מאמר 12 – משנת 1991

"הנרות הללו קודש"- ב'

("שלבי הסולם", כרך ד' – מועדים, חנוכה, עמוד 70)

1. מאמר בוקר 21.12.05 – אחרי עריכה

"זאת אומרת, שדוקא בזמן שהאדם הולך למעלה מהדעת, אז באה לו הדעת, ורוצה להפריע לו. ומתחיל להתוכח עמו. והאדם רואה אז, שאין לו מה להשיב. אז האדם רואה את הרע שיש בו, שהוא צריך להתחזקות יתירה, שיהא בידו של אדם להנצל מהדעת של יצה"ר, הנקרא בחינת "יונים". ורואה אז, לפי הרע שמגולה אצלו, שאין עוד כל כך שפל כמוהו, מטעם שהרע מגולה אצלו יותר משאר אנשים. כנ"ל, כפי הטוב שהאדם עושה, אם האדם הולך בדרך האמת, שהוא רוצה לעשות הכל בע"מ להשפיע.

נמצא, בזמן שהאדם זוכה לגדלות ה' אפילו משהו, האדם אינו יודע מדוע עזר לו ה' יותר משאר אנשים. כי הוא מרגיש, שהוא יותר גרוע מכל אנשים שבעולם. ואומר לעצמו, בטח אם שאר אנשים היו יודעים את דרך האמת, כפי שהוא מבין, בטח היו הם אנשי מעלה ולא כמוהו. נמצא, בזמן שהאדם מרגיש קצת גדלות ה', הוא בא לידי שפלות, מזה שה' עזר לשפל כמוהו. וזה שכתוב "בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענותנותו".

לכן בזמן שהאדם אומר לה' "אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים" (תפלת נעילה), שפירוש, בזמן שהאדם מבקש מה', שיקרב אותו, שזה נקרא "נותן יד להתפייסות, וימינך פשוטה לקבל שבים". היינו, שהאדם אומר לה', אני מרגיש את מצבי, איך שאני נמצא במצב של רשע ופושע יותר מכל העולם. וזה באה לו מסיבה שמלמעלה גילו לו את הרע, כנ"ל, שאין מגלים לאדם רע יותר מכפי טוב הנמצא בו.

כמו שפרשנו את מה שאמרו חז"ל "רשעים נדמה להם היצר הרע כחוט השערה, וצדיקים כהר גבוה". ולכאורה היה הדבר צריך להיות להיפך. הרשעים, שלא יכולים להתגבר על יצה"ר, אז הם צריכים לומר, שהיצר הרע כהר גבוה. מה שאם כן הצדיקים, שכן היה להם כח התגברות, היה צריך להיות היצר הרע בעיניהם כחוט השערה.

והתשובה היא כנ"ל, שאין מראים לאדם את הרע שבו, אלא לפי ערך הטוב שנמצא בו."

האדם נותן יגיעה, ולפי היגיעה הוא מעלה את הרגישות שלו למצב שנמצא בו. ואם לא נותן יגיעה אז המצב הוא קבוע, ורואה את עצמו כמו אחרים. במידה ונותן, היגיעה גורמת לו לשתי תופעות. האחת, שהוא בעצמו לא מסוגל לבצע שום שינוי, מחוץ לו. השנייה, הוא מבין שהשינוי צריך להיות לא בחוץ, אלא בפנים, בתוכו. ורואה לאחר יגיעה רבה, שגם בתוכו, הוא לא מסוגל לעשות שום שינויים.

המצבים חוזרים, ואף הולכים ונעשים גרועים. היינו, האדם רואה את עצמו יותר ויותר גרוע. כי בצורה טבעית לפי היגיעה, האדם חושב שהוא צריך להיות יותר טוב. אבל רואה שלעומת האור המקיף שמתגלה, הוא גרוע יותר. ולא רואה עצמו לעומת "משהו", כי האור המקיף הזה נסתר ממנו. ואם היה רואה את עצמו כלפי הבורא, אז היה מבין שיש בכך קביעה של מצבו היחסי, "הוא" כלפי ה"בורא המתגלה". שמביא לו, קני מידה אחר, כדי שיראה עד כמה עליו להתקדם.

אבל מפני שהבורא נסתר, האדם רואה רק צד אחד, את עצמו, כיותר גרוע. כיוון שלא רואה את מצבו לעומת האור הנסתר, נראה לו שהוא הולך ונעשה גרוע. לא שהגילוי מתגבר, אלא מצבו יותר גרוע.

