"שלבי הסולם"

על קנאה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 29.04.10- אחרי עריכה

רחל: היום אני רוצה לדבר איתך על "קנאה". כולם מקנאים, בהכול, מדברים פנימיים עד דברים חיצוניים. אז קנאה זה דבר טוב או רע?

קודם כל, אין שום דבר רע או טוב כמו שכתוב, תלוי איך אנחנו מממשים את זה. אין לנו שום תכונה רעה או טובה, גם גניבה, גם דחף לכל דבר הכי גרוע. אם אנחנו מתחילים ליחס את זה לתכונות הרעות שבנו, להרוס אותן, לתקן אותן, זה הופך להיות לטוב. זאת אומרת, הכול תלוי איך אדם מממש את הדברים.

ה"קנאה" היא כוח גדול מאוד שאופייני לאדם בלבד. כלומר, זה מה שמבדיל בינינו לחיות. קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, רכושניות, כל מה שבעצם מסמל את האגו שלנו. התכונות של האגו הכללי אופייניות רק לאדם, בלעדיהן לא היינו בני אדם. זה שאנחנו לא בני אדם אלא פראי אדם זו בעיה, אבל בסך הכל צריכים רק לנצל את זה.

רחל: קנאה קשורה מאוד לדימוי עצמי, לערך עצמי. אם הדימוי העצמי שלי גבוה, אז בעצם אני לא משתמשת בקנאה הזאת, אין לי למה לשאוף.

נכון, אז את מפסידה הרבה. אם אני מרגיש את עצמי יותר גבוה מכולם, אין לי במה לקנא, אז אני לא יכול לקנות חסרונות מאחרים. איזה אוטו יש לו, איזה חכם הוא, כמה הוא יפה, בריא, ועוד. אם אני לא רואה באחרים משהו יותר ממה שיש לי, אז אני לא אתקדם. מאין אקח רצונות נוספים? רק ממני? ממה שיש לי? בזה אגמור את החיים? כלומר, "קנאה" היא ממש הדחף הגדול ביותר להתקדמות האנושית.

רחל: אבל לפעמים קנאה נראית גם לא כל כך רציונאלית.

תלוי איך אנחנו משתמשים בה

רחל: יש פתגם "הכד הסדוק שלך נראה בעיני טוב יותר מהכד השלם שלי". זה מגיע לממדים שאתה מקנא בדברים שהם כבר לא רציונאליים.

כן, כי אם לשני יש, אז נראה לי שזה טוב. וכשמגיעים לזה, אז רואים עד כמה שלא היה בכך שום דבר טוב, כך אנחנו רואים זאת. אני רואה אנשים שנוסעים וטסים ממקום למקום, מגיעים למיני מקומות בעולם, אחר כך חוזרים, כמה הם מקנאים באנשים שחיים שם באיזה כפר נידח.

דברי עם תושבי אותו כפר ותראי. אדם רואה את מה שיש לאחר תמיד כמשהו שחסר לו עצמו ולא רואה את עצמו במקום האחר. אבל בכל זאת זה מקדם אותנו בחיים.

רחל: אבל יש אנשים שלהשיג מה שיש לשני, לא עושה להם דרייב כזה, מוטיבציה, אלא משתק אותם.

כן, תלוי איך משתמשים בזה, זה נכון.

רחל: במה זה תלוי?

עושים חשבון, כדאי לי לקנא או לא, האם כדאי לי לפתוח את הקנאה שלי או לא. אני יכול ללמוד להגיד לעצמי, "זה שום דבר מה שיש לו" וכך להרגיע את עצמי. אני באמת משכנע את עצמי בכך, נרגע וגומר את החיים שלי בצורה כזאת. ויכול להיות שלא, אני עוד ועוד אוכל את עצמי ובזאת מקרב את עצמי להישגים.

אבל תלוי במי אני מקנא, במה אני מקנא. איפה אני פותח את הקנאה שלי ואיפה אני סוגר אותה, כלפי מי, כלפי מה, ועד כמה אני נותן לעצמי לקנא או לא. כלומר, האם אני מנהל את התכונה הזאת, זו קודם כל הבעיה.

רחל: אתה אומר שהיא שולטת בך, שזה בלתי אפשרי?

