"פרשת השבוע"

פרשת "תולדות"

בהשתתפות: גיל קופטש

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 02.07.08 – אחרי עריכה

גיל: שלום לכם בני ובנות ישראל, שוב אנחנו כאן כדי להציץ בקטנה בתורתנו הקדושה, ולא תאמינו, משמיים נפלה עלי זכות גדולה, להיות חברותא של כבוד הרב לייטמן.

אתה לא מפסיק להתפעל.

גיל: כן, התפעמות זה חשוב, ככה מעריכים את המציאות. תודה שאתה מקדיש לי מזמנך.

נעים לי.

גיל: אנחנו בפרשת "תולדות". פרשת "תולדות" נפתחת בפסוק: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", וזו הפרשה היחידה בתורה שמוקדשת ליצחק. שלוש פרשות שמוקדשות לאברהם ושבע פרשות ליעקב, וליצחק רק פרשה אחת. תמיד יש לי הרגשה שהתורה איכשהו מחביאה את יצחק.

עקפו אותו.

גיל: כן, התורה קצת מחביאה אותו. למה זה? האם זו תחושה נכונה?

כי זה כוח השמאל, כוח הקדושה.

גיל: אנחנו מדברים על "יצחק" שמייצג את "כוח הגבורה".

כן, כוח הגבורה הוא רצון גדול שצריכים כל הזמן לחזק, כל הזמן לספח לו את כוח הימין. כי כל הזמן ההתקדמות שלנו היא על שתי רגליים, שמאל ימין, שמאל ימין. קודם הרצון לקבל, "בראתי יצר רע", אחר כך הכוח החיובי, כוח ההשפעה, "בראתי תורת תבלין". ועל ידי האור שהוא התורה, עם הרצון שהוא מהות האדם, מגיעים לשילוב הנכון ולהתפתחות הנשמה.

גיל: אז מה זה גבורה? איזה אספקט של האור הגבורה מבטאת?

גבורה זה רצון גדול.

גיל: אלו "דינים" בעצם.

דינים.

גיל: זה מה שחותך, נותן גבולות, הגדרות.

כן.

גיל: "חסד" הוא יותר כמו מים, מתפשט, זורם.

נכון, ללא גבול. והגבורה דווקא סופגת את החסד, היא נותנת התפתחות, כמו קרקע, היא סופגת את המים ואז היא ראויה להתפתחות.

גיל: וכשאומרים "אהבה ללא גבולות"?

זה לא טוב.

גיל: זה לא טוב. זה חמור מאוד אפילו.

אהבה ללא גבולות מביאה לשנאה.

גיל: אנחנו מדברים על אברהם שהוא מידת החסד, אהבה, נתינה, אבל אם לא שמים לו גבול?

אין מה לעשות עמו.

גיל: זה הופך להיות אסון.

כן. לכן דווקא תולדות, מה שיוצא מיצחק, על ידי יצחק, למרות שמוקדשת לו פרשה אחת, הוא, יצחק, נותן את כול ההתפתחות.

גיל: בנוגע ליצחק, יש מושג שנתקלתי בו גם בתורה וגם בספר קבלה בשם "פחד יצחק".

כן.

גיל: מה זה "פחד יצחק", האם זה סוג מסוים של פחד שהיה ליצחק בזמן העקדה?

לא. פחד יצחק בחוכמת הקבלה מסמל את פחד האדם להשתמש ברצון לקבל שלו, האם הוא יכול להתגבר עליו ולהפוך אותו לצורת השפעה.

גיל: זה פחד לממש את הפוטנציאל של הבן אדם?

כן. כי כולי כל הזמן חשבתי רק על עצמי, ועכשיו הגעתי למצב שאני רוצה להדמות לבורא, כמו שהוא משפיע לאחרים גם אני רוצה להיות כמוהו. כי "ואהבת לרעך כמוך" זה בעצם החוק שלפיו אני דומה לו, מתקרב אליו, וכל ההתפתחות שלנו, המטרה שלנו היא להגיע אליו. כמו שכתוב "שובה בני ישראל עד ה' אלוקיך". אנחנו צריכים להגיע בחיים האלו לדרגת האלוהים. זה נראה משהו לא מציאותי.

