"סיפור רוחני"
דוד וגלית
בהנחיית: ערן קורץ
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 22.03.10 – אחרי עריכה
ערן: ה"תנ"ך" הוא ספר הספרים, הספר שכולנו מכירים, אבל לא תמיד מצליחים להבין מה כתוב בו ועל מה מסופר. היום נדבר על סיפור שהוא לא מהתורה, אלא מספר "שמואל א'", מהתנ"ך, ונברר אותו בעזרת הרב לייטמן.
שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
ערן: היום אנחנו מדברים על סיפור קלאסי שהפך לסיפור שכולם מכירים בכל העולם אני חושב, "דוד וגלית".
אני חושב שמכירים אותו בזכות זה שזו אגדה יפה לילדים.
ערן: נכון.
בדרך כלל זה כך עם סיפור לילדים.
ערן: אז אתה אומר, שמפני שזה סיפור לילדים הוא הפך להיות ידוע?
כן. כי באמת זה יחסית דבר שולי. המקרה הוא מקרה מאוד גדול והוא חוזר על עצמו כל הזמן, אבל אני חושב שזה מפני שהוא ציורי.
ערן: אני אלך לטקסט.
בסדר. גם הטקסט מאוד קצר.
קליפ: "ושאול ואיש-ישראל נאספו ויחנו בעמק האלה ויערכו מלחמה לקראת פלשתים. ופלשתים עמדים אל-ההר מזה וישראל עמדים אל-ההר מזה והגיא ביניהם. ויצא איש-הבנים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת גבהו שש אמות וזרת. וכובע נחשת על-ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ומשקל השריון חמשת-אלפים שקלים נחשת. ומצחת נחשת על-רגליו וכידון נחשת בין כתפיו.
ויאמר הפלשתי אני חרפתי את-מערכות ישראל היום הזה תנו-לי איש ונלחמה יחד."
ערן: התיאור הוא תיאור מאוד מפחיד, מתואר האיש שגובהו "שש אמות וזרת", לובש שריון נחושת ששוקל משקל רב.
לא, העניין הוא לא בזה. העניין בכך שהפלשתים עמדו מול הישראלים ואמרו, "נעשה עכשיו חשבון מי מנצח. אנחנו לא צריכים להרוג זה את זה, אלא מצידנו זה הגדול והגיבור, תביאו את שלכם, ומי שינצח, העם הזה יהיה השליט".
ערן: כן.
בעצם זו גישה יפה, נכונה. בשביל מה שיסבלו כולם ויהרגו עוד אלפי אנשים. בסך הכול רוצים לחלק את האדמה, רוצים לשלוט עם על עם.
ערן: היינו יכולים לפתור גם סכסוכים אחרים בגישה הזאת.
הרבה בעיות היינו יכולים לפתור היום בצורה כזאת. באמת גלית, לפי מה שמספרים, היה בגובה מאה שמונים, מאה תשעים סנטימטר. בזמנים ההם, זה היה מאוד גבוה. בדרך כלל גובה האדם אז היה מאה עשרים, מאה שלושים סנטימטר, לכן בהשוואה, גלית היה גבוה מאוד, גדול מאוד. ועוד היה לבוש בשריון נחושת עליו במשקל רב.
ערן: למעשה הפלשתים היו היחידים ששלטו בייצור הנחושת, זה מה שעזר להם לשלוט באותם זמנים.
נכון. ולכן דוד עשה מעשה חכם, כי הוא פגע בחלק הקטן שהיה גלוי.
ערן: אבל עוד לפני דוד, עוד לפני שאנחנו מגיעים לדוד.
קודם נדבר על הסיפור ב"פשט".
ערן: כן, אבל הפלשתי הזה גם יוצא ומחרף את ישראל, ממש מקלל.
כן, אבל כנראה שזה היחס הנכון לאויב, כי אתה לא הולך לסגור איתו עכשיו איזו עסקה, אתה הולך להוריד אותו מהמפה, שיהיה ה"עבד" שלך. דרך אגב, הם לא הלכו להרוג אחד את האחר, אף פעם זה לא היה כך בהיסטוריה, רק בזמנים האחרונים, כי כבר ניצלנו את כל כדור הארץ כנראה, אז יש לנו בעיה עם זה, אבל קודם זה לא היה כך, אלא השתמשו בעם שאתה כובש כ"עבדים", זה היה כדאי.
