"מקובלים כותבים"

"כלי לאושר" – חלק א'

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.03.16- אחרי עריכה

בן ציון: היום כולנו כבר מבינים שהתענוגים שלנו הם זמניים וצריך כל פעם לחפש תענוג חדש, וככל שעובר הזמן, הדרישה לתענוג מיידי הולכת וגדלה, אבל עם זאת גם הסיפוק הולך ופוחת. גם במפגשים שלנו עם הקהל, בחופשות, בכל מקום ומקום, אנחנו רואים שכולם כבר מודעים לזה. גם לדור הצעיר, לא קל יותר, אפילו נעשה לו יותר קשה מאשר להורים שלו. למרות שההורים כל כך דאגו שלדור הצעיר יהיה יותר קל, והם חשבו שזה יקרה אם הם יעבדו יותר קשה, עדיין לדור הצעיר אפילו יותר קשה מאשר להורים.

כן, ההורים יכולים לעשות לדור הצעיר כל מה שהם מבינים שהדור יצטרך. זאת אומרת, מכונות, מכוניות, מזון, כל מה שאפשר, אבל אם לאדם יש רצונות חדשים והוא לא יכול למלא אותם, אז הוא נשאר כמסכן כי אין לו כלום.

בן ציון: לכן אנחנו רצינו היום, להבין בתמצות את הנוסחה האולטימטיבית למילוי הרצון. חכמת הקבלה כנראה אומרת שבה יש הידיעה מהי בעצם הנוסחה למילוי הרצון, נוסחה שתשים קץ למרדף הבלתי פוסק אחרי כל מיני תענוגים זמניים, כי בסופו של דבר זה רק מביא לאכזבות מצטברות. על זה רצינו לדבר.

יש לנו ציטוט קצר מתוך מאמר "ירושת הארץ" של בעל הסולם. הציטוט אומר כך, "כלי הנשמה שתהיה מוכנה לקבל כל העונג והטוב שבשבילה ברא לכל הנבראים". אז אנחנו מבינים שכנראה יש משהו כזה שנקרא כלי, שיש לו כנראה איזה מבנה מיוחד, צורה מיוחדת, שאם בונים אותו, אז באמת יש משהו.

מה שלא משתנה זה הרצון. הבורא ברא רצון, הרצון ליהנות. ואז אנחנו, בתוך הרצון ליהנות, אנחנו מבינים שזה הטבע שלו וטבע בסיסי, ואנחנו לא יכולים לעשות עימו כלום. את החומר הזה אנחנו לא יכולים לשנות, אנחנו יכולים לשנות רק את אופן המילוי שלו, מה אנחנו עושים עם הרצון הזה, ממה אנחנו נהנים.

אבל הנאה היא בכל זאת נמצאת אצלנו כהגדרה האמיתית הנכונה שבה אנחנו קיימים. אז השאלה, ממה אני נהנה. או ממה אני נהנה או למי אני מהנה, זאת השאלה קודם כל. ואז, אם זה "ממה אני נהנה?", אז מה הם הרצונות האלו, תכונות, מחשבות, כוונות, חשבונות שאני נהנה, ולפי זה אני יכול לדרג את הרצון שלי ליהנות בעצמי בכל הרמות והאופנים, גם ברוחב וגם בגובה בכל האופנים. או שאני מהנה למישהו, אז למי. האם מי שאני מהנה לו, הוא שייך לי, קרוב אלי, אז יכול להיות שאני מהנה לו נגיד כמו לתינוק שלי, וזה כמו שאני עושה את זה לעצמי, ואפילו עוד יותר, אני מוכן לתת לו במקום לקבל בעצמי.

או שאני מתחיל לקנות כאן איזה יחס מיוחד למישהו שהוא זר, לגמרי לגמרי לא שייך לי, אפילו מנוגד לי, אפילו שנוא עלי, ואני על פני השנאה הזאת, היחס השלילי הזה אליו, אני בונה בכל זאת נתינה, אני מעביר לו תענוגים, רוצה ודואג למילוי שלו. ככה זה. ולכן יש כאן כמה אופנים של שימוש ברצון, אבל הרצון נשאר.

