שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 24.11.2020 - אחרי עריכה

ישיבת כתבים

דודי: נתחיל במשהו שקצת ירגיע אותנו, ננסה להוריד את הסטרס.

איזה סטרס?

דודי: אני ממש לא בסטרס, אני מלא אנרגיה. אבל יש לנו דו"ח מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

היא יכולה להביא את הסטרס?

דודי: גם לא היא מביאה, היא רק מדווחת שאחד מכל שלושה ישראלים חווה לחץ, סטרס, באופן יומיומי. הלחץ נובע מגורמים רבים, כאלו שנובעים מתקופת הקורונה הנוכחית וכאלו שליוו אותנו עוד לפניה, והוא משפיע על כולנו ברמה כזו או אחרת. כדי להפחית מהלחץ קורא משרד הבריאות לשתף אותנו, את הציבור, ברעיונות שלנו להתמודדות עם הסטרס, והתובנות, הרעיונות, המחשבות שהציבור יעלה יאוגדו על ידם ויהוו את הבסיס לכתיבת תכנית לאומית, שהם רוצים לכתוב אותה, להתמודדות עם לחץ ועם מתח. את זה הם מציעים. איך הם עושים את זה? דרך מיזם לשיתוף הציבור, דרך דיונים וירטואליים.

ואני רוצה לשאול אותך את שלוש שאלות הסדנה שהציבור נשאל על ידיהם. שאלה ראשונה, מה מגביר לחץ ומתח בחיי היום יום?

זה שאנחנו כל הזמן קשורים לכלי התקשורת. אם תסגור את כול כלי התקשורת, שהם קושרים רק בצורה רעה בינינו, כבר אתה תפחית בהרבה מאוד את הלחץ הציבורי. כלי התקשורת זה הרע, התמצית של הרע שקורה בחיבור. כי כל אחד ואחד מאלו שכותב בכלי התקשורת רוצה לרקוד על העצמות של האחרים. ממש כך. זה מה שאני רואה. הם רוצים רק להיות ידועים, רק להרוויח, רק להצליח. כמה שהציבור יכנס לסטרס יותר בגללי, נגיד שאני איש תקשורת, אני אהיה יותר ידוע ואני ארגיש את עצמי יותר מוצלח. אז התנאי הראשון להרגיע את הציבור, זה לסגור את כלי התקשורת.

דודי: אתה מצביע ממש על כלי תקשורת כגורם מספר 1 לסטרס בציבור?

מספר 1 לכל הרע שיש לנו.

דודי: מעניין. זאת אומרת הקורונה, המחלות, המגיפות, המלחמות, הצרות זה לא נחשב?

זה שום דבר. כלום. אנחנו שמרגישים את כל הרע מהקורונה ומכל הדברים שאנחנו עוברים, זה פי אלף יותר ממה שיש מפני שכלי התקשורת מגבירים את זה.

דודי: אבל כלי התקשורת הם מגבר, זה משהו שמגביר משהו שקיים כבר.

קיים, אבל לא במידה כזאת. כל דבר קיים בעולם.

דודי: אז מה הדבר שמסייע לך נגיד להתמודד עם מצבי לחץ ומתח?

אני אומר לך אותו דבר. זה כלי התקשורת, ותקשורת רעה, היא בונה את כל הלחצים בינינו, היא הורסת את כל החברה.

דודי: אני מתקדם איתך קדימה. נגיד וסגרנו את כלי התקשורת.

לא לגמרי סגרנו. רגע. אלא אנחנו צריכים לעבוד על זה כדי לסדר אותם שיהיו כלי תקשורת אמיתיים, נכונים, ידידותיים.

דודי: מה זה אומר? בוא נצייר רגע כלי תקשורת כאלה.

שיפעל כל אחד ששייך לכלי התקשורת בצורה יפה לציבור, שירגיש את עצמו אחראי שהוא צריך להביא את הציבור למצב הטוב. כמו אימא לילד. כלי תקשורת קובעים לציבור את האווירה הכללית, אז הם צריכים לדאוג לציבור, הם צריכים להיות מחונכים, הם צריכים להיות לא אגואיסטיים כמו שהם. התמצית של האגו יושבת בכלי תקשורת, תראה איזה מאבקים יש ביניהם, זה משהו נורא. תקשורת וממשלה וטייקונים יחד כולם, הם קורעים את הציבור לגזרים.

דודי: אבל כלי התקשורת בסך הכול משקפים, הם הפרצוף שלנו.

זה תלוי איך לשקף. הכול תלוי. לי אין כאן מה להגיד, אני לא רוצה בכלל לדבר על זה כי זה ידוע, אנחנו צריכים רק לפתוח קצת עיניים ולראות מה שהם עושים.

דודי: איזה רעיונות ופתרונות יש לנו להציע לתכנית לאומית להתמודדות עם מצבי לחץ ומתח?

בינתיים לסגור את כלי התקשורת ולהתחיל למיין אותם מה שידידותי לחיבור, לציבור, אותו לפתוח ואחרים לא.

דודי: הדבר הזה הוא כאילו רעיון מאוד מאוד גדול ואפילו לא יישומי, כי זה הרבה אנשים והרבה כספים והרבה ממשלות.

אז תזרוק את כול החברה וכל המדינה כי בסופו של דבר זה לא יתקיים. עם כלי התקשורת של היום זה לא יתקיים.

דודי: הבנתי. ואם אני עכשיו כפרט מתנתק מכלי התקשורת לגמרי, סוגר את הכול, לא שומע כלום, חי בתוך עולמי, עדיין אני מושפע ממנה?

תנסה ותראה עד כמה שיהיה לך מצב יותר רגוע. ואתה לא מפסיד שום דבר. כי הם חודרים לך לחדר השינה, לטלוויזיה, לרדיו, לכל מיני מקומות, לטלפון. כלי תקשורת זה גם מסרונים שאתה מקבל מכל החברות, הכול, זה גם כלי תקשורת. זה לא סתם איזה עיתון באינטרנט או אפילו עיתון מנייר או בטלוויזיה, אתה מפעיל איזה ערוץ טלוויזיה ושם כל הזמן מתווכחים, כל הזמן זה צועק על זה וזה צועק על זה, הם לא שומעים אף אחד את השני, הם רק צועקים אחד על השני, זו הצורה שהם רוצים שכך יהיו כולם.

דודי: ובמצב נגיד מתוקן כמו שאנחנו היינו רוצים אז מה יהיה?

אז אנחנו נקבל רק את החינוך הטוב לכולם ולא שאני באגו שלי רוצה לעלות על השני ולהראות לכולם עד כמה שאני יותר גיבור, יותר גדול, יותר חכם, יותר צודק. אין כאן צודקים, בכלי התקשורת הצדק הוא בזה שהקהל מחובר יותר, מרגיש את עצמו כמנגנון אחד.