ערן: כן.
אחר כך עם ההתפתחות הטכנולוגית, העבדים כבר לא היו כל כך מועילים, אלא יותר מועיל היה לתת לאדם יותר חופש שיעבוד את הקרקע וישלם לך. זה השתנה לכיוון המיסים שאתה מפיל על המדינה, על העם.
דרך אגב, בכל העמים יש סיפורים כאלה שהיו יוצאים להילחם מלך מול מלך, או איזו קבוצה קטנה כנציגים, ובכך הם היו קובעים מי המנצח, איזו אומה מנצחת איזו אומה, לכן כל אלו היו דברים רגילים.
ובאמת מספרים שכל העם, כל אנשי המלחמה, היו בפחד מול הגלית הזה, מלבד דוד, ש-מיהו, מהו, בסך הכול ילד קטן, הקטן ביותר שלא לקחו אותו אפילו לצבא והוא בעצמו רק בא לסייע.
ערן: אביו שלח אותו להביא להם לחם וחלב.
כן, נכון. אומנם זו משפחת המלוכה, אבל בכל זאת, מי הוא בסך הכול? נסיך קטן. והוא אומר, אני כן מסוגל, אני כן רוצה, אני לא אסלח לו. ואז הוא לוקח אבנים, בתוך התיק שלו, עם הקֶלָע ביד ויוצא לבוש כרועה צאן. הוא בא ממשפחה אצילה, אבל בא כרועה צאן.
וגם גלית לא ממש מבין מי זה לידו, "לא מתאים לי להיות נגד הילד הזה, מה זה? תביאו מישהו ראוי, פרשים גדולים. אתם מזלזלים בי?". וכך דוד משתמש ברגע הזה שגלית נמצא במבוכה, "מה קרה? מה עם הילד הזה?" ומכניס אותו לחוסר הכרה ממכת האבן.
ערן: ואחר כך מוריד לו גם את הראש.
כן. אבל הוא יצא בלי כידון, אז הוא לוקח ממנו את החרב, ובעזרת החרב של גלית הוא הורג אותו.
ערן: מי זה "דוד"?
זה סיפור יפה שילדים יודעים לספר. איך זה באמת קרה, אנחנו צריכים להבין ש"דוד" הוא כנגד מלכות, שזה הרצון לקבל הכללי של האדם, כשכל הטבע שלנו הוא רצון לקבל. הרצון לקבל הזה מתפתח וצריך לגלות בתוכו כל מיני הבחנות, בעד או נגד, חיוביים, שליליים, לקבל, להשפיע, אגואיסטים או נתינה כלפי הזולת, כלפי הבורא, ואיך אנחנו יכולים להתקדם לקראת היציאה שלנו לממד אחר, לממד הרוחני. בכל שלב ושלב שאנחנו מתקדמים בגלגולים רבים מדור לדור, אז בכל דור יש לנו אותה המלחמה בעצם.
אם אדם רוצה להתקדם לקראת היותו דומה לבורא, לכן הוא נקרא אדם, אז אנחנו צריכים לברר עם איזה רצונות אנחנו כן יכולים להידמות לבורא ועם איזה לא. בכללות זה נקרא "ברית מילה". אנחנו לא משתמשים בחלק מהרצונות שנקראים "עורלה", ואת העורלה הזאת אנחנו משליחים בזלזול לעפר, וברצונות אחרים אנחנו כן משתמשים ומעלים אותם. זה כמו אברהם שהיה צריך לעשות עקדה ליצחק ולגרש את ישמעאל. יצחק היה צריך לעשות אותו דבר עם יעקב ועשו. יעקב עם הבנים שלו וכלפי יוסף, ועוד.
תמיד בכל דור, היינו בכל שלב שאדם מתקדם, הוא רואה בעצמו את כול התהליך הזה. כי "האדם, הוא עולם קטן" ויש בו את אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד. ודוד הוא ה"מלכות" האחרונה, הדבר הגדול ביותר. וכאן אנחנו מדברים על השלב, אחרי כל השלבים האלה, שבו אדם מגיע למצב שהוא מברר בו את דוד שבו.
