מקובלים כותבים
לימוד בעשיריות - 5
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 13.10.14 – אחרי עריכה
בן ציון: חכמת הקבלה צריכה לרדת עד המקום הכי נמוך שיש בכוכב הזה, בארץ, עד הדיוטה האחרונה, עד לכל גרגיר וגרגיר. האור צריך להתפשט ולהיות בכל מקום ומקום.
חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא, הכוח הכללי שמחזיק את כל הטבע. לכן לא שהוא צריך להגיע לכל גרגיר, לכל פירור ולכל אטום, הוא נמצא בכל מקום, הוא צריך להתגלות רק כלפי האדם.
זאת אומרת בגילוי הבורא, אנחנו לא משנים שום דבר בבריאה, אנחנו משנים רק את התפיסה שלנו. גם את עצמנו אנחנו לא משנים, גם מסביבנו שום דבר לא משתנה. כמו שכתוב, "ואכלתי ישן נושן", העולם לא משתנה. תפיסתנו היא שמשתנה, ואנחנו מגלים שאנחנו נמצאים בעולם הרבה יותר עשיר, עמוק, שקוף, שבעולם הזה פועלים כוחות, אבל אנחנו אלה שמגלים. כמו שבלי משקפיים, מה אני יכול לגלות, אני בקושי רואה שיש לפניי מישהו. אבל כל מה שיש כאן מסביב, המצלמות, הקירות, את כל זה אני לא מגלה. אבל אם אני מרכיב משקפיים אני מגלה. שום דבר לא השתנה חוץ מאשר כלפיי, במודעות וברגש שלי. אני כן השתנתי, כי אני תופס עכשיו את העולם החדש, ובהתאם לזה אני יכול לפעול, לעשות משהו. אבל מחוץ לתפיסה שלי, כלום לא השתנה. לכן זה בעצם מה שקורה לנו עם גילוי הכוח העליון הזה, הכוח הכללי שמנהל את כל המציאות.
בן ציון: האם התפתחות התפיסה של אדם, שינוי המודעות שלו, היא אפילו איזה תהליך קוסמי, משהו שמתרחש לאורך שנים, אלפי שנים, עד שהתפיסה הזאת מתפתחת?
אנחנו נמצאים באיזו מציאות ומתחילים לחקור את המציאות. ואז אנחנו רואים שגם לפנינו היו אנשים כמונו וגם אנחנו, ואנחנו רוצים לדעת באיזו מציאות אנחנו קיימים. ואז אנחנו חוקרים את המציאות ואומרים, שהמציאות הזאת עברה כך וכך שנות ההתפתחות, ארבע עשרה מיליארד שנה התפתחות, ועכשיו אנחנו נמצאים באיזה מקום, באיזו נקודת זמן. ואנחנו חוקרים, איפה אנחנו נמצאים, בשביל מה אנחנו נמצאים, מה קורה איתנו, מה באפשרותנו לעשות. זה הכל כלפינו.
כי אנחנו תופסים את המציאות ככזאת. אם הייתי בתכונות אחרות, יכול להיות שהייתי מרגיש משהו אחר לגמרי. לא כוכבים ולא כדור הארץ, ולא אני ואתה, ולא דומם, צומח, חי ומדבר, בני אדם. הייתי תופס את הכל בצורה אחרת, כי הכל מתגלה לפי התכונות שלי, לפי החושים שלי.
בן ציון: מה זה אומר שאותו הכוח מתפשט, מה זה אומר התפשטות האור במובן התודעתי של האדם?
שאני מרגיש שהכוח הזה פועל בצורות יותר ויותר עמוקות ברצון שלי. ואז מזה הרצון שלי משתנה יותר ויותר. והתהליך הזה, שבו הרצון שלי משתנה על ידי אותו כוח עליון שנקרא "האור", התהליך שאני עובר, נותן לי את הרגשת הזמן.
ואז, מתוך זה שאני משתנה, אני מסתכל סביבי ורואה שהעולם משתנה. ואז יש כאן בעיה. האם אני משתנה, או העולם משתנה? זה כמו נניח כשאני יושב ברכבת, אז יש לי בעיה, האם מה שאני רואה מהחלון זז, או שאני זז כלפי מה שנמצא מעבר לחלון?
בן ציון: אי אפשר לדעת.
זה הכל יחסי. כך אנחנו נמצאים בעצם כלפי העולם. והאמת היא, שהכל נמצא בנו והכל משתנה בנו, העולם לא משתנה. אלא שמשינוי התפיסה שבנו, התכונות שבנו, נראה לנו שהעולם מקבל בכל פעם צורה אחרת. והוא מקבל כל פעם צורה אחרת, אבל כלפינו.
