מקובלים כותבים
פרקטיות בחכמת הקבלה – חלק ראשון
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 26.12.14 – אחרי עריכה
בן ציון: היום אני רוצה לדבר איתך על הפרקטיות בחכמת הקבלה.
פרקטיות זה איך אנחנו משתמשים בזה, מממשים אותה?
בן ציון: בדיוק. בדרך כלל יש חלק של לימוד ויש חלק של פרקטיקה.
כן, מעשה.
בן ציון: בכל מקצוע שלומדים יש את החלק הלימודי, נניח לימודי הנדסה או לימודי רפואה, ובסוף צריך לעסוק במקצוע הזה בפועל.
כן.
בן ציון: יש פה איזה פחד, שלמרות שלמדתי ואולי הצטיינתי בלימודי הרפואה אבל בסוף אני לא אוכל להחזיק את המזרק. אולי אני לא אצליח לבצע כל מיני פעולות פרקטיות שאני אצטרך לעשות, ואז מה יקרה.
נכון.
בן ציון: גם בחכמת הקבלה, אחרי שלומדים אותה וניגשים לפעולות פרקטיות, פתאום לא ברור למה קשה לבצע את הפעולות האלה. אולי זה ברור, אבל יש פה איזו התמודדות שהיא קצת קשה. אולי תוכל קצת להרחיב על זה.
אנחנו שומעים דבר מאוד מיוחד לעומת מה שקורה בעולם שלנו. אני רציתי מאוד להיות מדען. ההורים שלי רצו שאני אהיה רופא כי שניהם רופאים והיה קונפליקט מאד גדול. אני ראיתי סביבי את החברים שלי, אחד מהנדס, השני רופא, השלישי עובד במשהו, פועל, טכנאי, כל מיני אנשים שעוסקים במקצועות שונים, כשאחד יכול לעסוק במשהו והשני לא יכול וכן הלאה. כל אחד בהתאם למה שמתאים לו.
זאת אומרת, בעולם שלנו אפשר ללמד את האדם מקצוע שאנחנו רוצים ולא שהוא בוחר אותו, אבל זה לא בדיוק שהוא נמשך לזה, כמו שרואים על ילד למה הוא נמשך. יש כאלה שנמשכים לחיות, או לצמחים כי זה הטבע שלהם. אחר כך ודאי שאפשר לקלקל את האדם והוא ילך למשהו אחר, אבל כך זה בצורה טבעית.
אני אף פעם לא נמשכתי לא לחיות ולא לצמחים, ולא למשהו שבכלל שייך לטבע. לא ראיתי שם מה אני יכול לעשות, להמציא. משהו כמו הטבע, אבל שאתה בונה שרואים משהו שאתה עשית ולא שאתה לומד איך מתנהגים צמחים או חיות. ולכן אני אישית כשהגעתי לחכמת הקבלה, פתאום שמעתי שחכמת הקבלה היא כמו מדע, מדע מאוד מורכב עתיק ועשיר שמיועד לכולם. זאת אומרת, גם אותו אחד שבקושי יש לו את טבלת הכפל בראש ואולי עוד משהו שהוא זוכר מבית הספר, וחוץ מזה הוא לא יודע כלום, גם הוא כשיר לחכמת הקבלה. וגם מי שלמד באוניברסיטה והוא דוקטור למדע וכן הלאה. זאת אומרת הדלת פתוחה לכולם. ולא רק שהדלת פתוחה, כולם חייבים וצריכים לעסוק בה, ובסופו של דבר כל אחד משיג אותו דבר.
גם אם אתה חכם או שאתה טיפש, בלי ידיים או בלי ראש, בלי רגליים, לא יודע מה, חובה על כולם לעסוק בחכמת הקבלה ולהשיג את הפסגה. ובפסגה הזאת כולם שווים לכולם, כולם מבינים, כולם מרגישים, כולם משיגים את הכל, ממש.
בן ציון: היה לך ספק בזה.
כן, אני לא הבנתי איך זה יכול להיות. כי במשך החיים שלי ראיתי כל כך הרבה אנשים, גם את התלמידים שלי שאיתם אני עוסק בזה עשרות שנים, שהם אנשים מאוד שונים, כך מהטבע. איך יכול להיות שכולם יכולים להיות מוצלחים באותה רמה בחכמה הזאת? אבל זה מה שקורה. אחר כך אני למדתי מה זה נקרא התכללות של אלו באלו וכן הלאה. אבל זה מה שקורה, דווקא בחכמת הקבלה כולם צריכים לבצע את כל הפעולות, ללמוד, לעשות ולהשיג את הפסגה הכללית האחידה לכולם.