בן ציון: אז עוד הפעם, ננסה לעשות את זה שלב שלב, מה בעצם מאפשר לרצון להתחיל להרגיש את התענוג לא כתענוג רגעי נפסד? כי זה לא משנה איזה תענוג, הוא מורגש לי בצורה קצרה, אז מה יכול לשנות את זה באופן מהותי?

זה שיש לי אפשרות כל הזמן למלא את הרצון בכל מיני תענוגים, זה העיקר.

בן ציון: כן.

הבעיה היא שליהנות לעצמי אני לא יכול כל הזמן, כי כמה שאני ממלא את עצמי, אני כל הזמן מגיע לאיזו רוויה והרצון נסתם.

בן ציון: מהר מאוד.

כן. ואני שוב נשאר ריק.

בן ציון: נכון.

אין לי, לא רצון שהוא ריק, ולא רצון שהוא מלא, אלא אני נמצא תמיד לזמן קצר במצב שבו יש לי רצון ואני יכול למלא אותו, ואז בזמן שאני מתמלא, בזה אני נהנה. נניח אני מתיישב ליד השולחן, יש כאן מאכלים שאני נהנה מהם, ואז אני מתחיל לאכול אותם, למלא את עצמי, ואז כל זמן שאני ממלא את עצמי על ידי כל צורות המזון שיש לפניי, אני נהנה. זה הזמן היחידי שאני בעצם מרגיש את עצמי במצב שכדאי לי לחיות.

אבל הבעיה היא שכדי למלא כך את עצמי אני צריך להיות קודם כל, בהתחלה במצבי רעב וייסורים, ואחר כך להשתדל להשיג את המילוי, נניח מזון במקרה שלנו. ואחר כך, כשאני גומר את המילוי, אז אני לא מרגיש, לא רעב, לא מילוי, ולא כלום, אלא זהו, נעלם הכול ואני מרגיש את עצמי פשוט ריק, ממה יש עוד ליהנות? אין בשביל מה.

לכן רק למשך זמן קצר, כשאני ממלא את הרצון, שזה זמן מיוחד מאוד, כי יש את הרצון שאני משיג והמילוי שאני משיג, ואני ממלא את הרצון במילוי, רק בזמן הקצר הזה אני יכול להגיד שאני מרגיש את עצמי במצב הטוב. ולכן הצורה הזאת לא יכולה להיות נצחית, אלא היא תמיד חסרה. וכך אני חי מחוסר. ולכן כל החיים שלנו, זה רק ריצה על ידי כל מיני חסרונות וכל מיני מילויים. כי גם את החיסרון אני צריך, כדי ליהנות אני צריך גם חיסרון, רצון, רעב, ואני גם צריך להכין לעצמי במה אני ממלא את עצמי. ואפילו אם הכנתי, גם רעב, תיאבון וגם מילוי, מזון, גם זה מהר מאוד נגמר.

ולכן באה חכמת הקבלה ואומרת, אני יודעת איך לתת לך תענוג נצחי, שאתה תהנה במצב הכי הכי מושלם. שהרצון שלך, הרעבון שלך הוא לא ייעלם, והמילוי שאיתו אתה ממלא אותו, הוא גם לא ייעלם, אלא הם יגדלו יחד, יתמכו זה בזה ויגדלו יחד יותר ויותר, גם החיסרון וגם המילוי, וזה יהיה במצב שלא יהיה קודם חיסרון ואחר כך מילוי אלא יחד הם יגיעו אליך, ויהיו כתומכים זה בזה.

זה איזשהו מצב פנטסטי, מצב דמיוני כזה, שאיך יכול להיות דבר כזה.

בן ציון: זאת אומרת אפילו בלי הפרש זמן ביניהם.

