ישיבת כתבים
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 27.8.20 – אחרי עריכה
דודי: אנחנו רוצים לפתוח בנושא מאוד טעון, במתיחות הביטחונית בישראל. בדרום הארץ הבלונים ממשיכים להבעיר את עוטף עזה ועשרות דונמים של שדות ויער נשרפו. בצפון נשמרת דריכות גבוהה אחרי התקרית עם חיזבאללה, ובמרכז הארץ טרור היחידים חזר להכות בעוצמה. רק אתמול נרצח אב לארבעה בלב פתח תקווה, ההרגשה היא שאי אפשר לעצור את הטפטוף הזה של הטרור, שכלום כבר לא יעזור לנו. והשאלה שלנו אליך, איך אנחנו עוצרים את הטפטוף הזה לפני שיהיה פה מבול של דם, נהרות של דם ברחובות ישראל?
רק על ידי התגובה הנכונה. סך הכול תמיד הצלחנו עם השונאים שלנו, שכנים קרובים, רחוקים, לא חשוב איזה, רק על ידי כוח שהיה נגדם, שהם ראו והרגישו וידעו וקיבלו תגובה חזקה מאיתנו. אבל אם אנחנו לא עושים את זה בגלל שהממשלה חלשה וכל העם נמצא באיזו מחלוקת וכל אחד רוצה להשתמש בכל המצבים האלו רק לטובת עצמו, אז ודאי שזה רק מקום להידרדרות.
דודי: אתה אומר שצריך להפעיל כוח.
כן, להפעיל כוח. השכנים שלנו לא מבינים אחרת, זה ברור. באף מקום, באף מקור של הדת והפילוסופיה של האסלאם אתה לא תמצא שום דבר על השלום, השלמה, אלא רק על מלחמה עד שהאויב ממש ייעלם. ולכן צריכים להבין שבצורה כזאת בלבד אנחנו צריכים להיות, רק בכוח אנחנו יכולים לשלוט בשלום.
שלי: מצד שני אנחנו רואים שכבר שבעים שנה אנחנו משתמשים בכוח וזה גם לא מפסיק את שפיכות הדמים, את המלחמות, את המתח ברחובות. אז מה חסר לנו?
חסר לנו לקבוע את העובדה שלנו, שאנחנו נמצאים כאן ובכוח. ברגע שהם מרגישים איזו חולשה, מיד מתעוררים ומיד מתחילים להרוס אותנו.
שלי: עם ישראל נמצא בפירוד תמידי. זה גם סוג של חולשה שאנחנו מקרינים?
זה העיקר, במצב שהם מתחברים ביניהם אנחנו מתפרקים.
דודי: במה מתבטאת החולשה שלנו? כי יוצא שמצפים מישראל להפגין יותר כוח אבל היא פועלת ביתר חולשה.
אני רואה שחלקים, פלגים, כתות שבעם ישראל שונאים זה את זה יותר ממה ששונאים את השונאים שלנו, ומוכנים לעשות כל מיני הסכמים עם השכנים שלנו למיניהם, בתוך הארץ ומחוצה לגבולות רק כדי לשלוט על הפלגים של ישראל.
שלי: כרגע אנחנו במצב בעייתי. יש לנו שנאה פנימית קשה מאוד, אנחנו משדרים חולשה, האויבים שלנו לא מפספסים הזדמנויות.
כן.
שלי: איך אנחנו יכולים להתחזק מבפנים ולהתחיל לשנות פה את המציאות. אני מסתכלת על זה ומזדעזעת, אני לא רוצה שהילדים שלי ימשיכו לחיות בתוך מדינה שכל הזמן יש בה רציחות ופיגועים ומתחים. מה אנחנו יכולים לעשות?
אם לא נשכנע את עצמנו שרק התקרבות בינינו, התחברות בינינו היא תעזור לנו ותציל אותנו, אז אין לנו עתיד. אין לנו עתיד, אנחנו חייבים להיות קשורים כאיש אחד בלב אחד ואז אין מישהו שיכול לערער על העם, על המדינה. אבל בצורה שאנחנו לא קשורים זה לזה והפוך, מתרחקים ושונאים זה את זה, אז ודאי שאנחנו חלשים וכל אחד יכול לבוא ולשלוט.
שלי: אם היית מייעץ עכשיו לממשלה, למשרד הביטחון, היית ממליץ להם להשקיע תקציבים ומאמצים דווקא באיחוד העם, בחיזוק העם?
כן, בלבד. כל היתר לא שייך. אנחנו לא יכולים לנצח בנשק, אין לנו גם רוח כמו שיש להם, אנחנו מרגישים את עצמנו חלשים בכל דבר.
דודי: אז מה עושים במצב הזה שאנחנו חלשים בכל דבר ואיך מתקדמים מהמקום הזה?
אני משתדל לדבר על זה אבל בינתיים אני לא מוצא שמישהו מעוניין לשמוע.
שלי: מתי נהיה מעוניינים לשמוע, מה צריך לקרות בשביל זה?
אני לא יודע. אני לא יודע מתי זה יקרה, אני רואה שכל דבר שקורה לנו, מיד קמים עשרים כיתות, כתות, פלגים בעם ומתחילים לריב ביניהם, ולא יוצא שום דבר. זה ידוע בעם ישראל שכל יהודי בונה שני בתי כנסת, כדי לבטא את עצמו כי הוא בעצמו כלול משניים, וזה באמת אופייני רק לעם ישראל, אבל אנחנו צריכים להבין את זה ולהבין למה זה ניתן לנו ואיך אנחנו מתגברים על זה ומתחברים למעלה מזה.
