"שלבי הסולם"
כנס "קבלה לעם" העולמי – "המקום"
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 27.09.10 - אחרי עריכה
בנצי: אנחנו בתכנית לקראת הכנה לכנס שצפוי בנובמבר. הפעם התכנית תעסוק בנושא פנימי, אבל אנחנו ניתן לכם להרגיש אותו – הוא נקרא "המקום".
אנחנו שומעים הרבה בזמן האחרון בערוץ, בשיעורים ובשאר תכניות, שמתפתח פה איזשהו מקום מיוחד שיש בו חיבור ויש שם נשמות, וזה משהו אבסולוטי - אז אנחנו רוצים קצת לדעת על זה.
איך זה נראה לכם, מה זה?
בנצי: מצד אחד אומרים שזו איזושהי שלמות, מצד שני זה גם איזושהי עדשה שדרכה צריך להסתכל על הדברים. יש לזה הרבה מאוד הבחנות, מצד אחד זה מפורק להרבה מאוד פרטים, מצד שני זה משהו אחד, שלם, עגול, בלי פרטים.
נכון. הפעם דווקא כן. אז מהו המקום? מקום זה בעצם מקום איפה שאנחנו מרגישים את עצמנו נמצאים בעולם הרוחני. "המקום" זה רצון, ובעצם כל מה שנברא זה הצון. ורצון שנברא, הוא יכול להיות בשתי תכונות, תכונת השפעה - זאת אומרת, מה שהוא יכול לעשות, זה רק לקבל, אבל לקבל או על מנת להשפיע או לקבל על מנת לקבל.
אם הרצון הזה עובד לטובת עצמו, אז הוא מרגיש את מציאותו עצמו במקום שנקרא "העולם הזה", ואם הוא עובד לטובת הזולת, נגיד שהוא מסוגל לעשות כך, אז הוא מרגיש את מציאותו שנקראת "העולם הרוחני".
ואז לאותו רצון שעובד לטובת הזולת, אנחנו קוראים "המקום". שזו ממש התכונה שלו, הצורה שלו שהיא צורה מיוחדת. למה? כי בתוך אותה התכונה של השפעה לזולת, יציאה, אהבת הזולת וכן הלאה, מתחילים להרגיש את הבורא, את הכוח העליון. ולכן צורת ההשפעה הזאת, צורת הרצון הזה נקראת "המקום".
בנצי: מי נמצא שם, במקום הזה, או מה נמצא שם, במקום?
המקום הזה נבנה מרצונות של האנשים בודדים שרוצים להתחבר להשפעה הדדית ביניהם כדי למצוא שם את גילוי הבורא, אז הם בונים מעצמם, מההשתוקקות שלהם, מהרצונות שלהם, מהכוונות שלהם, את המציאות הזאת שנקראת "המקום".
זאת אומרת, אם אתה ואני מוכנים להתעלות מעל האגו שלנו ולהתקשר בצורה הדדית בהשפעה, באהבה זה עם זה, אז הקשר הזה בינינו, היחסים האלה של אהבה והשפעה ההדדית זה לזה, הם בונים שדה משותף בינינו שנקרא "המקום". ואז, הוא כאילו לא קיים מצד אחד, מצד שני הוא כן קיים אם אנחנו בונים אותו.
עכשיו הוא לא קיים בינינו. אבל אנחנו מתחילים להבין שביחסים כאלה בינינו אנחנו יכולים לגלות כוח עליון, ואז נוכל להרגיש בינינו את העולם הרוחני, את המציאות הרוחנית, ואז נבין, מתוך הרגשת המציאות הרוחנית, גם את הרגשתנו הנוכחית. כי גם עכשיו אנחנו נמצאים במקום, אבל המקום הזה מקולקל, ובמקום הזה אנחנו מרגישים את עצמנו קיימים עם העולם שלנו, עם כל מה שאתה עכשיו מרגיש. זה גם מתרחש במקום, אבל ביחסים שלנו המקולקלים.
הכל מורגש בתוך הרצון. הרצון המקולקל, האגואיסטי, בו מרגישים את העולם הזה, והרצון המתוקן, האלטרואיסטי, בו מרגישים את העולם הרוחני. זה הכל. יש לנו שתי אפשרויות להרגיש את המציאות.
