הפתרון

שיחה106

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 15.3.16 אחרי עריכה

רונן: בסדרת "הפיתרון" אנחנו מבררים את המשנה הכלכלית והחברתית של חכמת הקבלה. איתנו באולפן ד"ר מיכאל לייטמן וחברי הצוות הכלכלי, רונן אביגדור וגיא יצחקוב.

היום אנחנו רוצים לדבר על מה שנקרא "דור המילניום", "דור ה-Y".

למה זה נקרא "Y"?

גיא: כי הם שואלים גם למה, ולא מוכנים לקבל הכול.

זה מהמילה why?

גיא: מסמנים את הדור באות Y אבל זה גם מגיע מתוך השאלה "למה?", כי הם לא מוכנים לקבל הכול כמובן מאליו. לדור הזה יש מאפיינים מאוד ייחודיים ביחס לדורות הקודמים. מדובר בעיקר על ילדי שנות השמונים וגם התשעים, אנשים שהם היום בטווח הגילאים של 18 עד 36 והמאפיינים שלהם, שהם מאוד אוהבים לקנות בגדים, גאדג'טים, טכנולוגיה, אוהבים לטוס, אוהבים לפרסם שכולם יֵדעו מה הם עושים. ובעצם לפי הסוציולוגים, זה דור ראשון שגדל עם תפיסה הדוניסטית של חיים בשביל תענוג, לעבוד פחות קשה ויותר להתענג.

הדבר המעניין והמטריד מבחינה כלכלית, זה שלא נישאר להם הרבה כסף לחסכונות, או למרביתם אין סיכוי אפילו להגיע לחסכונות כמו הוריהם.

בשביל מה?

גיא: בשביל לקיים גם את הדור הבא.

זה טוב לבנקים.

גיא: לדור הבא להמשכיות החברה.

בשביל מה לדור הבא? אני לא מבין.

גיא: מדובר על שני מיליארד איש, 85% מהם גרים במדינות מתפתחות, הם מהווים את מרבית שוק העבודה ותוך עשר שנים הם יהיו שלושה רבעים משוק העבודה. וכשאנחנו מסתכלים על הדור במונחי דור, אנחנו רוצים לראות, האם הדור הזה גם יכול לקיים את הדור הבא כדי שתהיה המשכיות של החברה.

מה זאת אומרת "לקיים", להוליד?

גיא: כן, שיוכלו לפרנס. זה דור שנישען על ההורים, ההורים מפרנסים.

זאת אומרת, את עצמו הוא לא יכול לפרנס.

גיא: לא, הוא תלוי בהורים.

זאת אומרת, שלמרות שהם אוהבים לצרוך, הם לא יכולים לפרנס את עצמם. ומאיפה הם מקבלים כסף?

גיא: מההורים.

וכשההורים מתים, הם נשארים ככה.

גיא: בדיוק. דור המילניום תלוי כלכלית בהורים יותר מתמיד. אם אנחנו מסתכלים על ההורים שלו, כ-12% קיבלו הרבה כסף מההורים, והדור הזה פי 3, 36%. כלומר, הם תלויים בהורים עד גיל 30, או גם בגיל 30 חיים עם ההורים.

ונתון מאוד מעניין או גם מדאיג, סקר מכון "פיו" מצא, שגם ההורים שלהם מנמיכים ציפיות. רק שליש מההורים האמריקאים חשבו ב-2012 שהילדים שלהם צריכים להיות עצמאים מבחינה כלכלית בגיל 25. ואילו עשרים שנה קודם, 80% חשבו שהילדים שלהם צריכים להיות עצמאים עד גיל 22. כלומר, גם להורים יש כבר איזה ייאוש מלחשוב שהילדים שלהם יוכלו להגיע לעצמאות.

אולי באמת אנחנו בנינו בעצמנו סביבה כזאת, אווירה, חברה, שהם לא יכולים להגיע לעצמאות? אולי ההורים בעצמם אשמים בזה, אולי לא נתנו להם מקצוע, לא סידרנו להם מקומות עבודה, לא עשינו סביבם חברה כזאת ודרישה שהם יהיו עצמאים, שיתחתנו, שיביאו ילדים וזה ידחוף אותם?