דודי: אתמול היה פיגוע פה בפתח תקווה, כמה מטרים מהבית שלי ואני רואה שכבר הלב שלי הופך אטום, וכבר אני פחות מפחד וזה לא פועל עלי. אנחנו רואים ששנה אחרי שנה, מכה אחרי מכה, רצח אחרי רצח ועדיין כלום לא משתנה. לא כלפי האויבים, לא כלפי עצמנו, כלום, איזה קיפאון. מה מכאן?
מה מכאן אני לא יודע. אתה שואל אותי? אתה צריך לשאול את הממשלה, את המערכת המשפטית. אותם אתה צריך לשאול.
דודי: אבל אני שומע ממך שאין פתרון. לפנות למישהו אחר שיעשה, אין בזה פתרון של ממש.
לא, העם סך הכול קובע מי תהיה הממשלה שלו ואיזה חוקים הוא רוצה שיקרו, שישלטו עליו. אבל בצורה כזאת כמו שאנחנו היום אני לא רואה פתרון באופק. רק אם יבואו צרות גדולות עד מאוד, אז אולי העם יתחיל לחשוב. אתה גם רואה מה קרה אפילו אחרי השואה, אנחנו עם קשה עורף וקשה לנו להכניע את עצמנו.
שלי: בכל זאת, אולי יש איזו נקודת אור, איזו תקווה? האם כל אחד יכול בכל זאת לקחת איזה משהו קטן כדי להתחיל לעשות פה שינוי?
לא יודע. אני משתדל בארגון "בני ברוך" העולמי לדבר על זה עד כמה שניתן. אבל כל כלי התקשורת והממשלה ומי שלא יהיה, מפלגות, אף אחד לא רוצה לשמוע על החיבור. כל אחד ואחד בכל זאת בתוך תוכו חושב שהוא יכול לנצח, לנצל את האחרים ולנצח ולשלוט על כולם. לא זה מה שהתורה דורשת מאיתנו, אלא להיות "כאיש אחד בלב אחד", "על כל פשעים תכסה אהבה", "ואהבת לרעך כמוך", כל מה שלימד אברהם ואחר כך זה התקלקל.
דודי: איך האחדות הזאת בינינו, הקיום של דברי אברהם, איך זה יעזור לשלום עם האויבים? איך זה יפחית את הטרור?
אין לנו אויבים חוץ מאשר אנחנו בעצמנו. ברגע שנלך לחיבור בינינו נתחיל להיות חזקים כאלו, שאף אחד לא ירצה להתקרב אלינו. אתה יכול ממש לראות את זה, ברגע שנתקרב זה אל זה, כל האויבים שלנו יתרחקו מאיתנו, באותה מידה. אפשר לבדוק.
דודי: עוברים לדבר על נושא אחר, על תוכן לעיתון לחגים. אנחנו רוצים להוציא בעוד כשבועיים עיתון מודפס ועיתון אלקטרוני לעם ישראל לקראת חגי תשרי. כבר התחלנו סדרת שיחות איתך בשיחות כתבים קודמות, אנחנו צוברים כבר חומרים. אבל יחד עם זה, אנחנו בכל זאת יוצאים עם פנייה רשמית, ממלכתית לעם שלנו, לאחים, לאחיות שלנו, והיינו רוצים לפני הכול שתדייק אותנו יותר, מה המסר המרכזי שרוצים להגיע איתו אל הציבור.
אנחנו יודעים שזה חיבור, יודעים שזה אחדות, אבל בכל זאת, תנסה לרגע להיכנס למצב הזה שאדם נמצא בערב ראש השנה, בערב כיפור, תקופה של חגים, יש שיבושים בלימודים, יש חגים שלא ברור מה קורה איתם, יש קורונה שמתחילה להתגבר, יש הרבה אי ודאות בהרבה תחומים. מהמקום הזה, מה יש לנו להגיד לאדם בנקודה הזאת?
מה שדיברנו תמיד. אני לא יודע במה עוד להפתיע אתכם. אנחנו נמצאים במצב שהקורונה לא תעזוב אותנו, ולקראת החורף היא עוד תתגבר, ואם לא היא, תבוא המגפה הבאה שיכולה להיות יותר גדולה. תמיד לא מגיעה רק מכה אחת וזהו, אלא מפני שאנחנו צריכים להתחנך, אז כמו שאנחנו מחנכים ילדים, אתה לא יכול כל הזמן לצעוק עליהם ולהרביץ להם ולא יודע מה לעשות, אתה נותן תרופה ומכה, תרופה ומכה, זאת אומרת, סוכרייה ומקל, אחרת האדם לא מבין.
לכן, אני חושב שאנחנו נראה אולי איזו הפוגה, לא יודע מתי זה יקרה, אבל נראה לי שזה צריך לקרות ורק לזמן מה, כדי שהאנושות תחשוב שכבר זהו, אנחנו כבר עברנו, שוב חוזרים לעשות חיים, כמו שכל בעלי העסקים ובכלל רוצים לחזור. זה כדי להוכיח שאין חזרה, אתה צריך כביכול לתת להם איזו תקווה לחזור ולא לשבור את התקווה, ושוב תקווה, לחזור ושוב לשבור את התקווה, בכל מיני מצבים. זה כמו שקורה עם זוג שרוצה להתגרש, ושוב מתחבר ושוב רוצה להתגרש, עד שכבר רואה שאין כאן ברירה, אנחנו חייבים להתרחק. אותו הדבר כאן, זה לא יהיה בבת אחת.
לכן נראה לי שיהיו הפוגות, אבל לא להרבה זמן. כי בכל זאת אנחנו נמצאים בדור האחרון, ואנחנו נרגיש עד כמה המכות האלה, דווקא בגלל שהן באות לסירוגין, נרגיש בהן עוד יותר אכזריות וכיוון, הדרגתיות.
