטבע, אנחנו צריכים לבנות את האדם. ואדם שהוא מתייחס נכון לסביבה שלו, דומם, צומח, חי ובעיקר מדבר, הוא בונה את החיים.

לכן אין לנו יותר בעיה אלא לעשות מערכת חינוך חדשה נכונה וזה לא עם המפלגות האלה ולא עם המערכות האלו בטוח, כי אנחנו לא נכנסים לשם ולא יכולים לשנות שם שום דבר, כי הכול נמצא בידיים של מפלגות ואינטרסנטים למיניהם. אנחנו צריכים רק להסביר לכולם מה צריך להיות. ובשביל זה אנחנו צריכים בעצמנו לפתח את הדברים האלה, ואחר כך לכתוב, לדבר, להראות, זה מה שצריך להיות. אבל שוב העולם לא משתנה כל עוד לא תהיה לו תכנית החינוך החדשה.

שלי: כרגע בהפצה שלנו אנחנו מפוזרים להרבה כיוונים.

אני לא יודע למה אתם מפוזרים להמון כיוונים. מה אתם רוצים לשנות בעולם, תגידו לי מה? למה את מפוזרת, לְמה את פונה, איזה כיוונים יש לך. איזה כיוונים יש לך שאת מדברת על זנות, אז זה מערכת החינוך. שאת מדברת על גירושים, מערכת החינוך. הכול זה מערכת החינוך, איזה כיוונים יש לכם. יש עשרות אנשים שעוסקים כאילו בהפצה, אבל תועלת, איזו תועלת יש מכל הכיוונים האלה. אלף ואחד כיוון.

שלי: הכיוון הוא באמת תמיד אומר צריך לחנך, אבל האנרגיות של האנשים שעוסקים בהפצה, לא מכוונים בהכרח לחנך, אנחנו עוסקים בכל מיני פרויקטים.

אתם בעצמכם מייצבים לעצמכם פרויקטים, שכדאי לכם להיות בהם, אתם מרגישים בזה נוח וטוב ולכן ככה אתם ממשיכים. אני יודע שזה מה שקורה לכם, כל אחד תופס איזה פינה משלו ונמצא שם וחושב שבזה הוא עושה את שלו.

שלי: אולי אנחנו צריכים להתחיל להתמקד רק לכיוון חינוך נכון, גילאים שיוגדרו, או מסגרות שיוגדרו ולאחד כוחות לכיוון הזה?

חינוך זה מאפס עד מוות. מנקודת הלידה ואפילו לפני זה, כשמחנכים את האימא ואבא וכולם ועד המוות וגם אחרי זה. חינוך זה תהליך בלתי פוסק ולכל הכיוונים, זאת השפעת האובייקט הזה על הסביבה והשפעת הסביבה על אותו אובייקט. זה נקרא "חינוך", זאת אומרת, אין יותר מזה, אנחנו רק קוראים לזה חינוך.

שלי: אז איך היית רוצה לראות את גוף ההפצה, שישפיע במקום הכי הכי חשוב של החינוך. תוכל לתאר לנו איזה חזון אפילו שאתה אומר שאנחנו לא עושים את זה כמו שצריך, אבל איך היית רוצה שזה ייראה?

אני לא יודע מה להגיד לך. נראה לי שאני מדבר על הכול, אז אני צריך להתחיל שוב? אין לי מה להוסיף. עם האנשים שאני צריך לעבוד איתם אני עובד ואם מה שאני מסביר ומדבר זה לא מספיק להם כדי להבין מה הם צריכים לעשות ואיך, אז אין לי יותר לא כוח ולא מילים.

שלי: זה נשמע שיש איזה כיוון חדש, גם אמרת שאחרי הכנס נתחיל לדבר בצורה קצת אחרת, גם ישיבות הכתבים ישתנו. יש הרגשה שיש כיוון חדש ואנחנו רוצים להבין אותו יותר, מה הכיוון הזה שאתה מצפה?

אני מצפה שאנחנו נשפיע על ההתפתחות של בני האדם, במשך כל החיים שלהם. אני לא יודע מה להגיד לך, היצור הזה שרוצים לעשות אותו אבא ואימא, איך הוא מתפתח באימא ואיך הוא יוצא ממנה ומתחיל להתפתח מחוצה לה. ואיכשהו אנחנו יודעים את ההתפתחות שלו עד שהוא מת. כל התהליך הזה צריך להיות ברור לנו, מה הוא צריך להשיג, מה משפיע עליו, איך צריכה להיות התקשרות שלו עם הסביבה.

זה עיקר החינוך, חינוך זה מה שאנחנו מוסיפים לדרגת החי שנולד, איך אנחנו מוסיפים עליו צורת אדם. זה מה שצריך להיות ועד כמה שהוא כל פעם יותר ויותר מקבל צורת אדם, עד שנעשה ממש דומה, היינו דבוק לבורא. זה הכול נקרא "מערכת החינוך, החינוך עצמו.

שלי: אנחנו כזרועות של הפצה, צריכים לבנות תהליך רציף מגיל אפס, דרך נער, אדם מבוגר ועד הסוף.

