עולמות נפגשים

קבלה ומדע - 11

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 23.05.14 – אחרי עריכה

בן ציון: שלום לכם צופים יקרים, אתם איתנו כאן בתוכנית של "עולמות נפגשים". שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

שלום לכולם.

בן ציון: שלום לך ד"ר יצחק אוריון, ראש היחידה להנדסת גרעין באוניברסיטת בן גוריון.

יצחק: שלום.

בן ציון: אנחנו בסדרה מיוחדת, בשאלה מה בין חכמת הקבלה למדע. אנחנו יודעים שחכמת הקבלה עוסקת בכוח אחד ואותו היא חוקרת. בתוכניות הקודמות הדגשת שזו גם צריכה להיות נקודת המוצא במחקר שלנו, שצריכים לחקור כוח אחד ורק אז נוכל להבין באמת את מה שקורה במציאות.

כן.

בן ציון: גם בפיזיקה עושים ניסיונות להגיע לכוח אחד. ורציתי לשאול אותך יצחק, האם יש תיאוריה של כוח אחד בפיזיקה או שעוד לא הגיעו לזה?

יצחק: למעשה אפשר להגיד מראשית הפיזיקה, או לפחות מראשית הפיזיקה המודרנית, יש ניסיון של המון שנים לאחד את הכוחות, ויש גם הצלחות. למשל תופעות האופטיקה, החשמל והמגנטיות אוחדו כולם בתחילת ה120. זה היה סימן מאוד מבטיח שאפשר לאחד עוד כוחות, עוד תופעות.

איינשטיין עסק בזה הרבה שנים. הוא ניסה לאחד את הכוחות, ואצלו זה לא כל כך הצליח. יותר מאוחר עם קבלת הרעיון של קשר קוונטי באטום ודברים כאלה, האיחוד של הכוחות המשיך והתפתח עד כדי שמניחים שכל הכוחות הקיימים בטבע יהיו כוח אחד, יחיד, מלוכד שיש לו מקור אחד.

הבריאה התחילה למעשה ממבנה פשוט של כוח אחיד, מלוכד, יחיד, והפיצול הזה נובע מתהליך שלא מוכר לנו. ואם אנחנו נכיר את התהליך שפיצל את הכוח הזה, נוכל לעשות את המהלך אחורנית ולהכיר את הכוח האחד היחיד שהוא למעשה נוצר בבריאה. ובאמת אני רואה דמיון גדול בין חכמת הקבלה לפיזיקה שמנסה לדבר על דבר מורכב, כמו היקום כולו, במילה אחת, בנוסחא אחת, בצורה פשוטה.

בן ציון: יש משהו בפיזיקה שדוחף לפתח את התיאוריה הזאת או לעשות ניסויים בעניין הזה?

יצחק: מרבית המשאבים בעולם מיועדים לכך, מנסים להכיר את הכוחות. אני חושב שלא רק הפיזיקאי המטורף מחפש להשקיע בדברים כאלה, אלא כל האנושות רוצה להבין את העולם שהיא חיה בו, את המציאות, כמה שיותר טוב, וזה הכוח המניע לשאול את השאלה איך נברא היקום הזה, או בכלל בתוך מה אנחנו חיים. יכול להיות שחכמת הקבלה תעזור כאן, כי פיזיקאים עוד לא הגיעו למשהו מנוסח היטב.

בן ציון: הדחף הזה אצל הפיזיקאים בכל זאת להגיע לכוח אחד, זה דחף נפשי, זה דחף רצוני?

קשה להבדיל. אני זוכר את עצמי, לא ידעתי מה זה ביו קיברנטיקה. כשהלכתי לפקולטה לביו קיברנטיקה, מה ידענו על זה. בפרט שזו הייתה מדינה סגורה, הכל היה באפלה. אבל ידעתי שאני רוצה לגלות את מהות החיים, סוד החיים, מאיפה נוצרו החיים. על ידי מה בעצם מנוהל. השאלה היא על אותו כוח אחד שמנהל את כל החיים.

