"מקובלים כותבים"

אכזבה, ג' קוים

בהשתתפות: בן ציון גירץ

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 13.07.16 – אחרי עריכה

בן ציון: לאחרונה התקיים כנס קבלי שנקרא "ג' קווים", כנס משמעותי שהגיעו בו להישגים משמעותיים מאוד, וגם אתה דיברת עליו הרבה בערוץ הטלוויזיה, אז רצינו לדעת מה הושג בכנס הזה וגם מה הרוויחה מזה האנושות?

פעם ראשונה בהיסטוריה המודרנית התאספו אלפים בכל העולם והתעסקו בחיבור. ולא סתם חיבור שאנחנו עושים בדרך כלל לפי מאמרי רב"ש בכל מיני אופנים של החיבור כדי לקדם את עצמנו לצורה רוחנית, שאז אנחנו מתחברים בינינו במצב שדומה לתכונה הרוחנית, השפעה הדדית, ביטול הדדי, ויתור, וכן הלאה, אלא כאן דיברנו על אופני החיבור שזה בג' קוים.

קודם כל אנחנו צריכים להרגיש על עצמנו את השמאל, וזה כשבאות לאדם כל מיני בעיות, צרות, כביכול כישלונות, הכבדת הלב, זאת אומרת הגברת הרצונות האגואיסטיים. ואדם כל פעם שנופל הוא לא יודע מאיפה זה בא ולמה זה בא, הוא מאבד את הרצון להתקדמות רוחנית, אין לו שום הצדקה למה שהוא עשה עד כה, רוצה לברוח מזה, או לפחות מאבד כוחות כך שלא יכול אפילו להרים ידיים. וחוסר העניין בחכמת הקבלה, שאולי הקדיש לה שנים רבות מהחיים שלו, הרגשת חוסר העניין היא מאוד מאוד פוגעת באדם, כי מי, מה, למה, איך?

בן ציון: זאת אומרת הוא הקדיש לזה כבר הרבה זמן, ואתה אומר שהוא פתאום מגלה.

הוא מגלה פתאום שלא רוצה ולא צריך.

בן ציון: מתאכזב.

כן. דבר לא חשוב. מתאכזב. ואנחנו למדנו איך על ידי סביבה, לימוד, עקשנות בסדר היום, סדר הלימודים, הפצה, אדם בונה לעצמו כאלו מערכות שהן צריכות להחזיק אותו בדרך, לפי מה שכתוב ש"אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים", אלא רק החברה יכולה. אם הוא כבר נמצא כאסיר בתוך האגו שלו, אז ככה זה, החברה רק יכולה לעזור לו, כי באותו זמן כוחות פנימיים אין לו. וכך הוא קולט את השמאל הזה, הכבדת הלב. ודיברנו הרבה באיזה אופנים זה קורה, מה התפקיד של הקבוצה, התפקיד של המורה, התפקיד של הלימוד, ומה הסדר בדיוק, כל ההקפדה שלנו, זה צד השמאל.

וצד הימין, שהוא בא כתחליף לשמאל בסופו של דבר, "לא לנצח יריב"¹, הוא איך אדם צריך נכון להתמודד עם הימין, אין הוא צריך נכון להתגבר על השמאל כדי להגיע לימין ולייצב את הימין בצורה נכונה. ואיך משתמש בימין במאור המחזיר למוטב, ואיך על ידי העבודה בקו ימין הוא מגיע לקו האמצעי, שזה כבר סיכום לשני הקווים האלו, זה כבר סיכום וצורת התיקון של האדם. שדווקא הקו האמצעי זה המצב איפה שהוא מגלה את הבורא, מגלה את עצמו עם הבורא. זאת אומרת, הוא לא יכול לגלות את עצמו הרוחני ואת הבורא, אלא כשהוא מגלה הוא מגלה את שניהם יחד. וכך הוא מתקדם. ולכן שמאל, ימין, אמצע, שמאל, ימין, אמצע, כך כל הזמן אדם מתקדם.

בן ציון: אתה יכול לסכם, איזו יכולת משמעותית חדשה התפתחה בעצם בכנס הזה?

