"פרשת השבוע"

ויקהל פקודי

בהשתתפות: שמואל וילוז'ני

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 05.01.15 – אחרי עריכה

שמואל: שלום לכם חברות וחברים, ברוכים הבאים לתוכניתנו פרשת השבוע, השבוע אנחנו בפרשת ויקהל. שלום לך הרב, מה שלומך?

כרגיל.

שמואל: כרגיל טוב.

כרגיל טוב, יש הרבה עבודה ומתקדמים.

שמואל: נתקדם עם פרשת השבוע "ויקהל". הפרשה מתחילה במילים "ויקהל משה", משה מקהיל את כל עדת בני ישראל ומדבר אליהם, ופה אנחנו נכנסים לשבת.

כן.

שמואל: ננסה לברר אחת ולתמיד מהי השבת הזאת מהבחינה הרוחנית. אנחנו יודעים שבשבת יש ארוחת ערב משפחתית. אני אוהב את יום שישי כי זה היום היחיד שבו אני יכול לכנס את כל המשפחה סביב השולחן.

מהבוקר אתה כבר לא חושב על עבודה.

שמואל: אין שום עבודה ואין שום מלאכה, אני שובת, אני יושב אחורנית ועושה קידוש.

אתה רץ לסופר, לכל מיני מקומות.

שמואל: נכון, איך אתה יודע? אני כאילו מכין את השבת.

אבל לא תיאטרון?

שמואל: כאילו אין עבודה, אין תיאטרון. על אף שבמקרים מסוימים יש עלי לחצים כאלה ואחרים שמחייבים אותי. אומרים לי תשמע, אם לא תעשה את ההצגה הזאת ביום שישי, אז אלה שקנו את כל עשר ההצגות לא יקנו אותן, כי ביום שישי אתה לא עובד. אז מפעילים עליך לחצים כאלה.

ואז בבוקר אתם עושים?

שמואל: לא.

בצהרים?

שמואל: גם בצהרים עושים, אבל יש גם הצגות ערב.

ביום שישי בצהרים?

שמואל: כן יום שישי בצהרים, זה נעים נורא.

זה לילדים?

שמואל: לא, הצגת צהרים ביום שישי.

ואנשים באים?

שמואל: אנשים באים, אנשים שאוהבים תיאטרון שכנראה אין להם שום עיסוק כי השבת כבר מוכנה אצלם מראש, והם פשוט באים להנאה צרופה לראות הצגה ב-12 בצהרים. האולם תמיד מלא, ואלו לא הצגות מיוחדות.

זה טוב בשבילם כי בערב הם יושבים עם המשפחה.

שמואל: בדיוק.

ועכשיו הם באים ליהנות.

שמואל: אבל מה איתי?

מי מתחשב בך?

שמואל: בדיוק. מתי אני אכין את השבת שלי אם אני צריך לבדר את הקהל, לעשות לו שמח, לעשות לו הרגשה טובה?

תשאל אותם מהבמה והם יזמינו אותך.

שמואל: להתארח זה פתרון טוב. בקיצור בפעם הבאה שאתם רואים אותי ביום שישי בצהרים תזמינו אותי לארוחת ערב, לעשות אצלכם שבת בכיף. מדוע הפרשה הזאת נקראת "ויקהל"?

כי משה אסף את כל העם.

שמואל: אבל הפרשה בעצם עוסקת בבניין המשכן וכליו?

כן.

שמואל: אבל קודם כל שבת.

כן.

שמואל: תסביר לי על השבת בבקשה.

מה שכתוב, ששת ימים תעשה כל מלאכתך, וביום השביעי שבת לה' וכולי.

שמואל: אני כבר מכיר אותך, זה לא אותו אופן שבו אני רואה את השבת או אחרים רואים.

אני אגיד לך באופן כללי. הבורא רוצה לברוא את הנברא כך שהנברא יהיה בדרגה שלו, של הבורא, לכן הנברא העתידי שצריך לקום נקרא "אדם".

שמואל: הדומה לעליון.