בן ציון: מה מיוחד בחכמת הקבלה? למה הפרקטיות זו התעלומה הכי גדולה בחכמת הקבלה, כך שאפילו מי שלומד את חכמת הקבלה, גם הוא נאחז בפנים, כנטייה פנימית, באיזו אמונה, בסוג של מיסטיקה.
אדם שמתחיל ללמוד את חכמת הקבלה, הוא קודם כל קשור לכל העולם שלנו, הגשמי. הוא נכלל מכל מיני דעות, מחשבות, ספקות, שאלות שמשוטטות בכל האנושות. הוא הרי למד בבית ספר או באוניברסיטה, הוא היה בכל מיני חוגים, שמע, ראה עשרות סרטים, קרא מאות ספרים, ולכן יש לו בראש איזה בלבול מכל זה, והוא חי עם זה. ופתאום הוא צריך להתחיל לסדר את היחס שלו לאנושות, את היחס שלו לחיים, את היחס שלו לבריאה, לעצמו, לאיך הכל בנוי.
וזה מעורר בו פעולות בדיקה, בירור ומיון של כל הידע וכל היחס שלו לחיים, לעולם, לכל מה שהוא רכש בחיים שלו משך ארבעים שנה או שלושים שנה לפחות. ולכן הוא נמצא במצב מאוד מעורפל, לא ברור. מצד אחד הוא קרא ושמע הרבה על כל מיני מיסטיקות. ומצד שני הוא ראה ושמע ואולי נכלל באחת משיטות האמונה.
בן ציון: הוא בעצם נולד עם כל מיני נטיות כאלה בפנים.
כן, אנחנו נולדים עם נטיות. קל מאוד לדבר עם ילדים על אמונה. על הבורא, על התפילה. הם מרגישים שאם אני אבקש אני אקבל, כמו שאני מבקש מאמא ומקבל. אז יש כוח גדול, יש בורא, שאם מבקשים מקבלים. הם מסכימים לזה מהר מאוד.
לכן אנחנו כלולים מכל מיני גישות לחיים, הגישות האלה נמצאות בנו, ממש טבועות בנו וקשה לנו להיפטר מהן. ואני רואה על התלמידים שלי שגם אחרי עשר וחמש עשרה שנה, אם הם עדיין לא מגלים את עולם האמת, אם אין להם עדיין גילוי הבורא באופן שהוא כבר נתפס בהם, הם עדיין בכל רגע ורגע יכולים להאמין במשהו, להיכנס תחת השפעה של משהו מכל אותן השיטות, דתות, אמונות, פחדים, חרדות, ספקות, כל מיני דברים שנמצאים באנושות.
זה מעניין, אבל זה נמצא בכל אדם ואדם כל עוד לא נכנסים לעולם הרוחני. לכן כתוב, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", עד היום שבו מת הרצון לקבל שלך ואתה נכנס לרוחניות. וגם שם, תלוי באיזו רמה אתה נמצא, בצעדים הראשונים זה עוד לא ידוע. לכן אנחנו צריכים להתייחס לאנשים בסבלנות ולהבין שזה הטבע שלנו, שכך אנחנו באים ודווקא בצורה כזאת אנחנו נכנסים לרוחניות.
בן ציון: מה ההבדל בין חכמת הקבלה לבין מקצועות אחרים שאתה ציינת? גם שם אומרים שלימודים זה לימודים ופרקטיקה זה פרקטיקה, והעבודה עצמה היא כבר אחרת.
כאן זה נכון רק למתחילים, אבל אחר כך לימודים ופרקטיקה זה אותו דבר.
בן ציון: מה שורש הסיבה לקושי לגשת לביצוע אמיתי של מה שחכמת הקבלה מדברת עליו? כאילו פתאום השכל לא מספיק, הרגש לא מספיק.
כי אנחנו צריכים לקנות שכל ורגש חדשים, שהם למעלה מהרגש והשכל האגואיסטים שלנו, החומריים. וכל עוד שאין לנו רגש ושכל רוחניים, אנחנו רק מדברים על זה, קוראים על זה, שומעים על זה במסגרת הלימוד של חכמת הקבלה אבל אנחנו לא יודעים מה זה.
אנחנו לומדים בחכמת הקבלה על החומר והתנהגות החומר מבלי למשמש בו, ולכן לומדים על משהו שלא יודעים, מדברים על משהו שלא מרגישים, מדמיינים לעצמנו משהו שזה רק דמיון, שאין בזה שום דבר ממשי.