שלי: למה אנחנו צורכים את זה, אומרים ש"אנשים אוהבים דם אז בואו ניתן להם דם", למה אנחנו כל כך נשאבים לזה?

כי אין לנו ברירה. אין לנו כלי תקשורת אחרים. וכל כלי התקשורת משחקים ביניהם, זה ימין וזה שמאל וזה ככה וזה ככה, זה משחק. אבל סך הכול למה הם עושים את זה? כדי שאנחנו כמו ילדים קטנים נעמוד ביניהם והם ישגעו אותנו מכל הכיוונים ועל חשבוננו, וזה מתוך כספי הציבור.

שלי: אז זה לא שהאדם מחפש לראות ולשמוע רע, אלא פשוט ככה שולטים בו כבר אז הוא בתוך זה.

כן. הוא התוצאה מכל הכוחות האלה שרוצים לקרוע אותו לגזרים.

שלי: ואיך תראה תקשורת מתוקנת?

שהיא פועלת לטובת האדם, קודם כל מזה היא מתחילה ובזה מסיימת.

שלי: היא נותנת רק דוגמאות טובות או שהיא מעלה קונפליקטים אבל בצורה כאילו יותר ידידותית?

היא כולה נמשכת לאיזון הקונפליקטים, שאם יהיה באיזשהו מקום אי איזון, כמו שבכלל בטבע, אז אנחנו רוצים לאזן את זה. יש דומם, צומח וחי ששם אי האיזון קורה גם בגלל האדם. חכמת הקבלה אומרת שאפילו פיצוצים על הכוכבים וגלקסיות, ומי יודע מה שקורה, והחור השחור וכל הדברים האלה, כל זה, זה בגלל התנהגות של בני אדם על פני כדור הארץ הקטן.

שלי: איך זה קשור אחד לשני?

את לא רואה את הקשר, אבל אני אומר לך שזה כך.

שלי: זה משהו פיזיקלי, אנחנו מייצרים אנרגיה כזאת שעושה נזקים?

כן. כי האנרגיה שלנו בדרגת המדבר היא הכי גדולה, [יותר] מכל העולם הגדול הזה שהוא כולו דומם.

שלי: בתקשורת שהיא יותר, אפילו לא נקרא לה מתוקנת מושלמת, יותר מאוזנת, הקונפליקט, הבעיה, הקושי, ההבדלים, הם כן נמצאים על השולחן, הם כן על סדר היום, אבל איך הגישה אליהם נראית?

כדי להביא לאיזון. יש כוחות טבע שהם מתאזנים ביניהם בעצמם ויש כאלה שיכולים להתאזן רק על ידי האדם, אלה כוחות הטבע הכי גדולים, והם בדרך כלל לא נראים לעין, הם נעלמים. זה כמו יחסים בין בני אדם, הם לא בין דומם, צומח, חי, אלא בדרגות ששייכות לדרגת המדבר.

שלי: אם שני אנשים יושבים באולפן טלוויזיה, אחד מהימין, השני מהשמאל, ויש ביניהם חוסר הסכמה, אז חסר ביניהם איזון? מה זה האיזון הזה, להעביר משהו מאחד לשני?

הם חייבים למצוא ביניהם כאלו מערכות חיבור שהן יאזנו זו את זו. שהמינוס והפלוס, משני הצדדים, לא חשוב מאיזה צד המינוס ומאיזה צד הפלוס, הם יכנסו בהתקשרות ביניהם דרך הנגד, ובזה הם יבצעו פעולה נכונה, פעולת השפעה הדדית, שגם המינוס וגם הפלוס יפעלו יחד כדי לעשות איזו עבודה על הנגד הזה. נניח כמו שיש לך פלוס ומינוס בחשמל, ויכולים להדליק מנורה, לסובב מנוע, כך גם אנחנו.

שלי: מערכת החיבור הזאת זה משהו שהוא בלתי נראה, שהוא רוחני, או שזה אדם שלישי שבא ועוזר להם?

הוא בלתי נראה, אבל אנחנו יכולים לראות את התוצאות ממנו. את הכוחות האלה, פלוס ומינוס, שנאה ואהבה, אנחנו לא יכולים לראות, אבל אנחנו יכולים לראות את התוצאות מהם. כשאנחנו קשורים יחד בצורה יפה, את התוצאות מהצורה היפה של הקשר בינינו אנחנו נראה, והכל יפרח והכל יירגע ואנשים יהיו יותר בריאים, ושום פנדמיה או חיידקים לא יבואו אלינו, אפילו עד שנראה שכוכבים לא מתפוצצים, הכול יירגע בכל היקום. סך הכול היקום שלנו הוא אזור מאוד קטן לעומת הכוחות הפנימיים של האדם.

חיים: אמרת קודם שהתקשורת צריכה להביא לאיזון. אתה יכול לתת דוגמה איך נראית מהדורת חדשות בתקשורת מתוקנת, מאוזנת?

קודם כל אני ממליץ לא לכנות את המערכת שיש בין בני האדם כ"כלי תקשורת", כי אין כאן תקשורת. זה ההיפך, הייתי אומר שזה כלי מלחמה, תמציאו לי איזו מילה.

דובר: כלי ניתוק.

ניתוק. כן. משהו כזה. כלי התקשורת זה כשהם מגלים מקום שיש בו עדיין איזה חוסר התאמה בין זה לזה, כמו שיש לך בבית משפט בין עורכי הדין, יש כאלו מקשרים.

חיים: גישור.

כן, גישור. זה מה שהם צריכים להיות. אז הם באמת יקראו "כלי תקשורת".

חיים: כרגע התפקיד העיקרי של התקשורת, לפחות של ערוצי הטלוויזיה והעיתונות, זה להביא מידע.

אין מידע. זה לא מידע, אף פעם זה לא מידע.

חיים: איך במצב מתקן תיראה הבאת מידע לציבור? כדי לידע את הציבור מה קורה.

אני חושב שהם ישתדלו לגלות לציבור כל מיני מצבים שהם לא מאוזנים, ואז נצטרך לחפש יחד, גם עם הציבור, בעזרת הציבור, איך לאזן אותם, איך לעשות אותם בצורה טובה, לשביעות הרצון הכללי. ואחר כך איך לממש את זה. ואז הממשלה תהייה בציבור, וההחלטה תהייה בציבור, וכלי התקשורת יהיו ממש אנשים מיוחדים מהציבור שרואים כך רחוק מה קורה, ואיפה עדיין ישנם פגמים בקשר היפה בינינו.