דודי: מה יכול להיות יותר גרוע ממה שקורה עכשיו? מיליון ישראלים נמצאים בלי עבודה, יש אי ודאות, לא ברור כלום, לא עם החינוך ולא איפה נחגוג עם המשפחות, אין טיסות, אין בילויים, אין תרבות. מה עוד אתה רואה שיהיה עוד יותר גרוע בחורף הזה?
אני מסתכל נגיד חמישים שנה אחורה ואני רואה שגם אז היינו באותו מצב. לא היינו רגילים לטוס לכל המקומות, ולא היינו רגילים לזה שגם אישה עובדת, אלא שהיא יושבת בית, אז חוזרים לאותו מצב, מה הבעיה? חכה, יכול להיות שיבוא הזמן שאנחנו נחזור למערות, מי יודע מה יקרה לנו ובכלל לכל המציאות. אתה רואה מה קורה עם השריפות וההצפות, ומה קורה בכל העולם. זו רק התחלה, אלה סימנים קטנים.
דודי: האם זאת התבנית שלנו בסוף, להיות אולי ציידים, לקטים, לחזור לחברה הפרימיטיבית הראשונה ולהתנהג כמוה, לצוד ממוטות?
אני לא חושב שנוכל לחזור לזה כי אין ממוטות.
דודי: אני רוצה להבין מה אתה רואה. האם תוכל לצייר את המשבר שאתה רואה, מה אתה רואה שיקרה פה בחורף, האם וירוס קשה יותר, או מה?
חורף קשה, וירוס קשה, אקלים קשה, מצבים לא טובים, לא פשוטים. מצב שבו כל משפחה ומשפחה מתחילה לראות איך זה לחיות בצמצום. מה שעכשיו אנחנו כבר מרגישים שיכול להיות.
העניין הוא לא המכה, במכה לא מלמדים, מלמדים בשיטתיות. מכניסים את האדם למצב שהוא יראה סיבות, תוצאות, מה יכול להיות, בצורה כזאת או אחרת. הוא צריך ללמוד מזה, הוא צריך להחכים מזה. לכן אני לא חושב שזה יהיה במכה, זה צריך להיות ממושך, עד שאנשים יקלטו את זה וירגישו שאין ברירה, אנחנו חייבים משהו לשנות עם עצמנו, עם ההסתכלות שלנו, עם היחס שלנו, עם היחס בינינו. והם צריכים לקחת בחשבון את כל מה שיש להם, בתרבות, בחינוך, בדת, במה שמוביל אותם, מה שמחבר אותם במשך אלפי שנים, ולראות עד כמה כל הדברים שעברנו, בעצם, מה מועיל ומה לא.
דודי: ומה הטבע רוצה מאיתנו?
רק דבר אחד, כמו שאברהם אמר "ואהבת לרעך כמוך". אין לך משפט פשוט יותר, נשמע לכולם, מקובל על כולם ולא מקוּיָם על ידי אף אחד.
דודי: למה בחברה המודרנית של היום, כמו שאנחנו, אי אפשר לקיים את החוק הזה ולהמשיך לטוס, לבלות, לעבוד, לחיות?
בבקשה, תעשה מה שאתה רוצה, אבל אחרי שאתה נמצא בהזדהות עם הטבע. וזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", בצורה כללית.
דודי: וזה שנשב בבית, או בסגר, או כל אחד בחג שלו עם עצמו, כל אחד מחוסר עבודה, איך זה מקרב אותנו לקיים את חוקי אברהם?
אתה מקיים [את הכלל] "ואהבת לרעך כמוך" בצורה שלילית.
דודי: שזה אומר?
שאם אתה לא יכול לקיים, אתה יודע, איך הילדים במשפחה? שאתה אומר, "אתם לא יכולים לשחק יחד, לכו כל אחד לפינה שלו, תשבו שם". נכון או לא?
דודי: כן. בדיוק ככה.
כן, יופי. אז זה בדיוק ככה "יושב בשמים ישחק", ועושה לנו אותו תרגיל.
שלי: דיברת על כך שיכול להיות שנחזור לחיים יותר טבעיים, שיושבים בבית והכול יותר פשוט. העניין הוא, פעם האגו היה קטן והסתפק בזה, היום האגו גם של האישה גדל ולא מסתפק, לא מסכים ומתנגד. אז מה עושים עם כל האגו הזה, מכווצים אותו ושמים אותו בקופסה, מה עושים איתו?
גם לפני מלחמות גדולות כמו מלחמת העולם השנייה נגיד, היו אנשים עשירים, מסודרים והכול, ואחר כך באה המלחמה. נגיד האנגלים, תסתכלי מה שהיה באנגליה בזמן המלחמה, כל אחד קיבל שלוש מאות או ארבע מאות גרם לחם ליום וזהו, ואלה אנגלים. לא היה להם שום דבר, וכך חיו שנתיים בערך, כמה שזה היה, והיו ישנים ברכבת תת קרקעית שם בכל התחנות האלה. ועוד ועוד כאלה דברים. זה לא שרגילים או לא רגילים, זה יש או אין. זה הכול. מי שואל למה את רגילה או לא רגילה? אלו התנאים וזהו. את יכולה לצעוק "אני רגילה לקבל קפה למיטה", אז מה?
שלי: אבל מה באמת קורה בתוך האדם בתנאים כאלה? האם האגו שלו יורד כמו שכבות שומן שהוא משיל ממנו?
נעלם. האגו הזה נעלם תחת הפחד, תחת האיום ממכות גדולות. אני נותן לך את הדוגמה עם האנגלים בזמן מלחמת העולם השנייה. בזמן ההתקפות האלה כשהנאצים היו מורידים פצצות על לונדון, אף אחד לא חשב שהוא רוצה קפה למיטה, אלא כולם רצו למטרו.
