עולמות נפגשים
קבלה ומדע – 4
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.05.14- אחרי עריכה
בן ציון: שלום לכם צופים יקרים, אתם אתנו כאן בתכנית של "עולמות נפגשים". שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.
שלום לכולם.
בן ציון: אנחנו בסדרת תכניות שעוסקת בקבלה ומדע. בתכנית האחרונות שלנו דיברנו על הקשר המשותף והשונה, ובתכנית הזאת רציתי דווקא להתמקד בזווית המחקר של חכמת הקבלה. והייתי רוצה לצאת ממקום שבו אתה אמרת לאחרונה שאדם שעומד לחקור את העולם, או רוצה להבין את העולם, להרגיש את העולם, כבר בהתחלה, הגישה שלו היא לא נכונה, נקודת המוצא היא בעצם כבר שגויה. אז מה היא באמת צורת המחקר הזאת?
מה שאנחנו יכולים לחקור לפי החושים שלנו, אנחנו חוקרים וזה המדע הרגיל, ובעניין מה שאנחנו פיתחנו במשך אלפי שנות ההתפתחות שלנו, מזה אנחנו יודעים רק על חלק מהמדענים במשך ההיסטוריה, על חלק מהם אנחנו אפילו לא יודעים, הם נעלמו, וממה שהם כתבו וגילו, הם רצו להשאיר לנו אולי את תוצאות המחקר שלהם בטבע, אבל לא נשאר. בסך הכל זו מסורת, זו מין מסירה מפעם לפעם, מאחד לשני. וכך אנחנו התקדמנו עד היום הזה.
אבל כל מה שאנחנו חוקרים, אנחנו חוקרים מתוך המבנה שלנו, מתוך שאני בנוי כך, אני רואה, שומע, ומתוך הגישה שלי למציאות שמתראה בתוך החושים שלי. אני יכול להרחיב את כלי הקליטה שלי, את החושים שלי, קצת, כמו במיקרוסקופ, פנימה אל תוך החומר, או כמו בטלסקופ, החוצה, עם חיישנים למיניהם למקום שבו אני לא מרגיש, כך אני אוכל להגביר את הרגישות שלי. אבל מדובר באותם החושים.
ויש לי אותם חמישה חושים, אבל העיקר הם חושי הראיה והשמיעה. כי בטעם אני כמעט ולא משתמש, אני משתמש לעצמי, אבל זה ממש משני. חוש הריח, הוא ממש כבר לא בשימוש, אני לא שייך לעולם החי, עולם המדבר לא משתמש בריח, בזה הוא הרס את חוש הריח שלו. ובמישוש אני משתמש רק בטווח הקצר, במה שנוגע בי.
זאת אומרת, התפיסה שלי היא בעולם הסובב אותי, במשהו שנמצא כאן סביבי, והיא מוגבלת מאוד. ולכן עד כמה שאנחנו נתקדם בתפיסת המציאות, עם הכלים הנוכחים שיש לנו, זאת תהיה תפיסה מאוד מוגבלת, ואנחנו לא נדע באיזה מקום אנחנו קיימים.
בן ציון: מה בדיוק מוגבל?
פעם נסענו לאיזה מקום, ששם היה בחור אחד עיוור שהוא העביר אותנו דרך כל מיני מצבים, דרך כל מיני חדרים, דרך כל מיני מקרים, שמענו קולות, שמענו צלילים, אבל לא ראינו שום דבר. והיינו בחושך מוחלט, פגשנו כל מיני קירות ודברים.
בעקבות זה שהיינו שם אולי שעה בערך, בעצם לאט לאט, התחלנו פתאום לקבל חוש חדש. אין חוש, אבל איזו הרגשה חדשה, איזו מין התרגשות, התפעלות כזאת שאפילו לא היינו צריכים את חוש הראיה. כביכול, השמיעה והאינטואיציה הפנימית, השלימו לנו את חוש הראיה, שהוא החוש הגדול ביותר, ש95% ממה שיש לנו בתפיסת המציאות, זה חוש הראיה. אותו אדם בעצמו היה עיוור, אז הוא סיפר שבאמת ההרגשה הפנימית של האדם מתפתחת בצורה כזאת שהיא משלימה לו את החוש החסר.
מה אני רוצה להגיד בזה? לא שבצורה כזאת אנחנו יכולים למצוא חושים נוספים, אבל אנחנו יכולים אולי מתוך הדוגמה הזאת, כדוגמה בלבד, להבין שיש עוד חושים נוספים כביכול, שהיינו יכולים לפתח בתוכנו, ואז לראות מציאות אחרת.