חיים: זאת אומרת כלי התקשורת צריכים לשקף בעיות ומקומות של חוסר איזון בחברה, להציף את זה לציבור כדי שהציבור יוכל לפתור את זה?

ואז הם יקראו "כלי תקשורת", לפי שמם.

חיים: למה, כי הם עוזרים לאנשים להתקשר או שהם מקשרים בין אנשים?

זה התפקיד שלהם, לקשור בין כולנו, שאנחנו נבין זה את זה, נתקרב זה לזה, שאנחנו נהייה כמערכת אחת. במערכת אחת חייבים להיות פלוס ומינוס, חייבים תמיד להיות כל מיני חילוקי דעות, הבנות שונות, אנשים שונים, כי כך אנחנו בנויים מהטבע, אז כלי התקשורת הם כמו מקשר, זה מנגנון המקשר בין כולם שמביא אותנו להתקשרות הנכונה. זה התפקיד שלהם. זה שאנחנו נמצאים מנוגדים זה לזה, זה מהטבע, זה שאנחנו צריכים להבין איפה אנחנו מנוגדים ועד כמה מנוגדים ועל ידי מה אנחנו יכולים להיות לא מנוגדים, אלא ההיפך, להיות מקושרים, כאן כלי התקשורת צריכים לבצע את העבודה שלהם. ולקבל הערכה מהציבור, ולקבל משכורת מהציבור בתנאי שהם מצליחים על כל הפשעים וההבדלים בינינו להביא אותנו לקשר עד האהבה.

חיים: לגבי הפשעים, האם התקשורת צריכה להראות את כל הצדדים, את כל הבעיות, או שיש אולי דעות או מצבים שלא?

כמו במקצוע המגשר בבית משפט, הוא צריך לעשות הכול כדי להביא את הצדדים להתקשרות הנכונה. זאת אומרת הוא מסביר את הכול, הוא מביא את הכול, וכולנו מבינים בסופו של דבר שמה שקורה קורה מלמעלה, מהבורא, שהוא הכוח היחידי שמסכסך בינינו על מנת שנלמד איך להיות מקושרים כל פעם יותר ויותר טוב. זו המטרה שלו, להביא את היצר הרע, ממש להביא אותנו פנים בפנים זה עם זה, שכל אחד חושב שהוא צודק, ואז לאט לאט שאנחנו נגלה עד כמה הצדק הוא בקשר הנכון ביננו.

חיים: אני חוזר לתקשורת של היום. אולי בעצם אין להם ברירה אלא להיות מקולקלים כמו שהם כי זה טבע האדם, זו החברה שבתוכה הם חיים.

זה מה שאנחנו רואים אבל אל תקרא לזה "כלי תקשורת". זה נכון, כל המערכת הזאת בדיוק מראה לנו מי אנחנו.

חיים: אז מה בעצם הפתרון לזה, איך יוצאים מהסבך הזה?

צריך לבטל אותם.

חיים: אבל מה יהיה במקום? אנשים עדיין צריכים איזשהו מידע.

אנשים לא צריכים אותם. במקרה הזה כמו שהם, אנחנו לא צריכים אותם במאומה. מה שאנחנו צריכים זה חינוך, וחלק מהחינוך יהיה מכוון לבנות בינינו את הקשרים הנכונים, כאלו שאנחנו בעצמנו נלמד את המקצוע של המקשרים, המחברים, ואז אנחנו בעצמנו נבנה את כלי התקשורת הנכונים. אבל יהיו אנשים כאלו, יהיה מנגנון כזה בציבור, מנגנון גדול, מנגנון שכל הזמן יברר איפה עוד אפשר להוסיף חיבור.

חיים: אנשים היום לא יודעים שהתקשורת משקרת להם, איך הם יקבלו משהו כזה. הם עדיין מרגישים שהם מקבלים מידע מהתקשורת, ואם אתה מבטל את זה מה אתה נותן להם במקום כדי שהם ירגישו שהם קיבלו איזשהו מילוי, הבנה על העולם?

כל עוד אני לא מחנך את האנשים שמה שהם צריכים לקבל זה כדי לתקן ולא כדי להביא לפריצה ולהתפוצצות ולמלחמה, אז אנחנו כך נאכל את מה שיש. אנחנו צריכים חינוך כדי לחנך את העם, כדי לשנות את הכול. אנחנו נכנסנו לאלף השישי, כך זה נקרא ה"אלף השישי", זה לא אלף שנה אלא כמה שנים שבהן אנחנו צריכים לתקן את עצמנו בקשר בינינו. וזה עיקר התוכנית שלנו שצריכה להיות, לראות את כל מנגנון הקשר בין בני אדם ועד כמה אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו בצורה נכונה. ולא נורא אם אנחנו מגלים עד כמה אנחנו הפוכים, אדרבא, אבל לראות את זה כנושא לתיקון.

דודי: אם לא היו בכלל כלי תקשורת, כלום?

זה לא יכול להיות, כי זה תוצאה מהחיים שלנו. זה תוצאה מהטבע שלנו. זה תוצאה מגילוי הרע שאנחנו צריכים לגלות עכשיו כדי לעבור לתיקון הטוב. לכן כל הבעיה עם כלי התקשורת תהייה יותר ויותר גדולה, ברורה, גרועה, עד שנגיע למלחמות בזה. כי כלי התקשורת זה הכול, הם שולטים עלינו, על השכל, על הרגש שלנו, על המודעות שלנו.

דודי: אבל דרך הטבע היה מתעורר ניגוד בין האדם עם או בלי כלי תקשורת.

זה גם היה נקרא "כלי תקשורת". אז עכשיו זה אינטרנט, לפני האינטרנט הייתה העיתונות, לפני העיתונות היה דיבור, אנשים היו מגיעים ממקום למקום ומספרים. בהתאם להתקרבות לתיקון הכללי של הנשמה הכללית, אנחנו נכנסים לזמנים שהם יותר ויותר מהירים, צמודים.

שלי: הנושא הבא הוא חשיבות הצחוק בחיים שלנו. מחקרים מצאו שהומור כמו פעולת הצחוק עצמה מחזקים את המערכת החיסונית, מסייעים לשיכוך כאבים ומגנים עלינו מהשפעותיהם המסיקות של הלחץ והחרדה שעכשיו דיברנו עליהם. הם גם מעלים את רמת האנרגיה וגורמים לנו להרגיש חיוניים יותר. זה שצחוק הוא באמת ידוע כפעילות שהיא מרפאת, יש אפילו ליצנים רפואיים. מה חשיבות הצחוק בחיים שלנו?