כל דבר ששולט בי, זה לא טוב. הדבר הטוב ביותר, אם הוא שולט בי, זה לא טוב. קודם כל אני צריך להיות השולט בכל. ואז אני בוחר, יש לי קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, הרבה תכונות לא רעות ולא טובות. מה אני יכול לרכוש על ידן אם אני אפעיל אותן? למי כדאי לי לכוון אותן? במה אני צריך לקנא? מה אני צריך לראות למשל בך, בו, ובכל דבר, בטבע, לא חשוב, שכדאי לי לרכוש, שיהיה לי חסרון לזה?

רחל: איך אני עושה את זה ביום יום?

זה תלוי קודם כל במטרה הסופית שלי, מה אני רוצה מהחיים שלי, ומתוך המטרה הסופית שלי אני מגיע כבר בחזרה לבחירה, לאיזו קנאה אני נותן לפרוץ בתוכי.

רחל: אבל באינטראקציה בין אנשים ביום יום, זה משהו מאוד חזק שפשוט משתלט עליך והופך אותך לירוק מרוב קנאה.

אנשים שלא מנהלים את הקנאה הזאת, מתקדמים בדרך שנקראת "דרך אחישנה" ולא בדרך "בעִיתו". יש לנו שתי דרכים, או שאנחנו מתקדמים בדרך בעִיתו, זאת אומרת איך שהטבע מנהל אותנו, ואני נזרק ממצב למצב, מקנאה לשנאה ומתאווה לכבוד ואני נמצא במערבולת של החיים, או שאני קודם כל תופס את עצמי מלמעלה, ושואל מה אני רוצה מהחיים?

למשל אני רציתי להיות מדען, אז כל הזמן קינאתי, השגתי את כל החוברות של המדענים, כל המגזינים שיצאו לאור, הלכתי לכל מיני חוגים, שמעתי כל מיני תוכניות, קנאתי בהם מאוד. אני זוכר בחור, שלא היה כל כך חבר שלי אבל היה יותר מבוגר ממני, והוא נסע ונכנס לאוניברסיטה ואני מאוד קנאתי בו, איך הוא כן, ואני לא. וזה היה לי קשה, אבל על ידי כך התקדמתי בכל זאת.

בגיל 17 נסעתי 700 קילומטר מהבית לעיר רחוקה, ונכנסתי שם לאוניברסיטה, לפקולטה מאוד מכובדת, ואני חושב שהרבה מזה, היה מתוך הקנאה שגם הוא עורר בי.

הייתה לי נטייה למדע, רציתי להיות מדען, אבל זה לא היה מספיק. כשקראתי סיפורים על כל מיני מדענים, אני זוכר שהתמלאתי בקנאה.

אבא שלי נתן לי דוגמה אחרת. הוא רצה שאני אהיה מוסיקאי, ההורים הכניסו אותי לבית ספר למוסיקה ואני שנאתי את זה מאוד. אבא לקח אותי לכל מיני סרטים על מוסיקאים. אני זוכר ממש, הלכנו פעמיים בשבוע לקולנוע לראות סרטים על מוסיקאים, שטראוס, ליסט, בטהובן, ועוד ועוד.

רחל: כי זה לא בא מהאדם עצמו.

אני הסתכלתי עליהם ואני שנאתי אותם במקום לקנא, אני זוכר את זה, כי אני לא ראיתי בזה שום דבר שמושך אותי.

רחל: איך אני יכול לבחור נכון במושא הקנאה?

קודם אדם צריך לבדוק בעצמו למה הוא נמשך, אני מדבר על אדם פשוט, לא כלפי חכמת הקבלה, ולפי זה לבחור אנשים שהם נמצאים באותה מטרה שהוא רוצה לרכוש, כי הם כבר השיגו אותה, ואז לקנא בהם. לראות איך הם מתנהגים, מה הם עושים, ללמוד מהם. זה העניין של החברה.

רחל: האם אין קנאה בין חיות?

לא, חיה מקבלת מה שמגיע לה מצד הטבע. קנאה באה לאדם כדי שיקנה, זה נקרא ''קניין'', שיקנה מהאחר את החיסרון שאין לו, ואפשר להגדיל בזה את הכלים. אני למשל שותה מים ואת שותה משקה, אני מסתכל ורואה איך שאת נהנית, ואז גם אני רוצה לקנות אותו דבר, כלומר אני יכול לקנות את החיסרון שלך. החיה לא, אלא מה שהיא מרגישה בפנים זה מה שהיא צריכה למלא. אני יכול לקנות עוד חסרון ועוד חסרון, ואז אני אצטרך למלא אותו, אבל אני מתקדם.