שלי: זאת אומרת, המגיפה הזאת היא בעצם תרופה לאגו, היא באה לנקות את האגו מהאנושות.
היא לא צריכה לעשות את זה. אלא אם היינו מתחברים בינינו בצורה נכונה, יפה, לא הייתה צריכה לבוא מכה. אבל אם אנחנו לא יודעים להתחבר, באה מכה ומחייבת אותנו. היא עוד לא מחייבת ממש, אבל היא תחייב אותנו להיות בחיבור בינינו.
חיים: אבל אם מכה מורידה לנו את האגו, היא לא מתקנת את זה.
היא לא מורידה את האגו, לא.
חיים: אבל היא משתיקה אותו, לא?
לזמן מה היא מחייבת אותנו לחשוב, במה אנחנו לא בסדר.
חיים: זו השאלה שלי. כי זה נראה רק זמני, ברגע שהמצב יירגע, האגו יחזור.
נכון.
דודי: מה עשינו בזה?
בכל זאת לומדים, כמו שאתה עם הילדים.
טלי: אנחנו בעצם שומעים שלאורך ההיסטוריה קרו כל מיני אירועים כאלה מאוד דרמתיים, כמו שעכשיו אנחנו מרגישים כאילו יש איזה משהו נורא חזק שלוחץ, אבל אפשר להסתכל על זה בפרספקטיבה של זמן, כמו על השואה, כמו כל דבר כזה שקרה ודחף. אז מה בכל זאת בימים האלה מיוחד שונה? כי הלחץ מורגש אחרת.
היחס מורגש על כל האנושות. היחס מורגש כמכה גדולה מאוד כלכלית, מדינית, חברתית על כולם, על כל האנושות. חוץ מזה אנחנו גם שומעים מצד המקובלים, שאנחנו נמצאים בתיקון שנקרא "דור אחרון", "תיקון הכללי".
טלי: זאת אומרת שאנחנו בעצם צריכים לקחת את זה כאילו אנחנו נכנסים לתהליך, לחלק מתהליך.
כן.
טלי: איך בכל זאת אנחנו לוקחים את ההזדמנות הזאת כרגע ומזרזים את הזמן, גורמים לזמן להתקצר?
לא רק מזרזים, אלא משנים את הזמנים. בזה שאנחנו הולכים לפני הזמן, לפני המכות, אנחנו בזה משנים את היחס שלנו למה שקורה, אנחנו את כל הרע הופכים לטוב. זה כל העניין. אם אנחנו עכשיו נבין שכדאי לנו להתחבר וללכת קדימה ואת כל האנושות לסחוב אחרינו, אנחנו נרגיש פתאום שאנחנו לא מתקדמים על ידי דחייה, על ידי מכות, על ידי עקיצות כאלה מאחורה, אלא על ידי זה שאנחנו בעצמנו נמשכים קדימה. כי אנחנו מציירים לעצמנו עתיד יפה וטוב ואליו אנחנו נמשכים. וזה העתיד הטוב והיפה לנו, ולכל האנושות.
דודי: מה זה העתיד הטוב והיפה? אתה יכול לצייר לנו עתיד יפה וטוב, שנוכל לכתוב, למשוך, לפתות דרך גזר ולא רק דרך מקל שכל הזמן רודף אחרינו.
בינתיים רודף אחרינו כל הזמן מקל. מחורבן בית במקדש הראשון אנחנו כל הזמן נמצאים בהתפתחות שלנו תחת מכות, שיש מקל אחרינו שכל הזמן יורד עלינו, וכל הזמן כך מכה.
דודי: זה מורגש, מרגישים ממש כאילו אנחנו עם שכל הזמן רודפים אחרינו עם מקלות ואבנים ואנחנו רצים קדימה. מכבש, מקל וכולי. איך להתחיל עכשיו להפוך את זה?
לעיני כל האנושות, שילמדו כולם שהעם הזה הוא מצד אחד נצחי, מצד שני כל הזמן יסבול מהמכות. ולמה? כי הוא מתנהג לא טוב, ובעקבותיו גם אתם, אומות העולם סובלים. לכן כדאי לכם לזלזל בו, כדאי לתת לו מכות, ממש עד כדי שאתם רוצים למחוק אותו מפני כדור הארץ.
דודי: בשביל מה הוא עושה את זה, למה ככה הוא מראה לאומות העולם את הדוגמה הזאת עלינו, כדי שיחטיפו לנו גם כן? מה העולם צריך ללמוד מזה?
העולם צריך ללמוד מזה שלא להיות כמונו.
דודי: אנחנו רואים שמקבלים מכות אחרי מכות, שרודפים אחרינו עם מקל. איך אנחנו מהפכים את זה? אני רוצה לגשת בצורה הפוכה, אני רוצה לתת ציור יפה, מתוק וטוב שאדם יימשך אליו, שאדם יגיד "אני רוצה ללכת לדבר הזה". מה צריך לעשות כדי להגיע לציור הזה, ולא מה צריך לעשות כדי לברוח מהמכות. יש לך ציור כזה?
כן, לרוץ לפני המכה, שאף פעם המקל לא ישיג אותך. אומנם כל הזמן הוא רוצה להשיג אותך מאחורה, אבל אתה רץ קדימה. יש כאלה הרבה ציורים בסרטים מצוירים.
דודי: אתה רק מלמד אותי לרוץ מהר יותר, להיות מיומן כנגד המכה.
יפה. טוב מאוד. כן, בדיוק ככה. לגרום להתפתחות נכונה ומהירה.
דודי: אני לא תופס. אני אמור להיות אתלט כזה שמצליח להתמודד עם כל המכות האלה שרודפות אחריי, עם כל האנשים שרודפים אחריי עם מקלות.