גיל: זה נראה מוזר. אני לא יודע מה זה "אלוהים", איך אני אמור להשתוות איתו?

ייפתח לך ואתה תראה ותדע.

גיל: היום?

נקווה, צריכים לקוות לזה יום יום. כל רגע ורגע צריכים לחכות למשיח. זה כוח שמושך אותנו מגשמיות לרוחניות, שאז נראה וייפתח לנו הכול, זה נקרא משיח.

פחד יצחק זה פחד האם אני אוכל להשתמש בכל מה שיש בי, בכל היוצרות ובכל התכונות שלי, בצורה הנכונה כדי להתקדם.

גיל: האם אפשר להגיד שמרוב פחד אתה בסוף צוחק? אני מנסה להביא משמעות מילולית לַיצחק.

אחרי שמגיעים למימוש, אז רואים שכל הדרך הזאת היא ממש צחוק.

גיל: שלא היה לך ממה לפחד, היית צריך לצחוק כל הדרך.

כן, נכון. זה כמו ילד שאומרים לו "דוב בחוץ" והוא מפחד, אבל בעצם רוצים לשמור עליו שלא יזיק לעצמו. אותו דבר כאן, אין לנו מה לפחד, אנחנו נמצאים בכוח העליון, אבל ביני לביני אנחנו בכל זאת נמצאים בפחד האם אנחנו יכולים לממש את עצמנו נכון.

גיל: אנחנו עם יצחק ורבקה. זו המשפחה היחידה לכל אורך התנ"ך אולי שהם זוג, בעל ואישה, זכר אחד ונקבה אחת. לאברהם יש כמה נשים, גם ליעקב. אני לא מדבר על דוד ושלמה שפתחו מפעל.

אנחנו נגיע לזה ואתה תראה עד כמה זה נכון. לא מדובר על כמויות של נשים, אלא מדובר בגודל הרצון לקבל, שהכוח הזה כמו דוד או שלמה היו יכולים לעכל אותו, היו יכולים לקחת אותו ולקדש אותו, לעבוד עם הרצונות הגדולים האלה להשפעה.

גיל: גם בין יצחק ורבקה לא הייתה זוגיות אידיאלית, לא הייתה ביניהם תקשורת כל כך טובה.

בגלל הילדים. צריכים להבין את זה. יש שני כוחות שנמצאים קודם כל בתוך רבקה וכבר נאבקים.

גיל: הם נאבקים כשהיא עוד בהריון, שני התאומים יעקב ועֵשו נאבקים בקִרבּה. אפילו "קִרבּה" אלו אותיות רבקה, ממש בתוכה המאבק הזה.

כן, והבורא אומר לה ששני עמים גדולים יצאו ממך.

גיל: הם כבר נולדו, רבקה אוהבת את יעקב, ויצחק אוהב את עֵשו, יש איזה פיצול.

זה לפי קרבת הטבע. יצחק הוא קו שמאל, הרצון לקבל, ועֵשו הוא קליפת שמאל.

גיל: מה זה אומר קליפת שמאל?

יצחק משתמש ברצון לקבל, ברצון, ועֵשו משתמש באותו רצון רק לעצמו. לכן הם קרובים זה לזה לפי ההבנה שצריכים להשתמש ברצון. רק יצחק, הטבע הזה בתוך האדם, ואפילו יצחק כאבא, חושב שהבן שלו יתקן את עצמו ויהיה כמוהו. צורת העבודה שלו מובנת לו, הוא משתמש ברצון לקבל. מה שאין כן יעקב הוא קטן, הוא יושב באוהל.