החשיבות מאוד גדולה. האדם שהוא נמצא במצב רוח, לא בקלות ראש, הוא נמצא במצב רציני עם החיים שלו. אבל הצחוק, הכוונה שהוא מבין את החולשה שלו, איך הוא בנוי, איך הבורא ברא את זה כדי לתקן, ואיך הוא נתן את זה לבן האדם גם לראות את עצמו מהצד ולצחוק מעצמו. בעצם, לצחוק מהבורא שברא אותו בצורה כזאת.

ולכן ההומור זה שאדם בעצם מקטין את עצמו, עושה מעצמו משהו שזה לא חמור, לא רציני, אלה דברים טובים שמביאים לחברה האנושית. כי האדם לא מתגאה, הוא לא עושה מעצמו דווקא שהוא כזה גדול וחשוב, אמנם הוא צוחק מכל החולשה שלו, מכל הדברים הקטנטנים האלה שישנם בו, ובעצם הוא צוחק מפעולות הבורא, אבל יחד עם זה ברור לנו על ידי זה אנחנו מבררים מה אנחנו צריכים לתקן. שהדברים האלה, אמנם עכשיו אני מברר אותם בצחוק, אבל אני רוצה לתקן אותם באמת בחיים שלנו. ואז יש כאן הומור, יש כאן סרקזם, צחוק עם עקיצה, כל מיני כאלה דברים. ויש בזה הרבה דברים. צריכים ללמוד את זה. יש בזה הרבה גם חומר והרבה מחקרים.

אני מאוד בעד זה, כי זה נותן לאדם יכולת להתקדם לאמת בצורה כזאת שהוא לא יפחד. ואנחנו יכולים בצורה כזאת להסביר לו על כל המציאות, על כל התיקונים הגדולים שאנחנו צריכים לעבור, על כל המצב של בורא ונברא, ולעשות את זה בצורת צחוק. בצורה כזאת כמו שאנחנו מסבירים לילדים, והאדם יקבל את זה ויצחק מכל הדברים האלה. זה נקרא "צחוק עשה לי א-לוהים."¹, כמו שאמרה שרה אמנו. וכך אנחנו כן יכולים להתקדם.

לא סתם יהודים מאוד אוהבים את הצחוק. עם ישראל מאוד אוהב את הצחוק, הומור, בדיחות. אמנם החיים שלנו מאוד רחוקים מצחוק והומור, אבל כך אנחנו אוהבים את זה מאוד, מפני שצחוק, הומור הוא גם אומר על האדם שהוא אדם בריא. בריא בנשמה שלו, בפסיכולוגיה שלו. אם אתה תיקח אדם שהוא לא בריא בנפש הוא לא יודע לצחוק, אין לו יכולת להבין את הצחוק. הוא ככה מסתכל עליך, "מה אתה צוחק? מה אתה רוצה". הוא לא מבין, הוא לא קולט את הצחוק. רק אנשים שהם מלכתחילה קשורים משני הכיוונים בטוב ורע, בכל המצבים ומובנים, אז הם יכולים להיות בצחוק, ולהבין את ההומור, ולהבין את הביקורת הזאת על עצמם ועל כולם בצורת צחוק.

ואז במקום להגיד דברים רציניים, חדים ולא נעימים, אתה עושה את זה ברמה כזאת שאתה צוחק, ואתה יכול להעביר על זה גם מצבים גדולים, גם לימוד גדול מאוד, ואנשים יקבלו את זה ללא התנגדות. והם יבינו וירגישו הרבה יותר מאשר תעביר את זה בצורה רצינית, כי אתה מפתח בהם יחד שני מנגנונים, גם פלוס ומינוס, גם השפעה וקבלה. לכן יהיה להם קל להבין את הדברים האלה ובאמצע מה שיש בין שניהם, ותצליחו כך לחנך את הקהל, ותראו כמה שבזה אנחנו יכולים להתקדם.

שלי: נשמע שגם בהפצה כדאי בהסברה שלנו לשלב הומור.

אם היינו יכולים לכתוב בצורה כזאת זה היה דבר גדול. היינו מצליחים הרבה יותר מעכשיו. אנשים היו פותחים את העיניים והאוזניים.

שלי: נכון. ישראלים במיוחד רואים ברשת, הם הכי אוהבים את מה שמצחיק אותם. לא משנה כמה הדברים שנאמרים הם קשים, כל עוד זה מצחיק אותם,

כן. זו דווקא כל התוספת הטובה שיש לנו בהומור, להגיד דברים רציניים בצורה כזאת שיכולים להתקבל מבלי לפגוע.

שלי: אומרים שהצחוק גם מייצר אינטימיות בין אנשים. ששני אנשים צוחקים יחד כבר יש ביניהם איזה קשר יותר קרוב.

כן.

שלי: מה הסיבה?

כי אני מוריד כל מיני גבולות בינינו ואין כבר בינינו מחיצות. הצחוק מאוד מחבר.

שלי: יש איזו צניעות בצחוק שהיא מקרבת בינינו?

צניעות?

שלי: כאילו צניעות, כשאמרת שבן אדם צוחק על עצמו,

כן. אנחנו מורידים את עצמנו לדרגה שזה כאילו לא רציני, אנחנו צוחקים על מה שיש לנו, אבל זה לא שאדם משייך לעצמו. הוא משייך את זה לאיזו דמות שהוא מבטא בצורה הומוריסטית.

שלי: להמשיך לשאול אותך על צחוק וקורונה?

לא. לא רק בקורונה. צחוק בכלל. אנחנו צריכים להשתמש בזה. רב"ש היה מאוד אוהב את הבדיחות והצחוק. זה עצם הנשמה היהודית שהיא כוללת מפלוס ומינוס, וביניהם היא מביאה את הסיפורים האלה שהם נקראים "הומור".

שזה בעצם, בפנים יש לך דברים מאוד קשים, שעוטפים אותם בצחוק, כאילו הם לא רציניים, ואדם יכול לבלוע. כמו שאנחנו עוטפים תרופה מרה במשהו מתוק, ואז אנחנו בולעים וזה עובד. אומרים שצחוק מרפא, שהומור הוא מציל את האדם מכל המצבים הקשים.

שלי: מה זאת אומרת שזה הנשמה היהודית? כי באמת יהודים נורא משתמשים בהומור.

אנחנו באים משני קווים כדי להרכיב את הקו האמצע, השלישי. ולכן במיוחד בעם ישראל היחס להומור, לצחוק, לצחוק על פני הכאב זו ממש נטייה לאומית. מאיפה זה בא לנו? מזה שיצאנו מהאגו והתחלנו לנוע לקראת כוח השפעה. ואז יש שני כוחות מנוגדים. ומה שביניהם, הקו האמצעי, זה ההומור הנכון, הטוב שכלול משניהם.

שלי: היכולת להתרחק טיפה מהאגו ולהסתכל עליו מהצד ולהבין לאן אני צריך לתקן אותו, זה יוצר את ההומור.