לא. איך לברוח מהמכות, זה משהו אחר. לברוח מהמכות אתה יכול אך ורק על ידי זה שאתה נמשך לחיבור עם כולם. קודם כל בתוך העשירייה, אחר כך בתוך הקבוצה, אחר כך אתה בתוך העם או האנושות. לא חשוב איך לספר. בקיצור עד שאתה מגיע למצב שכולם נמצאים בחיבוק.
דודי: זה לא שאני רץ לבד, אתה אומר לאט לאט אני מתחיל להבין שאני רץ עם עם שלם. ממש עם שלם רץ ביחד.
עם האנושות כולה.
דודי: עם האנושות כולה. לאן רצים עם כל האנושות יחד?
בינינו. לחיבור בינינו, למרכז שלנו.
דודי: רצים בינינו, למרכז שלנו?
כן, להתחבק יחד, להיות כאיש אחד בלב אחד.
דודי: ומה יש שם בחיבוק הפנימי הזה?
בחיבוק הפנימי אנחנו משיגים את הכוח העליון.
דודי: שהוא, שמה זה בשבילנו?
שהוא כוח האהבה.
דודי: אז אני מצייר בעצם לאדם ציור של מה, של חיבוק ואהבה, זה הטוב.
כן.
שלי: אם ישראלי פותח עכשיו את העיתון הזה, מה הוא צריך להרגיש בעצם?
אני לא יודע מה כלפי העיתון, אמרתי שרצוי, אבל לחלק, לתת, האם היום מחלקים משהו ברחוב? אני לא יודע. אולי אנשים יפחדו לקבל דברים כאלה. זה נהוג היום?
דודי: יש פה נקודת מפנה. אנחנו רוצים להוציא עיתון פיזי או לא?
אני שואל אתכם, אני לא חי ברחוב כמוכם.
דודי: יש ויש. יש גופים שמחלקים, יש גופים שלא מחלקים. יש כאלה שהפסיקו, יש כאלה שממשיכים. יש כאלה שמפחדים לקחת, יש כאלה שלא. הכול מהכול. זה עם ישראל, הכול יש פה.
אני לא יודע, אתם צריכים לבדוק. אני חושב כך, אם העיתון לא יהיה מודפס, אז אנחנו צריכים להשקיע קצת יותר בפרסום, ושהעיתון הזה יהיה עם עשרים שלושים עמודים. ותכניסו לעיתון קובץ של כל מה שאנחנו כתבנו מהמאמרים ומהאמרות הכי בולטות, טובות.
דודי: עכשיו אתה מדבר על דיגיטלי.
דיגיטלי.
דודי: זאת אומרת, אתה מדבר על מוצר שהוא ספרון קטן, מהדורה דיגיטלית לחגים שמכילה את כל סל המסרים שעליהם דיברנו בחצי שנה האחרונה של הקורונה.
שלא מחלקים פיזית.
דודי: לא פיזית. נגיד כל אדם בעם ישראל יקבל לאימייל קובץ מתנה, ספרון קטן עם אוסף מאמרים קצרים, על תיבת המסרים עליהם דיברנו מאז שהתחילה הקורונה.
כן.
דודי: בסדר גמור. מה קורה כשהוא קורא את סל המסרים הזה?
אנחנו לא מוסרים לו סל מסרים, אנחנו מוסרים לו תרופה. תרופה כללית, אוניברסלית, נגד מצבינו בכלל, כולל קורונה בפרט.
אורן: מה אתה חולם שהאדם ירגיש כשהוא יפתח את העיתון, מה אתה רוצה שהוא ירגיש?
אני לא יודע מה שהוא ירגיש.
דודי: מה אתה רוצה שהוא ירגיש?
אני חושב שהוא יבין שיש בידיים שלו שיטה איך לעלות מכל המכות שיש בעם ישראל, מכות של הפנדמיה, מכות חברתיות, מכות של הבריונות הזאת של השכנים שלנו. בקיצור, כל סוגי המכות שאנחנו יכולים להרחיק מעצמנו ולחיות בצורה בטוחה, שקטה, רגועה, אם אנחנו נתחבר בינינו בצורה טובה ויפה למרות כל ההבדלים בינינו, ולמרות כל מה שיש לנו להגיד על השני. כי מיד כשאתה אומר "תתחבר", אתה שומע שכל אחד שופך על השני ממש דליים של אשפה. כאן אתה צריך לעצור ולהגיד "רגע, שתוק, דווקא אתה צריך יחד עם זה, בלי להוציא את זה מעצמך, להתחיל להתגבר על השנאה שלך לחברים שלך, לעם שלך, לקרובים, לכולם. אתה צריך להתגבר על שנאה הזאת, על הדחייה הזאת, ולהגיע לחיבוק, למרות שהשנאה תימשך ותמשיך ולא נורא".
צריך להסביר לו את הכללים האלה. יש לכם כל כך הרבה מה לעשות, כל כך הרבה חומר. תראו מה בעל הסולם כתב בערבות, במתן תורה, בכל הדברים האלה, תעשו מזה סיפורים קצרים, יפים, שיהיה אפשר לבלוע אותם ככה, בקפיצה על כל קטע וקטע. אני שומע שהיום לא רוצים לקרוא דף, או שני דפים, אז תחלקו לקטעים קטנים, שבע, שמונה עד עשר שורות אולי, אבל שתהיה שם כותרת ממש ברורה ותוצאה ברורה, בהבלטה, וכמה שורות באמצע.
דודי: דרך סיפורים אישיים גם כן, דרך דוגמאות קטנות של אנשים?
אני לא יודע, איך שהקהל בולע את זה. אני לא יודע.
אורן: אמרת שהשנאה תימשך ומעליה העם צריך ללמוד להוסיף אהבה?