משה: בוא נדבר על האפשרות שאנחנו עוד לא מרגישים, כי אני קצת מבולבל. עוד מעט יהיה הכנס, יגיעו לשם שבעת אלפים, ואולי יותר, אנשים מכל העולם, ואנחנו רוצים לעשות הכנה לקראת האירוע הזה. להרגיש את התמונה הזאת המאוד מיוחדת, לכוונן את עצמנו כדי במשהו להרגיש, להתחיל להיות שם. איך היית מציע לנו, לצופים, להתחיל להכין את עצמנו, להתכוונן לזה?
קודם כל, יש שם מלא חומר, ובדרך כלל לפני הכנס אנחנו מעמידים אותו בדפי הכנס. זה ברור ובטוח, שצריכים להתכוון עם ידיעת נושא ההרצאות, השיעורים, השירים וכל מיני ההפעלות שיהיו שם. יהיו גם ישיבות כלליות - אז בוודאי שכדאי הכל להכיר.
אבל חוץ מזה, בשביל מה אנחנו מתכנסים? "כנס" זה כינוס. מה אנחנו רוצים בזה? אנחנו רוצים בזה להגיע לחיבור. ושוב, בשביל מה חיבור? מפני שדווקא בחיבור יש לנו סיכוי, והפעם סיכוי יותר מתמיד, ומאוד רציני, שאנחנו יכולים לגלות את הכוח העליון שמתגלה בקשר בינינו. אז אפילו שאנחנו לא נמצאים עדיין במידת ההשפעה ההדדית ואהבת הזולת, אבל במשהו אנחנו שייכים לאותו המסר, לאותה הנטייה, לאותה המגמה, וזה כבר נותן לנו יכולת להתקדם הרבה יותר לקראת ההרגשה הרוחנית ואפילו להרגיש אותה באחוז קטן.
אני מקווה מאוד שכל אחד ממשתתפי הכנס ירגיש את זה בפועל, איך המציאות העליונה ממש מתחילה להיות מורגשת חושית בכל אחד ואחד.
משה: אז אני שומע פה, שיש שתי תמונות, זאת אומרת, באותה התמונה אני יכול להיכנס פנימה לראות את החיבור, את המצב הגבוה. ואני שואל, איך בכל זאת מכווננים, נעשים קצת יותר עדינים בשביל להרגיש את זה? האם צריך להכין את עצמנו במשהו?
רק במה שאנחנו לומדים לקראת הכנס, מאמרי חברה, מאמרי חיבור, מהות חכמת הקבלה, בחירה חופשית, כל הדברים האלה שמדברים בשביל מה העולם הזה קיים, למה אנחנו נמצאים במציאות כזאת - נולדים, מתים, חיים, מולידים ילדים, ושוב ככה זה מתגלגל. מה המציאות הזאת, מה הצורך בה, מה התועלת, בשביל מה כל זה ולמה יש לנו היסטוריה ואבולוציה כזאת ותהליך שאנחנו עוברים.
חכמת הקבלה מסבירה לנו ואומרת שכל זה אך ורק כדי שאנחנו נתייאש מהקיום הזה האגואיסטי, ונבוא להחלטה שאנחנו חייבים להתחבר, כי בחיבור בינינו מגלים עולם עליון. וכדאי, כי אנחנו יכולים כבר בעולם הזה, עכשיו, כאן, בלי לעבור שוב מיתה ולידה, גלגולים וכן הלאה, וכבר עכשיו יכולים לגלות את העולם הנצחי, הנצחיות שלנו, וככה לעלות לרמה אחרת של קיום. וזה באמת קרוב, וכאן, רק על ידי קצת שינוי, טיפה של מחשבה, של הרצונות.
שום דבר לא נעלם, העולם שלנו ממשיך להיות קיים גם כלפי אלו שמשיגים רוחניות, אלא שהם מוסיפים לעצמם עוד אותו החצי השני של המציאות, שמשם הם מבינים למה הכל קורה ואיך קורה, מהו הגורל, לאן הכל מתגלגל, הם מתחילים להיות בעלי בתים על החיים שלהם, הם מנהלים את מה שקורה איתם. זאת אומרת, הקניין הזה הוא מאוד חשוב בעיקר בימינו.
לכן מתגלה חכמת הקבלה, כדי לתת לנו אפשרות בעולם הזה המאיים, הקשה, המבולבל יותר ויותר, למצוא את הדרך הנכונה.
בנצי: אתה אומר שהמאפיין של המקום הזה זה החיבור.
כן.
בנצי: לכנס מגיעים אנשים מישראל, מארצות הברית, אירופה, אפריקה. האם כאשר הם יגיעו לכנס הם יגלו פתאום שיש ביניהם קשר מיוחד?