כן. שבזה בכלל נעלמת ממני הרגשת הזמן, תנועה, מקום, כל מיני חסרונות כאלו שבהם אני נמצא כדי להשיג הרצוי.

אז חכמת הקבלה באה ואומרת, יש לך אפשרות לעשות את זה. אלא כאן בדרך ישנה איזו בעיה פסיכולוגית, שאתה צריך לקבל תענוג בזה שאתה ממלא את האחרים. החיסרון שישנו באחרים ישנו לפניך תמיד. ומילוי למלא את האחרים, אתה תראה שיש לפניך גם כן ללא שום הגבלה. רק הבעיה היא לראות את האחרים כיקרים לך, כקרובים שלך. ואז, כשאתה ממלא אותם אתה נהנה. ובזה אתה תמיד תתמלא במילוי בלתי פוסק, מתגבר, לנצח.

בן ציון: זאת אומרת, אם אנחנו ננסה להגדיר את הנוסחה של התענוג, כפי שהיא בתוך חכמת הקבלה, הנוסחה היא "ליהנות מנתינת תענוג לאחרים".

כן. אבל בשביל זה אתה צריך להרגיש את האחרים שהם קרובים שלך. הם כל כך קרובים אליך כמו נניח התינוק האהוב, שהוא ממש הנשמה שלך. ובאמת אנחנו לומדים מחכמת הקבלה שזה נקרא הנשמה שלנו. שאם אני לוקח נגיד את האנושות כולה, ואני נמצא מחוצה לה, אז אם אני מתייחס לאנושות כמו לקרובים שלי שאני יכול למלא אותם, את כולם כולם, אז חכמת הקבלה אומרת, אם אתה תקבע את היחס שלך אליהם כמו לאנשים קרובים, שהם מאוד מאוד יקרים לך, אז אתה פתאום תגלה שיש לך כוח עליון גדול מאוד שאתה יכול לקבל אותו, ואתה מעביר אותו אליהם (ראו שרטוט מס' 1).

ואז זורם בך, דרכך, אליך, כוח עליון, ואתה מגלה בזרימת הכוח העליון, באיך שאתה ממלא את כולם כולם, את כל האנושות כולה, אתה מגלה שהיחס שלך אליהם זה נקרא "הנשמה", ובמה שאתה ממלא אותם ומגלה בהם זה נקרא "בורא". מה שאתה מגלה בהם, אתה מגלה בורא. זה הכול.

אז במקום שאני ממלא את עצמי, את "האני", האני הופך להיות המעבר. אני בסך הכול המעבר. ובזה שאני מעבר, אני בזה נעשה שווה לכוח העליון, ואז אני משיג, מרגיש כמו אותו כוח עליון בזה שאני ממלא את האחרים.

בן ציון: כי ממני עובר למישהו אחר?

כן. לכן אני אומר שווה, אפילו יותר משווה.

בן ציון: זהות.

זהות, כמו במתמטיקה (ראו שרטוט מס' 1).

בן ציון: אז אני מבין שזו הנוסחה הכללית לתענוג השלם והיא נוסחה אחת, היא לא משתנה?

לא משתנה, זה הכול, אין יותר כלום. זו כל חכמת הקבלה, כל התורה, כל המציאות של העולם הזה והעולמות עליונים, הכול בעצם בתוך הפתרון הזה.

בן ציון: אז מה חכמת הקבלה עושה לרצון הנוכחי שלי כרגע, ואיפה היא פותחת לי את האנושות כולה? זאת אומרת מה בדיוק היא עושה פה?

חכמת הקבלה מלמדת אותי בעיקר, איך עלי להתקשר לכל יתר בני האדם, או לכל יתר הרצונות, לאנושות כולה. מה זו האנושות כולה? האנושות כולה זה רצונות.

בן ציון: אוסף רצונות.