בן ציון: אז איך חכמת הקבלה הופכת להיות הדבר הממשי ביותר, שמתאים לכל אדם כמו שאמרת בהתחלה?
זה אך ורק על ידי עזרה מלמעלה. ההצלה הזאת צריכה להגיע מלמעלה. אם הכוח העליון שנקרא "בורא", "א-להים" או "הטבע", מרחם על האדם בהתאם למה שאדם משקיע, עד כמה שהוא נמצא בזה, עד כמה שהוא מוכן לוותר על הכל, לעשות מה שצריך, להכניע את עצמו, להשפיל את עצמו, אז בהתאם לזה היגיעה הזאת מצטברת יותר ויותר עד שמגיע לאדם הפרס הגדול הזה של פקיחת עיניים בתורה, והוא מתחיל להרגיש על מה באמת מדובר בחכמת הקבלה. נפתחת לו התפעלות, התרגשות, הרגשה, ידיעה, אחיזה בתכונת ההשפעה שקודם לא היתה מורגשת בו.
בן ציון: תחת הכותרת הזאת של פרקטיות בחכמת הקבלה, פגשנו את הנושא של פיתוח החושים. זה נושא מאוד ייחודי לחכמת הקבלה, כי אומרים "חכמת הקבלה כמדע", אבל חכמת הקבלה היא לא מדע כמו שאנחנו מכירים אותו, גם הפרקטיקה של חכמת הקבלה היא שונה. אתה הדגשת שיש רק עובדות והכל דטרמיניסטי, ושהכל מבוסס על פתיחת חושים. כאילו, "וואו, אני רואה. וואו, אני מגלה", הכל זה מין צורה שאנחנו אפילו לא מכירים אותה.
זה לא בידיים שלנו. כי אם בחיים שלנו אנחנו בונים מכשירים, חושים, מיקרוסקופים, טלסקופים, מיקרופונים, זאת אומרת אנחנו מוסיפים לחושים שלנו כל מיני מכשירים שמרחיבים לנו את התחומים שאנחנו יכולים לגלות בטבע, אז בחכמת הקבלה אנחנו לא יכולים, אנחנו לא בעלי הבית. כי אנחנו מדברים על מחקר של תחום שבו פועל כוח ההשפעה. את כוח ההשפעה אין בנו, אנחנו לא יכולים לבנות שום דבר ממנו. אנחנו אמנם יכולים לרכוש את כוח ההשפעה הזה, אבל בעצם זה לא תלוי בנו. אנחנו רק צריכים לעשות פעולות שמזרזות את התגלות כוח ההשפעה בנו. אבל באמת אנחנו לא יודעים, איך ומתי, ובדיוק באיזו צורה הוא יתגלה. אבל מרגע שמתגלה בנו כוח ההשפעה, אנחנו מתחילים לחקור איך אנחנו יכולים להרחיב אותו, להגדיל אותו, להכפיל אותו וכן הלאה.
בן ציון: כאילו במבט לאחור?
לא. מרגע זה והלאה, כשהוא מתגלה בי. איך אני יכול להרחיב אותו, להגדיל אותו, להכפיל אותו וכן הלאה. אז אני מתחיל יותר לאחוז בו, ואני כבר יכול להתקדם בצורה יותר מבוקרת. עכשיו אני אפילו לא יודע לאיזה כיוון לעשות משהו, ואז אני קצת יותר אתמצא באותו מרחב של כוח השפעה.
בן ציון: הגישה הזאת, החשיבה הזאת של פיתוח חושים היא חדשה, זה משהו שלא קיים בשום מקום.
זה פיתוח חוש, זה לא חושים. זה בסך הכל חוש אחד, חוש ההשפעה. יש בו ודאי הרבה מאוד פרטים, תרי"ג או תר"ך חושים נגיד, או כוחות פרטיים, אבל בסך הכל זה חוש אחד.
בן ציון: מגישה שכלית נורמלית, שאתה על ידי הכלים השכליים שלך, הכלים הרגשיים שלך מברר, רוצה להכיר, להתעמק, איך פתאום השתנתה לך הגישה ברכישת החוש החדש הזה? בעצם אתה מפתח פה חוש, ואתה עם השכל שלך לא יכול להמשיך לעבוד, כמו כל המדע שלנו שעובד עם הכלים הנוכחיים שלו ומנסה להרחיב את הידיעה שלו. פה לא מרחיבים את הידיעה, פה מחפשים איזה חוש חדש.