אנחנו עוד לא יכולים להגיד, כי בינתיים אנשים מתאוששים אחרי הכנס הזה, הוא בסך הכול היה לפני שלושה ימים וצריכים זמן עד שזה יכנס למערכת. וכשזה נכנס למערכת בצורה הדרגתית, שוקע, אז אנחנו יכולים להבין עד כמה זה עוזר לנו, עד כמה אנחנו יכולים להעביר את זה מלימוד לכוח ולביצוע. בינתיים עוד מוקדם לדבר על זה, אבל בכל זאת כל פעולה עושה רושם, ולכן אני בטוח שזה יביא תוצאה טובה.

בן ציון: ואתה רואה בזה גם רווח בעולם מכזאת פעולה?

בעולם וודאי. זאת אומרת לא בקבוצות שלנו, אלא בעולם הגדול, באנושות, וודאי. כי במאמצים כאלה שאנחנו עושים, וודאי שכן. חוץ מזה, אני רואה על האנשים. אתה שואל מה זה עשה? אני רואה אנשים שהם עד היום נמצאים תחת המכבש הזה שעבר עליהם תוך היממה הזאת, ועד כמה הם היו שקועים בזה, כך שלא היו מודעים לעצמם איך זה משפיע עליהם, ועד עכשיו הם בעצם נמצאים באיזו כבדות, הכבדה, ולאט לאט יוצאים. זאת אומרת, אנחנו נראה עוד תוצאות ותוצאות מכנס כזה.

בן ציון: אז דווקא אחרי הכנס זה קורה.

כן. זה היה כנס של עבודה, של מאמץ גדול מאוד, והשקיעו בזה הרבה כוחות נפשיים. חוץ מזה מבחינת ההשתתפות, זה היה מאוד מעניין שהגיעו הרבה אנשים מהארץ ואפילו מחו"ל, מהקבוצות שלנו, וכבר שאלו אותי "מתי הפעם הבאה?", אבל אני לא חושב שאפשר לעשות כך.

קודם כל בעוד 20 יום, אפילו פחות, יש לנו כנס בסנט פטרבורג, אחר כך מאוגוסט עד חצי ספטמבר זה ריק, ושוב יש לנו כנס בפראג. לכן אני חושב שכמו שעשינו את הכנס הזה 20 יום לפני כנס פיטר, אז אולי באמצע אוגוסט נעשה עוד פעם כנס כזה כמו של ג' קווים. צריכים בדיוק לבחור את הנושא השווה לכולם, שהוא באמת עוצמתי ומקדם אותנו, וכך אנחנו נתקדם.

בן ציון: אם הבנתי נכון, אמרת בפתח דבריך שמדובר בעצם באנשים שנמצאים הרבה זמן בדרך, השקיעו הרבה זמן, ופתאום התעוררה אצלם איזו הרגשה כזאת, אולי של אכזבה, של קושי, של חוסר טעם שמתחיל להתגלות בתוכם, דווקא אחרי שהשקיעו כל כך הרבה. אומר בעל הסולם באגרת נ"ז, "כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.".

אז מה בעצם הכוח הזה של הכנס שהוא מאוד התאים והתלבש טוב דווקא לאנשים שבאמת השקיעו כל כך הרבה, וכמו שאומר פה בעל הסולם, פתאום הגיעו לאיזו תחושה של אכזבה, כאילו לא הגיעו לשום דבר. והכנס הזה דווקא אסף אותם ונתן להם משהו חדש.

כי עבודה בג' קווים היא עבודה מאוד מתקדמת. וזאת העבודה שאנחנו באמת כבר צריכים לאמץ לעצמנו, ועדיין אנחנו נמצאים בתחילתה. וגם מה שמעניין וטוב בעבודה הזאת, שאנחנו מבינים בשביל מה אנחנו מקבלים הכבדת הלב בקו שמאל, בשביל מה ואיך אנחנו צריכים לעלות מעליו בקו ימין, ואיך אנחנו יכולים להגיע ביניהם להשתוות ולחיבור ולהשלמה הדדית, ולראות את עצמנו שנמצאים בבחינת הבחירה החופשית, בקו האמצעי, בשליש אמצעי דתפארת. אז יש כאן באמת כמה נקודות כאלו, בכל שלושת השעורים האלו, שהן שייכות לכולם, מצד אחד. ומצד שני הנושא הוא עדיין קצת נמצא מעלינו, ואנחנו רק מגיעים אליו כדי להשתמש בו נכון. ולכן הוא היה שווה לכולם, כי זה קצת לפנינו.