ומתוך זה שהאדם מבין עד כמה הוא לא מסוגל לשנות את המצב לטובה, אז מתחיל לראות שהכל תלוי ב"משהו". הוא לא רואה ולא מרגיש את הבורא, ולכן קשה לו לתלות את המצבים שלו, את העזרה, במישהו שנסתר ממנו. ובכל זאת, מפני שמגיע לענווה, לשפלות, לייאוש מכוחותיו, כנגד זה מתחיל, לא להרגיש בפועל, אלא לתאר לעצמו, שיכול להיות שהעזרה כן תבוא מבחוץ, מחוץ לו. כי לא מגלה בתוכו שום אפשרות להשתנוֹת בכוחות עצמו.

ואם האדם מתחבר עם הקבוצה בצורה נכונה, הוא מקבל ממנה "ערבות", ומבין שזו דווקא עזרה מלמעלה, שמגיעה אליו בצורה אלטרואיסטית, בהשפעה. שאם לא ילך בדרך של השפעה לאחרים, הוא לא יוכל ליצור בתוך עצמו את כוח ההשפעה, וזה נקרא שהוא מקבל את הכוח הזה "מלמעלה".

מלמעלה האדם לא מקבל כוחות מוכנים. ורק על פי היגיעה שעושה בכיוון התחברות עם האחרים, הוא בונה בתוכו את המצב הנקרא "רוחניות", "השפעה". ונכון שאין לו את המעשה עצמו, אבל היגיעה שלו לכיוון הנכון, היא שבונה את ההכנה כך שמלמעלה האור יגמור עבורו את המעשה. שזה נקרא "ה' יגמור בעדי". עם זאת חייב להיות מצד האדם המעשה, התנועה הנכונה. והוא יכול לבצע אותה רק בקבוצה.

ועד כמה שמתקדם בעבודה בקבוצה, כלומר "נותן יגיעה", הוא רואה שלא מסוגל לבצע גם את זה. שיש לפניו הר גבוה. ועבור מה נותנים לו את ה"הר הגבוה"? כדי שעכשיו הוא יזדקק לה', לכוח הרוחני העליון. שירצה לקבל דווקא אותו, למרות שלא נמצא בתכונה זו. והאדם מתוך שעושה יגיעה נכונה בחברה, שמוכן להיות ענף ולוותר על עצמו, הוא מגיע לכך שמשתוקק לעזרה מלמעלה. כי מבין שבטבע שלו התכונה הזו לא נמצאת. ואז הוא כבר ראוי לכוח הרוחני, ומגלה אותו בתוכו. זה נקרא "מצאתי".

"מטעם, כדי שיהא הטוב ורע מאוזן. לכן צדיקים, שיש להם הרבה עליות וירידות, כל הירידות הן מצד היצה"ר. לכן מהרבה ירידות נעשה "הר גבוה"."

וככל שהאדם מתייגע, נראה לו שכבר מגיע לאיזה הישג. ופתאום מתגלה לו במקום ההישג, במקום משהו טוב, שהוא מתאר לעצמו, ההפך. אכזבה מהכוחות שלו, מתוצאות היגיעה, מעצמו. והוא מרגיש בכל פעם גרוע יותר. ואז יוצא שלפי הרגשתו, האכזבות, היציאות, הנפילות, מרחיקות אותו כביכול מהמטרה, והן מתקבצות למושג "הר גבוה לפניו".

"ומילת "הר" יש לפרש הרהורים. זאת אומרת, מכל הרהור, שהאדם מהרהר אחרי מדתו של הקב"ה, שאינו מאמין בהשגחתו יתברך, שהוא טוב ומטיב, זה נקרא "הרהור רע"."

אצל האדם, המצב, המעשה, והיכולת שלו, פשוט אינם מחוברים עם העזרה שהוא מקבל. לדוגמא, אדם שרוצה לרזות, הוא משתדל לאכול פחות, לעשות דיאטה ואיזה פעילות גופנית, ומה לא. שומע עצות מכולם, ובמקום לרזות הוא משמין. ולכן מחליט לפעול ההפך, ולאכול כל מה שבא לו, כי לא אכפת לו מכלום. וגם אז הוא משמין. לא מצליח לרזות לא כך ולא כך.

כי עד כמה שהאדם משתדל בכל האמצעים, הוא רואה שלכיוון אליו רוצה להתקדם, הוא לא מסוגל. וכביכול לא נותרו שום אמצעים בידיו. אבל מתוך ההתאמצות הנכונה, האדם מתחיל לבנות כלי, ומתחיל לראות צד שלישי שלא היה קודם. כי אנו לא מסוגלים לראות את הצעדים הנכונים בהתקדמות. וכאשר רוצים להתחבר אחד עם השני, מעל הכוח שלנו, אפילו שלכאורה אף אחד לא צריך זאת, אנו בונים מתוך המאמצים האלו את "ההבנה כנגד". שיש כאן חוץ מהאדם שאוכל, או שנמצא בדיאטה, צד שלישי, איזה כוח עליון.

