פרשת השבוע - ואתחנן
בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני
שיעור 17.07.13 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
גלעד: שלום לך הרב לייטמן.
שלום לכולם.
גלעד: שלום משה אדמוני.
משה: שלום.
גלעד: פרשת "ואתחנן" מתחילה במילים, "ואתחנן, אל ה', בעת ההוא"1. משה ממשיך את הנאום שנשא בפרשה הקודמת, ומספר איך הבורא סירב לבקשה שלו להיכנס לארץ ישראל, והרשה לו לעלות רק אל ראש הפסגה ולראות את הארץ. יהושע בן-נון יוביל את העם לארץ ישראל, ועל משה מוטל לחזק אותו.
בהמשך מובא ציווי על שמירת תורה ומצוות, וזכירת הר סיני. במידה שישמרו את התורה והמצוות, אז הם יישארו בארץ, ואם לא, אז יצאו לגלות. משה מזכיר להם שעליהם לדעת, "כי ה' הוא הא-להים, אין עוד, מלבדו".2
משה קובע שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי. לאחר מכן הוא שוב אוסף את העם ומזהיר אותם בדבר השמדת האלילים בארץ ישראל, וחוזר שוב על עשרת הדיברות.
בסוף הפרשה מובאת פרשת "שמע" שפותחת במילים "שמע, ישראל: ה' א-להינו, ה' אחד."3 שבה מדובר איך בארץ שניתנה להם, צריכים בני ישראל לעלות לדרגת אהבת ה' ולהעביר את זה הלאה לכל הדורות.
הרב לייטמן, "ואתחנן".
נתחיל בזה, מה הוא "אתחנן"? משה רצה להיכנס לארץ ישראל. מה הכוונה רצה? אם משה היה נכנס לארץ ישראל, אז בזה כל העם היה נמשך לגמר התיקון. עלינו לזכור, ודיברנו על כך, שעניין גמר התיקון עוד רחוק. קודם צריכים להביא את ישראל למקום הרוחני, לאותו מצב, לגובה הרוחני שנקרא "בית המקדש הראשון", מוחין דחיה. אחר כך עליו לעבור את חורבן בית המקדש הראשון, את הנפילה דרך גלות בבל עד רמת בית המקדש השני שנקרא מוחין דנשמה, וגם את החורבן שלו. אחר כך את הגלות שאותה אנחנו מסיימים. ורק אחר כך את התיקון הכללי שנקרא "הגאולה השלמה", הסופית.
לכן אם משה היה נכנס לארץ ישראל, אז שני בתי המקדש, הראשון והשני, לא היו נופלים. זה לא הולך יחד, זאת אומרת צריך להיות איזה חסר, חיסרון מסוים. ומפני שמשה היה בדרגה עד כדי כך גבוהה, שדרכו לא הייתה יכולה לעבור שיטת הקלקול, לכן אסור היה לו להיכנס לארץ ישראל. אבל בזה שהוא ביקש, "ואתחנן", להיכנס, הוא עשה תיקון גדול בהסתכלות שלו על ארץ ישראל. אנחנו לומדים מחכמת הקבלה שיש עניין של הסתכלות.
גלעד: מה שנקרא "הסתכלות עיני".
כן. נניח שזה כמו ההתכללות בארץ ישראל, אבל מבחינת רשימו דהתלבשות ולא מבחינת רשימו דעביות. זאת אומרת זה שייך למשהו, אבל בו"ק, ברוח בלבד, ולא בצורה מעשית. לכן משה עשה בזה תיקון גדול, אבל לא תיקון שיפריע לכל הדורות לעבור את מה שצריך לעבור.
מלבד למשה, כל התהליך הזה היה מובן גם ליעקב אבינו, מפני שגם הוא שייך לקו האמצעי. ואפילו כמו שאומרים לנו חז"ל, הוא רצה לספר לבנים שלו על עתידם, אבל זה כאילו לא יצא. ודאי שיש גם תיקון בזה שהוא בעצמו רצה, כמו שמשה רצה להיכנס לארץ ולא נתנו לו, וזה מפני שעד זמננו אסור היה לדעת את כל התהליך שצריכים לעבור. לכן העם ידע ולא ידע.