בן ציון: נגע לכולם באותה רמה.

כן. כאילו התחנה הבאה. לא שמישהו כבר נמצא בתחנה, או מישהו כבר עבר ומישהו עדיין נמצא בלהגיע אליו, למצב הזה. ולכן זה היה מוצלח. אני חושב שאנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מתארגנים לפעם הבאה, אבל אחרי כנס פיטר אנחנו נדע על זה יותר נכון. איך אנחנו מארגנים שוב כנס כזה קטן. אני חושב שלא צריכים למשוך אותו יום וחצי, אלא יום אחד, שיהיה קצת יותר קונקרטי.

בן ציון: ובכל זאת המושג הזה של האכזבה, שאנחנו רואים שגם בעל הסולם מציין אותו, ואחר כך נקרא גם קטעים מהרב"ש.

במה כאן האכזבה?

בן ציון: זה חלק מאיזה מצב.

אני לא שמעתי שאנשים שעברו את הכנס הזה, ג' קווים, הם נמצאים באכזבה.

בן ציון: הם אולי לא נמצאים באכזבה אחרי הכנס, אבל תיארת שדווקא אנשים, עם השנים, לאחר שמשקיעים, פתאום מרגישים הכבדת הלב, ריקנות, אכזבה, סוג של חוסר רצון.

נכון. תמיד כך בשמאל אנחנו מרגישים, אבל זה טוב. כי אדם מלכתחילה הוא כולו רע, "בראתי יצר הרע", הוא כולו בא מהשבירה של הנשמה, ולכן מה שהוא צריך לגלות זה את החלקים השבורים של הנשמה כדי לצרף אותם לפאזל הנכון, לחיבור הנכון, גם בתוכו וגם עם אחרים. ולכן אנחנו צריכים לשמוח בזה שאנחנו מקבלים כל פעם הכבדת הלב, זאת אומרת גילוי החלקים השבורים, שאנחנו יכולים לחבר אותם, שזו כבר עבודה בימין ובקו אמצעי, וכך להגיע לאיסוף של כל החלקים השבורים לנשמה אחת שלמה.

בן ציון: אז אנחנו חיים כל הזמן עם ציפיות ואז מתאכזבים, ושוב מצפים ושוב מתאכזבים. איזו טכנולוגיה יש פה בחכמת הקבלה שהופכת כל בן אדם מאוכזב פתאום ליותר שמח ממה שהיה לפני כן. יש פה משהו שהוא לא מוכר, כי היום אנשים או בדיכאון או מתאכזבים מהר?

אתה מדבר בין אנשים שמחוץ למסגרת.

בן ציון: אבל כהשוואה. תמיד כשאנשים משקיעים במשהו הרבה זמן בכל דבר הם מוצאים בסוף את הסיפוק. ופה כאילו ישנה הרגשה כזאת שמרגישים פתאום חוסר רצון, לא בא לי, או אכזבה מסוימת, שאלה באמת דברים שאנשים מרגישים בפועל, כי היו להם כל מיני ציפיות. ודווקא המצבים האלה יש להם איזו משמעות שונה ממה שאנחנו מכירים בחיים הרגילים. אז מה היא המשמעות השונה למצבים של חוסר רצון, סוג של אכזבה. מה המשמעות של מצבים אלה?

זו הכבדת הלב, מה שכתוב הרבה בחכמת הקבלה. את זה מרגיש אדם תמיד כשהוא מתקדם, וכל זה מגיע כדי לתת לנו אפשרות להתקדם, ואנחנו צריכים להתרגל אליהם. אם אנחנו רואים שאנחנו מקבלים את המצבים האלה בצורה שלילית, בהכבדה, בחוסר רצון, בחוסר התקדמות, חולשה, אז כנראה שלא הכנו לפנינו את הערבות בתוך הקבוצה שלנו. בזמן שאדם נופל תחת משאו אז החברה צריכה להגיע מיד אליו, לא פיסית אלא הוא צריך כך להרגיש שיש לו כוח חברתי שתומך בו, מחזיק אותו, ומקדם.