כן, וודאי. אנחנו לא נלחמים נגד השנאה, אנחנו רק "על כל פשעים תכסה אהבה". כמו כשאתה מחפש פטריות ביער, אז גילית עוד שנאה, אתה מכסה אותה, הולך הלאה, ועוד שנאה, אתה מכסה אותה. אחרת לא תהיה לך אפשרות להביע אהבה.
אורן: שנאה מבחינת פטריות אנחנו מוצאים בשפע, יש לנו סלט פטריות במדינה.
בסדר גמור, סימן שאנחנו מוכנים להתחיל באהבה. אנחנו צריכים קודם כל להתחיל בשמחה, הגענו למצב שאפשר, יש לנו מה לכסות.
אורן: איך מכסים?
באהבה. כל אחד צריך לתת דוגמה לשני איך שהוא עושה את זה.
דודי: אבל אם אתה חושב הפוך ממני אין לי אהבה אליך, שי לי שנאה אליך.
אני לא מצפה מאף אחד יחס יפה אליי, אני מחפש רק מעצמי איך אני אתייחס לשני באהבה. ולכן את כל חגי תשרי אנחנו מתחילים מסליחות, שכל אחד בודק את עצמו עד כמה הוא שונא את השני. ואחרי שאתה מוצא את השנאה, "אשמנו, בגדנו", וכל אלו, אז אתה מגיע, מגיע לך שינוי בראש השנה, ביום כיפור וכן הלאה. אם אתה לא מוצא את הדברים האלה אתה לא נכנס לשנה חדשה, לשינוי.
אורן: אבל הכיסוי הזה של האהבה, מאיפה הוא מגיע? אין בי אהבה למישהו שאני חושב שהוא עושה רע לי, למדינה, לילדים שלי.
נכון. תפתח, תבקש שיהיה לך קשר כזה של אהבה. תנסה.
אורן: בשביל מה?
בשביל מה? כדי לחיות, אתה וזרעך.
נדיה: עולה תחושה גם מהשטח וגם מתוך העבודה המשותפת שלנו, הנשים הכותבות, שהשינוי האמיתי יפרוץ מתוך הכאב של אמא, אותה אמא שכואב לה על הילדים שלה, על בעלה, על המשפחה המורחבת שלה והיא פשוט לא מסכימה לקבל את המצב הקיים. כיצד אנחנו, הנשים, יכולות למשוך את האמא הזו להתחבר תחת המסר שלנו לשינוי?
את אחראית לכתוב לנשים, או מה?
נדיה: אני וכל החברות שלי. כן.
אני לא חושב שיש מסר אחר לאישה לעומת הגבר, רק לכתוב בסגנון שמתאים לאישה. אבל כל מה שדיברנו עכשיו מתאים גם לנשים.
נדיה: אותה אמא שפותחת את העיתון, יושבת מולו ומתחברת, ותפסנו אותה, לאיזו פעולה אני צריכה להביא אותה, מה הצעד הבא? אנחנו לא רוצות להשאיר את זה בגדר עיתון, אנחנו רוצות למשוך אותה בפועל, שהצעד הבא יהיה פרקטי, שהיא תצטרף אלינו.
שהיא תצטרף אלינו, שהיא תספר לכולם שרק אהבה בעם ישראל, ובאיזו צורה אנחנו צריכים להביע את האהבה, ולא סתם מילים, רק על ידי זה אנחנו ניצולים.
דוברת: נדיה היא אחת מצוות גדול של כותבות בעברית, אנחנו מוציאות המון תכנים.
אני רואה אותה פעם ראשונה.
דודי: יש עוד הרבה, באמת צריך לשבח פה, יש עוד הרבה כותבות וכותבים שאולי לא משתתפים כרגע פה איתנו אבל לוקחים חומרים, מעבדים אותם, עושים, באמת כל הכבוד להרבה חברים שנמצאים. אנחנו אולי פה בפרונט ושואלים, אבל באמת כל חבר שמוציא משפט מהרב ומוסר הלאה, כל הכבוד לו.
נורמה: מה צריך להיות המסר המרכזי של העיתון?
אנחנו צריכים לא להסתכל על השנאה, לא על הוויכוחים, על מה שיש בינינו, מי שנזכר על זה שיש בינינו כאלה יחסים רעים אנחנו צריכים להפסיק אותו, ממש, שלא יפתח את הפה. אנחנו צריכים לדבר רק יפה וטוב על הקשר בינינו, על האיחוד שלנו, על היכולת שלנו, על ידי ההתקשרות והתקרבות, להגיע לתיקון הכללי השלם בנו ובכל העולם. זה המסר. אין יותר. רק הפעולה האחת, היא יכולה להוציא את עם ישראל מכל המצב הקשה, ויהיו מצבים עוד יותר קשים, כי ברור לנו למה, וגם כן את האנושות כולה. כולנו יכולים להיפטר מהצרה הכללית אך ורק מפני שאנחנו דואגים רק לחיבור. זהו. ולא לזכור, לא להיזכר ולא להוציא מהפה, ולא באף צורה, שום דבר רע, כביכול שהוא לא קיים.
נורמה: מה זאת אומרת?
את דיפלומטית ואני יכול להסביר לך איך זה נהוג בדיפלומטיה שרוצים לקבור מישהו, פשוט לא מדברים עליו, כאילו הוא לא קיים. נכון שיש דבר כזה? זה הכל. אז תעשו ככה כלפיי הרע שבינינו.
נורמה: מה כל אחד מרוויח אחרי שהוא קורא את העיתון?
כל אחד מרוויח עתיד, נצחיות, שלמות, כל טוב. הוא רואה שיש לפניו ממש אור, עתיד, לעומת מה שיש היום, שהמון אנשים נמצאים בדפרסיה, מוכנים לשקוע בשינה ולא לקום.