כמו שאנחנו יודעים על רבי עקיבא שראו אותו צוחק בזמן החורבן. וכששאלו אותו, כמו שאומרת לנו הגמרא, עקיבא, מה הצחוק הזה? הוא ענה, עכשיו אני בטוח, כמו שהנבואה על חורבן בית המקדש התקיימה, כך תתקיים גם הנבואה על בניית בית המקדש השלישי. לכן אני צוחק, אני שמח, מפני שאם כך קרה, אז הכל חייב לקרות לפי התכנית.4
היום אנחנו נמצאים אחרי כל הדברים האלה, ולפנינו רק הפעולה האחרונה שאותה אנחנו קובעים באיזו צורה ובאיזה קצב היא תתקיים ותתגשם. לכן בשבילנו כל התהליך שמסופר בכל הפרשיות האלה, הוא תהליך מאוד מעשי שאותו אנחנו צריכים לעשות, אבל בדרך ההפוכה.
אנחנו נמצאים בדיוק בנקודת ההיפוך. עד ימינו הכל היה בהשתלשלות מלמעלה למטה, כמו שאנחנו לומדים משבירת הכלים בעולם הנקודים, או משבירת האדם הראשון, מה שנקרא מחטא האדם הראשון. עד ימינו הכל נעשה מלמעלה למטה, בהשתלשלות העולמות, הפרצופים, הנשמות, הספירות וכן הלאה. מה שאין כן, כשאנחנו נמצאים עכשיו בסוף הגלות האחרונה, הרביעית, כעת אנחנו צריכים רק להתחיל לעלות. זאת אומרת תקופת השהות שלנו בעולם הזה הסתיימה, ותקופת העלייה בחזרה, מנקודת ב' לנקודה ג', מהעולם הזה לעולם אין סוף מתחילה. כך מחלק בעל הסולם את ג' המצבים שלנו. מצב א' הוא באין סוף, לפני תחילת הבריאה. מצב ב' זה מצבנו כאן, בנקודה התחתונה ביותר של המציאות. ומצב ג' הוא חזרתנו לאין סוף.
גלעד: זאת אומרת שעד עכשיו היה קלקול והפרדה?
רק קלקולים. קלקולים בלבד. אנחנו ירדנו מאין סוף עד הנקודה שלנו. בעולם שלנו נמצאנו בהתפתחות האגו, שגם זו בעצם ירידה, ורק עכשיו אנחנו נמצאים בנקודת ההיפוך שממנה אנחנו מתחילים את עלייתנו בחזרה לאין סוף. לכן אנחנו במצב של חוסר אונים, לא יודעים מה לעשות בחיים האלה, אנחנו כאילו מיואשים מהחיים, האנושות נמצאת בדפרסיה.
ממש עכשיו קיבלתי דו"ח חדש על השימוש בתרופות הרגעה למיניהן. זה משהו נורא, בחמש השנים האחרונות קיימת עליה של אלף אחוז בשימוש של התרופות האלה, ודווקא באירופה, דווקא במדינות מפותחות ומטופחות. בזמן האחרון קראתי הרבה מאוד דוחות של איגוד הרופאים ושל המוסדות הבינלאומיים. גם הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והרופאים אומרים שהריקנות הורגת את הדור הצעיר. הם לא רוצים להסתכל על אף אחד ועל שום דבר, הם שקועים בתוך הפלאפון ורק דרכו הם רואים את העולם. זה מה שממלא אותם, הם לא רוצים דבר.
המון אנשים הגיעו לכנס הגדול שהתקיים לאחרונה בסנט פיטרסבורג, אבל כשהסתכלתי עליהם ראיתי שהם לא רוצים לראות אומנות, הם לא רוצים לראות בניינים היפים, הם לא כל כך מתעניינים במשהו, ואפילו לא בטבע. אני כבר לא מדבר על מה שהאדם בנה, למרות שיש שם מה לראות, זו עיר מאוד מיוחדת. ראיתי שהם כאילו מנותקים מהעולם הזה, הם רוצים רק את העולם הווירטואלי שלהם, ולא חשוב מה שיש בו, בזה הם חיים.
זאת אומרת האדם כבר בנוי למצב שבו הוא לא קשור לכל העטיפה החיצונית שאנחנו, נניח הדור שלי, היה כל כך קשור ואפילו ממש מכור אליה.
גלעד: האם אתה רואה בכל הכניסה הזו לחיים בעולם הווירטואלי הכנה?
ודאי.
גלעד: הכנה למה בדיוק?
אם בדורות הקודמים האגו שלנו עדיין רצה לקבל מהעולם הזה מילויים, וחשב שהוא יתמלא, יצליח ויגדל, אז היום כבר לא רוצים. הם גם לא נמצאים במאבק, נניח כמו המקובלים שעשו מאבקים נגד האגו שלהם כדי להתעלות, אצלם אפילו זה לא קיים. אצלם המאבק יהיה יותר נקי, יותר מכוּון, אבל לא כלפי העולם הזה וכל האוצרות שהוא יכול להביא להם, אלא רק כלפי החיבור.