הכול שייך לחינוך. כי סך הכול מה אנחנו עושים? אנחנו לוקחים יצור ביולוגי שנמצא בדרגת חי ומעבירים אותו בהתפתחותו המיוחדת לדרגת אדם, הדומה לבורא. התהליך הזה מדרגת חי לדרגת המדבר, הוא נקרא "תהליך חינוכי". כי אין לנו במה לשנות אותו, רק לסדר לו את כל היוצרות שלו, בסגנון הדומה לכוח עליון, להשפעה, לאהבת הזולת, להתחשבות עם הסביבה, זה נקרא "חינוך". איך אנחנו נותנים לו כל מיני תרגילים, כל מיני הגבלות כדי לאפס, לסדר, לפסל ממנו צורת אדם. שמלכתחילה הוא סך הכול חתיכת בשר אגואיסטי.

שלי: במי המיקוד צריך להיות, מי קהל היעד העיקרי, או שכולם שווים?

עד כמה שיש לנו כוחות ובהתאם לכמה שאנחנו יכולים. יש כאלה שיכולים לטפל בילדים, במבוגרים, יש כאלה שבגיל הרך, בנוער, בגברים, בנשים, אבל הכול זה חינוך. אין בעולם שלנו יותר מה לעשות חוץ מחינוך.

שלי: אם אני מבינה נכון, צריכה להיות לנו מערכת חינוך "בני ברוך", שבתוכה צוותים העובדים מגיל אפס, כל אחד והמומחיות שלו, דרך תוכניות, דרך הפעלות, דרך שיעורים מיוחדים. כך היית רוצה?

את כבר מתחילה לחלק את זה לכל מיני צורות. אני לא יודע, אבל צריך לסדר את הדברים האלה. והעיקר זה שאנשים יראו עד כמה שזה חשוב, עד כמה שאנחנו צריכים להיות בזה ושאנחנו נמצאים בזה.

דודי: יש אצלנו הרבה אנשי חינוך בארגון והם עושים הרבה. מייצרים, מפתחים הרבה תוכניות, מכשירים הרבה חברים, אז קודם כל חשוב לפרגן להם, כי הם לא נמצאים פה. אבל עדיין אני מרגיש שאתה לא מרגיש תוצאה מהדבר הזה, שיש עדיין להוסיף.

אני מוכן להיפגש עם כולם, כמו שאני נפגש כל בוקר עם כמעט אלפיים איש, או אפילו יותר. אני מוכן להיפגש עם כולכם, בבקשה באסיפה כזאת ולשמוע כל מיני דברים, אבל בצורה שזה יהיה מסודר יפה וטוב לעניין. אני לא מעביר ביקורת על אף אחד, אנחנו כולנו רק מתחילים את התהליך הזה של תיקון האדם, ולכן אין לי טענות לאף אחד מי שנמצא.

רק שנבין כולם, שאנחנו עוסקים בדבר שהוא הכי חשוב, זה דבר אחד וזה החינוך. איך אנחנו מייצבים גישה נכונה לחינוך, איך אנחנו בונים מערכת חינוך קטנה משלנו וכולי. זאת אומרת, איך אנחנו מגיעים למימוש החינוך.

כל חכמת הקבלה זה לא חינוך? זה חינוך. איך להביא את האדם מדרגת בהמה לדרגה הבורא, זה חינוך. ולא צריך [יותר] מאדם בכל החיים האלו, לא יותר מזה.

דודי: מה לעשות עם הנטייה הטבעית שלנו, כל אחד ללכת לפינה שלו, למקום הנוח לו בהפצה?

אתם צריכים לבנות משרד וירטואלי ובו להתחיל לסדר את הדברים, המאמרים, כל מיני חומרים ולהשתדל להתכתב ולהביא מכל מיני מקורות שלנו. אפשר גם לא שלנו, אבל זה בתנאי שאנחנו נבדוק ונראה מה שם כתוב, וכך אנחנו נרצה לפחות לייצב את הגישה הנכונה לחינוך "בונים אדם". איך אנחנו נתייחס לזה, זו העבודה שלנו.

דודי: היית רוצה להיפגש לסדרת שיחות עם אנשי החינוך שלנו, לברר את האידיאולוגיה איך לבנות אדם ולפתח אותה יותר?

אני לא אוהב שיחות, אני לא אוהב שאלות שחוזרות כל פעם ואני לא צריך את הפרזנטציה שלהם, עד כמה שהם פועלים או לא פועלים. אני מוכן לדבר לעניין. אז אם אתם תכתבו מה שדברנו היום, ויש להם מה להוסיף, אז אני מוכן לשמוע, על מנת לפתח את הגישה הנכונה לחינוך האדם בזמננו.

דודי: מה זה אומר לדבר לעניין?

בלי להשוויץ, ובלי להפיץ ובלי לא יודע מה, להגיד שיש לי, אין לי וכן הלאה, אנחנו כבר עושים. בלי מילים כאלו, רק כדי לייצב את התוכנית ומהות החינוך החדש.

דודי: תודה רב בעיקר על הסבלנות.

זה נושא מאוד חשוב. אתם נגעתם בדיוק למקום המרכזי ביותר של העבודה שלנו. אין לנו בקיום שלנו נקודה יותר חשובה, מלהכיר לכל אדם ואדם מה הוא כיוון ההתפתחות הנכונה וזה בדיוק חינוך. בהצלחה לכם.

נורמה: אז מה אתה מצפה לראות?

אני מצפה שאתם תתייחסו בצורה רצינית ביותר לנושא החינוך. איך אנחנו מחנכים את כל בני האדם לפי גילאים בעיקר, כדי לכוון כל אחד נכון למטרת החיים. ולמה אני מצפה? זה כתוב אצל המקובלים, מה שהבורא רוצה מאיתנו.

(סוף השיחה)