גיל: "איש תם ויושב אוהלים" כתוב עליו.

כן, נכון. ועשו הוא הרי כל הזמן בשדה.

גיל: עשו "איש צייד", הוא יוצא, הוא גברי, יש לו הרבה שיער, הוא חסון, ויצחק קצת מעריץ אותו אני מרגיש.

הוא מעריץ אותו מפני שקודם כל הוא הבכור, ושנית כי הוא חזק. הוא חזק כי יש לו רצון לקבל, הוא עובד עם הרצון לקבל, עם הרצון של האדם. ויצחק זו תכונה שלא עובדת עם הרצון לקבל בצורה ישירה, ולכן יש כאן עניין של שילוב, כשאחד משתמש באחר.

גיל: יצחק הוא מסתפק במועט, קצת נזירי בתחושה.

כן.

גיל: ועֵשו הוא אולי רעבתן, הוא רוצה לקבל לעצמו אתה אומר.

כן. אבל הבעיה היא שעֵשו לא יכול להצליח לבד, הוא חוזר עייף ורעב מהשדה, ומוכן למכור את הכול רק כדי למלא את עצמו. הוא לא יכול למצוא בשדה, הוא לא יכול למצוא בדרך ההתפתחות שלו, ברצון לקבל האגואיסטי, הוא רואה שהוא לא יכול למלא את עצמו. אז הוא אומר ליעקב "תן לי קצת מילוי, אפילו שאני לא אהיה ראשון", זאת אומרת, אני לא אשתמש, אני לא אקבע את הדרך לפי התכונה שלי.

גיל: עֵשו חוזר מהצייד רעב ורואה את יעקב. התורה אומרת: "ויזד יעקב נזיד". אתה שומע קצת את הזדון שיש ב"ויזד נזיד", יעקב מתכנן איזו קומבינה על עֵשו.

כי האדם יודע שלתכונה הזאת שנקראת יעקב בו, שזה כבר להשפיע ולתת, חסר לה רק כוח, כוח הרצון שישתלב בה.

גיל: יעקב זה מלשון עוקב, מלשון מניפולציה?

ודאי שהוא צריך לעשות מניפולציה.

גיל: אנחנו יודעים שאפילו בהריון הוא תפס בעקבו של עשיו. הוא לא היה יוזם, הוא היה עוקב תמיד.

נכון, כי זה כוח קטן, כמו שאומרים על ישראל, אתם מעטים בין העמים. אותו דבר יעקב, זה כוח קטן. יש לי רק רצון קטן אחד כלפי הבורא, להשפיע, להגיע אליו, מכל הרצונות הגדולים שנקראים עֵשו, ואני צריך לחבר את הרצון הגדול הזה במקצת, במשהו, כל הזמן לכוונה הקטנה הזו להגיע לבורא. יעקב הוא קטן וחלש, ואם אני לוקח קצת מעֵשו וכל הזמן מחבר אליו, אז אני יכול להתקדם לקראת האלוהות.

כל השילוב הזה נראה לנו לפעמים כמשחק לא יפה מצד יעקב, אבל כך זה באמת, גם אצלנו. בכל ההתנהגות שלנו, בכוחות הטבע שלנו, יש אגו גדול, אבל צריך לסדר אותו כך שהאדם ישתמש בו בצורה נכונה, ולכן צריך הרבה טיפולים והגבלות.

גיל: רבקה היא כמו יעקב, ואולי בגלל זה היא קרובה אליו. אנחנו מזכירים שהם חצי ארמים, "ארמים" זה אומר "רמאים" קצת.

כן. היא מלמדת אותו איך לרמות.

גיל: היא מרמה את בעלה והוא מרמה את אבא שלו.

כן.

גיל: היא מלבישה אותו בבגדי עשו.

ועוד יותר מזה, היא אומרת לו "הכול עלי".

גיל: כן. היא "יידישע מַאמֵע" כזאת.