רחל: זה מזכיר לי את המושג בפסיכואנליטיקה של פרויד "קנאת פין", שהמין הנשי רוצה להיות גברי. זה אמור לעבור עד גיל שלוש, אבל זה לא נגמר.

לנשים יש בעיה כזאת שהן מקנאות בגברים, אבל זה נובע ממקום גבוה מאוד, משורש גבוה. כי השורש הגברי הוא השפעה והשורש הנשי הוא קבלה, והשפעה היא יותר גבוהה מקבלה, לכן השליטה הרוחנית הזאת היא בעצם מתבטאת בצורה גשמית כזאת.

רחל: אמרת שצריך לבחור לקנא במשהו שמקדם אותך, האם זה מקדם נשים?

זה דווקא לא מקדם נשים, לכן כל מה שיש לנו מהתורה ומהקבלה מוגדר בדיוק לחלק הגברי ולחלק הנשי. אני צריך לקנא במה שמביא אותי למטרה, במה שאני יכול לממש, ולא במה שאני יכול למרר את החיים שלי ולסגור את עצמי ורק לסבול מזה.

רחל: זה מורגש כאילו זה נמצא בנו, איך אנחנו יכולים לשלוט בזה?

אנחנו לא יכולים, כי אנחנו לא יודעים להשלים את הדברים האלה. ההשלמה שלנו היא בחיבור הנכון בינינו, ועדיין הוא איננו, כי אנחנו נמצאים בשבירה, עדיין לא הגענו לתיקון. ולכן אם היינו יודעים איך לחבר בינינו את שני היוצרות האלה גברי ונשי, קנאה גברית וקנאה נשית, כל אחד בתוך המין שלו, בתוך המסלול שלו שבו הוא צריך להגיע למטרה, אז היינו מתקדמים נכון. ואילו מה שקורה שאלו מקנאים באלו, ואלו באלו.

רחל: האם גברים מקנאים בנשים?

במשהו גם.

רחל: יש היום מושג חדש "קנאת רחם", שגברים מקנאים בנשים.

את זה לא למדתי באוניברסיטה. האם זה משהו מודרני?

רחל: כן, פוסט מודרני, היום הכול מתבלבל.

באמת נכון, יש כאלו תופעות. אבל כאן אנחנו מדברים על קנאה שהיא קודם כל יכולה להביא אותנו למטרה הגבוהה, ועל זה כתוב בחכמת הקבלה הרבה.

רחל: "בעל הסולם" בספר "פנים מאירות ומסבירות" כותב, "הקנאה, התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", "הטביע השי"ת, בכללות ההמון, ג' הנטיות, שנקראים קנאה, ותאוה, וכבוד, שבחמתם מתפתח ההמון דרגה אחר דרגה, להוציא מקרבו פני אדם שלם וע"י נטיית הקנאה מוציאים מתוכם את החכמים, כמש"א ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, שבעלי רצון חזק, ונטיית הקנאה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת חכמה ומושכלות,"

המקובל, האדם שמגיע לרכוש מדרגות גבוהות, להגיע להשגה, לדבקות, לחיבור, לידיעת הבורא, יש לו קנאה עצומה. הוא מקנא בכולם, הוא מקנא בכל, הוא לא מסכים להיות פחות ממישהו.

רחל: האם הוא מקנא רק בדברים רוחניים?

זה כל העניין, אם האדם נשבר לחלקים, לרסיסים, ומקנא בכל מיני דברים צדדיים, אז הוא אף פעם לא יגיע למטרה. מטרה משמעה שאתה צריך להיות כל הזמן מחובר ורק לדבר אחד. וכאן זה תלוי בחברה, האם אני נמצא בחברה כזאת שיכולה לתת לי מטרות נכונות במה לקנא. ואז אני מתמלא קנאה בחברים שלי, באלו שגם נמצאים לאותו הכיוון, נראה לי שהם כבר משיגים ואני לא כל כך, וזו קנאה טובה שמקדמת.