ללא ספק. קודם כל, יש לנו כשני מיליון תלמידים ברחבי העולם, ואפשר לומר שבצורה פעילה יש מאות אלפים. מאותם מאות אלפים, אלה שקשורים אלינו באופן מאוד מאוד צמוד, הם בערך כארבעים עד שישים אלף. ויש עשרות אלפים שמחוברים אלינו באופן קבוע, בשיעורים, בכל מיני צורות קשר אחרות.
בעבר היו מגיעים הרבה יותר לכנסים, משכנו הרבה יותר חברים שלנו מכל מיני מקומות להגיע לכנס כמו זה. אבל הפעם החלטנו שאנחנו עושים את הכנס הזה באופן שהוא יותר עם היבט ישראלי, בדגש על ישראל. ומי שמגיע מחו"ל, הם כאילו אורחים, כביכול מבקרים. אנחנו לא עושים את הכנס בדגש שווה לכל העולם, אנחנו אפילו לא כל כך מבקשים מהם שיבואו, לא מזמינים ולא כל כך רוצים, כי אנחנו רוצים לשריין לישראלים את כמות המקומות שיש לנו. ונניח שיגיעו בערך אלף או אלף חמש מאות חברים משלנו מכל העולם, אז הם יבואו יותר כנציגים מכל הקבוצות, מכל המקומות האחרים שלנו.
בוודאי שיהיו שם מדרום אמריקה ומצפון אמריקה ועד אירופה, ודרך אירופה מיפן וסין, מונגוליה, מאפריקה, אוסטרליה, ניו זילנד, מכל המקומות שם יש לנו קבוצות יגיעו אנשים, ומפני שזה בישראל, אז כנראה לא יבואו החברים שלנו מארצות ערב כי יש כאן בעיה ברורה. אבל אם נניח נעשה כנס בינלאומי שלנו במקום אחר, לא בישראל, אז אנחנו נזכה גם לראות ולהרגיש חברים שלנו מכל המקומות, ואפילו חברים שבאים אלינו מהרשות הפלסטינית. לכאן אולי תהיה להם קצת בעיה להגיע, אבל באמת אנחנו מרגישים שה'קבלה' פתוחה לכל העולם, והאנשים, ללא שום הבדל ביניהם, מגיעים ורוצים להיכנס לחיבור הדדי, וְודאי שאנחנו נראה את זה בקרוב, עד כמה כל העולם הופך להיות ממש "כאיש אחד בלב אחד" על ידי השיטה הזאת.
ומכל שכן עַם ישראל חייב להגיע שוב לאותו המעמד כמו שהיה בהר סיני, לקבל בחזרה את התורה שלו, היינו את החכמת הקבלה, והתנאי לקבלה הזאת הוא להיות "כאיש אחד בלב אחד". או לפחות לרצות את זה. ולכן אנחנו מכינים את עצמנו בצורה כזאת, בכנס כזה, להתחבר קצת יותר, ואז בהתאם לזה אנחנו מגלים שאותה שיטה של תיקון האדם, מעלה את האדם לדרגת הבורא ממש, מגלה לו את כל המציאות, מגלה לו את הכוחות שנמצאים בטבע, והוא יכול להשתמש בהם ממש בצורה חופשית, לזה אנחנו יכולים להעלות כל אחד ואחד. ולכן הכנס הזה יעניק אפשרות כזאת להרבה אנשים.
בנצי: האם אדם פרטי שמגיע לכנס זוכה לקבל השפעה מהמקום?
כן בוודאי.
בנצי: מה הדבר השונה שהוא מגלה?
קודם כל, בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים באיזו מידה משפיעים המקום, הסביבה, על האדם. אנחנו רואים את זה מהחיים שלנו, אנחנו יודעים, למשל כלפי הילדים שלנו, שאנחנו רוצים שהם ילכו לשחק במקומות מסוימים, ועם חברים מסוימים ולא עם אחרים. אנחנו רואים שזה מאוד משפיע על האדם, וגם עלינו על המבוגרים, תלוי לאן אני נכנס, בהתאם לזה אני מרגיש עד כמה אני מושפע. לפעמים אני אפילו לא מודע לזה.