אבל חשבתי על מדע. ואחר כך הגעתי מאכזבה יחסית מהמדע, לא שבמדע עצמו, אלא באותה הרמה ובאותה היכולת שהמדע יכול לספק לי, אז התייאשתי קצת וראיתי שאני צריך לחפש מעל המדע משהו, והגעתי לחכמת הקבלה. חכמת הקבלה יכולה לעזור לפיזיקה בצורה מאוד מיוחדת. כי הבעיה בחכמת הקבלה לעומת הפיזיקה, שחכמת הקבלה לא חוקרת תופעות שנמצאות כביכול מחוצה לאדם, אלא חוקרת תופעות שבתוך האדם, ואומרת שהכל תלוי במקבל, בצופה, ובתכונות הצופה. ואם אנחנו נשנה את תכונות הצופה, אנחנו נשנה את העולם שהוא רואה, שהוא המקבל, שהוא מגלה. וכל חכמת הקבלה היא בעצם מין טבלה, עד כמה הצופה משנה את עצמו, ובהתאם לזה מגלה לפניו עולם חדש.

וחוץ מזה כשהצופה משנה את עצמו, הוא מגלה את העולם החדש כל פעם, בהתאם לתכונות שלו, לפי חוק השתוות הצורה, בין התכונות שלו לבין המשהו שמחוצה לו. אבל הוא מגלה מה שמחוצה לו בתוך עצמו, כי אין משהו מחוצה לאדם. האדם הוא מערכת סגורה והוא מתאר לעצמו את הדומם, כל היקום נניח, וצומח וחי ומדבר, כל הטבע, הוא מתאר כאילו שנמצא מחוצה לו, אבל נמצא בתוכו.

בן ציון: התפיסה הזאת שבתוך האדם, אם אנחנו מדברים על הכוחות שיש לנו בטבע, הכוח האלקטרומגנטי, הקוונטי, כמו שציין יצחק, לבין כוח הגרביטציה, איך אפשר לנסח את הכוחות האלה ששייכים לאדם או מתוך האדם?

זה "רצון לקבל". חכמת הקבלה משתמשת במונחים מאוד פשוטים, "רצון לקבל", "רצון להשפיע". אותו כוח שגם חכמת הקבלה וגם הפיזיקה רוצה לגלות, זה אותו כוח המנהל את הכל, שהוא הפועל. הוא עשה את המפץ הגדול והוא מפתח את החומר. החומר הולך ומתפתח ומתרחב, אז מהו אותו הכוח איקס הזה? אנחנו קוראים לו כוח המשפיע.

יצחק: אתה אומר שיש צופה שהכל תלוי בו. כלומר אני צופה, אני לא פיזיקאי סתם, אני צופה. עכשיו ברגע שאני צופה, ההבדל הוא עצום בין המדע איך שהוא כרגע מנוסח, לבין משהו שאפשר לפתח מכאן והלאה. כי אם אני הצופה ודרך השינוי בי אני אפתח למעשה את התפיסה שלי המתאימה לראות מה באמת אני צריך לחקור, אז זו עבודה אחרת, אפילו מתחילת בסיס המושגים. יכול להיות שאני מסתכל על מושג פשוט למשל, צפיפות החומר, בצורה לא נכונה, כי אני מסתכל על זה במשקפיים לא נכונות, אז אולי יש מה לעזור לנו.

לעזור כן, אבל לא שזה לא נכון. אלא פשוט אנחנו חוקרים אותן תופעות, רק אני חוקר אותם בהתאם לתכונות האדם, ואתם את תכונות האדם משאירים כמו שהם, בלי לשנות אותם, כי כולם אגואיסטים, כולם צופים בצורה אחת, ואתם צופים מה מתרחש כביכול מול האדם. ואני אומר שהכול מתרחש בתוך האדם, בהתאם לתכונות שלו.