נורמה: ואז הם יקבלו רוגע, תקווה, אופק?
כן, פשוט מאוד. זה מה שאת רוצה שיקרה. את לא רוצה להביא אותם לרוחניות, לכל מיני דברים כאלה, פשוט להביא להם ביטחון, חיים טובים, רגועים, בלי וירוסים, בלי שום דבר. לחיות טוב, זהו. לטוס אם הם רוצים, ללכת לכל מקום ולחיות פשוט באספקה חומרית וביטחונית שלמה.
דודי: כותב פה חבר, שכל הרעיון הזה בכלל, כל הרעיון הזה של לכסות באהבה, זה יותר מדי מתוק ונאיבי לציבור הישראלי, "בוא נכסה באהבה". כאילו, איך לתת לזה יותר "בשר"?
זה טיפשי, מה שאומר החבר הזה. טיפשי ביותר, כי אין לנו כוחות להתמודד עם הרע, אלא רק דווקא בצורה כזאת.
דודי: אבל משהו באדם קשה לו אפילו לקבל את זה , כשאומרים "בואו נתייחס באהבה".
תתחיל להילחם. תתחיל להילחם, אתה כבר נלחם אלפי שנים, תמשיך. בסדר. מה יש לך? אין לך שום דבר חוץ מזה. אתה רוצה להמשיך? תמשיך. קח מקל, פצצת אטום, עוד משהו, בבקשה, אין בעיה.
אומרים לך שזאת שיטה. שיטה, שאתה לא מפסיד שום דבר, אלא תראה איך אתה על ידי זה יכול להצליח, אתה לא מטפל ברגע אלא רק מגדיל את הטוב. תעשה. במתימטיקה עושים את זה בהרבה אפשרויות. אתה עושה פעולה, זה שווה אפס, ואז את החצי השני של הנוסחה אתה מתחיל לפתח. זה קורה בהרבה דברים.
דודי: אז העניין הוא יותר להגדיל את הטוב.
בלבד. בלי להתייחס לרע, לא להזכיר אותו בכלל. אתה לא משתמש בזה ככה במשפחה שלך? כשאתם מחליטים, "על זה לא מדברים", מוחקים, מכסים, אין. קורה דבר כזה?
דודי: קורה.
אז מה הבעיה?
דודי: זאת אומרת "לכסות באהבה" זה פשוט לשים רגע את הפשע ואת כל הבעיות בצד ולהתעסק בלהגדיל את הטוב והאהבה.
כן. אנחנו לא תמימים שאנחנו אומרים שאין, אנחנו יודעים שיש, אבל אנחנו בצורה כזאת מטפלים. אחרת אנחנו כל הזמן למעלה מהאוזניים נמצאים בתוך הזבל הזה, שמקללים זה את זה כל הזמן, נמצאים בתביעה זה לזה.
טלי: כדי באמת להעביר את התחושה, את המסר הטוב הזה, שאנחנו הולכים לעתיד טוב, האם נדרשת מאיתנו לסחוף או לבצע איזו פעולה אקטיבית מול החברה? האם זה נכון? או שאנחנו צריכים להתרכז בלהעביר את המסר, לפזר אותו כמה שיותר או באמת לקרוא לפעולה? כי יש ציפייה כזאת מאנשים, לעשות משהו.
מה לעשות?
טלי: למשל, פעם עשינו מעגלי שיח. האם לדברים האלה יש מקום?
אני לא יודע, היום הכול בעייתי. רצוי שאנחנו פשוט נפזר את הדברים האלה באינטרנט בכמה שפות ונשתדל לקדם אותם. אתם רוצים לעשות לזה קבוצות דיון, בבקשה, אבל שוב, לפי הכללים שלנו, מדברים רק על החיבור, ואף מילה שהיא פחות מחיבור.
שלי: כשאני שומעת את הדברים אני חושבת שזה עבורי קפיצה מאוד גדולה מזה שאנחנו רגילים כל היום ללכת ברחוב ולקלל את כולם, בלב שלנו לפחות, פתאום לאהוב. יש איזו הדרגה.
לא לאהוב, מדברים על יחס חיובי, בלי קללות, בלי רע. רק בצורה ניטרלית וטובה.
שלי: אז קודם כל, כל אחד צריך לאסור גם את הדיבור הפנימי הזה נגד אחרים לפחות, בתור התחלה, ואז הוא יכול לחשוב.
נכון.
שלי: בתחילת השיחה דיברנו על ישראל.
אני לא רוצה לשמוע מה שתגידי לי. אני לא רוצה לשמוע על ישראלים, רוצה, לא רוצה, מסוגל, לא מסוגל. רק תביני את היחס שצריך להיות. ותפסיקי לבוא עם כל מיני טענות כנגד, הם לא מתקבלים על הסף.
אורן: מה אתה מאחל לעם ישראל בחג מאחלים חג שמח, מה אתה מאחל?
אני מאחל לעם ישראל שיהיה עם ישראל. להסביר לו מה זה נקרא "עם ישראל".
אורן: מה זה נקרא עם ישראל?
שמשתוקק להיות ב"ואהבת לרעך כמוך", זה עם ישראל. שאנחנו תוצאות משבעים אומות העולם שהתחברנו סביב אברהם לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך". ואם אנחנו מתחברים, אנחנו עם ישראל, ואם אנחנו לא מתחברים, אנחנו שבעים אומות העולם. זה הכול.
דודי: אם אני מסכם את הישיבה, אני מבין שאנחנו יוצאים בחוברת, בגרסה אלקטרונית של אוסף מאמרים, שאחרי הכול אדם שמסתכל ומבין ומתרשם, אנחנו מדברים פה על חיבור ואהבה. צריכים לכסות את כל השברים והפלגים, הכאבים והייאושים באהבה. זה המסר הגדול שאדם צריך להבין אותו.