נכון.
בן ציון: יש פה איזה שינוי, איזה מהפך.
אנחנו לא הולכים להרחיב את מה שיש לנו. לכן לחכמת הקבלה כל אחד מוכן. ולכן לא יכול להיות שיש הבדל בין מי שלמד טוב למי שלמד לא טוב בבית ספר או באוניברסיטה או עוד משהו. אין שום הבדל בין האנשים, כי כל אחד ואחד ברגע שהוא מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה, הוא מתחיל מאפס. הוא ממש מאפס את עצמו כלפי תכונת ההשפעה, שאין בו ואף פעם לא הייתה בו, ועכשיו הוא רק מתחיל להשיג אותה.
בן ציון: אתה יכול אולי לתאר או להמחיש, מה הוא המהפך הפסיכולוגי או המהפך השכלי, כשאתה עובר פתאום לפיתוח חושים.
אתה מתחיל ללמוד, לקרוא, לשמוע, דברים ששייכים לחוש ההשפעה, לכוח ההשפעה, שאיכשהו הוא נמצא בטבע אבל אנחנו לא מזהים אותו. כי מה שאנחנו מזהים בטבע כהשפעה זה בעצם קבלה. זה כמו אימא שמשפיעה על התינוק שלה, היא משפיעה מפני שהיא אוהבת אותו. האגו שלה זה מה שמכוון אותה להשפיע לתינוק, אז בעצם היא לא משפיעה. זה ביטוי כזה, אבל בעצם זה כוח קבלה, זה כוח אגואיסטי. וכך זה כמו כל הכוחות בעולם שלנו.
וכאן אנחנו מתחילים לדבר על איזה מרחב, עולם, שהוא כמו המציאות שלנו, כמו היקום שלנו. אז יש כאילו עוד יקום אחד, שהוא בנוי על כוח השפעה ולא על כוח קבלה, ואותו אנחנו צריכים לפתוח, אותו אנחנו צריכים לגלות.
אז מתחילים לקרוא, מתחילים לדבר, וברגע שאנחנו מתחילים בינינו לקרוא, לדבר, להתעניין בו, אנחנו מתחילים להרגיש איזה מין שינויים שקורים בנו. אנחנו אפילו לא יודעים למה, אבל קורה משהו בעצמות, בעצבים, בשכל, שאני לא יודע מה הוא, אבל משהו קורה בפנים. כאילו אני מתחיל להפעיל על עצמי כוחות כאלה מסוימים, שמשתנה בי משהו. בעיקר, זה משתנה בהרגשה שלי ובשכל. ולפעמים אני לא מבדיל כל כך בין שכל להרגשה. אני לפעמים מרגיש את עצמי מאוד מעורפל כזה, מאבד בהירות, מאבד אחיזה ברורה במה שאני נמצא בעולם הזה. פתאום אני מתחיל להרגיש שאני לא בטוח אם זה כך או לא כך, מה קרה ולא קרה. זאת אומרת, קורים לי כל מיני שינויים ברגש ובשכל. אני לא בדיוק יודע מה זה, אבל קורים. ואם אדם נמצא בלימוד הסדיר, בקבוצה, תחת השפעת המורה והשגחתו, אז הוא ממשיך. הוא רואה גם את החברים, הוא רואה שלא קורה כלום, אבל בסך הכל ממשיכים, ואז הוא מתקדם.
אבל שוב, ההתקדמות הזאת מביאה אותו לצורות שונות של הרגשה והבנה. הייתי אומר שלוקח כמה שנים עד שהוא מתחיל לסדר לעצמו איזה ציור פחות או יותר, תמונה, או עולם שהוא מייחס אותו לרוחניות. וגם הצורה, התמונה הזאת משתנה כל הזמן, אבל איכשהו לפחות יש לו שם איזה כללים, יסודות, שהוא אוחז במשהו ולא מרגיש את עצמו סתם בחלל. וכך מתקדם עד שזה מתגלה. וזאת באמת מהפכה גדולה כשמתגלה כוח ההשפעה באדם, שזה הופך להיות שלו ולא שהוא נמשך אליו. זה הופך להיות שלו, ואז בו הוא מתחיל חקירה מדעית, אמתית, שנקראת "השגה".
בן ציון: גם מה שלא, הוא משהו מיוחד. זה פתאום שונה ממה שאנחנו מכירים.