בן ציון: אנשים שמתחילים את הדרך בחכמת הקבלה אנחנו מתארים אותם כאנשים ששואלים את השאלה "מה הטעם בחיינו?". והנה גם כשעובר הזמן השאלה הזאת עדיין קיימת ומטרידה.

מי שעדיין לא הגיע למצב שהוא מבין שהטעם בחיים זה השפעה ואהבת הזולת, אם אין לו עדיין את ההוכחה הזאת מתוך ההשגה הרוחנית, אז האדם הזה הוא עדיין נמצא במבוכה.

בן ציון: זאת אומרת, השאלה הזאת ממשיכה?

כן ודאי. אם לא תהיה השאלה אז איך הוא יידע לפתור אותה. זאת אומרת, היא צריכה עוד ועוד להתעורר בו.

בן ציון: בקטע שקראנו מבעל הסולם הוא אומר "כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה." האכזבה הזאת היא תפילה?

בסך הכול אנחנו צריכים להגיע לבקשת התיקון. כמו שהאור העליון או הבורא לא חשוב איך לקרוא לזה, כמו שהוא ברא את היצר הרע כמו שכתוב "בראתי יצר רע", הוא יביא לנו גם את "תורה תבלין כי מאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת, אנחנו צריכים את האור העליון שברא את הרצון לקבל שהוא גם ישפיע על הרצון לקבל ויתקן אותו. אבל הוא מגיע ומתקן את הרצון לקבל רק בתנאי שאנחנו מבקשים, ומודעים מה צריכים לתקן, ודורשים שהוא יתקן. ואז לפי בקשתנו שנקראת תפילה או העלאת מ"ן, לפי זה מגיע תיקון.

בן ציון: אז איך מאכזבה שוברים לכיוון התפילה ועולים למעלה?

אין שום בעיה אם אדם מכין את עצמו מראש. לכן תנאי לקבלת התורה, לזה שאתה תתחיל לקבל אכזבות, בעיות, זו הערבות. אתה חייב להיות קשור לאחרים כי "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים", וכשאתה נופל יש לידך כוח שעוזר לך להתרומם, כך זה עובד. לא הכנת את כוח הקבוצה אתה לא תקבל אפילו ירידה, לא יבואו אליך בעיות, שום דבר שאתה תצטרך לתקן ולעלות רוחנית.

בן ציון: היציאה מהמצב הזה של אכזבה או תחושות כאלה של אכזבה, זו יציאה מלאכותית שבן אדם צריך להסביר לעצמו, או יש פה משהו שמשנה את הרגש של האדם, את תפיסת המציאות שלו. הוא באמת הופך ממאוכזב למרוצה יותר?

כן, אבל כאן זו קצת בעיה להסביר, כי הוא מאוכזב ממשהו אחד ומרוצה ממשהו אחר. אנחנו משתנים, ולכן אם הייתי פעם מאוכזב מזה שנותנים לי הכבדת הלב, ומגלים בי תכונות רעות, אז עכשיו אני מרוצה מזה, כי יש לי מזה עבודה רוחנית. ועל פני המצבים הרעים האלו שמתגלים, אני יכול לגלות את העלייה שלי הרוחנית. לכן על זה כתוב, במקום שאנשים רגילים נכשלים הצדיקים שם דווקא עולים. סתירת זקנים זה בנין ובנית הצעירים היא סתירה.

בן ציון: הייתי רוצה לשאול בנושא הזה של האכזבה, אכזבה מאנשים. אנשים גם כשהם לומדים יש סביבם הרבה מאוד אנשים, נמצאים באיזו בחברה שלומדים ביחד. הלימוד עצמו הוא כלימוד, אבל יש ציפייה אולי שיהיו לי הרבה חברים, אני אגיע לחברה מסוימת. ועם השנים, עם הזמן רואים שאני חי בחברה של אנשים כמו בכל מקום בעולם, עולם כמנהגו נוהג, ואני גם מרגיש שיש אנשים אגואיסטים יותר או פחות כמו בכל חברה. ואז יש איזו תחושה של אכזבה. אני חשבתי שבקבלה זה יהיה אחרת ופתאום כאילו מצטיירת לי תמונה שונה מהציפיות שהיו לי. מה זאת האכזבה הזאת מאנשים שכביכול איתי בדרך?