אבל אנחנו פונים לכל העם ומבקשים שיעשו את זה בפועל, שיעבדו על זה. שאין רע, אין להגיד רע אחד על השני, כל אחד שמדבר רע על הזולת הוא ממש בוגד, הוא ממש לא מזרע ישראלי, הוא לא שייך לעם ישראל, אין לו מקום בקרב העם.
דודי: אין לו מקום כי הוא חושב בלב שלו רע על האחר?
כן. כי ישראלי לא יכול כך לדבר.
דודי: אני מלא רע, אני איש רע, מה מפה?
אז תהרוג את "המצרי" שבך.
דודי: איך הורגים אותו?
על ידי העבודה. בלי זה לא תוכל לצאת להיות ישראלי, לצאת ממצרים. אתה צריך להרוג את המצרי.
דודי: כל מי שיזדהה עם המסר הזה שלהיות ישראלי זה לאהוב את הזולת, והפוך, בוגד זה מי שחושב רע על האחר, אותו אנחנו מזמינים לבוא, לצאת איתנו ממצרים, להתעלות מעל האגו, בוא למערכות שלנו, לארגון שלנו.
אתה יכול להגיד שאנחנו צריכים עכשיו לעשות חשבון נפש בדיוק לפי מה שהכוח העליון דורש מאיתנו. זה העניין של הסליחות, חשבון הנפש, ראש השנה, יום כיפור, סוכות. אלו החגים האלה, שאם אנחנו רוצים לעשות באמת שנה חדשה, שינוי מחדש, אז בצורה כזאת אנחנו צריכים לעשות. הכול מתחיל מבדיקה עצמית וסליחות.
אורן: אמרת קודם להביע אהבה, אבל בצורה נכונה. למה התכוונת כשהדגשת "אבל בצורה נכונה"? מה זאת צורה נכונה של הבעת האהבה?
בלי פלסף, שאני אוהב ולכן אני עושה ביקורת. כמו ששלי רוצה כל הזמן להגיד, שאני אוהבת אבל ככה, אין ככה, ככה מוחקים. יש רק חיבור טוב, נקודה. אבל מה עם הרע? רע, תסתמי אותו.
נורמה: איך להפוך את הימים הנוראים לימים יפים?
ימים נוראים הם חייבים להיות הימים הנוראים, כי באמת אנחנו עושים חשבון נפש והם באמת צריכים להיות כאלו. אבל אנחנו עושים כל מיני תיקונים, שמבקשים סליחה על שלא עשינו בעבר את החיבור בינינו, אחר כך אנחנו עושים בראש השנה את "המלך", שאת הכוח העליון, כוח השפעה, אהבה, מעלים למעלה מראשנו, ואחרי זה אנחנו בונים סוכת שלום.
נורמה: אז איך להתחיל את השנה, שהיא תהיה באמת שנה חדשה, טובה, ברגל ימין?
רק באהבה, רק בחיבור, רק בדברים הטובים. אין רעים בכלל, אין רע בינינו, כלום. זה בכוונה מתעורר בנו כדי שאנחנו נגיע לטוב.
אורן: המילה חג יש בה משהו מאוד משמח, חג, חגיגה, ואילו ההרגשה בחודשים האחרונים שאנחנו באיזה מצב אבל קבוע, אבל, דיכאון, חושך. מה יכול להאיר, אתה רואה איזו חגיגה, ואם כן, במה היא תלויה?
אני חושב שעד כמה שאני רואה את החיים שלי, אני לא רואה חג יותר שמח, תקופה יותר משמחת מהתקופה הזאת. היא נותנת תקווה לכל דבר, גם מה שעברתי וגם למה שאני עוד אחיה אולי כמה זמן. המצב הוא מיוחד, מצב שהוא נותן פריחה, ממנו והלאה אפשר לצאת בשמחה ולגדול.
אני מחבק את כולכם, תהיו בריאים, תכתבו כמה שאתם יכולים יותר קרוב ללבבות. להפטר מכל הרע, מכל לשון הרע, מכל הרכילות, רק דבר טוב על ישראל, ותראו עד כמה שנצליח.
גלעד: אני רוצה לשאול על ההפצה של העיתון, עצם צורת ההפצה שלו. קודם כל רוב עם ישראל יהיה בבית, אז יכול להיות שדווקא כן עיתון פיזי.
האם הם ירצו לגעת בו, זאת השאלה, בגלל ווירוס הקורונה, רק על זה אני מדבר, אחרת ודאי שהייתי אומר להדפיס. זו כל הבעיה, אני לא יודע איך זה מקובל היום, כי כולם מפחדים לקחת משהו ביד ממישהו אחר. אני לא יודע עד כמה זה כך. אני חי בצורה סגורה, אני לא יוצא ואני לא מבין איך אנשים מתייחסים לעיתון או למשהו.
גלעד: מבחינה כלכלית ודאי שכדאי דיגיטלי.
אני לא מדבר על זה בכלל, אין דבר כזה, אני לא מתחשב בכסף. אבל איך קודם כל תחלקו, איך תפרסמו, איך תצאו לכל הרחובות בכל הארץ, איך זה אפשרי?
גלעד: אפשר גם לעשות קבצי קול, להקליט את זה, ואז לעשות את זה בעוד כל מיני צורות, שלא יהיה רק כתוב.
זה בכלל לא עלי, על זה אתם תדברו ותחליטו. מצידי להדפיס איזה מאמר קצר טוב, חזק, בידיעות אחרונות, במעריב, בישראל היום, בעוד כל מיני כאלה, לא יודע כמה זה עולה אבל נגיד.
גלעד: נבדוק את זה.
בהצלחה. כל טוב.
(סוף השיחה)