להתייחס לכולם בשווה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 11.01.25 – אחרי עריכה

דודי: חברים, אנחנו פותחים את היום השלישי שלנו ביחד, נרים לחיים שממש מתוך החיבור שלנו הכול יהיה פעולה שלנו לטובת הבורא. "לחיים!".

אילן: אני רוצה להגיד לכם לחיים על חברה חזקה, גדולה, מיוחדת. יש לי הרגשה שכל זמן שמחזיקים במחשבה את המטרה שבשבילה אנחנו נמצאים ביחד, שבשבילה נולדה הקבוצה הזאת, אז ההרגשה היא טובה ומיוחדת. ואם עושים פסיעה אחת ימינה או שמאלה מהמקום הזה של החיבור בינינו, אז רואים כמה טוב לחזור מהר חזרה. לחיים לחברה, תודה רבה בכלל שיש לנו סביבה טובה. "לחיים!".

האם אצל רב"ש היו סעודות משותפות עם התלמידים בשגרה?

לא, רק בשבתות. בשבת הייתה סעודה.

אילן: רק עם התלמידים. ואחר כך התלמידים הלכו הביתה למשפחות?

כן.

מושי: אפשר לעשות סעודה שלישית בשבת, יש לזה חשיבות?

צריך לחשוב, שזה לא יהיה עמוס לאנשים.

מושי: אבל בשבת נהוג לעשות כך.

כן, אבל נהוג לעשות כשאדם נמצא בבית, אז הוא גם עורך שולחן ומסדר את הכול.

מושי: האם מבחינה רוחנית יש חשיבות שבשבת יהיו שלוש סעודות?

כן, מבחינה רוחנית זה נכון.

מושי: יש תקופות שאין אוכל, יש תקופות שאין כסף, בגדול כעיקרון זה נכון.

שמעון: תלוי כמה יבואו, אם יש שיעור, אחרי איזה שיעור. תביא אותם מהבית בלי שיעור, בלי כלום?

אילן: הכול עניין של הבנת המטרה. מהי סעודה שלישית?

סעודה שלישית. יש בשבת שתי סעודות.

אילן: מה קורה בסעודה שלישית מבחינה רוחנית?

זו סעודת יעקב.

אילן: מה זה אומר?

יושבים ושרים.

מושי: במצב שלנו זה יעזור לנו אם נעשה סעודה שלישית כמו שהיה פעם?

לגמרי לא.

מושי: לא יעזור, סתם מיותר.

אין דבר כזה מיותר, אבל זה לא מוסיף.

רואי: לפי מה קובעים מה יעזור, מה יוסיף?

אני לא יודע, אבל כך נהוג להגיד, סעודת אברהם, יצחק ויעקב.

רואי: אמרת שהסעודה לא תוסיף לנו, זה לא יוסיף לנו אם נעשה את זה בזמננו.

כן.

דודי: ברור שיש שורש רוחני לסעודה ראשונה, שנייה, שלישית, יש גם רביעית "מלווה מלכה", ברור שיש שורש רוחני אם אנחנו רוצים לקיים עד הסוף. ברור שאם נעשה, זה בסדר. אבל כששואלים אותך כלפינו, אתה אומר שזו לא חובה, זה לא מה שיוסיף לנו, למה? האם אנחנו עושים פעולות אחרות שמכסות על הדברים האלה, או סתם אנחנו מטריחים את הציבור שלנו? השאלה בכלל היא איך לקבל החלטה נכונה, לדעת מתי לעשות פעולה שהיא נכונה ותועיל לכולם, או שזו סתם עוד פעולה בה אנחנו אוספים את האנשים וזה יכול להפיג טעם.

זה מאוד מקובל אצל חסידים. רב"ש היה עושה את זה מפני שזה היה מנהג מקודש כבר מזמן, אבל לא הרגשתי שהוא התייחס לזה בכוונה מיוחדת.