הדומה לעליון, דומה לבורא. איך לעשות אותו דומה לעליון, שיהיה עצמאי, שיהיה חזק, שיהיה גדול, שיהיה כמו הבורא? לשם כך צריך קודם כל להבדיל אותו מהבורא, לעשות אותו לא כמו שהבורא.

שמואל: ההפך.

שיהיה עצמאי, זאת אומרת להרחיק אותו. ואחר כך לתת לו כל מיני הזדמנויות, אפשרויות, אמצעים, כלים, כדי לעשות מעצמו אותה דמות כמו הבורא. זאת כל התכנית שהבורא רוצה להפעיל, לברוא את האדם כך שהאדם יהיה כמוהו, זה נקרא "להיטיב לנבראיו". אי אפשר להיטיב פחות מלעשות את האדם כמוהו, כי אין שלמות יותר גדולה מאשר המצב שבו הכוח עליון, הבורא נמצא. האדם צריך להיות בדיוק באותה השלמות, ולאותה השלמות כל אחד מאיתנו וכולנו יחד, חייבים להגיע במשך החיים, ואם לא, חוזרים שוב.

שמואל: זאת אומרת, אם הלכת ביום שני אתה חוזר חזרה להשלים את מנין השבוע בבניה שלך?

איזה שבוע?

שמואל: ששת ימי הבריאה.

לא, אתה מקבל הזדמנות, נולד בעולם הזה, יש לך כך וכך שנים.

שמואל: שנכתבו מראש, ידעו מראש כמה שנים אני אחיה?

כן. ניתנה לך ההזדמנות, שניתנה, אתה משתדל, אתה מתקרב, אתה לא מפספס את ההזדמנות, אתה מממש אותה, ואתה מגיע להשתוות הצורה לבורא, כן. ואם לא, עצרת באמצע אולי אפילו לא ידעת, ואפילו לא התחלת בזה, אבל בכל זאת עשית קצת, משהו.

שמואל: מה שאני עושה עכשיו איתך פה, הפגישות האלה על פרשת השבוע, לא נחשב כלום?

עוד לא, ואני אגיד לך למה. האם אתה חושב שבזה אתה רוצה לתקן את עצמך, ולהגיע לשלמות כמו הבורא? כן או לא, כמו שכתוב "שובו בני ישראל עד ה' א-לוהיך".

שמואל: כן, אני רוצה להשוות את צורתי.

להגיע לאותן המידות?

שמואל: כן.

אתה מאוד רוצה? כי כל התורה היא כדי לתקן את התכונות שלנו, ולהביא אותנו לדרגת הבורא.

שמואל: תראה, כשאני בא לפה לפגישות איתך קודם כל באופן האגואיסטי מאוד, מאוד נעים לי. ואני יכול להוסיף על זה, אם אני מוריד רגע את הרצון הנאיבי והנעים הזה, הרי לא באתי לפה כדי שיהיה לי נעים, זאת לא הנקודה. הנקודה היא שאנחנו מנסים להגיע לתכונת הבורא, לתכונת ההשפעה.

כן.

שמואל: אז אני אומר, לפחות כשאני פה אני יודע שאני לא גורם לנזק בשום מקום אחר.

אהה, זה כבר תיקון גדול.

שמואל: בדיוק. אתה מבין כשאני פה, אין נזקים.

זה באמת כמו שמכניסים בני אדם לבית סוהר, או נותנים לילד משהו. כבר אתה כבר אומר "תראו איזה אדם מתוקן אני".

שמואל: בדיוק. אני כבר יודע שאני לא בסדר, אז אני מעניש את עצמי מראש, וכולא את עצמי פעם בשבוע באיזשהו מקום.

זאת אומרת, יש לך חצי שעה בשבוע שבה אתה לא עושה רע לאף אחד.

שמואל: בדיוק. לא קיללתי על הכביש, לא פגעתי באף אחד, לא לקחתי מאף אחד, לא קניתי שום דבר, ולא מכרתי שום דבר.

ולא חשבת רע על אף אחד.

שמואל: לא חשבתי רע, נהפוך הוא חשבתי טוב, ניסיתי להגיע לאיזו דרגה של ואהבת לרעך כמוך.