אז אנחנו רואים שיש לנו כאן ג' שלבים. השלב הראשון שהוא כבן אדם, והכל תלוי בשכל וברגש שלו הגשמי. השלב השני, שהוא מגיע ללימוד חכמת הקבלה, נמצא מבולבל. זה נקרא "מלא לשמה לשמה", עד שהוא עובר את שלב ההכנה. ואחרי שנים, זה לא מיד כי הוא צריך לתקן הרבה דברים, אז מגיעה לו "פקיחת עיניים בתורה" מה שנקרא. ומרגע זה והלאה הוא כבר מתחיל להשיג מה שנמצא באותו המרחב של השפעה, שנקרא "המרחב הרוחני".
בן ציון: עוד לפני פקיחת העיניים, כמו שאמרת שהיו כל מיני ערפולים ושינויים שכליים, מה השתנה מבחינת החשיבה שלך? אתה גם בא עם הרקע המדעי שלך לעבוד עם השכל ולחקור, ולדעת, ולברר הרבה מאוד פרטים בכל דבר שאתה עושה ולהתעמק בו. עם כל זה הלכת פתאום וקלטת שיש פה פיתוח של חוש חדש. זאת לא איזו התעמקות חדשה, אלא זה פיתוח של חוש. רגש חדש, שאתה צריך לפתח אותו.
צורת החקירה שלך הרגילה, שאתה מברר ומתעמק בדברים היא לא הגישה הנכונה, אלא יש לך פה גישה אחרת. האם היה פה איזה מהפך, שינוי בציורים האלה, שאתה כבר מתחיל לפתח אותם עד לפקיחת העיניים, עוד בדרך. האם יש פה איזה שינוי בקליטת החכמה הזאת, בשיטה הזאת, שאני כבר לא מתעמק בכל דבר ודבר ופשוט רוצה, אלא אני קולט שמה שאני הולך עליו זה לא מה שחשבתי בצורת הגישה שלי ללימוד?
זה הכל בדרך. כשאנחנו נמצאים בלימוד, בעיסוק בחכמת הקבלה אנחנו מתחילים ללמוד ולהכיר שיש כאן באמת יחס מיוחד. על ידי פעולות בקבוצה, על ידי קשר בינינו, על ידי יחס מיוחד לבני אדם אנחנו מקרבים את העולם הרוחני הזה, משפיעים עליו שיתגלה. יש כאן פעולות הדדיות שלנו על הטבע, ושל הטבע עלינו.
בן ציון: גם אם אני נגר או רופא, או מהנדס, בכל מה שאני עושה, כשאני עוסק הרבה עם החומר אז אני מפתח איזו רגישות, חוש. אני כאילו מפתח לעצמי כל מיני דברים במקצוע שבו אני עוסק. פה בחכמת הקבלה, למרות שאני לומד, עדיין משהו צריך להשתנות, החוש העצמו הרי לא צומח.
לא. אתה מקבל אותו מלמעלה. כי מה שאתה עושה, אתה רק נותן כמות יגיעה, אבל זה לא שעל ידי הלימוד הזה אתה מתחיל להבין, למה שאתה מגיע. רק כמות היגיעה שלך, היא פותחת לך דלת, ואז אתה מתחיל להכיר ולהבין, וללכת נכון.
בן ציון: אז יש כזה דבר "ציפייה לחוש"?
כן, ודאי. זה נקרא "לצפות לישועה", כי הישועה זה שאני אתעלה מעל החוש שלי האגואיסטי ואגיע לחוש של השפעה, של אהבה.
בן ציון: בחכמת הקבלה אתה מסביר, שהחוש הוא בעצם הרצון שלנו?
כן.
בן ציון: שזה גם דבר מאוד ייחודי לחכמת הקבלה, חוש רצון.
גם בעולם שלנו זה אותו דבר. גם בעולם שלנו הרצון שלנו לקבל זה החוש שלנו, היסוד של החושים.
בן ציון: כן. אבל החושים, יכולת הקליטה שלי או היכולת השכלית שלי תלויים ברצון, וזה דבר מאוד ייחודי לחכמת הקבלה. הקשר הזה, הרצון והשכל.
כי אנחנו מתחילים לשלוט בטבע שלנו, ועל ידי הטבע שלנו מכוונים את עצמנו להשגת המרחב הרוחני, ולכן שם מדובר על זה. ובעולם שלנו אנחנו לא כל כך נכנסים לזה, כי אנחנו לא יכולים לשלוט על הטבע שלנו.
(סוף התכנית)