זאת אומרת הם צריכים להעביר את עצמם מהחיבור הווירטואלי שבו הם כאילו נמצאים יחד, ומרגישים כמו באיזו קדירה שמתבשלת, ולעבור לחיבור האמיתי. הם צריכים לזרוק את כל הפלאפונים ולהרגיש זה את זה כמו אדם שמרגיש את עצמו, ואפילו יותר.
גלעד: הכניסה הזו היא בעצם שיא של תהליך שיגרום לכך שעוד מעט יעזבו את העולם הוירטואלי. הם יסתכלו פתאום אחד לשני בעיניים ויגידו "שלום חבר, איפה היית עד עכשיו"?
לא, הם לא יסתכלו, הם ירגישו את זה מבפנים. הם לא יראו את הפרצופים. גם כל עניין האופנה, האיפור וכל הדברים האלה, הולך להיעלם, למרות שהחברות משקיעות בזה כל כך הרבה. אפילו הנשים שכל כך מתחשבות בכל הדברים האלה, גם זה יעבור להן. הדברים האלה נעלמים מתוך הרצונות שלנו, ולכן גם זה נעלם, זה כאילו לא קיים.
גלעד: מה בדיוק יחליף את זה, הרי האדם צריך לקבל מילוי ממשהו.
הצורך לחיבור יחליף את זה, אלא שבינתיים הצורך לחיבור הוא בשמירה על האגו. כלומר אני מוכן, אני רוצה להיות מחובר, אני רוצה להיות באיזה מרחב וירטואלי, אבל עדיין ללא התחייבות, אלא בצורה קלה. אחר כך זה יתחיל להתפתח, וירגישו בזה, בקיצור, לשם כל העולם פונה.
אני רואה את זה, הם ימצאו את העתיד שלהם איכשהו בחיבור, לשם הם נמשכים. אבל נקודת ההתפתחות האגואיסטית בצורה החומרית, כמו שהתפתחנו מהאין סוף עד העולם שלנו, ובעולם שלנו משך שלוש וחצי מיליארד שנה עד שהחומר התפתח על פני כדור הארץ, הצורה הזאת מסתיימת.
גלעד: אנחנו בני הרגשה, אנחנו יצורים מרגישים ואוהבים את ההרגשה. היא מכסה אותנו, היא ממלאת אותנו, ואם טוב לנו, אז לא נעשה כלום. אנחנו לומדים את זה גם מבעל הסולם.
בעל כורחך לא תעשה כלום, נגד זה אתה לא יכול לעשות דבר.
גלעד: מי שנמצא אתנו בדרך ולומד ומתכלל, מי שנמצא בקונגרסים ובלימודים עובר תהליך עצום של תחושות ושל הרגשות בעיקר ביחסים בינינו. ולעומת זאת, יש איזה עולם, כפי שאתה אומר, שיש בו תהליך של התרוקנות, של שטחיות בקשרים, של התנתקות מהעולם החומרי, אבל עדיין אין בו משהו ממשי.
איך יוצרים קשר בין העולם שכל כך שופע רגשות, שאנחנו נמצאים בו, לבין ההידלדלות של הקשרים מחוץ לו?
יש חלק מהצאן שאיכשהו מרגיש שלכיוון הזה אנחנו צריכים לנוע. החלק הזה נע לכיוון מסוים, הוא נמשך לזה, כי יש לו איזו ראייה, איזו הרגשה ששם יהיה לנו טוב. זה חלק קטן, לכן הוא נקרא ישראל, ישר-אל. יש להם כיוון ישיר למקור שלהם, מפני שיש להם בפנים איזה מצפן שמכוון אותם, זה נקרא "נקודה שבלב". היא אומרת לאדם "לשם אתה צריך ללכת". אומנם האדם לא יודע למה, מאיפה ומה, אבל הוא נמשך ומקיים את זה.
ואילו רוב הצאן, שהוא ממש כעדר ללא כיוון, אבל הם מחזיקים זה את זה כי טוב להם יחד. בצורה כזאת יש להם ביטחון, שירות הדדי, פרנסה גשמית וגם קצת פיצוי רוחני, מנטאלי, וכולי. אומנם הם נמצאים יחד, אבל הם נעים לכיוון שלא שמובן להם. הטבע מוביל אותם בצורה כזאת שהוא בונה בהם לאט לאט את התשוקה לכיוון מסוים. אבל התשוקה לזה מתגלה לאט ובדרך של ייסורים, האדם מרגיש ותוהה לשם מה החיים שלי, בשביל מה הם ולמה. היום יש לי פלאפונים ותרופות נגד ייאוש. קודם זה היה תרבות, חינוך, ילדים, משפחה, האדם היה עסוק בזה ומתבלבל, לא שאל בשביל מה הוא בכלל חי. אם אדם נולד כדי ללמוד, לעבוד, להקים משפחה ולקיים אותה, ואז להגיע לפנסיה ולמות בשקט, זה היה נקרא חיים נורמליים, חיים שכדאי לחיות. מה כדאי בזה? לא ידוע, אבל כך כדאי, כך היו חיים.