נו, חצי שעה בשבוע זה גם משהו.

שמואל: אז זה נחשב ליגיעה, נכון?

כן.

שמואל: ואתה יודע, בתור אגואיסט שכמוני כמה אני רוצה רק לעצמי. אז ברגע שאני אומר שחצי שעה בשבוע אני אומר לו, תעזוב את האני הזה שלך בחוץ, אל תפחד, אף אחד לא ייקח אותו ממך, הוא יחכה לך שם. הרי בן אדם יודע מראש, שכשתינוק נולד ידוע מראש שהוא יעבור איזה שהן עבירות. אז הרעיון שלי היה שישר שהבן אדם נולד, הוא מקבל שבע שנים בפנים על הדברים העתידיים שהוא יעשה. עכשיו, פעם בשבוע הוא נכנס לשעה, שעה יושב בכלא, וכשיום אחד חס וחלילה הוא עובר איזו עבירה, עומד בפני בית המשפט ומקבל שלוש שנים, אומרים רגע אבל הוא כבר ישב בפנים שנתיים וחצי, ואז הוא מקבל רק חצי שנה לצמצם את הנזקים.

למה לצמצם, ההפך, הרי אנחנו רואים שהכלא לא עזר לו.

שמואל: נכון, התחלתי טוב, וסיבכת אותי.

אז בקיצור מה היא השבת. כי אני אגיד לך. הכלי של הנשמה שלנו כלול משבע ספירות, שבעה חלקים. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, וזה נקרא שישה ימי עבודה. מה זה עבודה? שאנחנו צריכים לתקן את התכונות האלו חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. מתי בעצם הם מיתקנים, אני מכין אותם לתיקון, והם מיתקנים ביום השביעי שזה מלכות. אבל הם מיתקנים על ידי מאור שמגיע, והמאור הזה מתקן את ששת ימי העבודה, ולכן כתוב "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת".

זאת אומרת, שהשבת היא סיכום של כל העבודה שהכנתי לשבת, ואז בא האור העליון וממלא את הנשמה שלי ומעלה אותה לדרגה יותר עליונה. לכן זה נקרא "מעין עולם הבא" כי האור העליון בא, וכך עושה לי, ואני באמת מתעלה. זה לאנשים שיודעים לעשות את כל השבוע בצורה הנכונה. ומי שלא עושה את זה, לא מתקדם, ולא מתקרב שבוע אחר שבוע, שבוע אחר שבוע לקראת הבורא, להידמות לבורא. ואז כל הימים, כל השבתות..

שמואל: הם אותו הדבר.

כן, כמו בהמה, שכמו שהיא נולדה, ככה היא קיימת.

שמואל: כן, היא באותו כיוון, אין למעלה.

ואנחנו חייבים לעלות.

שמואל: אז בכלל לא מדובר על שום דבר ממה שאנחנו בעצם חושבים ועושים?

לא, אלה רק תיקונים פנימיים, שאני מכין את עצמי בתכונות שלי. איך אני מבדיל מה זה חסד, מה זה גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד? זו לא פסיכולוגיה. זה לא מה שאתה יכול למצוא סתם בספרים פסיכולוגים. כאן אני צריך להכין את היצר הרע שלי לתיקון, ובא האור ומעלה. בשבת יש מה שנקרא "עלית העולמות", שאז אני עולה דווקא בערב.

שמואל: בערב שבת?

כן, מכניסת השבת, אחר כך בבוקר, ואחר כך בשבת בצהרים. ואז במוצאי שבת יש ירידה, ואני מתחיל את השבוע הבא.

שמואל: ואז יש את יום ראשון המדכא אחרי שבת.

לא מדכא, הפוך.

שמואל: ברור שאנחנו מסתכלים על זה היום, שאתה מתחיל את התיקון עוד פעם אז זה לא מדכא. אבל תמיד בתחושה שלנו זה לחזור ללימודים, לחזור לעבודה, לחזור לשגרה.