רחל: זה יכול גם להביא למלחמות.

לא, כי אני לא יכול בלעדיהם להתקדם. אם אני אהיה יותר מהם, אז אנחנו לא נתקדם. אני כל הזמן צריך להרגיש שהם יותר ממני, דבר והיפוכו. כדי להתקדם אני צריך לקנא, כדי לקנא אני צריך להרגיש שהם יותר ממני.

יש קנאה חיובית, שאני רוצה לקנות את מה שיש בהם, ויש קנאה שלילית, שאני רוצה שזה לא יהיה בהם כדי שאני לא אקנא. כלומר זה או להרגיש אותם למעלה, ואז אני מתקדם, או שלא יהיה להם, ואז גם אני אפול. לכן צריכים ללמד את בני האדם איך להשתמש בנטיות האלה, כי בלעדיהן לא נממש את היעוד שלנו, את האדם שבנו.

רחל: בחברה, שכל אחד חושב שהאחר יותר ממנו.

זה טוב מאוד.

רחל: איך זה לא יעורר גאווה? כולם מסתכלים עלי שאני גבוה, הם מקבלים ממני התפעלות.

טוב מאוד שאני נותן להם כזאת דוגמא. אדרבא, הם יכולים לגדול, כי הם מתמלאים בקנאה אבל בקנאה חיובית, כי הם רוצים להתקדם.

רחל: זה לא מעורר בי גאווה?

הגאווה היא בזה שאני מקדם את החברים. הכול לשייך למטרה. ואם אנחנו אוחזים במטרה, ואנחנו צריכים להגיע אליה, אז קודם כל אני רוצה לתפוס אותה, ואני תופס אותה, ועל כל יתר הדברים אני מסתכל כמו על מלווים, כמו על יוצרות, כמו על הנושא לעניין, ואז אדרבא, כמה שהם נראים לי יותר גדולים וחזקים ממני, אז אני איתם. אפילו שהם באמת יותר ממני, אבל לידם גם לי יש סיכוי להתקדם. כי לא תמיד יש לאדם כוח והוא מוכן על ידי הקנאה להתקדם ואפילו שאני לא כל כך נמצא בכוח ונופל, אבל לידם אני תופס טרמפ.

רחל: האם קינאת ברב"ש?

כן ולא.

רחל: מתי כן?

קנאתי בזה שהוא היה אדם שלם. זאת אומרת, כלפי כל דבר בחיים, כל דבר שבא אליו והיה נופל עליו, והיו לו חיים מאוד קשים, הוא עדיין דבק במטרה. לספר על החיים שלו זה משהו שלא יאומן, וגם בסוף החיים היה לו קשה. ואני כתלמיד וכשַמש לא מהטובים, מאוד רציתי להצליח להיות משהו לידו, וקינאתי בהתמדה שלו, בכך שהוא מחזיק במטרה, וששום דבר לא יכול היה להסיט אותו אפילו לרגע אחד.

ואחר כך כשהתחלתי לגלות את ההרגשה הרוחנית ששורה בעולם, נדהמתי לראות אדם שלא מתנתק מהרגשה הזאת רגע אחד בחייו. וכשהתחלתי להרגיש אותו בפנים, ראיתי שהוא נמצא בזה וזהו. ולא הרגיש צורך לחוות קצת מהחיים, לצאת טיפה ולהתנתק למשהו גשמי, למשהו אחר.

היינו יכולים לספר בדיחות, טבלנו ב"חמי טבריה", התרחצנו בים וטיילנו, גם היינו כמה פעמים בבית חולים כשעבר אשפוזים, דברים קשים, ואף פעם מרגע שהתחלתי להרגיש קצת את הפנימיות שלו, לא הרגשתי שהוא מתנתק - ובזה קנאתי, כן, זאת הייתה קנאה, כי מי אני הייתי לידו.

רחל: יש דברים שהוא יכול היה לקנא בך?

הוא אמר כמה פעמים, אבל אני לא רוצה להגיד, כי בכל זאת זה לא שייך לי.

רחל: זה אישי?

זה שייך לו, ואני לא יכול לספר כי יכולים לפרש את זה אולי לא כל כך נכון.

רחל: במדרש כתוב שאסור.

זה הסוד שלנו.