ועכשיו, בגלל שאנחנו נמצאים באגו מוגבר, והוא לא מוגבר מפני שאנחנו רוצים את מה שהיה פי כמה יותר, אנחנו לא רוצים את מה שהיה, אלא מפני שאנחנו רוצים משהו יותר איכותי, יש אצלנו עכשיו עלייה איכותית ולא כמותית.
תמיד התפתחנו בצורה כמותית, רצינו יותר בעושר, בכסף, בכבוד, בשליטה, בידע, ועכשיו לא, זה נגמר. לכן הם בינתיים בלי שום כיוון, אבל זו התפתחות של מדרגה חדשה. הם ירגישו בזה ריקנות, כי בינתיים ההתפתחות הזו מייצבת בהם חלל חדש, אבל הם לא ידעו איך למלא אותו. רק אותו חלק מהצאן שיש לו כיוון יידע זאת, אבל הוא צריך לקבל קשר, מגע עם המקור של המילוי. אם הוא יתקדם למקור המילוי ויקבל מגע עימו, אז הוא יוכל לפנות לכל יתר האנושות, לכל יתר הצאן, וגם למשוך אותם לשם.
בינתיים יש ביניהם קשר, אבל הקשר הזה עדיין לא מובן, גם אלה וגם אלה חיים. גם החלק שיודע בצורה יחסית את הכיוון יודע ולא יודע, כי גם הוא עדיין לא קיבל את המגע עם המקום ששם באר מים חיים. "לא עת האסף המקנה", לכן בינתיים גם אלה וגם אלה מתפתחים. אבל זו כבר התפתחות חדשה, כי הם עזבו לגמרי את ההתפתחות האגואיסטית, הלינארית שהייתה להם משך כל ההיסטוריה של האנושות, והם מתחילים שלב חדש. אומנם המטרה החדשה היא כאילו עדיין לא מובנת, לא ברורה, אבל היא לא כמו כל הערכים הקודמים. היא לא כמו אוכל, מין, משפחה, שבהם היו מפריזים, היא גם לא כסף, כבוד ומושכלות, גם זה יורד. ואם זה לא יירד, אז המשבר הנוכחי יסיים את כל הדברים האלה. כסף, שליטה וכבוד הם כבר לא יהיו משהו שהאדם יהיה מוכן להקריב בשבילו אפילו חלק מזמן החיים.
משה: בזמן הכנס האחרון, וגם ואחריו, יצא לי ולעוד הרבה חברים להיות במפגש עם אנשים שאתה קורא להם הצאן הרחב יותר, אנשים מהעם. מהם מאוד עשירים, מאוד מוצלחים, או כאלה שעובדים בכל מיני ארגונים. ברגע שאנחנו מצליחים להביא להם את התמונה הזאת של הקשר, וכאילו להלביש את זה עליהם, פתאום לא משנה עד כמה אתה עשיר ומוצלח, הם מקבלים כזו חוויה שזה מדהים. אנשים באים ומחבקים אותנו, וזה לא טבעי להם, הם פתאום מצאו כאילו את הדבר הכי חשוב להם בעולם.
אני רוצה לדבר עליהם וגם עלינו, כי אנחנו בכל זאת צריכים להעביר את התמונה. בכנס בין החברים, היתה לנו תחושה שהפרטיות אבדה. היינו קבוצה אחת עם אגו אחד, עם נקודה אחת, לא היו מצבים פרטיים, כולנו שותפים לאותו גורל, עד כדי כך הלב היה פתוח. השאלה היא איך להעביר את התמונה הזו?
רק מתוך הפעילות שסיפרת עליה עכשיו. אתה יצאת אל העם ועשית.
משה: לנו יש קודם כל משימה לשמור על התמונה הזו שלא תתמוסס בתוך העולם. איך אנחנו מרכזים כל הזמן את הראייה, איך אנחנו ממשיכים להזין את התמונה הזו, לתת לה חיים?
היא תתחזק בעצמה אם תשמור על אותה רמת קשר. הרי הרצון לקבל כל הזמן גדל בכל מיני אופנים, בכל מיני צורות. לכן אם אתה שומר על אותו קשר, אז אתה עולה, אתה מחזק אותה צורה.