גיא: אז זה הדבר המעניין, דווקא מבחינת השכלה זה הדור המשכיל ביותר, זה דור שהוא כבר בעל תארים אקדמיים.

השכלה זה לא מקצוע, השכלה זו השכלה. אפילו אם אני הולך ללמוד כלכלה, אבל אז אני לומד פילוסופיה, רפואה ואני יכול לאו דווקא בזה לעבוד. מכל שכן אני לא יודע מה זה נקרא שהם "משכילים"?

גיא: "משכילים" זה בעלי תארים אקדמיים, יש להם דיפלומות.

והם עובדים?

גיא: הם עובדים.

כאן אני רואה שאתה כבר מתחיל להסס.

גיא: כן, כי גם אחוז האבטלה בקרב הצעירים הוא מאוד מאוד גבוה.

למה, הם לא רוצים לעבוד, או אין מקומות עבודה?

גיא: גם וגם, יש פה הרבה מורכבות. זה גם דור יותר עצלן במרכאות, הוא כבר לא כמו הוריו שהיו מוכנים לעבוד איפה שיתנו להם ולהתקדם. זה כבר דור שיש לו דרישות, הוא בא עם תואר אקדמי, הוא לא מוכן לקבל את המרות של המנהל כל כך מהר.

מצד שני, מבחינת היצע שוק העבודה, היום סטודנט ממוצע שיוצא עם תואר ראשון, מרביתם לא עובדים במקצועות שהם למדו, כי לא תמיד יש עבודה, באירופה מחציתם מובטלים.

אבל זה מתקבל כהשכלה כללית.

גיא: יש להם השכלה, הם למדו.

גם זה נחשב, כן?

גיא: כן .

בכל זאת, אדם שלמד שלוש שנים ולפעמים ארבע שנים לתואר ראשון. אז הוא קצת היה בזה.

רונן: הכנו כמה שאלות בנושא הזה, ואנחנו רוצים להבין אם יש לטבע תכנית כללית, ואם יש מכבש התפתחות שעובד על כל האנושות, מה החשיבות בכלל של דיון בדור כזה או בדור אחר, או בהבדלים בין הדורות. האם זו לא אותה תכנית כלפי כולם, ולמה חשוב להבין את המאפיינים של דור מסויים ולא של דור אחר?

יש הבדל עצום בין הדורות, ובתכנית הטבע לכל דור, לכל זמן, לכל יום יש תכנית משלו, בטח. ותלוי היום איך אתה תתקיים בהתאם למה שעשית ואיך השתתפת אתמול בתכנית של הטבע. אמנם אתה לא מכיר אותה אבל זה הכול קשור. אנחנו נמצאים בתכנית הטבע שאנחנו שם לא סתם ברגים קטנים, אלא אנחנו מייצבים גם איזה תשתית למחר. ודאי, זה לא פשוט. לכן כל כך חשובה המערכת החינוכית שאנחנו צריכים להקים, כי האנשים לא יודעים איך להשתמש בתכנית הטבע שבה אנחנו קיימים.

הבעיה היא שאף אחד לא יודע, אף אחד לא מרגיש שאנחנו נמצאים בתוך זרימה מסוימת. ואתה רוצה או לא רוצה, יש איזה נהר נגיד, ואתה יושב שם על רפסודה, וזה לוקח אותך לאיזה מקום. ואנחנו על הרפסודה הזאת, מתעסקים במה שיש לנו כאן, אבל איפה שאנחנו נמצאים בנהר ובזרימה שלו ולאן אנחנו הולכים, זה בכלל מחוץ לשדה הראייה שלנו.

רונן: ללא קשר לדור, כלומר יש דור שמתייחס לזה אחרת מדור אחר?

בינתיים לא. אנחנו רואים שהם רוצים להסתדר, וכמה שהם יותר עם כלי התקשורת של היום, אז הם עוד יותר סגורים. יש להם הטלפון והם מסמסים ככה אחד לשני, וזה מה שהם עושים, ומה שבתוך המסך הקטן, זה כל העולם שלהם. איך לצאת מזה אני לא יודע, סך הכול לכל אחד יש כמה חברים, מה שנקרא "חברים", יש להם גם חברות כזאת ברשת, וזו החברה שלו והוא לא רוצה חוץ מזה לדעת שום דבר.