להתעלות מעצמו, ולראות את עצמו מלמעלה, ולצחוק מי אני ומה אני, זה נקרא "צחוק עשה לי א-לוהים". שאני מבין עד כמה שאני נמצא באיזה מצבים מלוכלכים, ועד כמה שזה נעשה מלמעלה כדי ללמד אותי לצאת מאותם המצבים.

שלי: אמרת קודם, שזה קצת כמו לצחוק על פעולת הבורא. הבורא אוהב את זה שאנחנו יודעים לצחוק מהם?

ודאי. כי אנחנו עושים ביקורת על מה שהוא עושה, זה עוזר לנו להתעלות מעל למצב שלנו ודווקא להידבק בו.

אני אגיד לך רק בנוסף. את יכולה לעשות סיבוב סביב כדור הארץ ולבדוק את האנשים כלפי ההומור, כלפי הצחוק, כלפי כל הדברים האלה, ואת תראי עד כמה שיש לך מיליארדי אנשים, מיליארדים, לא מיליונים, שלא מבינים את הצחוק. הם לא מבינים. או שמביאים אותו בצורה גסה, פרימיטיבית.

שלי: ממה זה נובע שהם לא מבינים?

מזה שהנשמה שלהם לא בשלה עדיין. הם לא יכולים להיות מורכבים משני הקווים, מכן ולא, מאור וחושך כדי להרכיב באמצע משהו. לכן, אם תראי את כל השחקנים האלה ברוסיה שמשתמשים בהומור, בצחוק, הם רק יהודים.

דודי: אין סטנדאפיסטים מאומות העולם?

סטנדאפיסטים זה משהו אחר, זה לא מתוך הומור. זה מתוך כל מיני דברים שהם מוציאים מזה לא הומור טוב וחכם.

שלי: אולי לעג?

אולי, יש פה הרבה דברים

דודי: למה אתה מתכוון שאתה אומר צחוק לבין קלות דעת, בדיחה, הומור? מה זה צחוק בהגדרה שלך?

נעשה על זה תוכנית אחרת, להיכנס לזה , זה ים של דברים. אני צריך לסדר את זה כדי להגיש את זה מובן. בשביל מה לכם?

דודי: קצת לצחוק מהחיים האלה.

זאת אומרת שאתם עושים ממני בדרן. לא. אני לא סטנדאפיסט, אם כי זה החיים שלי.

דודי: לא התכוונו אילך, אלא לדבר על הצחוק. איך אתה מסביר שהקומיקאים הגדולים, גם יהודים, סובלים מדיכאון, יש אפילו שהתאבדו בגלל זה. בערב מצחיקים, בלילה, בבוקר מתאבדים.

בטח. אחרת איך הם יכולים להביא צחוק כזה טוב אם הם לא כלולים מטוב ומרע, ובעיקר מרע. וכדי להציל את עצמם מהרע, הם עושים את זה דווקא בצחוק לפני כולם, אז הם מגבירים את קצת הטוב שהשיגו על ידי הקהל ועל ידי זה הם קצת מאזנים את עצמנו מבפנים ברע. וזה מאין ברירה, רופא נכון יגיד לאדם שנמצא בדפרסיה "לך תשמח אחרים. את עצמך אתה לא יכול, אבל אם תשמח אחרים אתה תראה איך שאתה בעצמך תצא מזה ".

דודי: איך ללמוד לצחוק על עצמך?

לנו יש לזה קבוצה. אנחנו עושים את כל הדברים האלה בקבוצה, וזה עובר בלי שאנחנו מבדילים בין הומור, וצחוק, ומצבים קשים, כאלו או כאלה. אני נכלל עם החברים, שם הכול מתאזן.

דודי: איזו עצה היית נותן לאדם מהציבור לצאת מעצמו ולדעת לצחוק על עצמו מהצד, איך לעשות את זה והאם זה אפשרי?

על ידי חברים, על ידי קהל, על ידי קבוצה, אני לבד לא יכול, זה "או חברותא או מתותא". אם אני נכלל בחבר, אני כבר מסתכל על עצמי אחרי שאני נכלל בו בצורה אחרת. אני כבר מתעלה מעל אותו מצב שהייתי, ותמיד יש לי מצבים של נפילה, ירידה, הגברת הרע. וכשאני נמצא עם החברים, אני על ידי זה נכלל איתם, ואז אני יכול לפנות כבר אלי עם כוחות חדשים ולהוציא את עצמי מזה.

דודי: איזה פעולה עשה האדם שיכול היה לצאת מעצמו? האם הוא הססתכל על עצמו, התנתק מעצמו, צחק על עצמו, איזו פעולה ניתקה אותו?

שהוא יוצא מעצמו, כמו שאמרת. יוצא, מתנתק מעצמו, נכלל באחרים, נכלל באותו קהל. אם אתה יושב באולם וצוחק מאיזה אדם שעומד על הבמה ומספר כל מיני סיפורים, אתה נכלל עימו ונכלל עם הקהל. לבד אולי לא היית צוחק, וכך אתה מתקדם, יש כאן מלא דברים.

דודי: מה זה "צחוק עשה לי א‑לוהים"?

מה שלא יכול להיות שיקרה, קרה. שרה לא יכלה ללדת, כי היא כבר אישה מבוגרת, אין לה מחזור ואין לה שום דבר, היא כבר לא יכולה. ובא מלאך, "מלאך" נקרא מי שמקשר את האדם עם הבורא ואומר לה, "עוד מעט יהיה לך ילד". "איך יכול להיות שאנחנו כל כך הרבה שנים יחד, אני והבעל, ואין לנו כלום, ועכשיו יהיה לנו, מתי שאני כבר לא מסוגלת". הוא אומר לה, "זה מה שאת לא מסוגלת, אבל מדרגה יותר עליונה מסוגלת, את תגיעי למדרגה יותר עליונה ושם יהיה לך עיבור ולידה".

דודי: אז למה לצחוק, זה מאוד רציני?

לא, זה צחוק של התכללות עם מדרגה יותר עליונה. צחוק במדרגה רצינית, זה במדרגה תחתונה, זה רציני, ואילו במדרגה עליונה זה צחוק ושמחה. זה לא קשה למדרגה עליונה זה טבעי, מה שאין כן למדרגה תחתונה זה בלתי אפשרי. הפער ביניהם בדיוק מביא לנו בעולם שלנו את הצחוק.

דודי: האם יש גבול על מה מותר לצחוק, או שעל הכול מותר?