ערן: שזה הרצון לקבל.
שזה הרצון לקבל, אבל אותו רצון לקבל שיכול לשמש כמלכות, כמלך. ואחרי זה הוא נעשה למלך בפועל.
ערן: למרות שהוא כבר היה מלך בכוח, הוא נמשח קצת לפני, אבל הוא לא היה מלך בפועל באמת.
נכון, אבל בכל זאת כדי לברר ממש את דוד שבו, את דוד המלך, הוא היה צריך לברר את גלית שבו, אותו חלק שהוא צריך להרוג, לא להשתמש בו ולהתעלות מעליו. עם כל הפלישתים, עם כל הרצונות הגדולים שבאדם, שאיתם הוא לא יכול לעבוד, איתם הוא בינתיים לא יכול להתקדם.
אחר כך יבוא זמן, שמבית דוד יבוא משיח בן דוד, זה כבר בסוף הדורות. ואז כל הגליתים האלה וכל ה"פלישתים", וכל העמים עם המנים ועם היטלרים ועם כולם, יבואו ויצטרפו ויהיו ילדים טובים, אפשר יהיה להפוך את הרצונות האלה גם בעל מנת להשפיע. אבל בינתיים אדם צריך לברר עם איזה רצון כן ועם איזה לא.
ולכן זה השלב באדם שהוא מברר במלחמה הפנימית הרוחנית שלו מי זה "בית דוד", עם איזה רצונות אני צריך לעבוד, ואיזה אני צריך לחתוך כמו עורלה. זו ברית מילה, אבל בכל מדרגה היא אחרת. ואז אני צריך לחתוך אותה, להרוג אותה, לא להשתמש ברצונות האלו שנקראים גלית ופלישתים.
ערן: האם הקרב מול הפלישתים דומה לברית המילה?
כן.
ערן: ההריגה של גלית משול בעצם לעורלה?
כן. מפני שבשלב מסוים דוד מברר בעצמו איך להיות "מלך" כלפי כל ההבחנות הקודמות, שהוא האחרון מהן. זו הספירה העשירית, או השביעית אם אתה סופר – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד. יוצא שכדי לברר את התפקיד שלו, הוא צריך לעשות בירור עם אילו רצונות הוא עובד, עם אילו רצונות הוא יכול להידמות לבורא לפי הדרגה שלו. ואז הוא מברר שרק הוא מסוגל להתמודד עם "גלית" והורג אותו.
ערן: כי אף אחד בישראל בעצם לא מסכים.
לא מסוגל.
ערן: אז נגיד בפנימיות, אף אחד מישראל לא מסוגל.
מכל התכונות שבי, רק התכונה הזאת שנקראת דוד הקטן מסוגלת. והוא לא סתם קטן, הוא גם רועה צאן, יש פה רמזים דקים לזה שיש לו דחף לנהל את העם ולהוביל אותו. גם בזה שהוא יוצא נגד גלית, זה קובע את כל התקדמות האדם, שמעכשיו והלאה הוא נכנס לחיים מאוד קשים, זאת תקופה בבירור הפנימי. כמו שאנחנו רואים על דוד המלך, ארבעים שנה הוא כל הזמן נלחם ומלחמות בלי סוף, והוא ברח גם מהאויבים וגם מהקרובים.
ערן: חיים לא פשוטים היו לו. וזה המצב היחיד שבו הוא בעצם כזה חינני, נער שמח.
ומכל המצבים הללו, הוא חיבר את ספר תהילים לבורא. זו בעצם כל המגמה שלו, שהוא מתחיל אז מהבירור הראשון הזה עם גלית.
כך אנחנו בתקופה שאנחנו מבררים בתוכנו, בתוך הנשמה שלנו רצונות, אחד על אחד, כי "מעשה אבות סימן לבנים". כל אחד צריך לברר בתוכו את כול הדברים, ולעבור בעבודה הפנימית, בבירור הפנימי שלו, מ"אברהם", את כל אותה הדרך עד הסוף. עד שאנחנו מבררים את כול הרצונות שלנו, ואת כולם אנחנו יכולים להפוך לעל מנת להשפיע, שיהיה "ואהבת לרעך כמוך" בכל הלב.