זאת אומרת, איפה שנגמרת הפיזיקה המודרנית, הקוונטית וסוּפר והכל, שם מתחילה חכמת הקבלה. כי אתם חוקרים דברים שהם בלי לקבל בחשבון את תכונת האדם, שכל מה שיש באדם, כאילו אתם לא מכניסים את זה בנוסחה, ומה שאתם צופים זה בעצם מה שקורה.

יצחק: זה באמת מוביל אותי לנושא חשוב נוסף, הקוונטים, הפיזיקה המודרנית, ההבדל, לא יודע אם זה בתפיסה כלפי פנים או כלפי חוץ, אבל באיזה שלב בפיזיקה קרה כאן הבדל שפתאום הרשנו לעצמנו, כפיזיקאי אתה מרשה לעצמך להכניס את האקראיות לתוך התכונות. פתאום מניחים שהמפץ הגדול הגיע מאיזה מבנה של פוטנציאל אקראי לגמרי, במקרה נחת למצב שזה היקום שמתפתח כאן. והאקראיות נכנסת בהרבה תיאורים, בהרבה מתמטיקה אפילו. עכשיו אני שואל אם יש לזה בכלל תפקיד לאקראיות?

בן ציון: הכול הפך למונחים של הסתברות.

אקראיות והסתברות יש בזה בכל זאת הבדל, כי חכמת הקבלה לא משתמשת במונחים האלה. אין כאן סטטיסטיקה, יש כאן משהו מאוד מוגדר בכוחות שפועלים בתוך הרצון. הרצון הוא החומר, אנחנו לגמרי מסתייגים מכל החומר דומם, צומח, חי, מדבר שבעולם שלנו. אנחנו מקבלים תכונות אחרות של היקום, אלה תכונות של הרצון. מה שאנחנו מקבלים מלכתחילה אנחנו לא מדברים על שום דבר שאנחנו מגלים בתוך חמשת החושים שלנו, זה בשבילנו כאילו לא קיים, אנחנו לא חוקרים את זה, לא מדברים, את זה אנחנו משאירים לפיזיקה.

אלא אנחנו מתחילים מכוח הרצון, שרק הוא קיים במציאות. וכוח הרצון הזה תלוי בנו, באדם. ואם האדם משנה את כוח הרצון שלו, שהשינוי שלו הוא עד כמה שהוא לעצמו או עד כמה שהוא מחוצה לו, אם האדם יהיה בעל אפשרות לעבוד בצורה שהכל מושך לעצמו, ויכול גם הכל לדחות מעצמו לטובת הזולת, שמקבל בחשבון את הזולת. פעם כביכול כוח המשיכה נמצא בתוך האדם ופעם כוח המשיכה נמצא בתוך גוף זר. אז אנחנו בהתאם לזה יכולים להבין איך בכלל היקום שלנו, החומר שלנו, ובכלל איך אנחנו מתנהגים. מתוך זה אנחנו יכולים להבין את הכוחות שפועלים אחרי החומר.

מה שאנחנו מגלים שבחומר קיימים שני כוחות, פלוס ומינוס, ומתוך שני הכוחות האלה בהצטברות ביניהם, ביחסים ביניהם, נבנית כל המערכת הכללית של היקום. דומם צומח חי, בני אדם, זה סך הכול הצטברות של אלקטרונים, פרוטונים, אז אנחנו יכולים לשאוף כבר לכוחות האלה במידה אנושית של האדם, איפה הכוח השני שבנו? כוח המשיכה הזה בסדר, אנחנו יכולים להגיד עליו משהו, אבל איפה כוח ההשפעה, הדחייה? אין לנו את זה. זה חומר ואנטי חומר, אנחנו לא בדיוק מבינים איך להגיע אליו, ולכן אנחנו לא יכולים לחקור את המציאות בצורה השלמה.