בן ציון: מה מיוחד בזמן הזה שאומרים שהאור, שחכמת הקבלה כביכול מתקרבת, היא מגיעה מרחוק והתקרבה אלינו כל כך קרוב ועכשיו אנחנו צריכים לעלות?
הכוח העליון פיתח את הרצון לקבל שלנו והביא את הרצון דרך דרגות הדומם כשפיתח את היקום, הצומח שעל פני כדור הארץ לפני כשני מיליארד שנה, אחר כך החי ואחר כך המדבר, לפני כמה מאות אלפי שנים, כשהתחלנו להתפתח מהקוף. ובאמת כך כתוב בחכמת הקבלה, האר"י הקדוש כותב שהאדם נוצר מן הקוף, התפתח מהקוף. לא לפי דארווין, הוא כתב את זה בספרו "עץ החיים" כמה מאות שנים עוד לפני דארווין, וכך אנחנו לומדים את זה.
בן ציון: האם בעידן שלנו היום של הפצת חכמת הקבלה, אנחנו עוזרים לאור להתפשט?
אנחנו יכולים להקל כאן על דרך ההתפתחות שלנו. אותו הכוח הפנימי שכל הזמן פועל וכל הזמן משתנה, הוא משנה בנו רצונות. ואז אנחנו כל הזמן נדחפים אל המצבים המתקדמים. אבל ההתקדמות על ידי הכוח הזה, אמנם הוא כוח כללי, כוח אוניברסלי, כוח טוב ומיטיב, אבל כשהוא לוחץ על האגו שלי, על הרצון לקבל כדי שאני אתפתח, אני לא מרגיש שזה טוב. זה כמו כשההורים לוחצים על הילד העצלן שלהם כדי שילמד. והוא לא רוצה ללמוד, הוא רוצה לשחק, זה דבר ידוע.
אנחנו נמצאים בדיוק באותו המצב, אנחנו לא רוצים להתפתח. אני רוצה לראות טלוויזיה, לשחק במחשב, כדורגל וכן הלאה. מה שנקרא, להיות כמה שיותר חופשי. ואותו כוח עליון שבתוכנה שלו, בתוכנית שלו, יש כבר מראש את המטרה לזה שאני חייב להגיע למצב המושלם, הוא לוחץ עלי והוא לוחץ חזק. ואז כל החיים שלי, כפי שאנחנו רואים מהם החיים, אני סובל בעבודה, אני סובל בבית, אני סובל עם ילדים, סובל במשפחה, עם הקרובים, עם הרחוקים, עם כל הסביבה, עם כל הבטחון, עם כל העולם. בכל מקום אני מרגיש לחצים ולחצים. החיים קשים. זו השפעה מאותו כוח עליון שרוצה לקדם אותנו.
אבל יחד עם זה, כשהוא לוחץ עלינו הוא אומר, "אני לוחץ עליך, כדי שאתה תתקדם למטרה שאני קבעתי בשבילך שהיא הטובה ביותר. עכשיו אין לך שכל להבין שזה לטובתך". ממש כמו ההורים כלפי הילדים, בדיוק כמו שאתה אומר לבן שלך. "אבל", אומר אותו כוח עליון, "אני נתתי לך אפשרות, הזדמנות להבין אותי, ללכת איתי, לסדר את הדברים בצורה יפה. לא רק על ידי המקל שלי, אלא על ידי זה שאתה תרגיש, תבין איך אפשר לגלות התפתחות יפה, טובה". זאת אומרת במקום דרך היסורים, דרך תורה.
מה זה דרך תורה? שאתה מתחבר עם אנשים אחרים במעגלים, ואתה מברר יחד איתם, "איך נוח לנו להתחבר, איך נוח לנו להתקדם, איך נוח לנו להיות אדיבים, יפים, מחוברים זה עם זה בצורה יפה". כי זו בעצם צורת ההתפתחות שהאור העליון, שהבורא, רוצה להשיג בנו. אז אם אני נכנס למעגלים, ובתוך המעגלים האלה אני משתדל להיות מחובר בצורה יפה עם האחרים, משתדל להתעלות מעל האגו האינדיווידואלי שלי, שאני מבודד את עצמי, מרחיק את עצמי מכולם, שאני וכבודי במקומי, אם אני מתחיל להשתתף כך במעגלים, בזה אני מקל בהרבה את כל התהליך שאני צריך לעבור. פתאום אני רואה שהכל מסתדר. כשאני עושה בערב מעגלים עם כמה אנשים, פתאום האישה לא לוחצת עליי, הילדים מצליחים יותר בבית הספר, המנהל בעבודה מתייחס אלי יפה.