אז כשאדם נכנס למקום כזה, לכנס, של שלושה ימים ברצף, ונמצא בין אלפי אנשים שאומנם אפילו לא כולם מדברים בשפה אחת, אבל הם כולם בדעה אחת, בחום, בלב פתוח, במחשבה, הוא מתחיל להרגיש שהוא נכנס לויבראציות כאלה של חום, אהבה, קשר, איחוד. ואז הוא מרגיש איך פתאום, ללא שום הסבר, הוא מתחיל להבין בתוכו את אותם הדברים שקודם לכן לא הבין, הוא מתחיל להרגיש דברים שקודם הוא לא חשב שקיימים בכלל ואפשר להרגיש אותם. זה קורה בגלל שהסביבה משפיעה אליו, היא מעלה לו את רמת ההשתתפות עם האחרים ואז בתוך הקשר המוגבר איתם, הוא מגלה תופעות רוחניות חדשות, נוספות. וכך מתקדם.
בנצי: קיימת תופעה מאוד נפוצה בכנסים האלה, שאנשים אומרים "הגעתי לכאן, לא הכרתי אף אחד, אבל בעצם אני מכיר את כולם, אני קשור לכולם, אתם משפחה".
נכון.
בנצי: מאיפה עולה פתאום ההרגשה הזאת?
כך הוא מרגיש, כי מה זה נקרא קרוב? קרוב זה בדעה, קרוב זה לפי הרצון, הוא מסתכל על אחרים כמו שכולם מסתכלים עליו, כמו על אדם קרוב, זה באמת כך. אני מכיר את התופעות האלה בכל העולם, כשאני מגיע לכנס בצפון או בדרום אמריקה, בגרמניה או בכל מקום, כך זה קורה. מפני שיש לך איתם אותה מטרה, דעות, רצונות, כוונת, מטרת החיים. אתם חיים ממש בצורה דומה מאוד, אז מה אם אתם עובדים בעבודות שונות ומדברים בשפות שונות, אבל מעל החיים האלה, כל העיסוק שלכם, המטרה שלכם מעל החיים האלה היא אותה מטרה. לכן ממש מרגישים את כולם בלי לדבר, כאחד.
משה: בכנס יהיו הרבה תמונות שיתחלפו, תהיה פעילות בשיעורים ותנועה רבה בין השיעורים, בהפסקות. האם אתה יכול אולי להעביר לנו מבט דרך עדשה מרכזת, כדי שנוכל לראות את התמונה היחידה הזו של החיבור בכל אחד מרגעי הכנס, שלא נאבד את זה?
קשה לי להגיד, כי אני לא מסתובב על הדשא, אני לא הולך עם כולם לשתות כוס קפה ותה. אני בדרך כלל עובד בכל השעות כשאני נמצא מחוץ להרצאות שלי, ורק בערבי תרבות אני נמצא עם כולם. בכל יתר ההפעלות והאירועים אני לא נמצא, יש לי הרבה עבודה חוץ מזה, ולכן אני לא יכול להגיד.
אני חושב שבכל מקום שאליו האדם יפנה בכנס הוא ימצא את עצמו, הוא יראה פה ושם אנשים, הוא יכול להיכנס למטבח ולראות איך מאות אנשים עובדים כדי להכין אוכל לשבעת אלפים אנשים, זה מאוד מעניין. זו ממש חוויה בפני עצמה. ואלה אנשים שעובדים ללא שום משכורת וללא שום תמורה, אלא מרץ להשפיע לכולם, וכשיש להם הזדמנות כזאת, תראה איך הם עובדים. הוא יכול לראות שרק חמישים איש מספקים מים לכולם, זה נקרא "קבוצת מים", או "קבוצת טישיו" או כל פעולה אחרת, זאת אומרת כל דבר. אם אתה מדבר על לוגיסטיקה לשבעת אלפי אנשים, זה משהו עצום, זה אדיר, לא בכל מקום יודעים לעשות את זה. כמעט ואין כנסים כאלה בעולם.
ולכן אני רוצה להגיד שהאומנות שלנו בזה באמת כבר זוכה לשבח בהרבה מקומות בעולם, באים ולומדים זאת מאיתנו. אני כבר לא מדבר על הצורה הפנימית, כי בכל מקום שעשינו כנסים כאלה אז אפילו באו אלינו ללמוד והתעניינו "איך אתם עושים את זה?", "איך זה כל כך יפה, ולמה זה כל כך טוב?", "איך זה שאין בעיות?", "איך כולם מרגישים ברוח אחת, כאיש אחד?".