והאדם "רשע" או "צדיק", עושה מעשים טובים או מעשים רעים, נופל או עולה. בסופו של דבר מכל המצבים האלו, ולא מהמצבים בעצמם בעליות או בירידות, אלא מהפער ביניהם שהאדם משיג, נבנית רגישות מסוימת שלא היתה בו קודם. מה שנקרא "כלי חדש", כלפי הבורא. שקודם לא היה בתמונה שלו כלל. וכך הוא משיג שיטה אמיתית לתיקון, "להיות רזה". זאת אומרת, היגיעה של האדם פותחת ערוץ שבלי העליות והירידות, בלי ההרהורים, בלי ה"הר", לא יכולים לראות אותו.

"לכן אצל צדיקים היצר הרע הוא נעשה הר גבוה. מה שאם כן אצל רשעים, שאין להם עליות וירידות, מטעם שאי אפשר לקבל ירידה מטרם שהאדם עולה, כמו שבארנו בענין חלום יעקב, שכתוב "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", שהיה צריך לומר מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים".

אלא בבחינת עבודה, כל אנשים באו לעוה"ז בתור לקיים שליחות של הבורא. ו"מלאך נקרא שליח". לכן מקודם צריך לעלות בדרגת עבודה, שמרגישים קצת התקרבות ה'. ואח"כ אפשר להיות ירידות. לכן רשעים, שאין להם עליות, ממילא אין להם ירידות. ובאמת למה אין הם עולים. זהו מטעם, שהיצר הרע מפריע להם לעלות. לכן הם נשארים בהיצר הרע שאינו אלא כחוט השערה."

רואים זאת אפילו בתלמידים מתחילים שבאים. הם "דלוקים", רעננים, מלאי כוחות, מוכנים לכל דבר, וזה נמשך כמה חודשים. ולאחר מכן מתחילים פתאום להרגיש את עצמם ריקניים, אין אוויר, אין מרץ, אין כלום. זו הירידה הראשונה, שעוד לא מרגישים כיצד ולמה הגיעה. ואם ממשיכים אז שוב יש איזו התעוררות, ושוב ירידה, ושוב התעוררות שמשיגים בכוח, בקושי רב, ושוב ירידה. ומכל המצבים הללו הם מתחילים לראות שמצבם אנוש.

וכאן מתחילה נקודת המשבר. ואז או שמבינים שצריכים להמשיך ביגיעה, עד שיהיה להם דחף והבנה, ואיזו התייחסות לבורא. או שאלו שמצבם אנוש הולכים הביתה, כי מתייאשים שאינם מצליחים ונמאס להם, הדרך הרוחנית אינה מה שציפו לה, ולא מושכת אותם יותר. וגם ישנם מקרים שהאדם מוצא לעצמו איזה תחביב כביכול בתוך הקבלה, נישה כלשהי, ונכנס אליה, ויכול כך להיות בצורה מוקפאת כל החיים. ורק נדמה לו שהוא מתקדם.

וכאן צריך את כוח החברה. כוח החברה צריך להיות גדול, שינענע את האדם, יוציא אותו, ולא יסכים לכך שהוא נמצא בהקפאה. אמנם יכול להֵראות שהאדם עושה דברים גדולים, ופועל. אבל ייתכן שפועל בגשמיות, ועוזר לכולם במומחיות הגשמית שלו, במה שלא שייך לפנימיות, ובפנימיות הוא לא זז. אלא נמצא כמו קופסת שימורים, ולא מוסיף אלא ההפך, גורע.

כלומר, צריך לראות לֵמה העליות והירידות האלו, מביאות את האדם, והאם האדם בורח מהן. אם למרות שמפחד מירידות, הוא מסוגל להמשיך בהן, הוא נקרא "גבר", "גיבור", מקבל כוח התגברות. וישנם כאלה שבורחים הביתה, או שנמצאים במצב תת הכרתי, שלא מזמינים, אלא מעכבים על ידי המעשים שלהם את הירידות. רק שלא יבואו.

ולכן לא נותנים יגיעה בצורה הנכונה, אלא מסתובבים סביב זה סחור סחור, ובזה גומרים את כל ההתקדמות. וצריך לשים לב, שיש השפעת הקבוצה על כל אחד ואחד שלא יישאר כך, גם בגלל עצמו, וגם בגלל שהוא נעשה לקבוצה כמשא כבד. כי אם הקבוצה לא תהיה "כאיש אחד בלב אחד", לקראת מטרה אחת, היא לא תצליח.