משה: בכנס היה אפילו מאוד קל להחזיק בזה. כולם היו בזה.
כולם בבת אחת, ובמקום אחד, ויחד עשינו זאת.
משה: גם בתקופת ההכנה אנחנו כל הזמן הזנו את הדמות המשותפת הזאת, את המצב. עכשיו כשאנחנו כולנו יוצאים לעולם, מה העבודה שלנו כדי להזין, כדי להמשיך ולתת בתמונה הזו חיים, איזה עבודה עלינו לעשות עכשיו?
אתה עושה עבודה, אתה דואג לקשר, לאותה צורה ולאותה הרגשה כמו שהייתה בזמן הכנס. הכנס לא נגמר, ואתה משתדל להיות באותה הרגשה. לא מפני שאתה רוצה להסתכל אחורה כמו אשת לוט חלילה, אלא מפני שאתה רוצה עכשיו להיות בזה ולשמור על הדרגה הזו, וזה נקרא שאתה הולך קדימה. כשאתה יוצא מהבית, אתה בכל זאת יוצא מהבית, אבל אתה יוצא לדרך, זאת אומרת כל פעם יש לך תוספת. ואז הלימוד, החיבוקים, החיבורים עם החברים בכל הצורות שרק אפשר קושרים את עצמנו ומתקדמים. זה אנחנו.
ויחד עם זה כשאנחנו עולים, כי כל הזמן האגו מתקדם, ואנחנו שומרים על הקשר בינינו בכל העולם, אנחנו גם צריכים לשמור על הקשר שלנו ולהרחיב את הקשר שלנו עם העם. במיוחד עם עם ישראל שבארץ ישראל, כי כאן במיוחד צריכה להתממש שיטת התיקון, אחרת כל האנטישמים יבואו חלילה ולא יהיה לנו טוב, כמו שכתוב על תקופת המשיח.
לכן אנחנו צריכים לפנות לעם ולתת להם רק את ההרגשה הזאת, וקצת להסביר. זה חייב להיות ימין ושמאל. מצד ימין זו ההרגשה והתפעלות, חיבוק יפה בין כולם, כביכול חיבוק. ומצד שמאל זו חייבת להיות שיטת החינוך וגם השכלה. השכלה אינטגרלית וחינוך אינטגרלי, שני הדברים.
משה: דיברנו עם חברים וכנראה יש חוסר הבנה. יש את העבודה עם העשיריות, שעד לפני הכנס ניסינו לראות דרכם את כל המציאות כמו איזה פריזמה, ועכשיו יש את העבודה שכולנו מנסים להחזיק את המצב של הכנס. איך שני הדברים מסתדרים יחד, גם העשיריות, וגם המצב שהיה בכנס?
עשירייה זו הצורה האופטימלית, לא פחות ולא יותר, כי בזה אנחנו יכולים להחזיק את עצמנו כאגודה אחת, כמבנה אחד. עלי להשתדל לבטל את האני שלי בה, ולראות את כל העשירייה כ"אני", או "אנחנו" שהופך להיות ל"אני", לדמות האוספת את כולנו יחד.
לכן אנחנו חייבים להתחלק לעשיריות. יותר מעשרה אנשים האדם לא יכול להחזיק, כך אנחנו בנויים, אנחנו לא יכולים להחזיק בהרגשה ובזיכרון יותר מעשר. עשר הספירות, לכן כל החברה מתחלקת לעשיריות.
אנחנו יכולים לראות את זה מפרשת יתרו, איך יתרו לימד את משה לחלק לעשיריות, למאות, לאלפים, וכן הלאה. אבל זה חייב להיות תמיד עשר כפול עשר, כי זה לפי המבנה של העולמות העליונים. כתר ומלכות, ושמונה ספירות ביניהם.
משה: האם האפשרות של האדם להחזיק בתמונה שהשגנו בכנס, היא לעשות את זה עם עצמו, או עם העשירייה, או שאין קשר בין הדברים?
לא חשוב. וודאי שאתה יכול להחזיק את זה בעשירייה שלך, כי אתה רגיל לבטא את עצמך בה, וגם לשמוע את האחרים, ולהיות כך עם כולם. אותה הרגשה של מיני כנס אתם צריכים לבטא בתוך העשירייה, אבל בכל זאת זה חייב להיות כהרגשה סביב העולם, בין כל הקבוצות שלנו.
קיבלתי התרשמויות מיפן, מאוסטרליה, מדרום אמריקה שבה יש קבוצות חזקות, מצפון אמריקה ואפילו מאפריקה, וכמובן מכל המדינות באירופה. הפעם זה כיסה הכל, היו חיבורים מאוד חזקים, כולם הרגישו את זה. זה היה חיבור. ואפילו אם הסתכלת או לא, ההרגשה כיסתה את השכבה שלנו. כאילו השכבה שלנו הייתה למעלה מכדור הארץ העגול.