בן ציון: מה קרה?
כי אין צורך בלחץ מהם עלי, מפני שאני הלכתי בדרך של התפתחות פנימית. כל הלחצים האלה היו רק כדי להזמין בי התפתחות.
בן ציון: עליתי על איזה גל חדש?
כן. אני התקדמתי לאותו כיוון שהבורא כיוון אותי והציב לפניי. ואז אני לא צריך את כל הצרות האלה מבחוץ. תאר לעצמך אם עם ישראל היה יושב בעיגולים האלה, אז אין מלחמות, אין אינתיפדות, אין שונאים מכל פינה שצועקים עליך "יהודים" ועושים כל מיני מחאות.
בן ציון: למה? מה השתנה?
כי בשביל מה להפיץ עליך כל מיני לחצים וחיים קשים כאלה, אם אתה הולך ומתקדם בכיוון הנכון.
בן ציון: מה השתנה?
אותו כוח עליון, הרי רק כוח אחד פועל בעולם, אין עוד מלבדו. אז אתה פתאום מגלה שאין עליך שום לחץ, הכל כל כך יפה וטוב. רק בפתרון האחד הזה, הפשוט, שאני אשב עם עוד כמה חברים שלי סביב שולחן עגול. נשב בחצר של מישהו עם בירה, או על חוף הים ונדבר. אבל צריכים רק לדבר לפי כללי המעגל, וזהו. ובזה אנחנו עושים כאלה תיקונים גדולים בעולם. ופתאום לא לוחצים ולא באים ולא זורקים עלינו קסאמים ושום דבר. זה באמת יכול להיות? לא שזה יכול להיות, אלא שאתה תראה את זה בחוש, שבצורה כזאת אתה משנה את כל המציאות.
בן ציון: אז ברמה הציורית והרגשית זה נשמע "וואוו" ופנטסטי, אבל אני מבין שיש פה איזה תהליך.
אין פה שום דבר. אתה שואל, איפה נמצא כאן הטריק שצריך להיות.
בן ציון: זה לא טריק, אני מבין שזה כמו בפיסיקה, אתה לוקח עדשה והיא מרכזת את כל האור אליה.
בדיוק זה מה שאתה עושה. אתה העדשה הזאת, בזה שאתם מתחברים יחד במעגל. זאת העדשה. זה הרדאר שלך.
בן ציון: אז בזה המעגל מושך אליו את אותו האור.
ואז הוא מתפזר דרך המעגל לכל הקרובים, לכל הרחוקים, לכל האנשים שנמצאים אתנו בחיבור. ואנחנו נמצאים עם כל בני האדם בחיבור. אפילו עם כל העולם. אתה יודע, שדרך חמישה אנשים שאני מכיר, אני נמצא במגע כביכול עם כל אדם בעולם. אז אתה בזה מחייה את כל המערכת האנושית, ולכל האנושות נעשה מזה כבר טוב. לא מיד, ולא נפטרים מכל הצרות מיד, אבל אתה יכול לראות את זה בחוש. זו חכמה פרקטית.
אתה מבין שאתה כקוסם, כמישהו שמזמין איזה כוח עליון, ומנהל אותו שהוא יסדר לך את כל העולם. זה נקרא "נצחוני בני"1. אז אתה מבין שאותו כוח עליון פועל עליך בכוונה בלחצים, כדי להזמין ממך יחס אליו. שאתה תזמין אותו, שהוא יפעל עליך שתפעיל אותו כנגד אותם הלחצים שהוא הכין. אם אתה לא רוצה אותו לקבל בצורה טובה, אז הוא מתחיל להציג את עצמו בצורה הרעה.
בן ציון: אתה יכול לעזור לנו להבין את התהליך לא בצורה רגשית, אלא בצורה יותר מדעית, סכמתית. ואם היה לי מקור אחד, שעכשיו שׂמתי עדשה ומשכתי אותו, ריכזתי אותו אליי, ולפני כן, לפני שעשיתי את העדשה הזאת, הוא סנוור אותי? איך הכוח הזה פעל, איך הוא התפשט?
הוא פעל על כולם ללא שום חיבור, ואתה מרגיש אז את הכוח הזה שהוא מעורר מצב אנטי חיבור, ואז אתה רואה שאתה לא יכול להסתדר, אתה לא יכול לעשות שום דבר בעולם. הכל מחובר לא נכון. אין קשר בין האנשים, אין קשר בין המפעלים, אין קשר בין הממשלות, בין המדינות, בין העמים, ומתוך זה תראה איזה בעיות יש. אין קשר במשפחה, אין קשר בין ילדים והורים. חוסר קשר, זה מה שהכוח הזה מעורר. זה נקרא ה"אחוריים" שלו, או נקרא כוח "פּרעה".