בן ציון: בלימוד חכמת הקבלה, אני שם לב שאנחנו לומדים, כמו בהגדרת חכמת הקבלה, שאלה חוקים קבועים ומוחלטים, ואין הרבה מקום לטייל בשכֶל או לחשוב.

לא, החכמה היא יחסית פשוטה, רצון, והכל תלוי ברצון.

בן ציון: אז התבניות הן מאוד מאוד, מוגבלות או קבועות, ואין הרבה אפשרות לזוז. בפיסיקה אחרי שהיא כבר יצאה לאיינשטיין ולפני, וכל נושא הקוונטים, התחילו לתאר לעצמם מודלים יותר מתקדמים של המציאות. גלים, ולא רק חלקיקים כמו חלקיקים כדוריים. וזה דווקא מקדם את תפיסת האדם, שאולי אפשר לראות מציאות אחרת ממה שאנחנו נמצאים בה. וחכמת הקבלה בצורת הלימוד שלה משאירה אותנו בקופסא המוגבלת שלנו.

לא, זה לא כך, אני אגיד לך מה כאן השוני. הפיסיקה מגלה תופעות שבתוך האדם, שנמצא תחת השפעת כוח הקבלה בלבד. ולכן כל התופעות האלה שאדם מגלה, הן מתרחשות בו, בתוך השכל של האדם, בתוך תפיסת האדם. ויוצא שאתה יכול לגלות אלף אלפי תופעות, והן נראות לך כל כך רחבות, עשירות ומגוונות למיניהן. אבל בסך הכל, זה מתרחש בתוך האדם ברצון לקבל, בכוח המשיכה שלו בלבד, בלי לקבל בחשבון את כוח הדחיה, שאין בו בעצם, הוא לא יכול לדחות מעצמו תענוגים, הוא לא יכול. ולכן יש בו רק טבע אחד, טבע אגואיסטי, אז התופעות בטבע האגואיסטי, זה מה שאתה בודק, כשאתה בודק אותן בגובה היחסים בין בני אדם אז זאת פסיכולוגיה, כשאתה בודק אותם ביחסים בין החלקים החיים, אז זאת זואולוגיה, או ביולוגיה, גנטיקה וכן הלאה, כשאתה יורד לחומרים למיניהם זאת כימיה, כשאתה יורד לחלקיקים, או לגושים הגדולים הקטנים, בדרגת הדומם, זאת פיסיקה.

אז אתה חילקת את המציאות כך לפי תפיסתך, לנוכחותך, לכמה רמות, אבל בסך הכל אתה בודק, חוקר, איך אתה מרגיש את החומר בתוך הרצון לקבל של האדם, בלי לחקור אותו בצורה השלמה.

בן ציון: יש מונחים של קביעות, אקראיות, השתנות?

אין דבר כזה בטבע, זה מחוסר התפיסה שלנו, זה מחוסר היכולת שלנו לחקור ולראות את כל התמונה בצורה שלמה. אין בטבע מלכתחילה מהבחינה הלוגית בכלל, אין דבר כזה של הסתברות הדברים או לא, ואקראיות, אין "כאילו”.

בן ציון: זה מוסיף יופי כזה, זה מעשיר הרבה מאוד אפשרויות או צורות.

זה לא מדע טהור, כמו שאתה היית רוצה לראות. אתה היית רוצה לראות חוקים אוניברסליים, אתה רוצה לראות נוסחה אחת, שכוללת את כל המציאות. ואז אתה מוסיף לנוסחה הזאת, נתונים נוספים כל פעם, ואז מתוך נוסחה אחת, אתה פותח אותה ליתר נוסחאות, וליתר נוסחאות, בכל מיני רמות, בכל מיני דברים.

בן ציון: אין מקום להסתברות בתוך הנוסחה הזאת?

לא. איך יכולה להיות הסתברות בטבע? הסתברות זה משהו לא ידוע, כלפי מי?