גלעד: יחד עם מה שמשה מציין, מורגש אצל כולם סוג של פחד. כי אנחנו יודעים מהניסיון שכאשר הרגשה משתלטת על האדם, אז היא מנתקת אותו מדברים אחרים. אבל אנחנו מדברים איך לשמור איכשהו על החיבור, על השייכות, שהיא תהייה למעלה מכל הרגשה שתבוא עכשיו מחיי העולם.
אתה פוחד שתחזור לעולם הרגיל ולא תהיה שייך לאותה הרגשה משותפת?
גלעד: נכון.
במקום הזה אנחנו צריכים לזכור שהמצווה הראשונה, "פקודה קדמא" שאומר לנו ספר הזוהר, היא מצוות יראה. יראה זאת אומרת פחד. פחד שאני יכול בצורה כלשהי להתנתק מההשפעה ההדדית, מהחיבור ההדדי שיהיה מעליי. האמת שהפחד הוא לא להתנתק, הפחד הוא בזה שהניתוק נעשה ברגע שאני מתחיל לחשוב על החיבור שהשגנו בכנס כמו על חיבור נעים.
ברגע שאני לא חושב על הכנס, אלא על הנטייה שלי להיות בפנים, בתוכם, לדאוג להם ולשמור על כל האיחוד הזה. שאנחנו כולנו יחד, ושגילינו בזה משהו ואנחנו עושים בזה נחת רוח לבורא, זו בעצם הנקודה שמנתקת אותי מעצמי דרך כולם אליו, "ישראל, אורייתא, קוב"ה". לכן אם אני לא חושב על החיבור, אז אני בטוח חושב עלי, וברגע שאני חושב עלי, זאת אומרת שהחיבור הזה שהיה בתוך הכנס, בתוך היחד מורגש בי כנעים כלפיי, ובזה אני מתחיל לעזוב את המושג של החיבור ולהידרדר.
לכן צריכה להיות כאן הרגשת הפחד, יראה שמא אני לא אתנתק מכל התהליך הזה. אני וכל הקבוצה הזו והבורא בפנים, כי בזה אנחנו עושים לו נחת רוח.
אם אנחנו מתמידים בזה, דווקא "ההוא" שאנחנו כל הזמן מכוונים אליו, זו השמירה עלינו. עד שאנחנו מתחילים לגלות שבאמת הוא שומר עלינו בזה שאנחנו שומרים עליו, כדי שהוא יהיה במרכז הכיוון שלנו, הנטייה שלנו.
גלעד: האם אני יכול לשמור על עצמי, או שאני צריך לדאוג שהפחד הזה יהיה בחברים, וזה התנאי?
ודאי, אתה לא שומר על עצמך. אתה נמצא בכולם ובשמירה להדביק אותם למקור, לבורא.
גלעד: אחרת אם הפחד יהיה רק כלפיי, זה כבר ניתוק.
אם אתה מתנתק כמה שיותר מהאני, והניתוק שלך הוא בזה שאתה ממש מתמוסס בין כולם, נעלם שם, אז אתה מביא את כולם לדבקות לבורא. זאת השמירה. אם לא זה, אז אתה מיד מתחיל להידרדר בחזרה, תמיד, ממש כך, מרגישים איך זה עובד.
משה: האמת שאנחנו לא רוצים להיות גיבורים, אבל בכנס הייתה הרגשה שזה אפילו טיפשי לחשוב על עצמך, ואתה חייב לחשוב על החברים.
כן. זה הכוח הכללי, המסה הכללית, ההכנה. האמת שההכנה עבדה, ואני רציתי להוכיח לכולם שהכנה זה העיקר.
משה: הרגשתי את זה.
גלעד: אבל גם עכשיו אנחנו צריכים להיות בהכנה למה שתיארת עכשיו, זה לא נגמר.
נכון. אבל בכל זאת בשבועיים או שלושה שקדמו לכנס האחרון, עוד בכנס בקרסנויארסק, שמנו את היסוד לזה.
משה: נעבור לשאול על החינוך האינטגרלי. להרבה אנשים שעוסקים בהדרכה הזאת יש הרגשה שכבר לא עובדים מול אנשים, מול אדם כזה או אחר, אלא מול רשת קשרים מסוימת. מול משהו שקורה בין האנשים בקהל הרחב. אתה איכשהו מכניס יד ומסובב, אבל אתה גם לא עושה את זה בעצמך. אלא צריך להיות איזה חיבור בינינו כמדריכים, ואנחנו איכשהו מלבישים את התמונה מֵעבר למילים.