לכן לדבר על להרים את האדם יותר למעלה, כדי לראות את התפתחות החברה, האנושות, קצת למעלה מזמן, בצורה היסטורית, בצורה אנושית, אז עד כמה שהם מפותחים היום, ההתפתחות שלהם וההשכלה שלהם היא דווקא מאוד מאוד סוגרת אותם, כבתוך איזה צינור קטן ולא רוצים לצאת למעלה מזה.

וצריך גם לקחת את זה ככוח הגנתי שיש להם, "בשביל מה לי לפתוח עיניים, מה אני"? ותראה גם איך כול כלי התקשורת, הכול זה הובי, "בוא נפתח דברים כאלה וכאלה, לכו לטייל בעולם, לכו לעשות כל מיני דברים, תכניות טלוויזיה וכן הלאה", האינטרנט בכלל בלבל את כולם. כל אחד סגור שם בתוך המסך שלו והמסך מנוהל על ידי כוחות מיוחדים. לכן זו בעיה, אנחנו יוצרים לעצמנו סם מוות וניזונים ממנו וזהו.

גיא: השאלה הבאה שלנו זה שאלת ה"למה?", כי אם לוקחים את אותו דור מילניום, יש שני הסברים למצב. אחד זה הגורמים הפסיכולוגים שמשפיעים עליהם, זה הרצון שלהם שהתפתח והוא כבר יותר גדול מהדור הקודם. הם בייאוש, הם רוצים סיפוק מידי, הם לא חושבים קדימה. מצד שני, גם המרכיבים החיצונים החברתיים, הכלכליים משפיעים. הם נולדו לתוך משבר כלכלי, אין להם סיכוי להגיע למצב כמו ההורים שלהם, החלום האמריקאי על ניידות חברתית מזמן ניגמר. אז מה גורם למצב הזה, האם זה הפנימיות של האדם או שזה חיצוני?

זה ודאי כמה גורמים יחד, אבל אתם הרי בעלי הסטטיסטיקות למיניהן ומחקרים, גם פסיכולוגים גם סוציולוגים, זה נמצא דווקא בסמוך לכלכלנים.

גיא: אבל המספרים לא אומרים למה. המספרים מייצגים את העובדות, המספרים מייצגים
ש 20% מהם, הם אנשים בתחילת גיל ה-20 וההכנסה שלהם נמוכה עד 20% מההכנסה הממוצעת. כלומר שהכנסה של 20% מהם נמוכה, אלה מספרים שמסבירים את התופעה, אבל שאלת הלמה היא שאלה שעוד אין עליה תשובה.

הכלכלנים לא יכולים להגיד למה?

גיא כלכלן יגיד לך את העובדה, הוא יגיד לך שהמצב הכלכלי שלהם הוא ב-30% פחות טוב מהמצב הכלכלי של הדור הקודם.

ולמה, אתם לא אומרים?

רונן: לגבי המצב הכלכלי זה ברור, כי הדירות יותר יקרות, כי יש אבטלה יותר גבוהה, הסיבות ברורות. אבל עד עכשיו שמענו ממך בשולחן הזה, שהסיבה העיקרית לחוסר שביעות הרצון או לחוסר ההתמצאות של הדור הזה, כי הרצון שלהם התפתח בצורה איכותית אחרת, כי הם שואלים שאלות יותר גבוהות. אני ככלכלן אומר לך שאנחנו לא מזהים את זה, אנחנו רואים שהם רוצים להשתלב בשיטה הקיימת, אנחנו רואים שהם צורכים, או רוצים לצרוך יותר ויותר.

אנחנו רואים שדווקא הצריכה של בני דור המילניום משנת 2010 עד שנת 2015, גדלה בקצב יותר מהיר מאשר הצריכה של ההורים שלהם וגם הכלכלנים חוזים שהיא תגדל בצורה אפילו דרמטית. כלומר, תיתן להם עוד משאבים, והם יביאו אותם לצריכה, לא להתפתחות פנימית או אישית. ולכן השאלה היא, מה מעכב את התהליך הזה של ההתפתחות הרצון האיכותי שאתה מדבר עליו?