לא, על זה אני לא מדבר, כי את זה האדם עושה מההכרח, והוא לא שם לב לזה, וזה גם לא חשוב לו. החשוב בשבילו זה איך בשבוע הבא הוא יעלה עוד יותר מהשבוע הקודם.

לכן היא נקראת "שבת מנוחה", כי האור העליון עושה את העבודה, אתה הכנת את העבודה, והוא עושה. ממך יש מה שנקרא "תיקוני שבת", אתה גם עושה מאמצים מיוחדים, אבל אתה לא מפריע לאור העליון. זה עיקר הדברים האסורים בשבת, זו שמירת השבת.

שמואל: למה אסור להדליק אש בשבת. אסור להבעיר אש בשבת.

אתה לא עושה שום פעולה איפה שצריך להופיע האור העליון, לתקן את הקשר בין הכלים השבורים, ולעורר בך, להראות בך, לחדש בך את הנשמה השבורה, כך שהיא כבר תיראה מתוקנת, במידה מסוימת של השבוע הזה. ואז אתה רואה עולם חדש.

ובשבוע הבא אתה תגלה עוד יותר כלים שבורים, תעבוד עליהם עוד כדי לגלות בהם את הרע, ושוב תרצה לעשות גם עליהם תיקון, ושוב יבוא האור העליון יתקן אותם, ויקשור אותם. ובקשר בכלי האחד אתה תגלה בהם אור אחד, וכך אתה תרגיש את העלייה הבאה. כך כל פעם יותר ויותר עד שאתה מגיע להזדהות, לדרגת הבורא. לכן השבת היא עיקרון כל כך חשוב.

שמואל: היא עיקרון מאוד חשוב, אבל כשזה מגיע בטלפון שבור, כשאתה מקבל את התיקון מפי הגבורה. אז היום כשאתה מדבר עם אנשים על שמירת שבת, כשאתה מדבר על השבת אלו בכלל במושגים שנראים אחרים לגמרי, ולא מושגים רוחניים.

אנחנו נדבר מצד הקבלה, על מה ששייך לתיקון הנשמה.

שמואל: היום יום ראשון, אני רוצה לבנות את השבוע על מנת להגיע לשבת ושהאור העליון ישרה עלי, ולשם כך אני צריך להתחיל לתקן את המידות שלי. נגיד שאני בן אדם כעסן.

לא חשוב, אתה יודע מה כתוב "לך לאומן שעשני". אבל זה לא אומר שאתה מתרגז עלי ואומר, לך למי שעשה אותי. את זה אומרים לאדם עצמו, לך לאומן שעשני, שאתה צריך לתקן, מה יש. כי לא אתה מתקן, בכל זאת האור העליון מתקן, אנחנו לא יכולים לתקן שום דבר.

שמואל: אני מנסה להיות פרקטי בבניית איזשהו משכן, או מדרגות שיעזרו לי השבוע.

זה נקרא להכין את עצמו לבקשה הנכונה.

שמואל: מה אני עושה? מה אני מבקש? האם אני פונה אל הכוח ואומר "אנא, יום ראשון היום. תן לי את הכוחות לתקן את הקלקולים שאני מזהה בעצמי"? אני מנסה להיות פרקטי, מעבר להגיד, "בסדר, בוא תפתח ספר קבלה".

לא, אתה לא זקוק לשום ספר. שום כלום. אתה צריך לקום בבוקר, ללכת כרגיל לעבודה, להיפגש עם אנשים, לבצע את העבודה שלך, רק בכל דבר שאתה עושה כרגיל, כמו אדם רגיל, אתה צריך לחשוב "איך אני נכלל עם כולם יחד ברצון הטוב". "ואהבת לרעך כמוך", פשוט. וזה צריך להיות רק בתוך המחשבה שלך, כי הפעולות נעשות על ידי האור.

שמואל: זה כמו "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"?

כן.

שמואל: אני נשאר אותו דבר, רק אני צריך כל הזמן לכוון את המחשבה שלי.

אתה כל הזמן קשור אליהם ומשחק. אתה יודע שיש לך משהו בפנים משלך, בינתיים אתה חש את זה בפנים, אבל מבחוץ אתה משחק איזה תפקיד על הבמה.