רחל: זה הסוד שלכם, בסדר. כתוב במדרש שאפילו משה רבנו קנא ביהושע, כשיהושע לא הסכים להגיד לו את מה שהוא דיבר עם ה', עם הקב"ה, אז נאמר שמשה כל כך קינא שהוא ממש ביקש למות, "מאה מיתות ולא קנאה אחת". וגם כתוב שאדם מקנא בהכל, חוץ מבנו שלו ובתלמידו.

"אין אדם מקנא בבנו ובתלמידו".

רחל: אז הוא כן קנא בך במשהו?

זאת לא הייתה קנאה רוחנית. בנו ותלמידו מדבר על המושגים, על מטרת הבריאה, קודם כל א' ו-ב' למה בן ותלמיד לא? זה גם איזשהו מין חסרון.

רחל: ואיך משה קינא ביהושע?

כאן צריכים להבין שבן ותלמיד זה הדרגות המתקדמות של האדם. "בן" זה נקרא דרגה הבאה שלי, "תלמיד" זה נקרא הדרגה הבאה שלי, זאת אומרת זה אני רק בשדרוג ולכן אי אפשר לקנא בזה, כי זה אני רק במימוש המתקדם. אבל כך הייתי מתקדם, כך הייתי בעצם, לפי טבע הבריאה, גם הייתי מקנא.

מה שמדובר שם בקנאה, מדובר בשני השלבים שבמדרגה, נגיד כמו יעקוב וישראל, קטנות וגדלות השגת המטרה, השגת הדבקות בבורא. וגם אותו דבר משה ויהושע. כי משה, אמנם השיג את כל מאה עשרים המדרגות, אבל זה מצד הבינה, ויהושע כבר במימוש בארץ ישראל, ברצון ישר- אל, ולכן היה למשה במה לקנא. וכל זאת הוא עשה תיקונים מהר נבו לארץ ישראל, אבל התיקונים האלו היו רק בראיה ולא במימוש, כמו שאנחנו לומדים בקבלה.

רחל: אני רואה בתנ"ך הרבה מושגים של קנאה שמובילים לרצח, לניסיונות רצח, החל מהקנאי הראשון קין שהרג את הבל, שזו ממש קנאה דתית, על כך שהקב"ה קיבל את המנחה של אחיו ולא את שלו, ועד לסיפור עם יוסף.

זאת אומר, שקנאה אמיתית השורש שלה הוא כלפי הבורא, זו הקנאה האמיתית.

רחל: ואצל יוסף והאחים שלו זה גם כלפי הבורא?

אלא מה?

רחל: שהאבא שלו.

ודאי, איזו ירושה יכולה להיות מיעקב? כי יעקוב הוא מימוש של הקו האמצעי, מימוש של כל האור העליון. אין פה משהו אחר, ולכן זו אותה קנאה, שורש של אותה קנאה.

רחל: גם שאול ודוד?

כן, הכול.

רחל: זה מוביל לרצח לדברים איומים. מה זה אומר רצח במקרים האלה?

במקרים האלה כשהם רוצחים, הם דווקא הורגים והורסים אותו חלק ברצון שאי אפשר לתקן, שרק אחר כך בגמר התיקון יתוקן. כי בכל הדברים האלה כמו, קנאה, תאוה וכבוד, לא מן הסתם כתוב שזה מוציא את האדם מהעולם, זה מעלה את האדם מהעולם שלו לעולם יותר גבוה. זאת אומרת זה לחיוב. והרצח כאן אומר, שהם הורסים את המדרגה הקודמת כדי לעלות למדרגה יותר עליונה. התורה תמיד מדברת בשבח, תמיד בהתקדמות.

רחל: אני רואה שיש גם הרבה חיבורים של קנאה ואהבה ביחד. ב"שיר השירים" כתוב "כי עזה כמוות האהבה, קשה כשאול שנאה". וספר ה"זוהר" כותב על זה ש"כל מי שהוא אוהב ולא קושר עם הקנאה אין אהבתו אהבה". איך

כן, אי אפשר זה בלי זה. איך אפשר? מידת האהבה לא קיימת אצלנו בכלל, אם אנחנו לא מגלים קודם שנאה, קנאה, תאווה וכבוד. רק על פני זה אנחנו רוכשים ובונים את קשר האהבה.