אני לא יודע. אני בעצמי הייתי מצפה לדור שהוא יתפתח בצורה יותר איכותית, והייתה לי תקווה כזאת בשנים קודמות יותר. חשבתי שאנחנו כבר נמצאים באיזו עקומה יפה, שהיא תביא אותנו ותעלה אותנו להתפתחות טובה פנימית. שהאנשים יתחילו בכל זאת לחקור את מהות החיים, מטרת החיים, איך מגיעים למימוש החיים ולא משכורת, עיסוק וקבלת כל מיני מילויים זמניים שקריים. אני רואה שזה לא קרה, אתה יודע, יש רצוי ויש מצוי.

רונן: איך אתה מרגיש עם זה, כלומר, לא ברמה אישית אלא, יש לך צער על זה שזה לא מתבצע?

יש לי צער גדול שהדור כאילו ניכנס לירידה. הוא היה באיזה צורה בעלייה, היו מדברים על זה, והיו לקראת זה איזה נטיות ושוב הוא ניכנס לירידה. אני היום לא מזהה את זה בדור שנמצא, באנשים שאנחנו מגיעים אליהם, שאנחנו רוצים לעורר אותם בכל זאת להתקדם לרוחניות, להבין את מטרת החיים, מטרת האדם. שאפשר להשיג את זה, שאפשר להתעלות מאותם החיים החומריים, הקטנים, על פני כדור הארץ הקטן, ולראות אותו מרחוק, ובצורה אובייקטיבית אז להחליט, מה אנחנו עושים עם החיים שלנו הקצרים, שישנה זרימת חיים שהיא יותר מזה.

האנשים לא רוצים לשמוע, לא מעוניינים. הם יותר מעוניינים לסגור את האוזניים ולהיכנס לאיזה טריפ, כאילו מקבלים איזה סם מוות וזהו.

גיא: מצד אחד באמת אמרת שהרצון שלהם גדל יותר.

אבל הם יודעים איך לסדר אותו, ולהקטין אותו, ולכוון אותו.

גיא: כאילו יותר צמצום על הרצון?

כן, צמצום הרצון. למה? מוסיף דעת מוסיף מכאוב. בשביל מה לי מכות, בשביל מה לי בעיות? יותר טוב שאני אחשוב על דברים פשוטים, אהיה מרוכז בזה וזהו. תראה איזה תכניות בטלוויזיה, תכניות באינטרנט, איפה הרייטינג.

גיא: זה ברור.

לפי זה אתה רואה איפה אנחנו גדלים, אנחנו מתפתחים. אני חושב שזה הפוך, משנה לשנה, זה יורד.

גיא: זה מדרדר מאוד מהר, הסיפור. כאילו יש את כל התכניות, הפרסומות שהדור הזה מקבל, אלה גורמים חיצוניים שכך מתווים את זה בכוונה, כדי שיסגרו וכדי שיתעסקו. הם כן בייאוש. כלומר מדובר על אנשים שאין להם עתיד כלכלי, משפחה שמתפרקת, הכול לא עובד, אין חלום לחיים טובים.

יש מריחואנה וזה מספיק. נותנים להם תרופה. אני לא שומע מכם רק דבר אחד, אתם מזהים שיש חוגים שלא מעוניינים בזה, שלא מרוצים? שלא רוצים להסכים עם המצב הזה? שרוצים לקדם בכל זאת אותם לאיזשהו מצב יותר גבוה, יותר טוב? כולל ההורים שלהם, אני לא מזהה.

ההורים שלהם כאילו מסכימים, טוב שהילד שלי בן השלושים חי בבית. לא רוצה להתחתן. והילדה שלי, ילדה תינוק וחיה לבד, או יחד איתנו, התגרשה וכולי. ההורים מקבלים את הדברים האלה גם תחת השפעה חברתית, כדבר נורמלי, אלו החיים. אני רק לא מבין, מצד הכלכלנים, אתם אומרים שזה מצב לא טוב?

רונן: אני אגיד לך למה אומרים שזה מצב לא טוב.