שמואל: המחשבות שלי הן שלי.

אתה רגיל לחיות כך, דו פרצופי.

שמואל: כן, במקרה הטוב. לפעמים זה עלי באבא וארבעים הפרצופים.

יופי, אז כאן תהיה תלת פרצופי.

שמואל: אני עושה צמצום על הפרצופים שלי.

ואז אתה בפנים עם הבורא, שנותן לך להיות כל הזמן בקשר עמו, ואז אתה מתייחס לכל העולם שהוא בעצם הבמה, והוא מציג לך אותה. אתה נמצא בהצגה גדולה של הבורא, ובתוך ההצגה הגדולה הזאת של החיים שלך, אתה אחד מהשחקנים, ומתוך שמואל וילוז'ני שהוא השחקן הראשי, אתה מסתכל על כל העולם ורוצה לקרב אותם בפנים, להתייחס לכולם בצורה יפה וטובה, והגישה הזאת תמיד צריכה להיות.

שמואל: זה בעצם המלבוש שאני מלביש על עצמי ברגע שאני יוצא החוצה.

זו סצנה קבועה. מה שלא יהיה, שיהיו שחקנים חדשים בתוך הסצנה הזאת, אתה תמיד מתייחס אליהם בצורה ש"אני אוהב אתכם". וחוץ מזה, מה אתה משחק? איזה אדם אכזרי? אילו תפקידים יש לך?

שמואל: כרגע אני משחק פקיד עירייה, מנהל מחלקת הדרכים.

איזה תפקיד.

שמואל: זו הצגה של אפשרים קישון שנקראת "תעלת בלאומילך". אולי יצא לך לראות את הסרט, בשנות השישים.

לא.

שמואל: עשו לסרט הזה עיבוד לבמה, ואני משחק את אחד מפקידי העירייה.

אני לא חושב שכל כך קשה להבדיל בין מה שאתה משחק על הבמה, ובין הבמה האלוהית שבה אתה גם שחקן.

שמואל: לא.

אבל באמת כולנו צריכים, גם אני וגם כל אדם ואדם, להבין שאנחנו נמצאים על הבמה.

שמואל: אני מנסה לפתח מתוך לימודי כאן של חכמת הקבלה, שיטת משחק על פי חכמת הקבלה.

מצוין.

שמואל: ממש לפתח את זה כתיזה, כאשר משפט המפתח הוא "כל העולם במה". וכבר אמרנו שבקבלה "כל העולם במה" זה יפה, זו רמה של בהמה. וכל העולם בְּמָה? זה כבר שאתה שואל את השאלה.

ולכן כולנו שחקנים, וכל אחד משחק בתפקידים שונים. לכל אחד יש את התפקיד שלו, ובמהלך השבוע יש הרבה תפקידים, כל יום מחולק לעשרים וארבע שעות, אז יש לך אפשרות לשחק כל שעה תפקיד אחר. לכל אחד יש כניסות ויציאות, וכל אחד מופיע במחזה ששבע עלילות לו. את זה כותב שקספיר, שהיה יכול לבחור שתים עשרה, שלוש, ארבע, אבל הוא בוחר בשבע, חג"ת נה"ימ. כל אחד יודע מאיפה הוא בא, ולאן הוא הולך, ובפני מי הוא צריך לתת את הדין. ולנסות לפתח המחשבה הזאת, איך אני מכנס את כולם לתוכי, על מנת להשפיע נחת רוח לדבר שנקרא בורא.

כי באמת כל הסצנה הזאת וכל החיים האלו מתרחשים בך. נדמה לך שיש לך גוף ואתה פועל בעולם, ולעולם הזה יש נפח והוא זז והכול, אבל כתוב "היינו כחולמים". פעם תתעורר ותחשוב "איזה חלום חלמתי. הייתי נשוי עם ילדים, רצתי לקבל אותם מבית ספר", כמו שאתה עכשיו הולך לעשות, "הייתי שחקן בתיאטרון, מה זה?"

שמואל: כל מה שתיארנו קודם זה בניית משכן בתוכי? זה המשכן שאני בונה בתוכי?