יצחק: יש לפעמים הנחה כזאת, שיכול להיות שדברים התפזרו בצורה כלשהי, אני זורק חלקיקים לכיוון כלשהו, הם לא מגיעים בדיוק לאיפה שאני צריך, אלא נוצר לי מין ענן כזה מסביב לנקודה.

אז מי הוא כאן הלא יודע?

יצחק: בסדר, את זה אני מבין, אני רוצה להוסיף לכאן עוד מושג, וזה מושג הסיבתיות. הפיסיקה מאוד מאוד מדגישה, שבלי סיבתיות אי אפשר לעשות מדע. ומצד שני היא משאירה את החופש לאקראיות, לספונטניות.

כי הלא נודע, הלא ידוע, נותן לנו מקום להשלים אותו, על ידי כאלה פרמטרים כמו סיבתיות, אקראיות, אבל זה רק מפני שאנחנו לא יודעים. אבל זה לא כך בטבע, אלא אנחנו בני האדם עוד לא יודעים.

יצחק: מה יעזור לנו לדעת יותר טוב, לא רק לחקור אלא גם להתנסח אני חושב. זה לא רק עניין של מה אני מודד, אלא איך אני רוצה לראות את הטבע. נניח שאני קורא את הטבע כאיש מדע, אני חושב שזה לא רק עניין של ראיה, מה שאני רואה, אלא איך אני מתנסח, איך אני כותב את הנוסחה בהתאם למה שראיתי. מה יעזור שהתפיסה הזאת תתחיל להתקרב למשהו אמיתי יותר?

מה זה יעזור? מה הוא המדע הטהור? ככל שאני אהיה מנוטרל מסיבות ותוצאות ממה שאני חוקר, שאני אהיה אובייקטיבי, שאני כביכול לא נמצא בתוצאות של אותה הנוסחה, שאני לא מביא איתי יחד שגיאות, סטיות, במה שאני צופה, נכון? ובכל העבודה שלנו עם החומר, אנחנו רוצים להיות כמה שיותר ניטרליים.

בן ציון: האקראיות, היכולת של האדם להתעסק באקראיות, היא לא דווקא יכולת מפותחת שבתוך האדם, שהיא לא מגבילה?

לא, למה? אני לא מבין מה אתם כל כך "מעלים" את זה.

בן ציון: כי זה מאפשר לי להניח דברים, שאולי אני עוד לא יודע אותם, ועל ידי זה להתקרב למשהו, שאני לא ידעתי לפני, ועכשיו אני אולי אדע על זה.

יכול להיות שזה איכשהו משלים משהו שלא נודע לך.

בן ציון: כן, זה מקרב אותי אל הלא ידוע, בדיוק.

אבל בזה אתה צריך בכל זאת, לא "לעלות לגובה”, ולא לחשוב שכל הנוסחאות האלה שמדברות על "יכול להיות”, על הסתברויות, על אקראיות, אתה לא צריך לשבח אותם. אתה צריך תמיד לדעת, שזה בא דווקא מתוך חוסר תפיסה, כי אם הייתי תופס תמונה שלמה, לא היו לי כאלה נתונים בנוסחאות.

בן ציון: אבל כרגע זה כן עוזר לי, לנסות להתקדם.

נכון, בינתיים ודאי. אבל היחס אליהם צריך להיות שלילי, כי בשביל מה לי כל הדברים האלה הלא ידועים, כמו שיצחק אומר, אני זורק את הדברים האלה, ואיכשהו הם מתפזרים.

יצחק: בדיוק.

אז אני הייתי רוצה לדעת מראש, איך הם מתפזרים, ובאיזו צורה לזרוק אותם, את הסיבה, התוצאה והנוסחה.

בן ציון: אבל לא יודעים.