משה: אבל אני שומע אומנות אחרת. אני שומע אומנות כזו שנניח ואדם יצא מהשיעור, הוא צריך לחפש דווקא לראות את התמונות האלה, שלא משנה מה אנשים עושים, אבל כולם נמצאים בחיבור, רוצים לתת לאחרים, לשרת את האחרים.
אז הוא רואה את זה.
בנצי: אבל זה בעקבות מגבלות המקום הזה.
לא, הוא רואה שאפילו מתחברים על הדשא, יושבים שם ומנגנים בגיטרה, שיש חנויות ספרים או כל מיני דוכני הסברה שמסבירים מי אנחנו, מה אנחנו, איזה סוגי פעילויות יש, איזה ארגונים קיימים בתוך הארגון הבינלאומי הגדול שלנו. הוא יכול למצוא לעצמו מבוקר עד לילה כל מיני אפשרויות להיכרויות והתעסקות.
משה: וחוץ מהעיסוקים וההיכרויות, איך אני מייצב לעצמי את התמונה הזאת של המקום, בלי שאברח ממנה. שכל מה שאני רואה יזכיר ויחדש לי את ההרגשה הזאת?
הוא לא בורח מהמקום, הוא נמצא שם מהבוקר עד הלילה.
משה: כשאומרים "המקום" אנחנו לא מתכוונים לאתר של הכנס, אלא למקום של החיבור.
זו החברה מחייבת, אני לא חושב שהוא יברח. יהיו לו כל פעם מחשבות זרות, זה ודאי. כשנמצאים בכנס, אז האדם לא רוצה, כן רוצה, שואל בשביל מה ולמה, הוא בעד ונגד. הבירורים שהוא עושה במשך שלושת הימים האלה הם כאלה שהוא לא עושה במשך חצי שנה. לכן הכנס הוא מקדם, הוא ממש מדליק, הוא מאיץ מאוד גדול.
בנצי: בהקשר ל"מקום" אנחנו שומעים עוד מילה שכל הזמן מתלווה אליו שהיא "הנשמה" או "הנשמות" שמאכלסות את המקום הזה. מה הן הנשמות האלה? האם אלו האנשים שבאים?
אלו האנשים שבאים, לכל אחד יש נשמה. מפני שהאנשים האלה נמשכים למקום אחד, לרעיון אחד, למטרה אחת, אז הם שייכים לאותה נשמה כללית שנקראת "אדם", הם שייכים בעצם לקבוצה מסוימת בו, ומכל האנושות מגיע עכשיו החלק שלהם להיתקן ולהתקדם.
בנצי: כלומר כל אחד הוא כמו אבן, כאיזה שלב במקום הזה?
כן, כמו לגו. כשהם מתחברים ביניהם, אז זה כמו שמרכיבים תמונת לגו והיא חלק מהנשמה הכללית, אבל זה אוסף של נשמות דומות, קרובות. לא חשוב שאחד מאפריקה והאחר מאוסטרליה או מצפון אמריקה.
בנצי: לָמה?
כי זה באמת לא שייך. זה פלא, אבל זה באמת כך. יש אצלנו גרמנים, אינדיאנים, יפנים, אנגלים, וכולם כל כך שונים, אבל הם שייכים לאותו סוג של נשמות שעכשיו מתעוררות, כלומר לאיבר מיוחד של נשמת אדם הראשון.
בנצי: כשאני בא לכנס ופתאום אני מגלה שאני קשור או מזדהה או מחובר עם אנשים שלא הכרתי, בלי שעשיתי איתם תהליך של היכרות, ההרגשה הזאת מפתיעה.
זה לא חשוב, זה לפי הנשמה שהיא העיקר, ולא לפי הגוף שאפשר להחליף אותו או אפילו לעשות בו השתלות. לפי הנשמה אתם נמצאים ממש קרובים, במערכת הכללית של הנשמה הכללית אתם נמצאים בסמוך זה לזה, ולא חשוב שהוא הגיע מקניה ואתה מישראל, ועוד מישהו מגרמניה, ואחר הוא אינדיאני מדרום אמריקה, יפני או סיני.
משה: זה נשמע שהחיבור קורה מאליו.
כן.
משה: האם זה לא משהו שצריך להתאמץ עבורו?
לא צריך להתאמץ בכלום. הזרימה הכללית היא כך מושכת אותנו, ויש גם כוח עליון שפועל עלינו כי אנחנו באים עם הכנה, אנחנו משקיעים הרבה כוחות בהכנה. ולכן אין בעיה להתכלל ולהרגיש את כולם כאחים, כמו שכתוב "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"1. ולכן אנחנו כבר מממשים את "אחרית הימים".