במידה שאתה בונה משכן ומקבץ הכול בתוך עצמך, אתה מתחיל באמת להרגיש שכל היתר זה חלום, שזה העולם המדומה.

שמואל: במקרה הטוב, במקרה הרע זה סיוט.

זה לא חשוב. בזה הוא עוזר לך, שתרצה באמת להתעורר ממנו ולהביא את עצמך שוב ושוב לראייה הנכונה, לתפיסה הנכונה.

שמואל: וזה מביא אותי לעניין שאחרי שמשה מבקש מבני ישראל תרומה לה', כסף, זהב, נחושת ועוד כל מיני חומרי גלם שונים ומגוונים.

הכול כדי לבנות משכן.

שמואל: כדי לבנות את המשכן, הוא קורא לבצלאל ואהליאב וכל חכם לב, כי דיברנו על כך שחכמת הקבלה זו חכמת הלב.

דיברנו מה זו חכמת הלב. שהלב זה נקרא רצון האדם, שרצון האדם מתוקן עד כדי כך שנמצא שם אור החכמה. לב זה רצון לקבל, וברצון לקבל הזה יש כבר את אור התיקון שנקרא אור החסדים, ובאור החסדים הזה כבר יכול להתלבש אור החכמה. זה נקרא חכמה, "חכם לב".

שמואל: כל אחד שמכוונן לזה הוא בעצם בצלאל? זאת אומרת יש לו את תכונת בצלאל.

כן, ודאי. בתורה כל אחד משחק את כל התפקידים, בבת אחת, וזה לא מפריע לך. זה מה שמעניין, שכל דבר, כל סצנה שאתה עושה עליה איזה קליק, זאת אומרת עוצר אותה, אתה מרגיש שזה וזה, כולם נמצאים בי. אני מזהה גם את זה וגם את זה, את כל התכונות, את כל התפקידים, שהם קיימים בי.

שמואל: וגם נורא קל לך לשחק אותם. אתה לא מתאמץ לשחק אותם, אתה משחק אותם באופן טבעי.

כן.

שמואל: ואז יום אחד אומרים לך "בוא, יש פה במה, יש פה רדיו, טלוויזיה, יש פה מצלמות. תשב ותגיד את כל הדברים שאתה יודע, אבל בטבעיות". פתאום אנשים נורא מפחדים. זה נורא מעניין למה לאנשים יש פחד במה. למה אנשים מוכנים לעשות כל מיני דברים משוגעים, אבל כשהם צריכים לדבר מול קהל של יותר מחמישה, עשרה אנשים, יש להם פחד. מאיפה זה נובע?

אדם צריך להגיע למצב שהוא בורא את העולמות. שאת מה שהוא מדמיין לעצמו, הוא יכול להציג לפניו כעולם. העולם שאתה רואה עכשיו, בעצם אתה בונה את העולם הזה ולכן אתה רואה אותו, מרגיש אותו.

שמואל: אבל למה יש בן אדם שעולה על הבמה ואז נברא לפניו עולם שמפחיד אותו?

מה זה נברא לפניו, סתם אולם שיש בו אנשים?

שמואל: לא, אנשים סובלים מפחד קהל, יש תופעה כזאת. האם אתה סובל ממנה? נגיד כשאתה נוסע לכנסים?

לפי האופי שלי, לא היית מופיע לפני אף אחד. זה פשוט לא מושך אותי. לפי האופי שלי, לא הייתי יוצא מהחדר שלי.

שמואל: היית מסתגר במעבדה, בחדר, יש לך כל מה שאתה צריך.

כן, הספרים ואני, זהו.

שמואל: היום במחשב יש את הכול, בקליק אחד.

כן, אבל התפקיד מחייב.

שמואל: חשיבות התפקיד גורמת לכך שלא יהיה בך פחד. בעצם יש לי תפקיד, אני עושה את התפקיד.

זה נכון. כשאני יוצא אל הבמה זה לא נעים, כל פעם זה לא נעים, אבל אני הולך מעל זה מפני שאני מחויב.