גיא: הוא מסוכן אפילו.

מצד הכלכלה?

גיא: כן, מאוד מסוכן.

רונן: קודם כל אלה אנשים ששוק העבודה חלש, והיכולת הכלכלית שלהם לא טובה, והם תלויים מאוד בהורים שלהם, אז הם צרכנים פחות אגרסיביים מאשר היו יכולים להיות, לו מצבם היה יותר טוב.

זאת אומרת, הם קונים פחות?

רונן: בלית ברירה. הם היו קונים יותר.

בלית ברירה. וזה מסוכן לכלכלה.

רונן: דבר שני, הלכידות החברתית. אני אשאל אותך, האם אתה חושב שיש איזו תודעה מעמדית משותפת, או שדווקא המצב שלהם מעודד התנהגות אגואיסטית ונפרדת?

נפרדת, אגואיסטית. אני ראיתי כאלה בארצות הברית, באירופה, במיוחד ישראלים שמתפזרים בכל העולם, לא אכפת להם כלום, העיקר להרגיש את עצמנו טוב באיזה מקום וזהו.

גיא: יש עוד משהו, מה מסוכן? בעצם יש לך דור שלם שכרגע חי על ההורים שלו.

כן. יש לך ככה בכל אירופה.

גיא: נכון, בכל העולם. עכשיו מה יהיה? עוד כמה שנים יהיה מצב שבו אותו הדור יהיה בצורה כזאת או אחרת, הורים ובעלי משפחות, הוא לא יוכל לדאוג לילדים שלו, הוא לא יוכל לקיים את הדור הבא.

אני יודע.

גיא: לא כלכלית. אבל הביטוח לאומי נשען על זה שאנשים עובדים ומזרימים כספים.

אתה תצטרך, בתור כלכלן, לסדר להם את כל הדברים האלה, אפילו שלא יכסו את זה.

גיא: כן, אבל חברתית זה מסוכן. יש דור של מעמד הביניים שעליו נשענת הכלכלה, הדור הזה מתפורר עוד דור אחד. הם לא יוכלו לרכוש דירה לילדים שלהם, אין את זה.

אתה תספק.

גיא: זה מזל, זה מצב מסוכן למערכת.

כלכלנים, המדינה תספק להם כול מה שצריך.

גיא: רק שישבו בשקט.

מה תעשה איתם?

רונן: זו בדיוק השאלה שלנו.

קודם כל גם בגלל שלא מתחתנים, ולא מביאים ילדים, זאת אומרת, האוכלוסייה נמצאת בירידה.

רונן: זה איום רציני לקפיטליזם. הרבה חוקרים מדברים על זה שהירידה בקצב הילודה, מערערת את היסודות של הקפיטליזם. הצמיחה הכלכלית בדרך כלל מאוזנת גם על ידי כוח אדם, כלומר, עובדים. וגם סין עכשיו מאפשרת ילד שני בחלק מהמקרים, לא מסיבות של אתיקה או נורמות של מוסר, אלא כי הם רוצים עוד עובדים, העולם מזדקן והדמוגרפיה מאיימת על השיטה הכלכלית. זה איום משמעותי.

זה איום משמעותי לכלכלה שלכם, לשיטה שלכם. אז בשביל שהשיטה הזאת תמשיך לחיות, שיולידו עוד ועוד ועוד אנשים, שיהיו עוד כמה מיליארדים בעולם. זה לא יקרה.

גיא: למה זה לא יקרה?

כי זה נגד הרצון האגואיסטי של האדם.

גיא: לא ברור.

ככה, אני לא רוצה ילדים, אני לא רוצה לטפל בהם. אני רוצה ילד אחד, בסדר שיהיה לי. אני גם לא רוצה לטפל בו. אתה רואה מה קורה? בגלל שהכלכלה שלך, השיטה שלך, יכולה להתקיים רק בתנאי שהאוכלוסייה בפריחה, אז לכן אתה רוצה שהם יגדלו.

גיא: כן, זה המניע.

אבל אם הם לא רוצים, מה תעשה? אני בטוח שתוך דור אחד, אנחנו נראה בעולם שלושת רבעי, ואחר כך חצי ממה שיש היום. היום יש שבעה מיליארד?