אומרים שיש ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש והם לא כמו שלנו. שאפשר לבנות אותם, אבל הם כולם לא בנויים על החוש איך אני מרגיש יותר טוב, איך אני חושב על עצמי יותר מוצלח כלפי המציאות מחוץ לי, אלא ההפך, איך אני תורם יותר ואיך אני אהיה יותר מוצלח בנתינה מחוץ לי, ואז גם בזה אני בונה חמישה חושים.
אומרים שחמשת החושים שלנו, כולם בנויים על הרצון לקבל, הרצון ליהנות, הרצון להרגיש את החיוּת, את החיים. יש רצון שהוא קצר מאוד, קטן מאוד, שהוא שייך למישוש, רצון קצת יותר מפותח ששייך לטעם, רצון עוד יותר מפותח ששייך לריח, ועוד יותר מפותח, לשמיעה, והכי מפותח, לראיה. זאת אומרת, גודל הרצון עצמו, פיתח בנו את החושים האלה, וכל ההבדל בין טעם לראיה הוא גודל הרצון שבתוך החוש. ועל ידי החושים האלה, שאחריהם עומד הרצון בדרגות שונות, אני מרגיש את המציאות.
אומרים שבצורה כזאת אני יכול לפתח חמישה חושים שמחוץ לי, כי כך הרצון שלי מגודר, מחולק לחמישה חלקים. אני קורא להם שורש, א', ב', ג', ד' דרגות הרצון, ובדרגות הרצון האלה, אני יכול להשתמש אבל לא לעצמי, לתוכי כל הזמן. כך שאני לא בודק ומברר מה יותר טוב לי ולפי זה אני מתנהג, אלא ההפך, מה יותר טוב לזולת, מחוץ לי. זו האפשרות היחידה שנמצאת.
ואז במקום חמשת החושים שלי, שבנויים על פני חמשת הרצונות, אני מתחיל לבנות חמישה חושים חיצוניים, שבנויים על חמש דרגות הרצון. אני יכול לקרוא להם באותם השמות, אבל בעצם אני קורא להם מישוש, טעם, ריח, שמיעה וראיה רוחניים. למה רוחניים? כי אני מתחיל להרגיש מה שנמצא מחוץ לי. כביכול רוח, כביכול מחוץ לגופי. ואז אני יכול לחקור מציאות שהיא לא עוברת על החושים המוגבלים שלי בקליטה, אלא אני יכול להרגיש מציאות שהיא נמצאת מחוץ לי, בחושים שלי אמנם, אבל כאלה שמכוונים לתפיסה חיצונית. ואז אני חוקר, ומתוך זה יש לי מדע חדש.
בן ציון: אני שם לב, ואפשר לראות שבכל משפט שני יש את המילה, רצון, רצון, רצון, רצון, רצון.
כן, נכון.
בן ציון: אם אני מבין נכון, ההבדל בין המדע הרגיל לחכמת הקבלה, הוא שהמדע הרגיל לא מתעסק ברצון, אין לו כזה משתנה "רצון". יש כוס, יש משהו, זה לא קשור לא לאדם, לא לרצון ולא לשום דבר, וחכמת הקבלה היא דווקא כולה מבוססת על רצון, זה הדבר, אין משהו אחר.
כן. כי הרצון זה החומר שלנו. החומר, הכוונה היא לא חומר של העץ, מתכת, פלסטיק, אבן, אלא החומר הכוונה היא שזה היסוד שלנו. לפני כל החומר, אפילו לפני האטום, לפני אלקטרון, פוזיטרון, ניטרון וכן הלאה, יש כוח שהוא בונה את החומר הזה, מכל מיני חלקיקים אלמנטאריים, ואחר כך שהם מתאספים לתוך אטומים, ואטומים למולקולות, וכן הלאה.
אז מה יש לפני זה? לפני זה יש כוח. אחרי החלקיקים האלמנטאריים אנחנו מגלים שיש שדות, ששם עוברת רק אנרגיה, אין חלקיקים, שם, הכל זה שדות של אנרגיה, אז אחרי שדות האנרגיה האלה יש עוד שדה יותר פנימי, שזה הרצון.
בן ציון: האם אתה מגדיר את הרצון כשווה ערך לשדה?