כן, נגיד אוסף רצונות. אז כשאני מתחיל לעבוד עליהם, ומתחיל לחבר אותם, הם הופכים להיות למערכת. זה נקרא "מערכת הנשמה" או "מערכת אדם הראשון", כך זה נקרא. ואני עובד על המערכת הזאת, ובה אני מגלה כוח השפעה, כוח האהבה שלי. וכך אני עובד איתם.

בן ציון: איך המעגל הזה נסגר? חסרה לי פה איזו סגירה של מעגל.

לא, למה? אני מקבל הכול מהכוח העליון הזה.

בן ציון: אבל בתוך האנושות כולה גם יש בורא, כמו שכתוב בשרטוט?

זה מה שאני מביא להם, זה מה שאני ממלא אותם. וכמה שאני ממלא אותם, את זה אני מגלה כ"בורא", "בוא וראה", אני לא מגלה שם שום דבר. בשבילי, כלפיי, האנושות מתראה כמו איזה אוסף רצונות מנותקים, מנוגדים וכן הלאה. ואך ורק כשאני מחבר אותם, ביחס של אהבה, השפעה אליהם, אז אני מגלה בתוכם, בקשר ביניהם, שעשיתי, שחיברתי, אני מגלה את הבורא. אני מגלה את הבורא שלי, ואם אתה תעשה את הפעולות האלו, אתה תגלה את האנושות שלך ואת הבורא שלך.

בן ציון: אז הבורא הוא בתוך האנושות?

מה שאתה מגלה בתוך האנושות המחוברת על ידך וממולאת על ידך, אתה תקרא לזה "בורא".

בן ציון: אז מנקודה אחת אדומה קטנה, היא הופכת להיות משפיעה לכל העיגול הזה (ראו שרטוט מס' 1)?

כן, ודאי, דרכי. כי אני נקרא כאן "המעבר".

בן ציון: אז מה זה נקרא, "כלי הנשמה שתהיה מוכנת לקבל כל העונג והטוב"?

זה כלי הנשמה, הכלי הזה, שזה הרצון הכללי שאני מחבר אותו לרצון אחד, וממלא אותו באור אחד, במילוי אחד. אז נשמה זה הכלי, הרצון.

בן ציון: שאותו אני ממלא?

שאתה קודם כל גורם לחיבור ביניהם, ואז אתה ממלא אותו באור העליון, בכוח העליון, שהוא בהתלבשות בכלי הזה, ייתן לך הרגשת הבורא, בוא וראה, מה שמתגלה בתוך הכלי.

בן ציון: אז אם נחזור בחזרה להרגשת התענוג, מה בסכמה הזו הופך את התענוג לבלתי פוסק, כמו שאתה אומר למחזורי?

כי תמיד יש לפניך רצונות שאתה יכול עוד ועוד לחבר אותם, להוסיף אותם למה שאספת כבר, ולמלא אותם, ואז אתה תמיד נמצא בחיסרון. אתה נמצא ליד שולחן ערוך, וכל הזמן אתה רוצה יותר ויותר לאכול, ובהתאם לזה יש לך כל הזמן יותר ויותר מאכלים ותענוגים שמתגלים.

בן ציון: אבל עדיין אני לא מבין למה זה לא זמני, למה זה לא מוקצב בזמן?

כי הרצונות מתחדשים, זה רצונות זרים, הם מתחדשים, וככל שאתה מגלה אותם, אתה ממלא אותם, אתה גורם להם עוד יותר להתחדש, ויותר להתגלות כחסרונות החדשים. ולכן זה נקרא "חכמת הקבלה", חכמה איך לקבל תענוג בלתי פוסק ונצחי.

שרטוט מס' 1

בן ציון: מה ההבדל בין זה שאני מנסה למלא כל אחד ואחד בנפרד לבין הנוסחה הזאת? אז כל תענוג שאני ארגיש, הוא יהיה כאילו בודד, זמני?