זאת אומרת, שיש כאן תמיד כוח כלשהו באמצע, שהוא נכנס והוא לא ידוע לנו. הפרמטר הזה עדיין חסר לנו. אנחנו אפילו לא יודעים מי הוא, מה חסר, זאת הבעיה שלנו בפיסיקה, שברוב המקרים בפיסיקה המודרנית, אנחנו מרגישים שיש לנו חוסר תפיסה כלשהו, שיש משהו, שבין זה לזה יש כתם לבן כלשהו, שיש שם משהו שלא מסתדר, ולא יודעים מה. כאילו שאני בלי משקפיים ואני משתדל ומשתדל לראות אותך, ומי ומה, למה זה דומה, ואני לא יכול. יש כזאת הרגשה, נכון?

יצחק: כן.

ולכן מאוד מצפים, שאיכשהו זה ייפתר. אבל זה כך כבר הרבה שנים, צריך להגיד שזה ממש הרבה שנים.

יצחק: יש דבר אחד שהוא כן מטופל בצורה מאוד מעניינת, ולא כל כך מעורפלת, זה נושא האיזון בטבע.

יצחק: אנחנו יודעים עוד מניוטון, כמה מאמץ היה לתאר איזון בטבע. אפשר לחלק לשניים את האיזון. יש איזון סטטי, ששום דבר לא זז ולכן לא מתפתח כלום, הכל נשאר אותו דבר. ויש את האיזון הדינמי, שהוא אפילו בתוך האטום. או אם נסתכל על לוויין שמקיף את כדור הארץ, נראה איך הוא לא נופל. יש כוחות שפועלים, דחיה ומשיכה, והוא לא נופל, הוא מסתובב, יש לו איזו דינמיקה, הוא לא עומד במקום.

מה שהפיסיקה מגלה, ויש עוד תיאוריות שלא הוכחו אבל רוצים להאמין שזה כך, שאין דבר כזה איזון שנשאר כל הזמן כמו שהוא, אלא אפילו הפרוטון שנחשב היציב הוא קורס בסוף. כל איזון בטבע בסוף קורס, מתפרק.

האיזון המשתנה.

יצחק: אז מה הסיבה לכך? למה אנחנו מניחים דבר כזה אם בכלל יש טעם להניח, ששום דבר לא קיים יציב לגמרי בטבע?

נכון. כי אם לטבע יש מטרה סופית, שהמטרה נמצאת בהרמוניה השלמה, אז האיזון שלנו מביא למוות ולא להרמוניה. הוא מביא למשהו שהוא מוצק, משהו שלא משתנה, ההפך מהתפתחות. אם אתה נכנס לאיזו נקודת איזון, נניח שהכוח הצנטריפוגלי שווה לכוח המשיכה, אז זהו, אתה כבר לא יכול לרדת מהמסלול הזה לכדור הארץ. זאת אומרת, זו נקודת המוות, זו הנקודה ההפוכה מאותו איזון שאנחנו רוצים להגיע אליו.

יצחק: הטבע דוחף אותנו לחוסר מוות, לחיים נניח?

לחוסר איזון. הטבע דוחף אותנו תמיד לחוסר איזון, כדי שאנחנו נתפתח כל פעם לאיזון חדש וכל פעם לאיזון חדש, ועוד ועוד .כדי שנעלה לאורביטה הזאת, למסלול עוד יותר גבוה ועוד יותר גבוה, ונלמד איך אנחנו יכולים לעלות בין המסלולים האלו, כי כל מסלול זה כוח מוות, זה מקום המוות.

אתה צריך כוח אדיר לצאת מהאיזון הזה. כי להיות באיזון זה הכי נוח. ויש את כוח השבירה שלא נותן לך לצאת, תופס אותך כמו בטון, ולכן אתה צריך לתת הרבה יותר כוח כדי להוציא אותו.

יצחק: בשפת הפיסיקה קוראים לזה "מצב אדיש". ואני שמעתי שאתה אומר שאדישות זה הדבר הכי רע.