כן. ודאי. זה שדה כוח. ואז אנחנו יכולים לדבר עליו כמו על יסוד הבריאה ואותו אני רוצה לחקור. כי אם הוא יסוד ואני מגלה, למרות שזה יסוד מאוד עמוק ונמצא בתוך יסוד הבריאה שהוא אחרי החומר והמולקולות והאטומים והחלקיקים של האטומים, אלה השדות של הכוח הפיזי, אז אחרי השדה של הכוח הפיזי, יש שדה של כוח הרצון.
פתאום אני רואה ששדה הרצון נמצא כל כך עמוק בתוך החומר, ואני מרגיש בי שגם אני רצון. אין בי יותר מרצון. יש לי רצון? אני חי, לא יהיה לי רצון, אני מת. יש לי רצון קטן? אני הולך לישון, לא רוצה כלום, יש לי רצון גדול, אני קם, אני בוער, אני מבצע כל מיני פעולות. זאת אומרת, למרות שהרצון נמצא שם עמוק בתוך החומר, באיזו דרגה ראשונה שלו שנעלמת ממני, פתאום אני מרגיש שהוא גם נמצא בי, ואני יכול כביכול לחקור אותו, לעבוד עמו.
בן ציון: הרצון שאני מרגיש עכשיו, זה הרצון שלי?
זו כבר שאלה אחרת, מאיפה בא הרצון, מי מנהל אותו, האם אני מנהל אותו או הוא מנהל אותי.
בן ציון: אני מתכוון, כמו שהמדע חוקר את הדומם, למה הוא מצטיין כמדע? כי הוא לא תלוי ברצון בסופו של דבר, בתוך מדע הדומם התוצאה היא שאין רצון.
נכון.
בן ציון: שזה מה שהופך אותו למדע, בעצם.
זה מדע דעולם הזה, כי זה מדע שהוא קבוע, קיים. ואם אנחנו מגלים איזה חוק בצורה נכונה, אז הוא נשאר בצורה הזאת. וכך אנחנו מגלים כל מני צורות היחסים שיש בטבע וקוראים לזה "חוקים". חוק זה היחס המסוים בין שני נתונים לפחות, שאנחנו עושים ביניהם איזו אינטראקציה, פורמולה אנחנו אומרים שזה שייך לזה לפי נוסחה כזאת. אלה החוקים שאנחנו מגלים. אז זה בינתיים לפי התפיסה שלנו, כשאנחנו מקבלים, כשאנחנו חוקרים לפי החושים שלנו בלקבל, בלמלא את עצמנו, בליהנות, בחוש שנקרא "רצון לקבל". אנחנו יוצאים מחוצה לנו, ולא רוצים להרגיש בחמישה החושים החיצוניים את עצמנו, אלא את המציאות החיצונה שהיא נסתרת מאתנו. היום אני לא יודע מאיפה אני מקבל משהו, אז המציאות הזאת נסתרת. וכשאני רוצה לחקור אותה, אני צריך חמישה חושים נוספים, הפוכים, ולשם כך אני צריך להצטייד ברצון חדש, ברצון של השפעה, לא של קבלה. ואז יש לי מדע אחר, "חכמת הקבלה".
בן ציון: אז יש לנו את השדה הפנימי, שאתה הגדרת אותו וזה ה"רצון", שזה השדה של כל הבריאה ויש לנו עוד איזה שדה פרטי, שזה השדה של האדם? כי גם על הרצון של האדם אנחנו שומעים.
לכל דבר שקיים במציאות לא חשוב באיזו צורה, דומם, צומח, חי, בני אדם או שזה יהיה פלזמה, או לא חשוב, משהו שהוא קיים כלפינו, הוא קיים מפני שיש בו רצון. והרצון הזה מתמלא עם איזו אנרגיה. ולכן הרצון עם האנרגיה הפנימית שלו נקרא "ישות", שהוא קיים.
בן ציון: מה זה אומר לגבי, שאני רוצה לדעת היום איך לחיות, איך להבין נכון את החיים, מה אני, האם אני שייך לאיזה רצון כללי, אני תוצאה של איזה רצון, איפה אני נמצא?
אנחנו מדברים על אדם שחוקר מציאות חוץ, זאת אומרת, מה באמת נמצא מחוצה לי.
-
בן ציון: אתה יכול רק להגדיר את ה"מחוצה לי"?