לא, בעולם שלנו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לצחוק על כל דבר, כי כאילו יש לנו דברים קדושים. לא מקובל לצחוק על ההורים, על החיים, על המוות, על כל מיני כאלה דברים, על מה שקדוש לאנשים אחרים, זרים. אבל מבחינת חכמת הקבלה אין בזה שום דבר קדוש.

דודי: מה לגבי ''הומור שחור'' מבחינת הקבלה?

אני רואה הגבלה רק בדבר אחד, האם זה מפריע לתיקונים.

שלי: הקורונה שמה לנו מסכה על הפה שמסתירה את החיוך שלנו. אומרים שאנשים פחות צוחקים עם מסכה. באופן פסיכולוגי נעשית איזו סגירה. למה הטבע סידר את זה שלא נראה עכשיו את החיוך, שפחות נצחק?

איפה אנחנו מחייכים, איפה ראית שאנחנו מחייכים זה לזה?

שלי: שרואים אדם קרוב, חבר.

קרוב, חבר אין בעיה. אבל באמת זה טוב שיש לנו מסכה, כמו לכלב שלא נובח אלא גם תופס.

שלי: שמו לנו רסן.

זה עוד לא רסן, חכי.

שלי: כמה חשוב שנעשה מאמץ להכניס הומור בזוגיות, בעבודה, שאנשים יחשבו על זה וקצת יפתחו נטייה לזה ולא יהיו כל כך דרמטיים?

אבל זה מה שאת עושה בכלי תקשורת, איפה את רואה הומור בכלי תקשורת? את לא רואה את זה. אנחנו לא רואים את זה בטלוויזיה שלנו. אפילו אצל סטנדאפיסטים אנחנו רואים הומור שחור, עד כמה הוא משחק מישהו שדורס אחרים. אני לא רואה הומור טוב, לבבי, יפה, שיש שם קצת מתוק, לא. אני רואה דווקא ההיפך, שהוא כל הזמן קורע את האחרים, אז יותר טוב שייעלמו.

שלי: בין בעל לבין אישה או בין אנשים שעובדים יחד, האם חשוב שיהיה צחוק?

זה חובה, חובה ללמוד לצחוק זה על זה וגם ביחד, ולהבין שזה דווקא לפי הכלל "על כל פשעים תכסה אהבה", אם לא יהיו פשעים לא נוכל להגביר את האהבה. לכן אנחנו צריכים ללמוד ולחנך את עצמנו כך, שאנחנו חייבים לגלות פשעים קצת כך וקצת כך בצורה הומוריסטית. זאת אומרת, בתנאי, שמלכתחילה אני הולך על זה רק בתנאי שזה יגדיל בי אהבה ויחס יפה לשותף שלי.

נורמה: אומרים שהומור וצחוק מחבר בין האנשים, תוכל להסביר?

אם אנחנו יכולים לצחוק יחד על קשיי הקשר שבינינו, זה יעזור לנו מאוד להתחבר, להתקשר ולהתקרב. כי אני לא מתייחס למה שאני, אלא אני מתייחס למה שהטבע מגלה בי, שאני לא אוהב משהו באדם, אז אני מוכן לגלות את מה שאני לא אוהב. אבל אני לא מגלה שזה אני, אלא כבר מהביקורת שלי, למה אני לא אוהב את זה בו. ואז זו כבר לא ביקורת, זה כבר משהו שמקשר בינינו, שאני מבין שאני קבלתי את זה מהטבע, שאני יכול לעלות מעל זה והשני גם יכול להבין אותי.

נורמה: האם זה לצחוק על עצמנו ולא על האחרים?

אני בכלל לא צוחק לא על עצמי ולא על האחרים. אני צוחק על כל כוח הבריאה, על היצר הרע שמסית בינינו על מנת שאנחנו נתעורר ונתחיל להמתיק אותו. ובין הרע לבין הטוב אנחנו נבין את טעם החיים שיהיה מורכב משניהם.

דודי: מה ההבדל בין צחוק טוב, צחוק חיובי לבין "מושב לצים"?

רק לפי המטרה. אחרת אתה לא יכול להבדיל. האם לפי המטרה זה מביא לחיבור, לאהבה? "על כל פשעים תכסה אהבה", האם אתה מגלה פשעים על ידי צחוק, כדי מיד לבנות על זה עוד יותר אהבה? זה צחוק טוב.

דודי: זאת אומרת, יכולה להיות אותה בדיחה בדיוק בין שני אנשים, אבל אם המטרה היא מטרה למען אהבה וחיבור, אז ההומור הזה בסדר?

אנחנו צריכים לראות שזה יהיה מורגש כך, שזה מתקבל בצורה כזאת.

נורמה: מדענים אוסטרלים גילו תופעה חדשה שקוראים לה "התפתחות מהירה". בני אדם נולדים ללא שיני בינה, יותר תינוקות נולדים עם עורק נוסף בזרוע, הפנים קצרות יותר, הלסתות קטנות יותר ויש שינויים ברגליים. וכל זה כחלק מתופעה שנקראת "מיקרו התפתחות", המדענים מאמינים שבני אדם מתפתחים עכשיו מהר יותר מאשר ב-250 השנים האחרונות. מה אתה חושב על הגילוי הזה?

כל תופעה רוחנית חייבת להתגלגל ולהראות את עצמה גם בעולם הגשמי. יכול להיות שזה שאנחנו עוברים עכשיו ברוחניות התפתחות מהירה, בתאוצה ממש, זה נותן לנו גם השלכות על המבנה שלנו. ברור שאנחנו מאוד שונים מבני אדם שחייו לפני אלף, אלפיים או עשרת אלפים שנה, זה משתנה ומשתנה בהרבה, פלאונטולוגים או רופאים יכולים להבדיל בשלד של אדם בהתאם לזמן שחי.

זה מה שאני יכול להגיד, שזו תוצאה מהתפתחות רוחנית. וגם כל קומת האדם משפיעה וכמה שיותר ויותר אנחנו נתפתח רוחנית, אז יהיו לנו כתוצאה מזה גם שינויים בגשמיות. זה חייב להיות, כי זה סך הכול המערכת השלמה, רק שהשינויים בגשמיות יהיו הרבה יותר איטיים ולא נראים לעין כמו השינויים ברוחניות שלנו.

נורמה: אז מה השינויים הפנימיים האלה, הם פסיכולוגיים וגם רוחניים?

פסיכולוגיים רוחניים זה שינויים מאוד גדולים, מהותיים. אנחנו ממש מרגישים את עצמנו שאנחנו תופסים יותר, מרגישים יותר, מבינים יותר. כל יום ויום נפתח לנו ממש עוד חלק מהעולם שבו אנחנו נמצאים, עוד הרגשה באיזה עולם אנחנו נמצאים, עולם הכוחות. מה שמדברים היום בכל מיני כלי תקשורת, על דברים שלפני שלושים, ארבעים שנה בכלל לא דיברו עליהם וכן הלאה. אנשים נעשים גם יותר פתוחים, אנחנו שוברים את המחיצות.