רונן: כך אומרים, המספר לא סגור.

נניח, אז תוך שלושים שנה, יהיה לך במקום שבעה מיליארד, חמישה.

רונן: האיום הדמוגרפי יהיה משמעותי.

זה לא איום.

רונן: הכלכלה רואה את זה כאיום משמעותי.

זו הכלכלה שאתם בניתם, זה דבר מלאכותי.

רונן: הוא שומט את הקרקע מתחת להכול.

אתם לקחתם לעצמכם איזה מטרות מלאכותיות, שאין בהן שום הצדקה, בגלל שאתם רוצים כל הזמן להתעשר. וכדי להתעשר אתם צריכים יותר ויותר פועלים, לכן זה בשבילכם איום. אני לא רואה שזה איום. אני רואה שהכי טוב אם יהיו על פני כדור הארץ מיליארד אנשים. גם מספיק, בשביל מה שבעה?

גיא: עד שזה יגיע לאיזון, יהיה כאוס.

איזה איזון?

גיא: קח לדוגמה ביטוח לאומי, היום כדי לשלם קצבאות לאנשים, כדי שלביטוח הלאומי יהיה כסף, אתה תלוי באנשים שיעבדו ויזרימו לשם כספים. לא יזרימו, לא יהיו כספים. ברגע שמדלגים על דור, עד שזה יגיע אפילו לשיווי משקל במיליארד איש, יהיה פה בלגן אטומי.

יהיה כאן הכול בסדר, הם לא ירצו לעבוד, וגם לא יקבלו כמו שצריך. הם יקבלו דברים הכרחיים לקיום, ולשם זה הם יעבדו בלבד, והעולם יתאזן יותר. פחות נלכלך את האקולוגיה.

שאלה: וזה מבחנתך מצב רצוי?

כן, בעיניי זה טוב.

רונן: יש לנו אלטרנטיבה למצב הרצוי הזה.

אני אוהב פחות אנשים, פחות כמות, יותר איכות.

רונן: בוא נדלג רגע על שלב המעבר, בין המצב הרצוי לפי חכמת הקבלה לבין המצב הנוכחי. כי שלב המעבר הוא תמיד בעיתי. נדמיין לרגע שאנחנו כבר חיים במדינה שמצויה בתהליך של תיקון.

אני לא רוצה להסתכל על זה דרך העיינים שלך ככלכלן.

רנן: ברור.

ולכן יש בעיה לשנינו. אני אוהב, אני אומר ברצינות, שיש במשפחה ילד אחד, ואתה רוצה שיהיו עשרה. אני מבין אותך, כי אז יש לך שוק, שוק העבודה, שוק צרכנים, אבל אני חושב שכך זה לא צריך להיות. אני חושב שעתיד העולם לא תלוי בלקנות ולייצר, לקנות ולייצר, ולזבל את העולם בכל הזבל שיוצא מזה. אני חושב שזה לא עתיד. למה זה צריך להיות כך?

גיא: לא רק זה, יש לך דור שלם שגדל לתוך ייאוש, כלומר גם פסיכולוגית, דור גמור מבחינה חברתית.

מצוין. אני חושב שדור, אם הוא דור מיואש, רק הלוואי שהייאוש יבוא מהדברים הנכונים. שהם יתייאשו מהכלכלה שאתם בניתם.

כי כלכלה זה הקשר בין בני אדם, שהם ירצו להתקשר ביניהם, לא בקשרים הכלכליים שאתם בניתם ביניהם, אלא בקשרים חברתיים.

גיא: ייאוש כלכלי יש היום בקרב הדור, אבל מאיפה יבוא השכל שיש איזו שיטה אחרת, שיכולה להקפיץ אותם למשהו אחר.

ממכות, שהם לא יוכלו לכלכל את עצמם.

גיא: שכל יכול לבוא ממכות?

אלא מאיפה?

גיא: ממש הבנה?

הבנה ממכות. מזה שאין מה לאכול, וצריכים להסתדר, ולא יודעים איך. אז יתחילו לשאול ויתחילו לראות שהכלכלה הקודמת כבר לא עובדת, לא פועלת, שמחזיקים אותה בצורה מלאכותית, שמשחקים איתם כמו עם בובות, וזהו. הכלכלה הפכה להיות ממצב שצריך לסדר את היחס הנכון, יחס ישר בין בני אדם, לפי הכוח, לפי ההשקעה, שהאנשים מתייחסים לזה בצורה אגואיסטית ישירה, היא הפכה להיות לשיטה שקרית לגמרי.

משחקים בכל מיני אחוזים, בכל מיני שיטות, כדי לרמות זה את זה לגמרי. זאת אומרת, היא כבר לא כלכלה שהייתה מחברת בין בני אדם. אני לך ואתה לי, והוא ככה והוא ככה. זה כבר יצא מזמן, אתם רוצים שזה יישאר? זה לא יישאר.

רונן: וכדי שזה לא יישאר, אתה מדבר על סוג של תודעה מעמדית, כדי שדור שלם יבין או מהמכות, או מצורה אחרת.

כן.

רונן: לצערי הרב אני מציג אנטיתזה, הם לא מלוכדים. דור המילניום שיש להם הורים עשירים, ימשיכו לקבל בירושה, ויסתדרו עוד דור שניים או שלושה קדימה, ולא אכפת להם מהשאר. הם קיבלו גם בירושה את האי אכפתיות אחד כלפי השני.

אין פה תודעה מעמדית משותפת, כל אחד לעצמו, זה המנטליות. איך יוצאים מהפלונטר הזה כדי שיקרה השינוי שאתה מדבר עליו?

חינוך. החינוך שאנחנו רוצים להביא. ואני חושב שאתם תבינו שהכלכלה כבר לא עובדת, ופסיכולוגים, סוציולוגים, וגם הפוליטיקאים. כשאתם תראו שכבר לא עובד שום דבר אתם תצטרכו יועצים מאנשי הקבלה, ואז זה יתקיים. אני לא רואה חוץ מהמשבר שיבוא באמת בצורה רצינית, ושכולם ירימו ידיים, אני לא רואה שום דבר.

כי באמת, מלחמת העולם, זה יכול להיות, אבל לא נראה לי שהיום מישהו בכל זאת חושב שזה פתרון.

גאי: לפעמים נראה שכל עוד דור שלם לא יהיה ממש מובטל, כאילו ממשיכים להעסיק את עצמם, לקבור את עצמם בכל מיני דברים.

בצורה אחרת, אתם לא תוכלו לעזוב את הכלכלה. אלא בתנאי שלא יהיה לכם במה לנהל. המושכות כבר לא יהיו בידיים שלכם.

גיא: ואתה רואה את זה קורה בתווך העתידי? כאילו יש מגמות, השטח מבעבע, אבל זה תמיד כך.

אתם רואים שהכלכלנים בעצמם בורחים מהפתרון.

גיא: אין להם מושג, הם בכלל בכיוון אחר.

למה אי אפשר לכתוב באינטרנט, בכל מיני מקומות, איפה שכלכלנים קוראים, איזה מאמרים בקשר לזה, ששייכים לכלכלת העתיד. אפילו שזה פנטזיות, אבל גם להם יש מקום, לכאלה מאמרים.

גיא: כל הפרופסורים האלה, בכל העולם, קוראים סביב הפרסומים של עצמם. יש להם את כתבי העט שלהם. לפרסם שם זה תהליך ארוך. צריך לעשות מחקר, צריך לעבור שיפוטים. מאמר באינטרנט או מה שנכתוב בפייסבוק או באיזה בלוג אף אחד לא יקרא.

אם רוצים באמת להיכנס, צריך איזה מאמר אקדמי. אבל זה כבר עניין שיכול לקחת ארבע שנים. לפרסם מאמר אקדמי, עד שאתה עושה מחקר ועד שההוא מקבל וצריכים לאשר לך אותו, ותיקונים. זו הבמה שלהם, הם הקוראים. דבר כזה זה לא מאמר בשבוע, זה מחקר.

טוב, נקווה שמה שלא עושה השכל, עושה הזמן.

גיא: אנחנו נמשיך לנסות, אז תודה רבה לכם.

הפתרון לפנינו.

(סוף התכנית)