אתה כמעביר.
משה: זה משהו מעבר, אנחנו מלבישים את התמונה בהם ומשהו קורה שם. יש איזו הרגשה של התחלה, אבל זה עוד לא.
הם נכנסים בכם בעיבור, ואז מקבלים צורה כמוכם.
משה: האם אתה יכול להסביר מה היא העבודה של המחנכים לאור ההבחנות החדשות שנולדו מהכנס?
כמו שילדים עושים צורות בחול בעזרת תבנית של דלי או קובייה, כך אתה עושה עליהם. אתם באים יחד ומלבישים עליהם את הצורה. הם לא יודעים את זה, כי אתם עושים את הצורה בגלל שיש לכם מקור, ואז כשאתם באים אליהם אתם כבר נותנים להם צורה. כי לעמך אין צורה, הוא לא צריך, לכן "ישראל" נקרא "לי ראש". מה שיש בראש מתפשט בגוף ונותן לגוף צורה, עד שצורה הזו תהיה כצורת הבורא. האדם דומה לבורא. זה מה שאתם עושים.
לכן דווקא בעבודה שלכם אתם יכולים לראות איך על ידי מה שאתם עושים, פתאום הם מסתדרים במקום שאפילו אתה לא מסתדר, כי דרכך פועל המאור המחזיר למוטב. לכן כפי שהם מסתדרים פתאום, ולפי איך שהם מבינים, בזה הם משלימים את המחשבות והפעולות שלך, כאילו שאתה אמרת, כאילו שאתה עשית. העיקר שאתה צריך להיות באותה המגמה.
גלעד: כן, אבל לפעמים, ואני רואה את זה על עצמי שלפעמים התהליך הפוך.
שהם מלמדים אותך.
גלעד: לא מלמדים, להיפך, אני מקבל צורה שלא הייתי רוצה לקבל. אני מרגיש שהיא קיימת בי, וזה יותר חזק ממני, כי לא עשיתי הכנה נכונה.
העיקר שתנהג בתמימות.
משה: אני מרגיש שזו לא עבודה רגילה. אדם חייב לעשות הכנה, הוא גם צריך ללמוד את השפה, הכל. אבל יש איזו עבודה שהיא חדשה עבורנו, לא ברור לנו מה זו התבנית הזאת, איזו תבנית אנחנו צריכים ליצור בינינו?
המאור המחזיר למוטב. זה ממש כך.
משה: אבל איך אנחנו בונים את עצמנו כמעין אנטנה, מה התנאים?
זה תלוי בקשר ביניכם ובקשר אלינו, זאת אומרת לכל הארגון הגדול, לכל עשרות אלפי התלמידים שנמצאים בכל העולם ועוסקים בחינוך האינטגרלי. גם הם יוצאים לשטח בכל מיני מדינות, ובכל מיני צורות. החברים ברוסיה ובארצות הברית מגיעים כבר לאנשים בממשלות, ובמערכות החינוך, אנחנו עוד רחוקים מהם.
משה: קיימת עבודת הכנה של המדריכים, הם מתכוננים, הם נכנסים להרגשה של שליחות, ושל חשיבות, הם עורכים ביניהם אפילו סדנה קצרה.
אתה מעביר כאן רגש, זה הדבר. בשכל אתה לא יכול להוכיח להם כלום, כי הכל רגשי, לכן זה משחק. מה זה משחק? משחק זה לא מדע, למרות שזה מדע פנימי מאוד מדויק, אבל זה לא נשמע ולא נראה כמדע. זה כאילו פסיכולוגיה, יש בזה גם חלק פילוסופי וגם חלק פסיכולוגי, לא ידוע לאן זה שייך. לכן מעבירים בצורה כזו.
זה דווקא טוב שמעבירים את זה בצורה כל כך קלה ויפה, ולא כאיזה מדע מדויק, כי בצורה כזאת האנשים יורדים לדרגת ילד, ורק ילד יכול להתפתח. לכן רגש בלבד. אתה לא צריך להראות להם שאתה כולך רגשי, כי אז לא יאמינו לך. ההיפך, האוטוריטה חייבת להיות מאוד בולטת בהתחלה, ואחר כך הם כבר מבינים שיש לך כמה עצות, כמה פטנטים שאתה יודע ואחרים לא, ואז הם מתחילים לשמוע. הם גם מבינים שזה לא מסכן אותם בשום דבר.