הכול משפיע מאוד גם על המבנה שלנו, אמנם לא מדי, לא בצורה כזאת כמו ברוחניות, אבל גם בגשמיות, גם במבנה השלד שלנו ישנם שינויים. מוח פחות או יותר, לב פחות או יותר, כל מיני כאלו דברים. זה קורה, זה נמצא בבני אדם.

נורמה: אתה כמדען ומקובל, במה אתה חושב שהשינויים האלה, גם הגשמיים וגם הפנימיים, עוזרים להתקדמות של כל האנושות בתקופה הקריטית הזאת?

אני חושב שבהתקדמות הרוחנית בחיבור בינינו נרגיש את עצמנו בפנים, בתוך הרצון שלנו שאנחנו שייכים למערכת אחת, לכוח אחד, לכוונה אחת. זה מה שיחבר בינינו יותר ויותר, עד כדי כך שאנחנו נתחיל להשפיע גם בצורה פיסית אחד על השני. שהכוח הרוחני המשותף שאנחנו בונים יהיה גם משותף וישפיע על כל הצורות הפיסיות שלנו. אני לא צופה בעתיד שוני גדול בין בני אדם, אפילו בין גזעים: שחור, לבן, אדום צהוב, אני לא חושב. אני חושב שהכול יתקרב דווקא יותר עד כדי כך, שאפילו בצורות ביולוגיות יהיו ממש שינויים בכל מיני צורות והתקרבות זה לזה, נקווה שאנחנו נגיע להתעלות רוחנית לפני זה.

נורמה: למה זה ישתנה, למה שיהיה משהו יותר אחיד?

אם אנחנו מתקרבים זה לזה, אז גם זה ישתנה, נתקרב גם בזה. מהדרגות הרוחניות זה יורד לדרגות הגשמיות, אפילו עד כדי כך שאנחנו נרגיש עד כמה אנחנו קרובים גם בצורות פיסיות, פסיכולוגיות, פיסיולוגיות.

נורמה: לא להתעלות מעל השוני, ושהשוני יישאר, אלא דווקא השוני יהיה יותר דומה אחד לשני?

מה שאנחנו עושים - אנחנו עושים, מה שטבע יעשה איתנו – הטבע יעשה. אני אומר שהטבע שיקרב אותנו בצורה רוחנית לפי המ"ן שלנו, לפי הבקשות, הנטיות שלנו, יעשה איתנו גם קרבה בצורה הביולוגית.

נורמה: מה אומרת האקסלרציה הזאת?

האקסלרציה אומרת שאנחנו ממהרים את הזמן, הזמן נעשה יותר מהיר, אנחנו רואים את זה בכל שטחי החיים שלנו. ולכן אנחנו צריכים לראות שגם אם נמדוד את בני אדם בכל העולם, פעם בכמה שנים, אנחנו נראה עד כמה כולם משתנים והשינוי שלהם מקבל צורה אחידה.

נורמה: חוץ מהמראה החיצוני, האם זה יהיה רלוונטי גם לשפות וגם להתנהגויות ותרבויות?

זה בטוח. כי אנחנו כל כך מתקרבים זה לזה, ממש רואים את זה עכשיו, עד כמה שפות קטנות נעלמות, עד כמה שפות נכללות זו מזו, עד כמה אנחנו מגיעים לאיזה הבחנות שהן משותפות לכולם. כאילו שאנחנו מגיעים לאספרנטו, אבל אספרנטו כזה שהוא מורכב כביכול מ... אבל זה עוד רחוק, אני מקווה שאנחנו לא נגיע לזה, שאנחנו נתעלה למעלה מזה כבר בזמננו.

דודי:, אנחנו נקריא קליפ, נורמה תסביר לנו מה אנחנו רואים.

נורמה: זה שיר שנולד בדרום אפריקה, הוא התגלגל באנגולה, בכל העולם, זה מתפשט בכל העולם, יש מעל 200 מיליון צפיות ביוטיוב השנה, זה מתקבל כשיר השנה של הפנדמיה ושל הסגר, כי אנשים הרגישו הרבה לחץ ופתאום היה איזה שיר מרומם וכולם הרגישו שזה דרך להוציא את הלחץ ואז חיבר את כל העולם. בעצם יש איזה מין פֵנְומֵן בכל העולם מסביב לשיר הזה שקוראים לו ג'רוזלמה.

דודי: זה נקרא ג'רוזלמה, לירושלים, הם דווקא בחרו את הנושא הזה והם פשוט שרים בכל רחבי העולם ורוקדים, וזה הופך למעין המנון הקורונה.

נורמה: רצינו לדעת, האם זה מראה שאנשים רוצים להתחבר. יש את הרצון הזה שזה מעל הגזע, בדיוק על מה שדיברנו קודם, רואים שזה לא משנה אם זה באפריקה, או בדרום אמריקה או צפון אמריקה, באסיה, בכל מקום, זה שיר שמחבר את כולם. יש איזו הרגשה של יחד. אז רצינו שתגיד לנו מה אתה חושב על התופעה הזאת?

ודאי שהקורונה חיברה אותנו בהרבה, ובאמת אנחנו לא כמו שהיינו לפני שנה, אפילו לפני תשעה חודשים כשהתחילה להתפרץ בישראל ובאירופה. באמת השינויים הם גדולים מאוד, הם מחייבים את האנשים להיות יותר קרובים זה לזה, יותר צמודים, יותר לשים לב מה קורה בשני. הכול ודאי לא מטעם טוב, אלא מזה שמפחדים ומרגישים תלות ולא יודעים מה יקרה. אבל בכל זאת זה דבר טוב. אדם הוא חיה יותר גרועה מהחיות הטורפות, ולכן זה שהיא מפחדת זה טוב, וזה מה שמעורר אותה לרקוד ולעשות כל מיני פעולות רק כדי פחות לפחד, פחות להיות ניזוקה מכל מיני צורות חיצוניות.