כן. כדי שהוא לא יקלל אותך, אלא כל הקללות עלי, ואתה חייב כך לעשות.

גיל: אבל למה לא פשוט לדבר עם יצחק, להגיד לו "בעלי היקר, זה הבן שלנו, תברך אותו, תיתן לו תשומת לב".

הוא לא יכול.

גיל: למה שהיא תחפש אותו לעֵשו, שיעמיד פנים, שישקר, למה ללכת סחור סחור?

"בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין". העיקר הוא יצר הרע, זאת הבריאה. התורה היא רק תבלין, רק לתת קצת טעם ליצר הרע שיהיה טוב לשימוש. לכן יעקב בא מצד התבלין, קצת, קטן, הוא נותן אפשרות לבלוע את היצר הרע הזה, להשתמש בו, להגיע על ידו למשהו. אבל עיקר הבריאה הוא יצר הרע.

יש את המדרש הידוע, שהבורא הולך לכל העמים ורוצה לתת להם את התורה, והם לא יכולים לקבל, רק עם ישראל יכול לקבל.

גיל: כן, הצרפתים לא מקבלים כי יש את "לא תנאף". המוסלמים לא מקבלים כי יש את "לא תרצח", כשהוא בא ליהודים שאלו אותו "כמה זה?", הוא אמר "זה בחינם", אז אמרו "תביא שניים".

את שני לוחות הברית.

אבל הבעיה היא שהכוח המתקן מאוד חלש לעומת המסה של הרצון שאותו צריכים לתקן, ולכן יעקב כל הזמן צריך לבוא כביכול במרמה. גם על עצמנו זה כך, כשמתחילים לעבוד ומקדמים אותנו לרוחניות, אנחנו כל הזמן צריכים לעשות משחק פנימי עם הטבע שלנו כדי לכוון אותו בהדרגה לאלוהות.

גיל: עד שנהפוך להיות ישראל. כמו שיעקב עבר מסע, ואז הוא שינה את השם שלו לישראל, והוא יכול לבוא ישר ולא לעקוף.

נכון. כשהוא לוקח מסה מסוימת מעֵשו, מתקן אותה, מחבר ליעקב, אז מיעקב נעשה ישראל, ישר-אל. ישראל זה ישר-אל, כשכבר יש לו כוח להגיע ישר להזדהוּת עם הבורא.

גיל: למה יעקב רוצה להיות עֵשו, מה רע לו בלהיות יעקב?

הוא לא רוצה להיות עֵשו, הוא רוצה להשתמש נכון בכוח עשו, וגם עֵשו יודע שהוא לא יכול להגיע לכלום. לַמה הוא מוכר את הבכורה שלו? כי הוא לא יודע איך להשתמש בה. הכוח הזה, האגו שלנו, אנחנו רואים אותו במציאות שלנו. רצינו להתפתח במשך אלפי שנים כאן בעולם שלנו, ולמה הגענו? הגענו למצב שאנחנו מיואשים, עובדים יותר קשה מאשר לפני מאה או מאתיים שנה, מתגרשים, לא בנינו שום דבר טוב, הרסנו את העולם, את האקולוגיה, כולנו נמצאים בייאוש, בריקנות. מה נתן לנו האגו?

זה מה שעֵשו מרגיש, שהוא לא יכול להתקדם, הוא אומר "אני מוכן למכור לך את הבכורה שלי, בבקשה, תן לי רק במה למלא את עצמי". זה מה שאומר היום כל אדם, "תן לי במה למלא את עצמי, לא חשוב לי איך".

גיל: מהי באמת ה"בכורה"? מה זה מסמל?