לא. זה תענוג שמגיע לך דווקא מזה שאתה רוצה לחבר אותם יחד, ודווקא בגלל שהם מתחברים יחד, שהם יתמלאו בכוח האהבה שביניהם, בין כולם.

בן ציון: אז מה הפואנטה פה?

כי אתה לא יושב ליד השולחן עם בני ביתך, ואתה נהנה כמו חיות, בהמות מהאוכל, אלא אתם יושבים ונהנים מהאוכל מפני שדווקא ליד השולחן ובאוכל, אתם יכולים להתחבר ביניכם כבני אדם הקרובים, האוהבים ומזה יש לכם את התענוג העיקרי. ולכן "אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אז אין קמח".

בן ציון: כן, ברור שצריך להיות כאן בהתחלה הכיבוד הראשוני.

נגיד.

בן ציון: נאמר פה שיש גם עניין של גדלות, שזה בתנאי שנראה שזה משהו שאנחנו נהנים ממנו, וגם אמרת בשיעור בנושא הזה, שבעצם את התענוג עצמו, אנחנו צריכים דווקא לצמצם ולצמצם עד שנשאר ממנו רק איזה ניצוץ, ואז אנחנו צריכים להגדיל, שיהיה גדול. מה בדיוק הנוסחה הזאת אומרת, שאנחנו צריכים להגדיל, וכשיש משהו גדול וחשוב, אז אני יכול לתת לו?

רק היחסים בינינו, זה מה שממלא אותנו. זו דרגה אחרת של מילוי, זה לא מילוי בדרגות צומח, דומם וחי, מילוי לפי הרצון שלנו, אלא לפי הרצונות שבינינו מתגלים. זה משהו אחר לגמרי. נניח שיש רצון אחד ורצון שני, אבל אנחנו בונים רצון אחר לגמרי, אנחנו בונים רצון שהוא בינינו, ואת הרצון הזה אנחנו רוצים למלא, ומה שיש ברצון המשותף הזה נקרא "כלי דנשמה" (ראו שרטוט מס' 1).

בן ציון: אם אני מבין נכון את הפואנטה פה, זה לא ששני רצונות נפגשים ואז באופן טבעי כל אחד נהנה מהשני, מרגיש משהו כלפי השני. אתה אומר שזה לא זה.

לא. כאן אנחנו עובדים על זה שאנחנו מתעלים מעל הגשמיות שלנו, אני לא חושב על עצמי, ואתה לא חושב על עצמך, אלא אנחנו חושבים רק איך כל אחד ייתן לשני. וגם זה לא מספיק, שכל אחד ייתן לשני, כי בזה אנחנו נהיה סתם קרובים, אנשים טובים בעולם הזה, אלא אנחנו עושים את זה כדי לגלות את הבורא בינינו, בוא וראה.

אנחנו הולכים לגלות את הבורא שבינינו. בין שני הרצונות זה בוא וראה, בורא, שכל אחד רוצה לתת לשני, ובזה אנחנו מגלים את הכוח המשותף הזה (ראו שרטוט מס' 3). נניח רצון אחד זה אתה, ורצון שני זה אני, ובינינו מתגלה הנשמה שלנו.

בן ציון: אז יש רצון אחד ויש רצון שני, איפה חופרים ומגלים את הבורא הזה שנקרא "נשמה"?

ביחס בינינו, שאנחנו רצים להגיע למצב, שכל אחד מאיתנו, אני נותן לך ואתה נותן לי, אבל שנינו עושים את זה כדי לעשות נחת רוח לבורא. אלה הנוסחאות שאנחנו כבר לומדים בחכמת הקבלה.

שרטוט מס' 3

בן ציון: אני מבין, זה היה השיעור הראשון.

בסדר, אפשר יהיה להמשיך.

בן ציון: תודה רבה לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן, תודה רבה לכם צופים יקרים, נתראה בתוכנית הבאה שלנו. שלום ולהתראות.

(סוף השיחה)