"מחוצה לי" זאת אומרת מחוצה לחושים שלי. הבעיה היא שכל מה שאנחנו חוקרים, אנחנו חוקרים, לפי מה שיכולים לתפוס בחמשת החושים שלנו. זה כל המדע שלנו. שאתה עובד במאיץ חלקיקים או בטלסקופים, או במיקרוסקופים אפילו עם אלקטרוניים, וחודר לתוך החומר לא חשוב באיזו צורה הוא נמצא, או מוצק, או נוזלי, או פלזמה, אז אתה, בסופו של דבר, חוקר עם החושים שלך ולכן אתה תופס מכל העולם שנמצא כאן, איזה חלק, פרגמנט מאוד קטן. "תפיסה פרגמנטרית" מאוד קצרה, קטנה. ומה שאתה תופס, מה שנראה לך, זה איזה גל שאתה תופס מכל מיליארדי התדרים שיש סביבך. ובמה שאתה תופס וחי לפי זה, אתה ממלא את חושי הראייה, השמיעה, הריח, הטעם והמישוש שלך. לזה אתה קורא "העולם שלי". ויש עוד מיליוני תדרים, שאתה יכול עוד לראות ולפתוח, ולחיות בהם בצורה אחרת לגמרי, ואתה לא תופס. וכמה שתתעמק במדע שלך בלי לשנות את הקליטה שלך, זאת אומרת, בלי לעבוד על עצמך, איך לקלוט עוד מידע נוסף, אתה תישאר בעולם הזה. ולא יהיה לך כלום.
לאט לאט אתה רק תתקע באיזה קיר, באיזה גבול, כמו שעכשיו אנחנו מגלים על ידי המדע, כמו שאנחנו נתקעים עכשיו, ואחרי הקיר הזה אנחנו כבר לא יודעים מה קורה.
בן ציון: למה חכמת הקבלה נשמעת למדע כמשהו שהוא לא יכול להתמודד אתו, ובגלל שהוא לא יכול להתמודד עם זה, אז זה נראה לו כמו איזו פילוסופיה כדי לפרוץ את מוגבלות החושים?
כי היא לא מציאותית.
בן ציון: היא לא מציאותית.
אני מסכים שחכמת הקבלה היא לא מציאותית, כי היא מדברת על מציאות חדשה, אחרת. חדשה כלפינו. לכן תקרא אותה "לא מציאותית". אני מסכים אתך. למרות שאני עוסק בה בלבד. ובשבילי היא כמה וכמה יותר מציאותית ממה שבשבילך המציאות שלך.
בן ציון: אז אולי אנחנו יכולים להגדיר בסולם המדעים את חכמת הקבלה דרך המשתנה של הרצון או דומם, צומח, חי, מדבר. חכמת הקבלה שעוסקת ברצון.
חכמת הקבלה עוסקת ברצון.
בן ציון: המודל שלה הוא כולו הרצון והתופעות של הרצון.
נכון, אבל תלוי איזה רצון. או רצון שהוא מכוון אלי, או רצון שהוא מכוון מחוצה לי. זה הבדל גדול. כי אם הרצון מכוון אלי, אז הוא מוגבל מלכתחילה לפי הדרישות שלי, לפי התענוג שלי או הייסורים שלי, לפי החיים הקטנים שלי. שאם הייתי איזה ג'וק קטן, אז הייתי מרגיש כמוהו. אם הייתי כבר איזו חיה על ארבע רגליים קטנה, אז הייתי מרגיש כמוה. אם אני אדם על שתי רגליים, אז אני מרגיש כמוהו. הכול מוגבל בתוך הרצון שלי. גם כך אני יכול להגיד על הדומם, צומח, חי, ומדבר. כולם מקבלים את תפיסת המציאות, ההרגשה העצמית, מתוך המציאות הכללית. ובזה הם נגמרים.
אני רוצה עכשיו לראות את המציאות לא מוגבלת בתוכי, בתוך החושים שלי. אני רוצה לראות את המציאות שנמצאת מחוצה לי ללא הפרעה שלי, ללא הגבלה שלי. אני רוצה לראות אותה כמו שהיא. אפשר לראות אותה כך או לא? איינשטיין דיבר הרבה מאוד על הצופה. שהכל תלוי בצופה, הכל כלפי הצופה. תיאוריית היחסות במיוחד. אז אני רוצה לראות את המציאות שנמצאת מחוצה לי, כמו שהיא. האם ניתן לי את זה לראות? זה פרדוקס. מצד אחד אני רוצה לתפוס אותה. מצד שני אני רוצה לתפוס אותה כמו שהיא. אבל אם אני תופס אותה, אז זה כבר לא כמו שהיא, אלא כמו ש"האני התופס". אני המבין. אני המרגיש. זאת אומרת, זה כבר מוגבל בתוך הכלים שלי. ואני לא יכול עם זה לעשות כלום.