בנצי: אתה מסביר שכל מה שמתארים ספרי חכמת הקבלה אלו תופעות במקום הזה.
כן.
בנצי: בספרי הקבלה כתוב על הטוב, על הרע, על הסתרות, על פרצופים.
הכול מתגלה בקשר בינינו. כל מה שמדובר בחכמת הקבלה, כל העולמות העליונים, כל הפרצופים והספירות, זיווגי דהכאה והשתלשלות האורות בתוך הכלים, כול זה בקשר בינינו. זה בעצם "המקום", זה בעצם הפרצוף הרוחני, זו הנשמה שבינינו ובה הכול מתרחש.
בנצי: מה האדם מרגיש, האם הוא מרגיש את המקום עצמו שבו הוא נמצא או רק את עצמו? איך כל ההרגשות האלה מתחברות? אני מבין שיש פה מושגים חדשים של הרגשה כשנכנסים למקום כזה מבחינת תפיסת המציאות שלו.
הוא מתחיל להרגיש שיש כאן רגש חדש כלפי האחרים, ובתוך הרגש החדש הזה הוא מתחיל להרגיש מציאות חדשה. הנטייה הזאת שיוצאת ממנו כלפי האחרים, שאף פעם הוא לא הרגיש את זה, ועכשיו זה מגיע ממנו כמו איזו קרינה לכולם ולזולת, הוא מתחיל לגלות בה נוכחות של מציאות חדשה, כוחות חדשים, רצונות, יכולות. ושם הוא מרגיש את עצמו למעלה מהזמן, הוא מתחיל להבין שמשם באים כל הסיבות והכוחות לעולם שלנו, לְמה שהוא הרגיש תמיד. הוא מתחיל לגלות את השורש לכל מה שנעשה כאן, ומתוך זה הוא מבין את המציאות שקורית כאן, הוא והמשפחה, החיים והעולם, ולָמה הכול מתגלגל. פתאום זה מתחיל להתברר מפני שהוא מגלה את השורשים.
בנצי: אדם שמגיע כפרט בודד, איך הוא מצליח להכיל את כל המקום הזה, את כל ה"כלל" הזה?
זה מאוד פשוט, כי כולם כאחד. אני לא מרגיש שהם הרבה, אני מרגיש שבשבילי הכול אחד, אומנם יש שבעת אלפים איש וזה משהו ענק.
בנצי: הוא משמין מכולם.
כן, אני מרגיש יחד, אין לי שום הבדל. אני לא צריך לעשות חשבונות רבים עם כל אחד, איך להתייחס אליו, איך להסתכל עליו, איך להחזיק את עצמי, אלא כמו תינוק בידי אימא.
משה: בסופו של דבר כמו כל דבר טוב גם הכנס יסתיים, ואומנם יהיו לנו עוד כנסים אחרים, אבל כשמצליחים להגיע לקליק הזה, להרגשה הזאת, לעוצמות האלה, זו הרגשה שרוצים לשמור אותה, שהיא תימשך. מה אפשר לעשות כדי לשמור אותה?
אנחנו נדבר על זה בכנס עצמו, אי אפשר עכשיו לספר על זה, כי את הדברים האלה צריכים להרגיש. שם, עם שבעת אלפים איש, נעבור על הדברים האלה, נסביר ונלמד, נממש אותם מיד ובמקום, וזה יהיה מובן. לדבר עכשיו זה משהו מאוד תיאורטי. גם נלמד מה לעשות אחרי זה. אני חושב שבאמת יש לפנינו עליה מאוד יפה, אני מזמין את כולם.
בנצי: אני מבין שכל מה שדיברנו בתכנית אלו מושגים ממשיים שקיימים, ברי השגה, אלו לא פנטזיות ודמיונות?
אתה מגלה מציאות עוד יותר ריאלית ממה שעכשיו. זה פלא.
בנצי: אני אגלה משהו שהוא יותר קרוב אלי מאשר עכשיו.
כן, ריאלי זה נקרא יותר קרוב. אז תבין למה המקובלים קוראים לעולם שלנו שהוא כל כך ריאלי, העולם המדומה. והמציאות הרוחנית, שהיא כביכול רוח, היא באמת המציאות האמיתית שקיימת והיא נצחית.
(סוף השיחה)
-
ישעיה נ"ו, ז↩