אבל, אם אתה מסדר את זה בצורה שהוא יאיר, זאת אומרת שיירָאו "פניו" אז אתה מושך אותו על ידי חיבור עם האחרים ואז הכול מסתדר. נעלמים כל הניתוקים בין בני האדם, בין המדינות, בין כולם, וכולם הופכים להיות כאגודה אחת. ואת זה אנחנו צריכים לעשות, עם ישראל חייב את זה לממש.
בן ציון: מה עושה הפצת חכמת הקבלה לאור, היא מניעה אותו?
היא נותנת לכל אחד בעולם הזדמנות גם כן להתקשר ולהתקרב לאותה צורת העיגול שכולנו צריכים לקבל. כי צורת העיגול היא הכי דומה לאור העליון. שוויון, ביטול, חיבור, לפחות את זה. אם אנחנו משתדלים כך לממש את עצמנו, אנחנו מגיעים למצב של התקרבות לאותו אור עליון, ובמידה הזאת הוא פועל עלינו. והפעולה שלו עלינו היא כבר חיובית. הוא מתקן עוד יותר את הקשר בינינו וממלא אותנו, ואז אנחנו מרגישים חיים ברמה אחרת, בממד אחר.
בן ציון: בדרך כלל כדי להרגיש כוח מסוים, אני צריך להוות התנגדות אליו כדי להרגיש את הפעולה שלו עליי. למשל, אם אני קופץ למעלה אני מרגיש שמשהו מושך אותי למטה. איך כאן אני מעורר את האור, אני לפני כן צריך להרגיש איזושהי התנגדות?
כמעט ואין כאן שום התנגדות כי אתה לא פועל לבד, אתה פועל יחד עם האחרים, ואז כל התהליך שלך זה כמו חוויה נעימה מאוד.
בן ציון: את מה מדליק האור הזה?
הייתי אומר שהוא עושה במיוחד חיבור במקום הנתק. הוא מביא לך פתרון במקום הספקות. ואז אתה מרגיש כאילו נגולה ממך אבן שהיתה קשורה לצוואר, ללב, לרגליים. שאתה פתאום רואה, פתאום מרגיש, פתאום כל כך קל.
בן ציון: מה זה כוח האגו שאנחנו אומרים שהוא מתנגד להתפשטות האור, שהוא חוסם?
כוח הפירוד.
בן ציון: אבל אתה אומר, שיושבים במעגל והאור מגיע.
כי על ידי עצות הרב"ש אנחנו מבטלים את הפערים בינינו, ומשתדלים להתקשר יותר, להיות יותר קרובים זה לזה. ופתאום אנחנו מגלים שעל ידי קצת נטייה לחיבור, נטייה מלאכותית עדיין, שאין בה כלום, ושלפני כמה דקות לא ידענו על זה, ועכשיו רק מנסים לעשות, ופתאום אנחנו מגלים "וואוו", איך בפעולה כה פשוטה אני מזמין כוח כזה מבפנים, כוח פנימי, כוח עליון. אולי זה סתם איזשהו מין טריק פסיכולוגי, בואו נדבר עם פסיכולוגים, אבל גם הם לא כל כך יודעים מה קורה.
ואתה נכנס לכתבי מקובלים, ואתה רואה שכך הם דיברו, שבסך הכל את זה צריכים לעשות, וזה מה שעשה סך הכל אברהם אבינו. אין חכמה גדולה, כל התורה היא דבר פשוט.
בן ציון: אם רק רגע נחזור לאברהם אבינו, הייתה שם דרמה לא קטנה כי האגו בעצם התפתח.
"לא קטנה", כמו שהיום. לא יותר מהיום.
בן ציון: ואז או ללכת עם האגו וכל אחד מתפתח בעצמו וגדל עם זה, או כמו שאתה מציע, לשבת בעיגול או להתפתח בצורה של עיגול. נראה שלשבת בצורה של עיגול זה נחמד, אבל זה לא נשמע איזה "וואוו".
כי זה מציאותי.
בן ציון: זה לא כאילו איזה התפתחות או איזה מעשה גבורה.
למה אתה חושב שאין כאן מעשה גבורה?
בן ציון: עכשיו בדיעבד כבר אני רואה שכן נעשה מעשה.
אני צריך להתגבר על האגו שלי. ואני הפוך מזה, אומרים שאנחנו "עם קשה עורף"2, ואז זה לא פשוט לעשות.