בן ציון: למה חכמת הקבלה, שמודדת כלפי הרצון, כלפי האדם, זה הופך אותה למדע יותר מפותח מאותו מדע שעושה את זה דווקא בלי האדם?
יפה מאוד. איזה "בלי האדם"?
בן ציון: המדע הרגיל. אמרנו, שאצלו אין אדם במחקר שלו. בחלק הדומם.
במדע רגיל כל הזמן האדם נמצא. מאחורי כל הכלים שלך נמצא האדם. והאדם מפתח את הכלים שלו.
בן ציון: נכון. אבל בסוף בנוסחה הסופית אין אדם.
כי כך אנחנו רגילים, אבל הוא נמצא שם. כל נוסחה ונוסחה קיימת כלפי האדם. כל נוסחה ונוסחה. אני רוצה לדעת את המציאות בצורה, כאילו שהיא בלי האדם. האם אני יכול להגיע למצב, למרות שאני אראה, אני אשמע, אני ארגיש, אני אטעם, לא חשוב באיזה חושים, לא חשוב באילו צורות, האם ניתן לי לראות את המציאות, כמו שהיא? זה בכלל ניתן או לא? קודם כל, אולי זו שאלה פילוסופית. האם זה אפשר? כי אני עומד, בכל זאת, אחרי הכל. ואני המרגיש. אומרים שניתן. אבל בשביל זה אתה צריך קודם כל לצאת החוצה מהחושים שלך, להיות כאילו ניטראלי, כאילו שאתה לא קיים בתור אדם, בתור המקבל את המציאות, המקבל את התפיסה, מקבל את המידע. נניח, שזה כך.
זאת אומרת, אני מוגבל עם חמישה חושים שלי.
יש לי ה' חושים, שבהם אני מקבל בתוכי איזה מידע מוגבל: ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש. ואני עכשיו רוצה לקבל את המציאות. כשאני רוצה לקבל את המציאות הזאת כמו שהיא, "הטבע", כי זה בשבילי משהו לא נודע. זה "אין סוף". עד כדי כך זה לא מובן. איך אני יכול להגיע לתפיסת המציאות הזאת? איך אני יכול משהו לעשות עם זה? נניח תיאורטית, אתה צריך לצאת מהמציאות שלך. זה נקרא "לעבור מחסום".
"מחסום" זאת אומרת איזו פריצה מחוצה לחושים שלי. ואחר כך כשאתה תהיה למעלה ממחסום, אתה תתחיל לפתח גם משהו דומה לחמישה חושים שלך. אבל שכולם עובדים בצורה שהם לא מקבלים, אלא משפיעים החוצה. למרות שאתה עם הרצון שלך, אבל אתה הופך אותם בצורה כזאת, שאתה מתחיל להרגיש מה נמצא מחוצה לך. באמת מחוצה לך. שאתה מקבל הכל לא בגלל שיש לך תכונות כאלה ומוגבלות כזו, אלא אתה מקבל את זה לפי חוק השתוות הצורה עם משהו שקורה מבחוץ. זאת אומרת, התופעות שיש בחוץ, אותן אתה מרגיש מתוך זה שאתה משתווה אליהן. ואז לאט לאט אתה מתחיל להתפעל במציאות החיצונה, בלי שאתה בולע אותה ומכופף אותה, ומגביל אותה לפי הקליטה שלך, אלא אתה קולט אותה כמו שהיא. וזאת חכמת הקבלה. באמת לא פשוט לקבל בצורה כזאת.
בן ציון: המדע שלנו מנסה להוציא את האדם מהמחקר, את עצמו, כדי להישאר רק בלי האדם. וחכמת הקבלה דוחפת את האדם דווקא לתוך הזירה, ורוצה לתלות בו את הכל.
זה הפרדוקס, כי במדע רגיל אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בצורה אובייקטיבית במחקר.
בן ציון: כי היא מוציאה את האדם משם.
כן. ובחכמת הקבלה עד כמה שאתה מכניס את האדם בפנים, אתה מעלה את המחקר מעל האדם. ודווקא שם יש לך אובייקטיביות.
בן ציון: תודה רבה לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן, תודה רבה לכם צופים יקרים. נתראה בתכנית הבאה שלנו ב"עולמות נפגשים". שלום ולהתראות.
(סוף התכנית)