ערן: ו"דוד" זו המדרגה הסופית?
לא, "דוד" זו לא המדרגה הסופית, אבל היא מדרגה יסודית. אני פעם ראשונה נוגע ברצון לקבל שלי ומתחיל לעבוד עמו בעל מנת להשפיע כ"מלכות", כרצונות האמתיים שלי. ועם גלית אני בכל זאת לא יכול לעבוד, זה אחר כך יקום. אחר כך יבררו דברים כמו המן ועוד, "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". אבל כך היא דרך הבירור.
ערן: עם ישראל לא מוצא בתוכו אף אחד שיעמוד מול גלית. אז מה זה עם ישראל הזה בתוכי? האם עם ישראל בכלל קיים בלי דוד?
כן. כל ההבחנות שאני מחפש בתוכי, אני צריך לברר עד שאני מוצא את דוד שבי. אני מחפש עם אילו הבחנות, רצונות, תכונות, מחשבות, נטיות, דחפים, אני יכול להתקדם קדימה למטרה שלי. המטרה שלי להגיע לרוחניות, לפתוח לעצמי את העולם הרוחני, לגלות את הבורא. עם איזה יוצרות שבי אני עושה את זה, מה יש בי.
ואמצעים אני מגלה שאין לי. למה? כי כשאני מגלה אותם, אני פתאום מגלה מולי את גלית. ואז כל פעם כשאני מחפש אולי עם זה, אולי עם זה, המפלצת הזו יותר מתבררת לפניי, ואני רואה שאין לי מה לעשות. ואז כשאני כבר בסוף החיפוש, כשאני רואה שאני לא מסוגל לכלום, מתעורר בי הילד הקטן הזה, דוד, ואומר: "אתה כן מסוגל לעשות זאת, אם אתה תשתמש בכוח הזה".
ערן: זה מצב קצת בעייתי לעם כשהוא פתאום רואה שאף אחד לא מוכן לצאת, גם ברמה הגשמית, גם ברמה הפנימית, אף אחד לא מסוגל לצאת.
ברמה הפנימית זה ודאי מצב מאוד לא נעים ומתוח, ואדם מבין שהוא עומד מול מפלצת, שאין בו שום יוצרות, שהוא לא מסוגל לעשות כלום. גם האבן שהוא מכניס לגלית בראש, במוח, זה לב האבן. זו מלחמה פנימית, לא שבאמת הוא זורק אבן מכף הקלע, יש כאן מלחמה פנימית שבה הוא מוציא את גלית מחוסר הבנה, הוא מוציא אותו כאילו מהכרה, כי בזה הוא בעצם חותך לו את הראש.
מה זה נקרא ברוחניות לחתוך ראש? אתה צריך להבין שלך אין ראש, אבל לי יש ראש. ישראל נקרא לי ראש. אני באמת יודע את המטרה, אני יודע איך להגיע אליה, אני יודע בשביל מה ולמה, ואתה לא יודע כלום. לכן מהצד הזה שאני רועה צאן, אני כן יודע ללכת קדימה ויש לי הבנות, האבן הזו זו ההבנה שלי, ואני בזה שובר את הראש שלך, כי חוץ מלשלוט אתה לא יודע כלום. ואתה גם מסתתר מאחורי שריון הנחושת הזה.
ערן: ונחושת זה?
זהב, ונחושת, אלה "קליפות".
ערן: "נחושת" זה סימן?
כן, אלה קליפות מיוחדות.
ערן: נמשיך עם הטקסט, ואחר כך נחזור לסיפור.
קליפ: "ויאמר ישי לדוד בנו קח-נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם הזה והרץ המחנה לאחיך. ואת עשרת חרצי החלב האלה תביא לשר-האלף ואת-אחיך תפקד לשלום ואת-ערבתם תקח. ושאול והמה וכל-איש ישראל בעמק האלה נלחמים עם-פלשתים.
וישכם דוד בבקר ויטש את-הצאן על-שמר וישא וילך כאשר צוהו ישי ויבא המעגלה והחיל היצא אל-המערכה והרעו במלחמה. ותערך ישראל ופלשתים מערכה לקראת מערכה. ויטש דוד את-הכלים מעליו על-יד שומר הכלים וירץ המערכה ויבא וישאל לאחיו לשלום."