אני לא רואה בזה שום דבר מצוין וטוב, ושכל האנשים האלה מבינים מה זה להיות טוב ומה זה חיבור. כולם נפעלים על ידי כוח האגו, כוח הפחד האגואיסטי. ריפוי בעיסוק, בקיצור, זה מה שאני רואה כאן. גם זה אולי טוב, כי בכל זאת מתעלים מעל [מצב שבו] כולנו שרויים בפחד ויכולים לחשוב על משהו אחר, אם יכולים, ואם יש מישהו שיכוון אותם. לכן כשאני מסתכל על דברים כאלה, אני לא רוצה לזלזל בזה, אבל יש לי ביקורת גדולה מאוד על מה שאנשים עושים. זה כאילו ילדים קטנים שסוגרים את העיניים ולא רוצים לראות מה שמפחיד אותם, כאילו בזה הם רוצים לסלק את מקור הפחד. זה לא נראה לי רציני, אבל זה גם אומר עד כמה אנחנו עדיין לא יכולים להגיע ולהסביר לבני אדם מהי הרפואה הנכונה לכל מה שעובר עלינו. אנחנו חושבים שעוד מעט תהיה תרופה והכול יסתדר ולא יהיו יותר פנדמיות בעולם, לא יהיה כלום. עוד נראה. לכן, אני לא מסתכל על כאלו פעולות סביב כדור הארץ כמשהו טוב וכמשהו שיכול להקל, לקרב בינינו. כמה כבר עשינו, שום דבר לא נעשה בזה.

נורמה: אז זה לא מקור של שמחה, אתה לא רואה את זה ככה?

בי זה לא מעורר שום שמחה. ההיפך, זה מעורר בי איזה טעם מר, כי אנשים עדיין לא מבינים איך הם יכולים באמת להתעלות למעלה מהסיבה של הפנדמיה, וחושבים שזה על ידי קפיצות כאלה שהם יעשו בכל העולם. זו מן שכרות ולא רפואה, לא התעלות לדרגה שהיא יכולה להיות למעלה מהצרות. אבל בזה הם מזמינים את הכוח הרע שיתגלה עוד יותר, ואותו הכוח הרע שיתגלה עוד יותר הוא יביא אותם לאט לאט לדברים הטובים. אז כל פעם ככה שישתדלו, ישתדלו.

נורמה: למה זה מעורר כוח רע, זה מן פלסטר, בגלל זה?

כי זה לא לכיוון הנכון. אז ודאי שכמה שעושים ביניהם דברים טובים, כביכול, אבל הם לא נכונים, אז כאילו הם בורחים מהפתרון הנכון ואז הפתרון הנכון צריך יותר ויותר לשלוח להם עקיצות.

נורמה: מה כן אמורה להיות דוגמה טובה?

רק חיבור. אבל לא חיבור כזה, זה לא מביא חיבור. זו דווקא התעלות אגואיסטית מעל מה שקורה לנו.

דודי: אבל אם בכל זאת ציבור עושה מאמץ לחיבור, אפילו בצורה אגואיסטית, בצורה מלוכלכת עם כוונה לא נכונה, אגואיסטית, רק לברוח קצת מהחיים המעיקים האלה ומהקורונה הזאת שחונקת אותנו, ועושים סתם ריקוד, קופצים יחד בכל העולם, למה אין בזה קצת משהו, אפילו איזו הארה קטנה שתכוון למקום הנכון, למה זה רק הולך להביא כוח רע יותר שירקוד לנו על הראש?

עד שיהיו ביניהם חיבורים טובים, נכונים. עד שכוונת החיבור תהיה נכונה. עד שיגלו שכל הדברים הרעים האלו הם לא רעים, אלא הם מביאים אותם לחיבור וזה טוב. אם יתחילו לגלות בקורונה דברים טובים שהביאו אותנו לחיבור, אז אנחנו לא מסתכלים עליה כמו על רע, אלא מסתכלים עליה כמקור לטוב, מיד הכול ישתנה.

דודי: והקורונה בעינייך זה מקור לטוב, לא להסתכל עליה בכלל כדבר שלילי?

יש משהו רע בעולם?

דודי: כן.

מה זה כן?

דודי: את מי אתה שואל? בוודאי, מה זאת אומרת, יש חולי ויש צרות ויש מוות ויש כאב ויש בכי ואובדן ומה לא. ומה להגיד, זה טוב, לחייך יפה?

לא. אתה צודק.

דודי: אני בכל זאת רוצה לשאול כזה דבר, המילים של השיר הן כאלה, "ירושלים היא ביתי, שמרי עליי, לכי עימי, אל תעזבי אותי". מה זה שדוחף כאילו מיליונים ככה לירושלים, למקום הזה?

איזה מקום יש לך בעולם שהוא באמת מחבר את כולם, דתות, אמונות, שבעים אומות העולם, איפה יש לך עוד משהו? מה, וושינגטון, מוסקבה, מי אתה רוצה שיהיה, הונלולו, איך יכול להיות? ירושלים היא באמת מרכז העולם, המרכז הרוחני של העולם. אתה לא יכול להגיד שום דבר אחר.

נורמה: מה שרצינו לברר איתך, בתוך העניין הזה, שאתה רואה בו משהו שלילי, אם יש בתוך כל בן אדם איזו הרגשה פנימית שפה זה המקור של החיבור. שאנחנו אולי לא מבצעים את התפקיד, אבל כן יש את ההבנה הזאת, אולי לא לוגית אלא רק הרגשה של כל בן אדם בעולם?

זה ודאי שיש, אבל כנראה שכך הבורא רצה שייעשה, שיהיה כזה שיר. אני לא יודע מה הכוונות שעומדות אחרי זה, מה יש בזה, אנחנו נגלה את זה עוד מעט.

דודי: אתה סיפרת לא פעם שהמורה שלך, הרב"ש, היה נכנס לחדר וקופץ, רוקד, כדי להחליף מצב. מה הקשר בין ריקוד, בכלל תזוזה של הגוף, כדי לשנות את מצב הרוח השלילי לחיובי?

יש דבר כזה, כן. אנחנו רואים שבפיזיולוגיה שלנו בכלל הכול תלוי בכל הרמות של הגוף, של הנשמה, ולכן יש השפעה הדדית בכל המכלול הזה של גוף ונשמה. ולכן היו לו גם ירידות מאוד גדולות, ומסופר על מקובלים שזה ממש משהו נורא, ואי אפשר היה להסתכל עליו, ממש ככה. זה משהו מאוד מוזר ומאוד מפחיד. ואז הוא היה סוגר את עצמו בחדר והיה קופץ ושר, בכוח, וכך היה יוצא מזה. כי השכל לא יכול לפעול בקריאה, בלימוד, ולא יכול להוציא מעצמו איזה שיר מרגש, אז הוא היה צועק וקופץ. לא צועק, אלא שר איזה מרש.

נורמה: אבל מה רע לעשות את זה ביחד? זה בדיוק אותו דבר, אותה פעולה.

לא תמיד את יכולה להיות יחד עם אחרים. תדליקי מחשב, תפעילי את עצמך ותראי לנו איך את רוקדת ואנחנו גם נעשה אותו דבר. בזמננו זה אפשרי כך.

(סוף השיחה)

---

1. בראשית כ"א, ו'.↩