"לכן צדיקים, שיש להם הצורה אמיתית של הרע, לכן בזמן שה' עוזר להם, הם מרגישים את שפלותם, שהבורא קירב אותם. וזה נקרא כמו שכתוב "מאשפות ירום אביון". שפירוש, שהאדם אומר, בזמן שהייתי נמצא באשפה, ונהנתי ממה שכל בעלי חי לוקחים את מזונותיהם, היינו מאשפה. וזה שכתוב "במקום גדלותו של הקב"ה, אתה מוצא את ענותנותו".

אולם יש לפרש זה, כנ"ל, שאין להאדם לומר עתה, שכבר זכיתי לבחינת גדלות ה', כבר אין אני זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת, היות שכבר יש לי על מה לבנות את העבודה שלי, על בסיס שזכיתי עכשיו לגדלות ה'.

אלא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להיות זהיר, בזמן שהוא זוכה לאיזו התקרבות מצד ה'. שאל יאמר, שעתה הוא יודע, שכדאי לעבוד עבודת הקודש, בגלל שהוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. אלא האדם צריך לומר, עתה אני רואה, שכדאי לעבוד למעלה מהדעת, כי דוקא ע"י זה שאני רוצה ללכת למעלה מהדעת, ה' נותן לי קצת התקרבות אליו.

לכן הוא מקבל ההתקרבות הזו בתור סימן, שהוא הולך בדרך האמת. לכן הוא מקבל עתה, שמהיום והלאה לא ירצה לקבל שום עבודה בתוך הדעת, אלא הכל למעלה מהדעת. נמצא, שאין הוא לוקח התקרבות ה' בתור בסיס, שעל זה הוא אומר, שכדאי להיות עובד ה', היות שיש לי כבר בסיס. אלא להיפך, שמהיום והלאה הוא יעבוד רק למעלה מהדעת."

מהיכן תהיה לאדם התעוררות? רואים שבמשך החיים של האדם, לפני שמגיע לקבלה, אם התעורר למשהו, אז התעורר על ידי דחף פנימי כלשהו, או שאמרו לו מבחוץ, ראה משהו באיזה מקום. כלומר, יש לאדם שני מקורות להתעוררות. או פנימי או חיצוני. ואם האדם לא מגלה שמבפנים הוא יכול להתעורר, אז יש לו בזה סימן ברור, שרק החברה יכולה לעורר אותו.

ולכן אם מדברים על תרדמה, על הרגל, על זה שהאדם בורח בצורה טבעית ובלתי הכרתית, מהדרך, מההשתוקקות, מליצור את הקישוי למטרה, כי בעצמו לא מודע להיכן שנמצא, אז הוא חייב לעורר את הקבוצה בצורה מכאנית, בכל צורה שהיא. כלומר, ללא רצון וללא לב, העיקר לנענע את הקבוצה. וכאשר הקבוצה בחזרה תשפיע עליו, הוא יקבל את ההשפעה שלה ברגש, ובשכל, וזה ינענע אותו, וכך יתעורר להתקדמות.

האדם לא צריך לחכות עד שתבוא איזו התעוררות מבחוץ. היינו, מלמעלה דרך ההתעוררות הפנימית שלו. מה שנקרא "הבורא מעורר אותו", שהאדם מרגיש פתאום שמשהו משתנה, ומתחיל להאיר לו משהו מעניין ומושך. אלא האדם חייב בצורה מלאכותית לעורר את הקבוצה, להשפיע, ללחוץ עליה שהיא תשפיע עליו בחזרה, ותעורר אותו. אחרת הגוף שלו, השכל שלו, הלב שלו, ימצא לעצמו איזו נישה, מקום רגיעה, ובזה הוא יגמור את החיים.

וזה לא תלוי באדם, זה פשוט כך יקרה. וקורה עם כל אחד ואחד. לכן כתוב "או חברותא או מתותא". ועוד פסוקים נוספים במקומות רבים שקוראים בהם על החברה. כי לעורר את האדם זה התפקיד המיוחד של החברה.

"וזה שכתוב "במקום גדלות של הקב"ה, אתה מוצא את ענותנותו". כלומר, במקום גדלותו, היינו במקום שהאדם משיג קצת גדלות ה', שם אתה צריך למצוא את ענותנותו. כלומר, ששם במקום שהאדם מוצא את גדלותו של הקדוש ברוך הוא, האדם צריך למצוא את ענותנותו של האדם, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, הנקראת "שפלות", "ענוה".