ערן: בוא נדבר על דוד, קודם התחלת לדבר עליו. למה מוזכר שהוא היה "יפה עיניים", מה זה "יפה עיניים"?
זה רואה. זאת אומרת, שדוד הוא מאותם הכלים הכבדים, שבעצם שייכים למלכות. והכלים האלו, הרצונות האלו, הם מאוד אגואיסטים, מאוד קשים, מאוד כבדים. ומפני שהוא יכול להתעלות מעליהם, הוא הגיע לדרגה כזאת גבוהה, ובאמת פתח את כל השמיים, והגיע לקרבה, ולחיבוק כזה גדול עם הכוח העליון.
אחר כך ב"שלמה" זה התפתח עוד יותר ל"שיר השירים", שזה הסיום, וממש הפסגה של כל הקשר, של הזווג בין הנברא לבורא.
לכן דוד מברר את התכונות, הנטיות שבאדם, בנשמה שלו, במישור הכי נמוך, גס מאוד, קשה מאוד. ולכן הוא שפותח את בחינה ד' האחרונה שבתוך הנשמה. לכן כל התיקון נקרא על שמו - "בית דוד", שזה כל העובי הזה. אבל ב"בית דוד" הזה נכללים גם כל הרצונות שנמצאים במלכות, ואחר כך מעלים אותם להתקשרות עם הבורא.
לכן הוא בונה את "בית המקדש", הוא נמצא בזה, הוא רוקד עם ה"תורה", הוא כשופט לעם, הוא נכנס לכל הבעיות, וכיבוש הארץ, נקרא "כיבוש דוד". כל מה שאנחנו חושבים על ארץ ישראל, שהוא לקח את כל הרצון של האדם, וכיוון אותו ישר - אל, "ישר-אל", זה נקרא "כיבוש דוד".
בעולם שלנו זה מסמל את כל השטח האמיתי של ישראל, אבל בעולם הרוחני, במושגים הרוחניים, זה נקרא שהוא לקח כל התכונות האגואיסטיות של האדם, והפך אותן ל"על מנת להשפיע". זה "כיבוש דוד", שהוא כבש את האגו שלו תחת הכוונה בעל מנת להשפיע, והביא אותו מאגו להשפעה. "כיבוש דוד" מסמל את התיקונים הגדולים ביותר שנעשו בתוך הנשמה אי פעם. לכן גם כל התיקונים הבאים שיהיו, הם על שמו, כי הוא ייסד את זה, ובעצם הכוח שלו נמצא בזה עד גמר התיקון.
ערן: ומה זה ה"עיניים"?
ה"עיניים" שייכות לראיה, שהוא מקבל בעל מנת להשפיע, כשהוא יכול למשוך את אור החכמה בעל מנת להשפיע, זה נקרא "אור הראיה".
ערן: "אור הראיה" זה?
אור החכמה.
ערן: "אור החכמה", שהוא יכול לקבל אותו בעל מנת להשפיע, ובגלל זה הוא מוזכר כ"יפה עיניים"?
כן. "החכם עיניו בראשו".
ערן: מה המשמעות לכך שהוא לקח את החרב של גלית, והרג אותו דווקא עם החרב שלו?
עם אותה החרב שהקליפה רוצה להרוג את "ישראל", בעצם ישראל הורג אותה. כי אין עוד משהו, בישראל הרי יש רק את כוח הדבקות. והשלילה שיש, אותו הפגם שיש בקליפה, אותו הפגם בסופו של דבר, הוא שהורג את הקליפה בעצמה. לקליפה יש תפקיד מאוד מיוחד, מצד אחד היא "עזר כנגדו", היא עוזרת לקדושה, ובזה היא הורגת את עצמה.
ערן: זה מעניין, כי אמרת שהוא מברר את הרצונות הכי פנימיים והכי קשים, וכשאתה מסתכל לתוך הרצונות האלה, לפחות אני, אני פוחד מהרצונות האלה שלי, אני בורח מהם. ואתה אומר שדווקא "דוד" הזה, כן מסוגל להתמודד איתם.