משה: בעבודה מול הקהל או הקבוצה יש רגע שנוצר קליק, הם פתאום מתחברים ואז יש זרימה משותפת, הרגשה משותפת, וכולם הולכים למקום של הקבוצה. אבל לנו לא ברור מה התנאים ליצירת הקליק הזה. אנחנו מתאמצים, אבל לא יודעים מה עושים, זה כמו למשש שק כשלא יודעים מה יש בתוכו. מה הם התנאים כדי שייווצר הקליק הזה בעבודה שלנו מול הקהל, מול הקבוצה?
יכול להיות שאין להם כאן מספיק חופש. לא ללחוץ עליהם. לתת רק כמה שאלות הכוונה ושהם יסתדרו וימצאו בעצמם,. תמיד זה יהיה שונה, בכל קבוצה, בכל הרכב.
הייתי מעביר את הכדור אליהם, שהם יעשו, שהם יגיעו לקליק. הם רק צריכים לדעת שבתנאים שאנחנו עכשיו נמצאים, בעשירייה או לא חשוב כמה, אנחנו צריכים להגיע ל"קליק" הפנימי הזה בינינו. אתה מסביר להם איכשהו, במקצת, מה הוא הקליק הזה, למה הם צריכים להגיע.
לא לראות את החיצוניות, את הפנים, אפילו לא את המין אם זו קבוצה מעורבת, אלא את התוך של האדם. מה זה "תוך האדם"? זה הרצון שלו. אפילו לא להיכנס להסביר את סוגי הרצון, אנחנו לא צריכים להיכנס ולדעת ממש את השני, אלא את ההרגשה הפנימית שאנחנו יחד. זאת אומרת כל אחד יוצא מחוץ לעצמו, ובינינו אנחנו רוצים לבנות את המשהו המשותף. כאילו שאנחנו בונים, מולידים את התינוק הזה שלנו. תן להם לעשות את זה, זה תמיד יהיה טוב יותר. היצירה הזו בעצמה היא מאוד מעניינת. אתם גם תראו עד כמה שאנשים מסוימים משפיעים על האחרים. ודאי שצריכים לכוון אותם, אבל בעדינות, הם אלה שצריכים לעבור את המצבים.
גלעד: מבחינתנו כשאנחנו בודקים ורואים אם המפגש היה מוצלח או לא, אז אנחנו יודעים שני דברים. אחד, זה מידת החיבור בינינו שייצרנו בקבוצה, והשני, כמה פחות היינו צריכים להסביר, והכל בא מהם. זה קנה המידה.
כן, רק לכוון קצת, לזרוק להם רעיונות, והם בעצמם מעבדים אותם. כמו שעושים מרק, אתה מביא להם מים, ירקות, בשר, מלח, והם יכינו את המרק לפי טעמם. אתה לא שייך לזה.
גלעד: הגיע הזמן לאסוף הדברים. התחלנו מפרשת "ואתחנן" ועברנו לתהליכים.
עד סוף הפרשה זה "שמע ישראל".
גלעד: ומה זה?
אם תגיד את "שמע ישראל" בכל הלב ובכל הנפש שלך, אז זו תהיה ההכנה הטובה ביותר למה שאתם עושים. זאת אומרת יש כאן כוח אחד שפועל, ואנחנו צריכים לארגן את הכלים ולהביא את כל העדר הזה, כמו שכתוב בפרשה, כל המקנה הזה לבאר, ורק אז לפתוח את האבן. רק אז "לב האבן" נפתח ואנחנו מגיעים לגאולה השלמה. צריכים לאסוף את העדרים, זו העבודה שלנו.
אני שמח לשמוע שיש לכם הצלחה, וגם לכל הקבוצות שלנו בכל העולם. האנשים היום ממש מתחילים לראות בזה עתיד, נפתחת להם מגמת חיים חדשה, בעוד שקודם לא ידעו מה לעשות עם החיים. סתם להתקיים מאין ברירה, זה קשה.
אני כבר לא מדבר על הקושי שמחכה לאנושות, אם אנחנו לא נראה להם את התיקון הזה. בינתיים זה רק איך לברוח מהחיים הקשים, אבל בסופו של דבר, כמו שאתם רואים בכל הסדנאות הם לא ברחו, אלא הגיעו למשהו יפה וטוב. וגם שם בפנים, אחר כך הם יגלו שלא כדאי לעבוד כדי שתהיה סתם הרגשה טובה. הם יתחילו להעביר את עצמם לתוך העיגול, לאמצע העיגול. מ"אני לאנחנו", ואז מ"אנחנו" ל"אנחנו והוא", וכך מגיעים לדבקות השלמה. זה לפנינו.
גלעד: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה לך משה אדמוני, ותודה לכם הצופים בבית.
שבת שלום.
שבת שלום.
(סוף הפרשה)