רחל: רק אחרי שאני מתקנת את כל התכונות קנאה, תאווה וכבוד, זה באמת למטרה כמו שאמרת, בדרך נכונה?

כשאני מתחיל להשתמש בזה בדרך נכונה, אז אני מגיע לאהבה, אחרת לא. זאת אומרת, השימוש בנטיות האלו הוא כל כך הכרחי שממש חבל, ומסכן האדם שלא מרגיש שבא לו לפתח את התכונות האלו. אני מכיר את התהליך הזה מהתלמידים שלי, כשהם מגיעים זה כאילו לא חשוב לו, כאילו הלך לו ברחוב, לא ידע מה לעשות, ונכנס, כאילו במקרה. ואז הוא נכנס לחברה, מתחיל להסתכל, ואני רואה עליו איך הוא מסתכל, מה פתאום ההוא, וההוא, ומי הוא, מי אני, ומי אתה בכלל?

ואז הוא מתחיל לקבל את ההתפעלות מאחרים, כשהקנאה מתחילה להתפתח, אז יש סיכוי שייצא ממנו אדם, ולא סתם אחד שמשוטט ברחוב כמו כלב מפינה לפינה.

לכן דווקא אש הקנאה, ודוגמה לקנאה בחברה המתקדמת למטרה, אנחנו צריכים לשמור כך שלכל אחד ואחד יהיו דוגמאות כאלה.

רחל: אחרי שאתה תצא מהעולם הזה חס ושלום, התלמידים שלך ימשיכו אותך, ובוודאי יגיעו ויתפתחו לדרגות מאוד גדולות, מאוד גבוהות. האם יש בך מחשבה שאולי עדיף שהייתי איתם, ולא במצבי? יש בך קנאה במצב שלהם, במצב העתידי שלהם?

לא.

רחל: לא?

בכלל לא. אני חושב שאדם צריך להבין שמה שהוא מסוגל לעשות הוא עושה, ואולי יותר ממה שנראה לו שהוא מסוגל. אבל בסופו של דבר האדם צריך לקבל על עצמו את הגורל העליון, אחרי כל מה שהוא עושה, שהגורל ממש מגיע לו מלמעלה, ולקבל אותו בשלמות.

דווקא חכמת הקבלה מביאה את האדם למצב שיש בו מצד אחד הכנעה גדולה, ומצד שני קנאת ה', וכל התאוות והכבוד, הכול. כי ככל שהדברים האלה פורצים בו, הוא יודע שהם שם רק להשגת המטרה. ואם הכוח העליון מחליט על כל מקרים בעולם שלנו, שכך או אחרת אני אעבור, אני צריך לקבל את זה בשלמות, כי זה חלק מהתיקון שלי, שאני אהיה שלם עם זה.

ולכן אין כאן שום קנאה. מה פתאום? כמה שאפשר לגשת למטרה, להגיע אליה, לממש אותה, בשביל זה אנחנו באים. וכמה שזה נשאר כמו במקרה של משה ויהושע, אם בכלל אנחנו יכולים לדבר עליהם, להבין אותם, אז כל אחד פועל בדורו. כל הצדיקים הגדולים, כל אחד פעל בדורו, וקיבל את הגורל שלו בלב שלם. הם באמת ברכו את הבורא על כך שנתן להם אפשרות להשתתף בתהליך העליון הזה. לכן אין לי שום מחשבה כזאת.

רחל: צריך מתייחס לזה כמו למתנה?

אני רואה כל יום וכל רגע כמתנה גדולה, ואני יודע שהתהליך הזה הוא נצחי, שלם, כך אני מרגיש אותו. כל אחד צריך לממש את מה שמגיע לו בתוך כל המערכת הגדולה של הנשמה הכללית.

אז נתקדם, ובעיקר נגיע כולנו לתיקון הדדי, שבו כולנו צריכים לתת, כל אחד את שלו. אדם צריך לגלות שהוא עשה את מה שמוטל עליו לעשות, ולא לקנא באחרים, אלא לקנא בכוחות שלהם לממֵש את מה שהוטל עליהם לעשות, זו בעצם הקנאה הנכונה.

אמרתי נכון?

רחל: אמרת נכון, אבל זו שלמות שקשה להכיל אותה.

זאת ההבנה שמקבלים בסך הכול מחכמת הקבלה.

(סוף השיחה)