שמואל: בדיוק. אתה עולה מעל המבוכה הפרטית הקטנה שלך, ובעצם אתה אומר "יש לזה חשיבות, אני מעלה את זה בדרגה".

תביא בחשבון שאני מוציא את חכמת הקבלה, שאף אחד לא רוצה, אף אחד לא מבין, מקללים אותך רוב בני האדם, כל כך הרבה ספרים כתבו עליי.

שמואל: לא חוברות.

ספרים. מחקרים כאלה, שמה שאני מלמד זה נגד הבורא, בכל מיני שפות. ואני כל פעם צריך לעלות ולדבר לאנשים שלא כל כך לא רוצים לשמוע אולי, ויש להם סטיגמות נוראיות על זה וכן הלאה. רק המחויבות קובעת.

שמואל: חשיבות המטרה, גדלות המטרה.

כן. אפילו שהם לא רוצים, אבל אין לי ברירה. כמו שעם הילד, אתה חייב שוב ושוב לעלות ולהסביר לו.

שמואל: תשמע, אני מהופנט ממך, שתדע את זה.

אני שחקן טוב?

שמואל: אתה מדהים. אני אומר לך, והצופים יודעים את זה.

בחכמת הקבלה יש בעיה גדולה אם אתה לא מרגיש את הצופה. אני נדהם איך אתם יכולים לשחק כשאתם לא רואים את האולם, כשהאולם בחושך.

שמואל: נכון, אבל אני רואה. אם אתה תשב באולם, אפשר לעשות ניסיון, אני אראה.

אני מסתכל על הבמה, והכול מואר. אבל כשאני נמצא על הבמה כשחקן, לא כנותן הרצאה, אז אני לא רואה שום דבר.

שמואל: אני הופך את החושך לאור ואת האור לחושך. באופן פיסי הגעתי למצב כזה שאני שאם יהיו חמש מאות איש באולם ואתה תשב באולם, אני אוכל לראות אותך.

כלומר פיתחת כזה חוש.

שמואל: כן, פיתחתי כזה חוש. מצד אחר כששאלו את פינקל, שחקן מאושיות התיאטרון הלאומי "הבימה", למה הוא לא מסתכל על הקהל, לראות כמה קהל יש, אז הוא אמר שהוא לא רוצה לראות את האלוהים שלו מפצח גרעינים, לכן הוא לא מסתכל.

זה נורא מעניין, יש רעש של הקהל הזה שנושם, ופתאום יש חושך. הרעש משתתק, יש חושך, אנשים פתאום נסגרים ואז הקופסה מוחשכת.

הם נפתחים בעצם.

שמואל: כן, אבל קודם כל הם מצטמצמים. היה אור, ופתאום יש חושך. אתה מתכנס ואז נדלקת נקודה של אור באיזשהו מקום, ונפתח שם האור. כשנפתח שם האור בשבילי זה החושך, ואתה נהיה האור שלי, כי אני עושה בשבילך. לפני שהיית באולם זה לא היה חשוב, אם זה אור או חושך. פתאום החושך הזה שהוא אתה, הוא האור שלי. והחושך שאני הייתי זה האור שלך. זאת אומרת יש פה חילופין. אתה עולה לבמה ואתה באמת רוצה להעביר משהו, מעבר לאגואיזם הקטן הזה שיאהבו אותך.

שאלת אותי, "אתה הולך להצחיק אנשים, אבל מה המסר? למה אתה עושה את זה?" ואני ביטלתי שתי הופעות, כי באותו רגע הייתי צריך לקבל החלטה, לעשות או לא לעשות, והתחלתי לחשוב על זה. באים אנשים, בזכות הכישרון שלי כינסתי אותם, אז אני יכול להצחיק אותם ולומר להם, אבל מה הערך?

אתה מבין אותי, נכון?

כן.

שמואל: אז הרב הבין אותי, אבל אני לא יודע אם אני מבין את עצמי.

אנחנו נפרש את זה כבר בפעם הבאה.

שמואל: תודה רבה לכם. שאו שלום וברכה, תהיו בטוב.

והעיקר "וייקהל".

(סוף השיחה)