נכון. אתה רואה שלפי הסיפור יש כאלו שבינתיים מצניעים את עצמם, מפחדים. ויש כאלו שהם בתכונות של דוד, וכבר מרגישים את עצמם בכוח. אבל זה לא שסתם אדם אומר: "אני רוצה", "אני יכול", זה בירור פנימי מאוד גדול, מאוד עמוק, מאוד קפדני עם עצמי. כשאדם כן מגלה בתוכו כוח שיכול להתמודד, ואז הוא מתמודד. זה לא כמו בעולם שלנו, אני מפחד או אני לא מפחד. ואני יכול כאילו לשכנע את עצמי לא לפחד או משהו, לא.
ערן: זה משהו שקורה, זה תהליך שקורה?
כאן זה תהליך שקורה. ואם זה קורה אתה לא מפחד, אתה יודע שזהו זה. זה לפָני, ואין מה לעשות. וגם אם כל העולם יגידו מה שבא להם, אני בשלי.
ערן: אני רוצה לשאול אותך לסיום, הדימוי הזה של דוד וגלית, אנחנו רואים את עצמנו כדוד מול גלית, אנחנו העם הקטן, מול כל האומות. והיום בתקשורת העולמית, אנחנו דווקא מוצגים כ"גלית" לעומת הפלסטינים שמוצגים כ"דוד". הם זורקים עלינו אבנים, ואצלנו כל החיילים עם קסדות. התמונה נראית בדיוק אותה תמונה, רק הפוך.
קודם כל הפלסטינאים הם לא פלסטינאים. "פלסטינאי" זה מי שנולד על האדמה הזאת שנקראת "פלסטין". וזה לא שייך לערבים או ליהודים, אלא לכל אחד. זה לא לאום כמו שהיה פעם, פעם זה היה לאום, היום זה לא ככה, היום יהודים, ערבים, כורדים.
ערן: כולם פלסטינאים.
כן. בעצם מי שנמצא כאן, לפי הלידה יכול לקרוא לעצמו כך. ולא שיש לו שייכות לעם הזה. פעם היה עם כזה פלסטינאים.
ערן: הפלשתים?
כן, זה לא שייך אחד לאחר. לכן כל אחד שנולד בארץ ישראל, ובפרט אלו שנולדו לפני קום המדינה, אז ודאי שכן. מה היה אז? אז כתבו פלסטינה, פלסטין, וזהו. לכן הם סתם קוראים לעצמם כך, וכלי התקשורת העולמיים רוצים לפרגן להם, אז ככה הם קוראים להם. אבל הם סתם ערבים.
ערן: אבל איך זה קרה שהדימוי הזה פתאום התהפך לנו, ואנחנו ממש רואים את התמונה הפוכה.
כי אנחנו באמת התהפכנו. גם אנחנו התהפכנו, אנחנו לא נמצאים בצד של "דוד". היום באמת אנחנו בצד של "גלית". אנחנו באמת ככה, כי אנחנו לא אוחזים בחכמת הקבלה, ולא רוצים לתקן את עצמנו, ולא רוצים להביא את עצמנו לדרגת "דוד המלך", אז אנחנו ההפך, או זה או זה, אין באמצע. אתה או גלית או דוד.
ערן: אז מה, אנחנו צריכים להוריד לעצמנו את הראש?
נכון, אנחנו צריכים להוריד לעצמנו את הראש שיש לנו היום.
ערן: ממש כך.
זה ממש כך, ולקבל ראש אחר. ואז נראה עד כמה כל העולם, כולל אותם הפלסטינאים שלנו יתייחסו אלינו אחרת. בעצם בזה שאנחנו מתפקדים לא נכון, לא כ"דוד", אלא כ"גלית", בעצם מחייבים אותם להתנהג איתנו כך. אנחנו בונים את כל המערכה הזאת לצערנו, ולא מבינים את זה. נקווה שבעזרת חכמת הקבלה פעם נסביר את זה לעם, ונגיע להיות באמת "בני דוד".
ערן: הנה קיבלנו הסבר על מה זה "דוד וגלית" בפנימיות, ומה קורה לנו היום ב"דוד וגלית" המודרני שאנחנו רואים. נקווה שנלמד, נחכים, נשכיל, ונעשה את מה שצריך לעשות.
(סוף השיחה)