קודם כל אם מדובר מצדי, אז אני לא מתאכזב מאף אחד.

בן ציון: כלומר?

חוץ משאדם יוצא ולא בא יותר ללמוד, או נעשה אפילו שונא לחכמת הקבלה ולארגון שלנו מפני שהוא צריך להצדיק את עצמו למה הוא עזב. אז קורים גם דברים כאלו וזה טבעי, אנחנו ראינו את זה גם בהיסטוריה, אלה דברים טבעיים שקורים עם קבוצות מקובלים ועם המורה.

זה שאדם כשמגיע ללימוד חכמת הקבלה ובמשך כמה שנים לא נותן שום תוצאה חיובית, או לומד ופורח בלימוד ואחר כך פתאום נעצר, וכמה שנים לומד ולא רואה ממנו שום התקדמות, זה טבעי לפי שורש הנשמה של האדם. ולכן אין כאן שום יחס מיוחד לכיוון זה או זה, הוא בא, הוא לומד, הוא משקיע, תשאיר אותו, אפילו אם משקיע פחות ממה שהיה קודם, גם תניח לו. וכך אנחנו צריכים להתקדם כולנו יחד ולהשאיר לכל אחד ואחד שטח חופשי משלו. רצוי שהוא יתקדם יחד עם כולם בזה שהוא נמצא בהפצה, בעבודות המטבח כשאנחנו מכינים לעצמנו ארוחות, סעודות, או כשאנחנו עושים כנסים, אז הוא צריך להיות יחד איתנו בהכנת הכנסים. אבל בעצם אם הוא משתתף איכשהו תשאיר אותו ככה, יבוא זמנו. לכן אני לא נמצא בטענה לאף אחד בקשר להתקדמות שלו, כמה שמתקדם מתקדם.

ישנם אנשים שרוצים להיות יותר בולטים, שהם לא יכולים לפי האופי לשבת בשקט בצד, אלא אפילו בחדר השיעורים הם נמצאים קרוב והם שואלים, הם צריכים להיות באינטראקטיביות איתי ועם קהל אחר. וישנם כאלו שלא, הם באים ולומדים. אנחנו רגילים לצורות האלה גם מהאוניברסיטה, ומכל מיני מקומות. זה הטבע של האדם, זה לא אומר שהוא מתקדם יותר או פחות.

בן ציון: הרב"ש אומר במאמר "מה לדרוש באסיפת חברים" "שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות." פה רציתי לשאול, הוא מגיע מאוכזב, אז איך הוא מתמודד אם הוא מאוכזב?

הוא בא לחברה ואין לו שום רצון.

בן ציון: הוא גם מאוכזב מהחברה.

כן, אבל הוא יושב ולאט לאט הם מתחילים להשפיע עליו במילים ולא במילים, יש כאן גלים מיוחדים בין כולם שמתרחשים, יש כאן שדה שקושר את כולם יחד. הוא נכנס לתוך המנגנון הזה, הוא רוצה או לא רוצה זה משפיע עליו. כי הוא קשור אליהם והם קשורים אליו. הוא מגיע פיסית, ואפילו אם הוא לא שומע, אלא ישן ביניהם ישן שינה עמוקה, בכל זאת היה משתנה מתוך ההשתתפות שלו אפילו כזאת עם החברה. לכן אין לנו מקום אחר, אין לנו אמצעי יותר חזק ומועיל, מאשר חברה שאנחנו יכולים לבוא ולהתכלל בה, ולקבל את האינפוזיה לשמחה ולחיים רוחניים.

בן ציון: אם נסכם את הרגשת האכזבות שאנחנו מרגישים מפעם לפעם כזו או אחרת.

זה הכול רק כדי להתקדם הלאה. וכל אכזבה ואכזבה היא דווקא הופכת להיות למילוי. את כל החושך צריך להעביר לאור, ולילה ליום.

(סוף השיחה)