וכשאתה לומד איך לעבור מרמה לרמה של המסלולים האלו, אז אתה לומד בעצם איך לגדול. בסופו של דבר על ידי זה שאתה יוצא ועוד יוצא מהמסלול למסלולים יותר ויותר גדולים, אתה רוכש מזה חכמה חדשה, איך להיות נגד האיזון שבולם אותך, ואיך להגיע למצב שהוא כל הזמן בעליה מהאיזון שממית אותך. ועל ידי זה אתה רוכש קשר עם הכוח שעוזר לך לעלות מרמה לרמה, ממסלול למסלול. אתה רוכש קשר עם הכוח הזה, כוח הדחיה. ובסופו של דבר אתה מתחיל להגיע למצב שאתה נמצא תחת שליטתו, ולא תחת שליטת כוח המשיכה. אתה כאילו עובר ממסלולים סביב כדור הארץ, למסלולים שהם הופכים להיות סביב מקום חדש.

בן ציון: אילו השלכות יש לצורה שבה נראים החיים שלנו? כביכול היציבות שאנחנו משיגים היא שלילית.

לא. הבעיה היא שכל ההתפתחות שלנו הייתה תחת התפתחות כוח המשיכה, ועכשיו בלעבור ממסלול למסלול, אתה עובר להתפתחות תחת כוח הדחיה במקום כוח המשיכה. זאת אומרת, אתה נכנס לאבולוציה חדשה, אתה נכנס להתפתחות חדשה. כל הפסיכולוגיה שלך, כל התפיסה שהייתה קודם בנויה על כוח המשיכה, הופכת עכשיו להיות בנויה על כוח הדחיה. וגם את הרגשות וגם את עיבוד הרגשות, היינו המוח, אתה מתכנת בצורה הפוכה.

בן ציון: איך היית מגדיר את האיזון החדש הזה?

"עולם הפוך ראיתי", ממש כך. אנטי פיסיקה. או פיסיקה שהיא אנטי העולם ההפוך.

יצחק: אנטי עולם.

כן.

בן ציון: המצב החדש נקרא מאוזן, או לא נקרא מאוזן?

הוא עובד לפי חוקים משלו, הפוכים. כמו באגדה של קרול, עליזה בארץ הפלאות.

בן ציון: אלה החוקים ההפוכים של הפיסיקה הנוכחית שהם החוקים המאזנים.

זאת אומרת, העולם שלנו בכוונה יוצא מהאיזון שבו הוא נמצא עכשיו.

הוא אחד מהיבטים של המציאות האמיתית. וכדי להגיע לאמת, שהמדע מאוד מחפש אותה, אנחנו צריכים גם את החלק השני.

בן ציון: אם נסכם את התכנית שלנו מתוך חוקי הפיסיקה, אם רוצים ללמוד משהו על האדם, אז נאמר שהאדם כאילו נפלט מהמסלול שלו, מאותו לוויין, ועכשיו הוא צריך להיתפס לאיזה מסלול אחר, במרכז כובד אחר, במקום אחר, בחוקים אחרים.

כן, מה שחסר לפיסיקאים, כמו שהם מדברים על אותו צופה, זה לקבל שנתחיל להגדיר את אותו צופה, נתחיל לחלק אותו לחתיכות, את התפיסה שלו, את ההרגשה שלו, את ההפרעות שלו בתוך המחקר, עד כמה הוא מכניס את עצמו, זאת אומרת את החלק הפסיכולוגי שבו. ואז בהתאם לזה נכניס אותו כצופה המשתנה, החוקר המשתנה, וניקח בחשבון את השינויים שבו כלפי הנוסחאות שלנו.

בן ציון: תודה רבה לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן, תודה רבה לך יצחק ראש היחידה להנדסת גרעין באוניברסיטת בן גוריון. ונתראה בתכנית הבאה שלנו של "עולמות נפגשים".

(סוף השיחה)