בן ציון: נכון, יש פה איזשהו מעשה גבורה. אבל העיגול נראה משהו קטן, מלאכותי ואין בו התקדמות או התפתחות. הוא כאילו לא באותו כיוון של מה שעכשיו מתעורר בי.
אם אנחנו נמצאים בעיגול, אנחנו צריכים לראות את עצמנו כנמצאים כולנו במרכז, וחייבת להיות נטייה של כל אחד למרכז העיגול. במרכז העיגול אנחנו צריכים להיות כאחד, ויש כוח שמושך אותנו פנימה, ואנחנו כולנו רוצים להתקרב פנימה. אבל כנגד זה פועל כוח הפוך, זה כוח האגו שלנו, של כל אחד ואחד. ואז יוצא שאני צריך להפעיל את הכוח שלי פי כמה יותר גדול מהאגו. ואגו של כל אחד משתנה כל פעם.
יש צורה כללית של האגואים האלו, צורה מאוד מאוד מיוחדת", כל אחד בירידות ועליות, וכנגד זה אני צריך למשוך לכיוון פנימה גם בצורה מיוחדת. ואז אני בונה את הצורה המיוחדת הפנימית וממלא אותה על פני האגו שלי, בתגובה על האגו שלי. והחיבור הזה שנעשה על פני האגו שלי, הוא נקרא "נשמה".
בן ציון: מה שנקרא "מרכז המעגל" או מרכז הכובד הזה, הנקודה המרכזית, היא קיימת כבר עכשיו ולא צריך למצוא אותה, כי כולנו סביב מרכז כובד, סביב שדה אחד?
אנחנו כל הזמן צריכים להיות בתוך המרכז הזה ולבטל את עצמנו. אני צריך להרגיש שאני נמצא שם במסירות נפש, "כאיש אחד בלב אחד"3. שאני מאבד את עצמי שם ומרגיש את כולם כאחד.
בן ציון: אבל כרגע המרכז הזה דוחף אותנו החוצה.
המרכז לא דוחף החוצה, האגו שלנו הוא שדוחף אותנו החוצה.
בן ציון: אז אולי האגו שולט שם?
האגו נמצא מסביב לנו.
בן ציון: מהו הכוח שמוציא אותנו מחוץ למעגל.
הכוח הצנטריפוגלי הזה, זה האגו שרוצה להרחיק בינינו.
בן ציון: אז הוא גם כוח מרכזי.
הוא לא מרכזי, הוא נמצא מסביב לנו והוא דוחה אותנו כל הזמן, מרחיק ורוצה להרחיק יותר ויותר בינינו. ואם אנחנו כל פעם בהתאם לאיך שהוא רוצה להרחיק בינינו, לפי אותה הצורה רוצים לסדר את עצמנו יחד, אז אנחנו נמצאים כל פעם בתהליך התחדשות. וזאת כבר התחדשות ממש לקראת עוד ועוד תיקונים, עד שנעשים ממש "כאיש אחד בלב אחד" על פני כל צורות האגו שהתגלו.
בן ציון: אז כשהתיישבנו במעגל ונגיד ציירנו מעגל, פתאום מתחילה להופיע הנקודה המרכזית הזאת, היא מתחילה להבהב פתאום?
לא, היא לא מתחילה, אנחנו צריכים למצוא אותה. היא לא נמצאת. רק אם אנחנו נעשה מספיק מאמצים אז אנחנו יכולים לגלות שיש בינינו איזושהי נקודה משותפת.
בן ציון: הנקודה הזאת זה כמו מרכז רגשי?
כן, המשותף, שלא שייכת לאף אחד, אלא שייכת לכולם יחד.
בן ציון: והיא בלי שליטה של האגו?
למעלה מהאגו. האגו נותן צורה לחיבור, מפני שזה "עזר כנגדו"4.
בן ציון: ואם נסכם, התחלנו עם ההתפשטות של האור, יש לנו את המרכז הזה ויש לנו את האור שמתפשט. אמרנו שזה כמו עדשה. אז איך המרכז הזה קשור לאור שמגיע?
אנחנו מרגישים את כוח האור שבא לנו מהמרכז. אבל מאיפה הוא בא? דווקא על ידי זה שהתנגדנו לאגו. זאת אומרת "פרעה" שנקרא האגו, הוא שהביא אותנו לחיבור, הוא שעזר לנו להגיע להתקרבות לבורא.
בן ציון: כשהתעגלנו, אפילו רק ששמנו כסאות?
לא, לא. זה הכל צריך להגיע למאמץ המשותף. לכן קיום כל המלצות הרב"ש זו חובה.
(סוף השיחה)