דודי: מבחינתו הוא היה יכול לוותר על זה, אבל מפני שהוא נמצא בסביבה כזאת של חסידים, אז הוא היה חייב לספק להם את מה שהם רגילים אליו.

כן.

דודי: אז לנו בני ברוך אין תועלת עכשיו להכניס סעודה שלישית לחיים שלנו.

לא.

דודי: זה לא יוסיף לנו. המסגרת הקיימת מספיקה להתקדמות רוחנית.

כן.

שמעון: בואו באמת נודה לבורא שנתן את החלק שלו, ואנחנו עכשיו נצטרך לעשות את החלק שלנו, נעשה את זה רק ביחד. "לחיים!".

דודי: ברשותכם אני אקריא לכם מאמר.

מי הוא הגורם לתפלה

תשמ"ו - מאמר י"ח

1985/86 - מאמר 18

"חז"ל (במסכת ברכות ל"ב) אמרו "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל". זה מראה לנו, שהאדם צריך להאמין, כי זה שהאדם בא לידי מצב, שירגיש את חסרונו בעבודת ה', היינו הרגשתו שאין לו אמונה כמו שצריך להיות, זאת אומרת, שתהיה לו היכולת להאמין שהקב"ה הוא טוב ומטיב. והרגשה זו, שרואה, שאין בידו להודות לה', ולומר בפה מלא, שיהיו פיו ולבו שוים "ברוך שאמר והיה העולם", היינו שהוא נהנה מהעולם עד שהוא נותן תודה לה', מזה שברא את העולם, ויש לו ממה להנאות. ואם חס ושלום לא מרגיש את הטוב והעונג שיש לקבל, אז קשה לו לתת תודה על זה. וזה כואב לו, מדוע אין הוא יכול להלל להקב"ה על העולם שברא, ולומר "ברוך שאמר והיה העולם" בפה מלא.

והחסרון הזה כואב לו, היינו שהוא אומר, שבטח הרגשה זו באה לו מזה, שהוא מרוחק מה', היינו שהוא משוקע באהבה עצמית. וזה גורם לו פירוד מה', היינו שאין לו רגש של גדלות הבורא, כי הבורא נסתר ממנו. ומשום זה הוא לא יכול לראות את האמת, מה שכתוב "כי הוא חייך ואורך ימיך". וכמו כן הוא לא יכול להרגיש את חשיבות התורה, כמו שכתוב "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

וכשהאדם נותן חשבון לעצמו, איפה היא ההתפעלות הזו, מצד מה שהגויים אומרים עלינו "רק עם חכם ונבון" אנחנו מכח התורה, מכח מה שאנו מקיימים מה שכתוב "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". ומדוע אין אני מרגיש את חשיבות התורה והמצות.

ובמצב ההתבוננות הזה, שהוא מרגיש, איך שהוא רחוק מכל חשיבות של עבודת ה', ומתחיל להתעורר ולחשוב, שבטח צריכים לעשות משהו, שלא ישאר כך במצב השפלות הזו כל ימי חייו. ובטח אז האדם מתחיל להתפלל לה', שיקרב אותו אליו, ויתן לו עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

היינו שיסיר ממנו את ההסתרה של גדלות וחשיבות דקדושה, שיוכל להתגבר על כל מחשבות ורצונות השפלות, הבאים מכח אהבה עצמית. ושכל דאגותיו יהיו אך ורק, איך יכולים לעשות משהו עבור הקדושה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו", שבטח שזה יכול להיות רק בשיעור שהוא מאמין בגדלות וחשיבות של הקב"ה.

אם כן הוא מבקש מה' שיאיר עיניו, ויראה וירגיש את גדלות וחשיבות ה', כמו שכתוב (תהילים פ"ח) "למה ה' תזנח נפשי, תסתיר פניך ממני". ואז הוא התפלה הוא מעומק הלב, היינו שהאדם רוצה אז שהקב"ה ירפא את לבו, כמו שכתוב (תהילים קמ"ז) "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם".

ואז בטח האדם חושב, שההתעוררות לתפלה, שה' יקרב אותו אליו, זה בא מכח אדם עצמו, ומחכה לישועת ה', שהוא יעזור לו, בזה שיקבל תפלתו, ויענה לו על תפלתו. זאת אומרת, שיקרב אותו אליו יתברך, כמו שהוא מתפלל עכשיו, מסיבת שהוא מרגיש עכשיו את חסרונו, מה שלא היה מרגיש מקודם.

אי לזאת, כשהאדם לא מקבל מהבורא, מה שהוא חושב שהבורא צריך לתת לו, אז הוא האדם מתרעם, מדוע אין הבורא עונה לו על תפלתו, שהוא מתפלל. בשלמא אנשים אחרים, שלא מקרב אותם לפי דעתו, הוא מטעם שאין להם חסרון לרוחניות. אבל הוא לא דומה לשאר אנשים, שאין להם שום זיקה לה', אז ממילא אין הקב"ה צריך לקרב אותם.

אבל אדם זה, שהתפלל לה', שיעזור לו, שיקרב אותו אליו, הלא הקב"ה בעצמו רואה, שאין הוא דומה לשאר אנשים, אלא הוא מרים מעם, שיש לו הבנה בחיי העולם ותכליתו, שהוא עושה חשבון לעצמו, לאיזה מטרה הוא נברא, ולמה הוא צריך להגיע. מה שאין כן שאר אנשים, כשהוא מסתכל עליהם, הוא רואה את שפלותם, שכל מחשבותיהם ומעשיהם הם רק לצורך תועלת עצמם. והוא מרגיש, שהוא מבין אחרת, מסיבת שכלו ומידותיו שהם יותר במעלה וחשיבות משאר אנשים.

ועוד יותר מזה. לפעמים אדם רואה, שהוא עומד במעלה יותר גדולה ויותר חשובה, אפילו מאנשים שהוא נמצא איתם בחברותא. והוא רואה, שהם לפעמים חושבים על רוחניות. מה שאין כן הוא, כל מחשבתו ורצונו הוא רק על רוחניות, והוא רוצה תמיד לצאת מאהבה עצמית, וכל בקשותיו לה', הוא רק שיוציא אותו משפלות זו. והוא לא רואה על שאר חברים שלו, שגם הם יהיו כל כך רציניים, שיחשבו רק על רוחניות.

לכן יש לו תרעומות על הבורא, מדוע הוא לא עונה לו על תפלתו, על מה שהוא מתפלל, ומשאיר אותו במצבו שהוא נמצא, כמו שאר החברים, ולא מתחשב עמו, היינו עם תפלתו, שהוא מתפלל באמת מעומק הלב. אם כן הוא רואה חס ושלום בעניית התפלה מלמעלה חסרון. ושואל לעצמו, הלא כתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", ש"כל-פה" פירושו, שכל הפה יבקש את התפלה, היינו שכל הגוף שלו דורש, שה' יעזור לו. מה שאין כן שאר אנשים, שלא מקבלים תשובה על תפלתם, הוא משום שהוא לא "כל-פה".

הנה אאמו"ר זצ"ל אמר על זה, הנה כתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". והוא זצ"ל פירש, שזה שהאדם מרגיש חסרונו, ומתפלל לה', שה' יעזור לו, אין הסיבה שהאדם מרגיש חסרונו, זה נותן לו מקום להתפלל, אלא הסיבה היא, היות שהוא מצא חן בעיני ה', וה' רוצה לקרבו.

אז ה' שולח לו את הרגשת חסרונו, וקורא אותו שיתחבר אליו. זאת אומרת, שה' מקרבו, בזה שה' נותן לו רצון, שהוא יפנה לה', ושידבר לה'. נמצא, שכבר יש לו עניית התפלה מטרם שהוא התפלל. היינו, שה' קרבו אליו, בזה שהוא נתן לו מקום, שידבר לה'. וזה נקרא "טרם יקראו ואני אענה". זאת אומרת, שה' קרב את האדם אליו, מטרם שעלתה מחשבה במוחו של אדם, שצריכים להתפלל לה'."

ולאד: במאמר האדם כל הזמן פונה לבורא ושואל אותו למה הוא לא עונה לו. הוא כל הזמן אומר שהוא כל כך משתדל, הוא יותר טוב מכולם, והבורא לא עונה. למה?

יכול להיות שהאדם לא שומע את מה שהבורא עונה לו.

ולאד: בעל הסולם אומר שלפני שאדם פונה לבורא, הבורא כבר עורר בו את הרצון לפנות אליו.

כן.

ולאד: האם זה הדיבור של הבורא עם האדם? זה שאדם פונה לבורא זו התשובה של הבורא?

כן.

דודי: הרבה חברים בכלי הישראלי התפעלו מאוד מכך שנתת הרבה מקום לחברים בכלי העולמי לשאול. אתה יושב עכשיו מול מסך מחשב ואתה רואה את החברים מכל העולם. בדרך כלל כשאנחנו בפתח תקווה, אתה נמצא עם החברים פיזית בפתח תקווה, ואל החברים בכלי העולמי אתה מגיע לפעמים, אם בכלל. פתאום היה היפוך, כי אתה ממש רואה את הכלי העולמי ואז אתה עובד איתם יותר מאשר עם פתח תקווה. יש פתאום התפעלות, יש עוד כלי, שאלות ומשהו חי. האם לך זה משנה בכלל באיזושהי צורה?

אני לא חושב שיש כאן עניין של עדיפות של אלו על אלו, אלא אם אדם מרחוק קם ומגיע למכשיר שלו ומתקשר, אז אני מתעורר אליו גם בצורה מסוימת, כי זה לא פשוט. כמה פעמים הייתי באירופה, באמריקה, גם ברוסיה, והרגשתי עד כמה זה לא קל.

דודי: לפעמים מורגש דרך היחס שלך בשיעורים שהחברים בפתח תקווה יותר חשובים, הם נמצאים מולך, איתם אתה עובד, הם יום יום מול העיניים, והכלי העולמי הוא אומנם כוח מאוד גדול וחזק אבל בעדיפות שנייה.

אני לא חושב שפתח תקווה בעדיפות, אין לי מקום מיוחד בלב לפתח תקווה, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לטפל בכוח של חו"ל ביחד.

דודי: מה המקום של הכלי העולמי בעיניך? מה התפקיד שלהם?

אם הם עדיין מחזיקים ואפילו מתאספים, מתווספים, אז אני לא יכול להגיד שאני מזלזל בהם, ממש לא. נראה, בינתיים אנחנו רואים שהם נמצאים אחרינו.

דודי: אם יוצא שבמשך כמה ימים חברים מהכלי העולמי לא מצליחים לשאול בכלל שאלות, אין להם שיעור צהריים איתך, בשיעור בוקר הם לא מספיקים לשאול ואתה עובד רק עם פתח תקווה, האם מה שקורה שם ממלא את כולם, מספק את כולם?

אני משתדל לענות ברמה שהיא שייכת לכולם.

רואי: זה משנה לך למי אתה עונה? כשאתה מלמד באולם לימוד, אז אתה עובד עם מי שמולך, עם פתח תקווה. נגיד היום לימדת מול המחשב ועבדת עם הכלי העולמי, וכשאתה מלמד מהחדר שלך או מהאולפן הקטן אתה עובד עם הכלי העולמי. האם זה משנה לך את מי אתה מלמד?

לפעמים זה משנה. כי לפעמים האנשים האלו הם מיוחדים, הם בונים חיסרון מיוחד, אבל זה לא חשוב, האדם מתקדם אך ורק במידה שהוא מעבד בתוכו שאלות.

מושי: עובדתית אנחנו רואים שלפעמים קם מישהו מפתח תקווה ואתה נותן לו שלוש פעמים לשאול בזמן השיעור, ולכלי העולמי אתה פשוט לא נותן, אפילו שאומרים לך, אתה נותן שאלה אחת וזהו. איך להתייחס לזה?

רק לפי האיכות.

מושי: רואים שאם מישהו יושב מולך ממש פיזית, אין מה לעשות, כנראה שזה משהו שהוא מעליך, אתה נותן לו קדימות וזהו. אין מה לעשות, ככה זה.

כך זה יוצא.

רואי: כי זה לוקח את תשומת הלב שלך. יש מולך אנשים, הם מצביעים, ואז תשומת הלב שלך היא כלפיהם. בדיוק כמו שהיה היום, היה מולך מסך עם סימני שאלה צהובים, זה לקח את תשומת הלב שלך.

דודי: ולא פתח תקווה.

מושי: לפתח תקווה כמעט ולא נתת לשאול.

דודי: יכול להיות שאם אנחנו היינו מצביעים כל רגע, אז לא היית שם לב למסך, היית מתחיל לעבוד איתנו, ולא שם לב שיש לפניך עוד אלפי תלמידים שמחכים לשאול. השאלה אם זה יוצא כך משיקולי נוחות, מטעמים טכניים, או שיש פה סיבה שאנחנו צריכים ללמוד ממנה?

לא. הסיבה היא פשוטה, שזה יגיע ככל האפשר לכולם.

דודי: היית רוצה לעשות שינוי? כי לפעמים אנשים מציעים לנו ואומרים, כשרב במשרד או באולפן, אז הוא מול מסך וכולם שווים בעיניו, זה לא משנה, הריבועים שווים, ואז הוא מחליט גם את מי הוא רוצה לשאול וכולי. וכשהרב נמצא באולם בפתח תקווה, אז מי שנמצא מולו, בכל רגע שהוא יצביע, הרב ייתן לו את הקדימות לשאול.

זה קורה אבל לא במכוון.

דודי: לא במכוון.

רואי: אבל זה מאוד משפיע. לדוגמה היום בבוקר היו מחוברים וירטואלית 2820 איש, וכשאתה לא עובד מול הכלי העולמי כמו שקרה ביומיים האחרונים, אז יש לך פחות מאתיים, שלוש מאות איש לפחות. זה מאוד משפיע. האם אתה מעוניין לעשות גם שיעורים כאלה וגם שיעורים כאלה, או לעשות רק שיעורים כמו שהיום אנחנו עושים, בקומה 2 מול פתח תקווה?

מושי: לדוגמה בשבת וביום ראשון, כשרוב הכלי העולמי בחופש אנחנו כעשירייה נשב באולפן, ואתה תשב איתנו, ומשם תעביר את השיעור, וכך תתייחס לכלי העולמי בוודאי ופחות לפתח תקווה, ובכל שאר הימים תלמד באולם.

שבת וראשון?

רואי: כי אלו ימי החופש של הכלי העולמי, בעולם אלו ימי חופש. אז בימים שבת וראשון תלמד באולפן. יש לך אולפן בקומה השלישית, תלמד משם ואז מולך יהיה הכלי העולמי, כמו שהיום בבוקר היה מולך מסך עם סימני שאלה.

מושי: כמו בקורונה, אנחנו נשב איתך, מולך יהיה המסך ומשם תלמד, ופתח תקווה יישבו למטה.

רואי: ואז יש יומיים בשבוע שבהם תשומת הלב תופנה אליהם, ובשאר הימים תשומת הלב שלך תהיה לפתח תקווה. האם אתה חושב שזה נכון לעשות כך?

עד כדי כך לחלק?

רואי: זאת שאלה.

מושי: לא, עובדתית אתה תתייחס יותר לכלי עולמי.

כן.

דודי: כן, כמו היום בבוקר, כשאתה לא מול פתח תקווה אז אתה עונה לכלי העולמי. מאוד פשוט.

אילן: האם אתה לא יכול שנשב כרגיל באולם לימוד, אבל שאתה תחליט שהיום נאמר בשיעור העדיפות היא למי שנמצא על המסכים ולא באולם.

רואי: זה לא עובד.

דודי: זה יעבוד פעם אחת בלחץ כשאנחנו מפריעים לרב, ממש מפריעים לו ומסמנים לו עם הידיים לפה או לפה, הוא יפנה למישהו על המסך, יענה על שאלה ואחרי שנייה יחזור לענות על שאלות מהאולם לימוד.

אילן: אפשר להגיד לכולם, לא מרימים ידיים מאולם הלימוד.

דודי: בצורה כזו כבר מתחיל להיות פה משטר, אתם אל תקומו, אתם תקומו, זה צריך להיות טבעי יותר.

מושי: למה אתה לא מתייחס לפתח תקווה בצורה מיוחדת? בכל זאת אלה אנשים ותיקים, שלומדים איתך שלושים שנה. פעם אמרת שאתה כן מתייחס אליהם בצורה מיוחדת.

אני חושב שבצורה כמו שאני מעביר את השיעור, אני פחות או יותר מתייחס לכולם בשווה. ואם זה נראה לעין זרה שאני שם לב יותר לפתח תקווה או לאיזו קבוצה אחרת, זה לא שהם מועדפים עלי, אלא אני מרגיש שבצורה כזאת אני דווקא משווה אותם לכל יתר הכלים.

מושי: אין ספק שמבחינה פנימית כמו שאתה אומר אין לך שום העדפה,

לא.

מושי: אבל בעין חיצונית אם בשיעור יש מאה שאלות, ומתוך מאה אתה נותן לכלי עולמי לשאול עשר, ולכלי בפתח תקווה לשאול תשעים, אז ככה זה נראה, בצורה מאוד בולטת, לעין חיצונית. היחס הוא לפחות עשר מול תשעים, אבל בסדר, הסברת את היחס הפנימי, ברור, אין פה שאלה לגבי היחס הפנימי.

בסדר, נשים לזה לב.

דודי: למה אתה אומר שלפתח תקווה אין לך משהו בלב, או בכלל לאף קבוצה אין לך יחס מיוחד? מבחינתך כולם שווים, כל הכלי העולמי, כל הקבוצות, כל האנשים, הכול אחד?

לא, אבל אני רוצה לתת להם את הרגשת השוויון.

דודי: אבל באמת, אם כולם הילדים שלך, בכל זאת יש ילד אהוב או ילד מיוחד, אני לא יודע לפי מה אתה פועל, יש לך סדר של יחס כלשהו לקבוצות? אם היית באמת רוצה ללכת בצורה ישירה, ולא לתת תחושה שוויונית, בכל זאת יש לפתח תקווה, יש מקום חשוב יותר בכלי?

בזמן האחרון אני לא חושב.

דודי: אז מי כן, בוא נגיד ככה? המאזן הזה משתנה? יש קבוצה שאתה אומר, "עכשיו הייתי עובר לגור איתם."?

לא. אתה שואל קשה.

מושי: יש בכלל כזאת זהות, נניח זהות קבוצתית לקבוצת פתח תקווה, לקבוצת מוסקבה, לקבוצת ניו יורק? פעם הייתה, היום אנחנו כעשיריות. האם אתה בכל זאת מזהה מספר עשיריות שמאוחדות יחד כזהות כזאת?

כן.

מושי: יש מקום לכזה דבר, לא רק לעשירייה אלא גם לקבוצה.

כן.

דודי: ואתה מרגיש את זה כאפיון גיאוגרפי, זאת אומרת הטורקים, הרוסים, הדרום אמריקאים?

לא. וודאי שלא.

דודי: אז איך, מה מורגש באמת בצורה נקייה? איפה שיש חיבור אתה מרגיש, איפה שיש רצון?

כן, במקום שיש כוח פנימי.

דודי: והדבר הזה משתנה, או שהוא רק הולך ומתחזק?

משתנה.

דודי: זאת אומרת, זה מוקד. ועכשיו המוקד הוא לא בפתח תקווה, מוקד החיבור הוא לא בפתח תקווה.

לא.

דודי: איפה הוא כן?

עד לפני כמה זמן הוא היה בקבוצות של אמריקה הלטינית, ועכשיו אני לא יכול להגיד אבל נראה לי שזה יעבור עוד מעט, וגם אי אפשר להגיד קבוצות. כי בכל קבוצה יש לך כמה אנשים שמושכים אל עצמם תשומת לב, שאלות, תשובות, ולכן אני לא חושב שזה בסדר ככה לדבר.

דודי: אני אומר שזה מאוד יפה, זה כמו כדור, וכל פעם יש מוקד חיבור אחר שמתעורר, היה דרום אמריקה, ועכשיו השרביט עובר לקבוצה אחרת, לאזור אחר. אני מנסה להבין ככלי עולמי איך אנחנו עובדים, איך לזהות איפה נמצא עכשיו מוקד החיבור ולעבוד איתו נכון. כי הוא עכשיו כמו הראש, אז הוא עכשיו יתווה את הכיוון, לתת לו יותר ביטוי, כי יש לו את זה עכשיו, הוא רגיש יותר. זה נכון בכלל, אנחנו צריכים להגיע למקומות של קשר כזה, להרגיש שיש עכשיו קבוצה בעולם, בכלי העולמי שעכשיו מובילה, שרגישה לחיבור ולתת לה יותר מקום לביטוי, והובלה? או שזה לא נכון. בסדר, הם עכשיו ברגישות גבוהה אבל עדיין הכול מנוהל מפתח תקווה?

אני לא מסתכל על זה כך.

דודי: איך?

אני לא רואה קבוצות כאן, וקבוצות שם, ואנשים בודדים כאן או בודדים כאן, אלא הכול בפנים כמו איזו מערבולת. ממש כך, ואני לא מבדיל.

אילן: כן אבל עדיין מורגש שהיסוד, הגרעין נמצא בפתח תקווה. כאילו הפְנים של הגוף הזה, של הקבוצה נמצא בחברים בפתח תקווה. זה לא עניין של חשובים או לא חשובים, אלא זו הרגשה שמכאן יוצא הכוח. ככה זה מורגש.

כן.

מושי: איך בהמשך נבנה את הקבוצות? פעם נסענו איתך לכל מקום, היית במוסקבה כמה חודשים, היית בניו יורק, בנית את הקבוצות האלה ממש בפועל, ואחר כך נסעת ותחזקת אותן. עשרים שנה נסעת. בארצות הברית היו כמה שנים שבקרת שם שלוש פעמים בשנה, באירופה בקרת אין ספור פעמים. זאת אומרת ממש בנוכחות שלך בנית את היסוד של כל הקבוצות. אגב כך גם בכלי ישראלי, נסעת כמעט לכל קבוצה, עשית אין ספור סיבובים. עכשיו זה נגמר, האם אין צורך בזה, אולי מישהו אחר צריך לנסוע, או שמספיק לנו להיות בקשר וירטואלי?

אנחנו נמצאים לפני זמנים חדשים. לא יהיה לנו..

מושי: אולי לא יהיה צורך בנסיעות?

לא.

מושי: אז איך זה יהיה? יש לך תמונה כדי שאולי נתכונן אליה, או שיגיע הזמן ונבין.

אתם תראו.

(סוף השיחה)