היות שבחינת אמונה היא בחינה שהיא למטה מחשיבות. לכן אמונה נקראת בחינת "מטה". זאת אומרת, שבזמן שהאדם מוצא גדלות ה', האדם צריך לחפש ולמצוא מקום לעבוד בבחינת אמונה, ולא בבחינת מה שהוא מצא מקום גדלות ה'.

היות שהאדם צריך לומר, זה שזכה קצת למצוא מקום לגדלות ה', הוא מטעם, שהלך מקודם בבחינת אמונה, שנקראת בחינת "מטה", בחינת "שפלות". לכן הוא ממשיך ללכת בדרך הזו, שהיא אמונה למעלה מהדעת. היות שהוא רואה, שדרך זו היא דרך אמת, והוכחה לזה שדוקא ע"י הכנה זו ה' מקרב אותו אליו.

וזה שכתוב "יונים נקבצו עלי, וכו', ופרצו חומת מגדלי". שענינו הוא, שהאדם צריך לשמור את החומה הזו, הנקראת "אמונה בה' למעלה מהדעת". כלומר, שאין לאדם לחכות עד שהוא יבין שכדאי ללמוד, וכמו כן שכדאי להתפלל, וכדומה. אלא שלא יסתכל על מה שהדעת מיעץ לו. אלא הוא צריך ללכת לפי שהתורה מחייבת את האדם. כן האדם צריך להתנהג. ורק על דרך זו, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", האדם יכול לזכות לדעת דקדושה.

והעיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת."

צריך ליצור כלי, חיסרון, שתהיה לנו יכולת ללכת נגד השכל, נגד הרגש, נגד כל העובדות שכביכול מתגלות ברצון לקבל שלנו. והרצון ללכת קדימה לקראת הבורא, למרות הטבע ומה שמתגלה בטבע, יכול להיות רק מתוך הכרת גדלות הבורא, שהוא נסתר. והמשיכה אליו יכולה לבוא רק מתוך השפעה חברתית על האדם.

"כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף.

כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בע"מ להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

הבקשה של האדם לא צריכה להיות "תן לי", אלא "תן לי אפשרות להשפיע". כלומר, שהחיסרון שיש לאדם עכשיו יישאר, שלא יתמלא בשום דבר. כי אם יתמלא זה נקרא שהוא מקבל מה שהוא רוצה. ובין אם מבין או לא מבין, מרגיש או לא מרגיש, הוא בכל זאת רוצה בתוך הדעת. לכן, הוא מבקש שיהיה לו כוח למעלה מהדעת, היינו, שיישאר לו החיסרון הזה והוא יקבל כוח נוסף מחוץ לו, להשפיע. לא מבקש רוגע, מנוחה, מילוי, אלא מבקש ההפך, כוחות נוספים להשפיע. ואת הרוגע שלו, הרגשת הקבלה ממה שמבקש, הוא משאיר לגמרי מחוץ לבקשה.

שאלה: האם האדם מבקש שהחיסרון הנוכחי לא יתמלא, או שהוא עוזב אותו בצד ומבקש כוחות?

רב: אם יתמלא החיסרון הנוכחי, זה נקרא שמבקשים "בתוך הדעת". לא חשוב איך ומה האדם מבקש שיתמלא, המילוי הזה יהיה בתוך הדעת. הוא יהיה כדי שהאדם ירגיש את עצמו מלא, רגוע. אבל האדם, בזמן שמבקש להיות למעלה מהדעת, אין לו חיסרון לזה. אלא הכלי בא יחד עם האור, הרוחניות, ההשפעה. והחיסרון הקודם נשאר כמו שהוא. כדי שהאדם לא ישלה את עצמו שהולך לקראת זה שיהיה לו טוב, ושהבורא ימלא אותו במשהו, ולאחר מכן יגיע לרוחניות.

והסימן שהאדם מבקש את הדבר הנכון שמחוץ לו, צריך להיות שמחה. כלומר, הכין את עצמו נכון לקבלת כוח האמונה, ההשפעה. והוא מבקש להישאר במצב שמרגיש נחנק וריקני, ומעליו להיות בכוח ההשפעה. שהריקנות והתסכול יישארו, בתוך הרצון לקבל, שיסבול. והוא מעליהם מבקש את כוח ההשפעה. וזה שהאדם מבקש את כוח ההשפעה ומוכן אליו, למעלה מהרגשתו ודעתו, זה מביא לו שמחה.

(סוף מאמר בוקר)

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישיכדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

עם יערה כהן - חלק ממך

עם יערה כהן - חלק ממך

עם יערה כהן - חלק ממך

קבלה מדיה© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

קבלה מדיה
© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם