להיות ליד הרב"ש

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 06.03.24 – אחרי עריכה

רואי: אפשר לשאול שאלה על רב"ש?

תשאל.

רואי: מהמאמרים שלו אפשר לראות דרך הכתיבה שלו שהוא מאוד שיטתי, מאוד מתודי, הוא כותב בתבנית, הוא לא זורם, הוא ממש נותן שיטה בכל מאמר.

כן.

רואי: ככה הוא היה גם בחיים, או שרק בכתיבה הוא היה כזה?

היה קשה מאוד. קשה מאוד, לעצמו.

רואי: במה בדיוק הוא היה קשה מאוד, מה זה "קשה מאוד"?

לא לוותר על שום דבר. ממש היה קשה להיות לידו, לי היה קשה. אתה מסתכל עליו, ואתה רואה שאתה לא מסוגל אף פעם. מביננו נגיע לדבקות אליו.

דודי: מה שרואי רצה לשאול אם אני מבין, זה האם יש הבדל בין רב"ש הכותב, לרב"ש המדבר, הדמות, האישיות?

אני לא יכול להגיד, כי במשך השנים אני כבר התרגלתי, גם לדיבורים, גם לתנועות, וגם למה שהוא. קשה לדבר על אדם שאתה מטפל בו.

מושי: איך שמרת על הגדלות שלו? מצד אחד אתה מטפל בו, ומצד שני גדלות. זה בטח היה קשה.

כן.

מושי: או שלא היתה לך בזה עבודה?

מה זה לא עבודה?

מושי: תמיד אמרת שראית את הגדלות בו, ולא פקפקת בו בכלום. אתה רואה אותו במצב כזה, מצד אחר לתאר אותו כמו אלוהים?

פשוט צריך להגיד שזאת המכונה, אבל מה שהיא נותנת לך, פולטת לך, זה משהו אחר. לא הייתי הכי מוצלח בזה. עוד אצטרך לעשות על זה תשובה.

רואי: מה הדבר הכי חד שאפשר להגיד שהיה ברב"ש, הדבר הכי הכי מיוחד, הכי חד שכל הזמן בלט, שאי אפשר לפספס אותו כשנמצאים לידו?

אני לא יודע. נראה לי שמסירות, מה שלא יהיה, חייבים לקיים.

דודי: למה הבורא מראה לאדם כאילו הוא לא יכול להשיג את הדרגה שהמורה נמצא בה, שהוא משהו מאוד רחוק, שאף פעם לא ישיג?

אי אפשר.

דודי: אי אפשר להשיג. אבל למה הבורא מראה את זה, זו לא אמורה להיות הדוגמה, המודל שלו?

דוגמה כן, לשם אתה שואף – בבקשה, אבל לא יותר מזה.

ולאד: מעל לשורש הרוחני שלו האדם לא יכול להגיע, ולהשיג את הכול בסופו של דבר?

לא יודע, אתה רואה מה קרה.

דודי: במה היית חבר של רב"ש, ולא תלמיד שלו?

חבר הייתי בכל הדברים הגשמיים. ככה, אפילו בעצמו הוא היה אומר, "בוא ניכנס לשתות בירה". אנחנו נכנסים לפאב, היה ככה מתיישב על כיסא גבוה, ואומר לבחור שם, "נו, תביא לנו שניים בירה". היינו יושבים, שותים, עם סיגריה. ככה כחבר.

אתם תגיעו יותר גבוה.

דודי: מה נותן לך מילוי? לך באופן אישי, במסגרת של העולם הזה, מה שאני תופס כרגע. מה נותן לך מילוי? ללמד אותנו, לגדל מקובלים?

זה שאני נותן לכם, זה נותן לי מילוי.

דודי: ומעבר לזה, יש משהו שמספק אותך, ממלא אותך, נותן לך איזו חיות?

שיכול להיות שאני מוסיף לרב"ש.

שמעון: אתה הגעת להשגה כשרב"ש היה איתך?

כן.

שמעון: זאת אומרת הוא יצא, עזב, כשאתה כבר היית בהשגה, והוא יודע שאתה יכול להמשיך את דרכו?

נראה לי שכן.

שמעון: אתה לא תעזוב אותנו לפני שאיזו עשירייה או קבוצה..

זה לא תלוי בי שמעון, מה אתה אומר.

דודי: כשאתה אומר "אני כבר סיימתי", כאילו אדם יכול להחליט אני כבר סיימתי את שלי, מקובל יכול להגיד "זהו, סיימתי את העבודה שלי"?

כן.

דודי: אין לך מה עוד לתת לנו? מה, כי אנחנו עוד לא בשלים לקבל את מה שיש לך?

לא, זה הכול קשור יחד, גם אתם, גם העולם, גם אני, גם רב"ש, גם כולם. הכול קשור יחד. אני יכול להגיד שלא מילאתי את התקוות שלו. נראה. מה לעשות, משלימים עד גמר התיקון.

מושי: איזה תקוות היו לו?

תקוות? לא יודע.

מושי: הוא צייר לך איזה מצב שאליו צריך להגיע העולם, ואתה לא הגעת לזה או מה?

אצלו היה יום יום מה שיהיה.

מושי: הוא היה חי יום אחד כאילו זה סוף העולם?

כן.

מושי: בלי תוכניות?

למה בלי תוכניות? בלי תוכניות למחר.

מושי: בלי תוכניות למחר?

עם תוכנית להיום, כן.

דודי: מצד אחד אתה אומר, כאילו אני סיימתי לתת את מה שיש לי, ומצד שני אני לא מילאתי את כל התקוות של הרב"ש. כאילו יש לו עוד משאלות שצריך למלא אותן. אז איך זה מתיישב?

לא הכול צריך להתיישב. צריך להשאיר משהו למחר.

שמעון: ברגע שאתה לא נמצא בשיעור או לא נותן שיעור, שליש מהתלמידים שלך פתאום נעלמים. כי הם עדיין כל כך רוצים להיות בקשר איתך, ולשמוע אותך.

זה לא טוב. זה לא טוב, צריכים להשלים את זה עם החיבור ביניכם. צריכים להשלים.

(סוף השיחה)