הבכורה היא מי בראש, איזו ידיעה, איזה כיוון, איזו פילוסופיה, איזו התפתחות בחיים אנחנו עכשיו לוקחים לעצמנו. העולם נמצא בדילמה, אפילו לא בדילמה, הוא לא יודע לאן ללכת, אין כיוון. לכן חוכמת הקבלה מתגלַה עכשיו, זו בעצם תכונת יעקב, והיא אומרת: כל האגו הגדול הזה שגדל במשך אלפי שנים, אתם לא יודעים איך להסתדר אתו. תמכרו לי את הבכורה, ואני אראה לכם איך ללכת הלאה, ובסופו של דבר שנינו נצליח.

כי העולם נברא כדי להשתמש נכון בכל יצר הרע הזה. נאמר בראתי רק תורה תבלין, תוסיף קצת את האור לכל הרצון הגדול הזה ותראה שעל ידו אתה מגיע לנצחיות ושלימות.

גיל: עניין הבכורה חוזר הרבה על עצמו בתורה. יצחק לא היה הבכור של אברהם, אבל בכל זאת הוא לקח את הבכורה, את היוזמה הרוחנית. יעקב לא היה הבכור, דוד לא היה הבכור, משה רבנו לא היה הבכור, אבל בכל זאת הם היו הבכורים מבחינת ההובלה.

נכון, ותמיד חוזר אותו סיפור.

גיל: בכורה זה משהו שאתה יכול לקחת, זה לא משהו שאתה נולד אתו.

כי קודם נולד היצר הרע, הרצון, ומתוך האכזבה, מתוך הבירור, יוצא שדווקא הכוונה על מנת להשפיע, הכיוון לבורא, שזה נולד באדם אחר כך, אחרי האכזבות, אחרי כל הייאושים, זה מה שצריך להוביל אותנו, ולכן הוא לוקח את הבכורה, את הכיוון הזה.

גיל: אז בכורה היא סוג של הבנה שאתה צריך לקחת את היוזמה.

נכון, ועכשיו העולם נמצא בדיוק בנקודה הזאת.

גיל: יצחק הזקן מחכה לעֵשו שיביא לו בשר ציד משובח, ונכנס הבן שלו יעקב: "הקול קול יעקוב, הידיים ידי עֵשו", והוא מביא לו בשר עיזים, זה לא בשר צייד, זה משהו שרבקה בישלה. יש לי חשד שיצחק ידע בדיוק מה קורה שם, והוא עשה כאילו הבן שלו עובד עליו, אבל הוא ידע.

במשהו אתה צודק, כן. אדם רוצה לרמות את עצמו, את הטבע המקורי שלו, להתעלות מעל הטבע הזה וללכת בכיוון הנכון. הוא רק צריך משהו להסתיר בפנים, מעצמו.

גיל: אולי בגלל זה כתוב "ויהי כי זקַן יצחק ותכהין עיניו מראות". בדרך כלל לאנשים זקנים הראיה קצת יותר חלשה. אבל למה טורחים להזכיר לנו את זה? אולי הראיה הפנימית שלו נחלשה, או שהוא הסתיר, הוא לא רצה לראות כמו שאתה אומר?

היכולת להסתיר, זה נקרא שנחלשה הראיה. זקן הוא מי שרכש חוכמה. ומתוך זה שיש לו חוכמה, הוא יודע מה כן לראות ומה לא לראות, ואיך לשלב נכון את הדברים האלה. אומנם הוא בעצמו לא שייך למדרגה הזאת של התקדמות בצורת יעקב, אבל מה שהוא מסוגל לתת לזה, הוא נותן הכול. לכן הוא מקבל את התבשיל שרבקה בשלה והריח טוב.

גיל: הוא אומר, "יעקב נכנס ולא עֵשו, אבל אני הולך עם זה".

כן.

גיל: "אני מסתיר מעצמי את האמת בשביל ההתפתחות".

כן. הוא עושה את זה בהכרה, בהבנה.

גיל: הברכה שהוא מברך את יעקב, שהוא היה אמור לברך את עֵשו, מה כל כך חשוב בברכה הזאת?

ברכה זה אומר מי יקבע עכשיו את התפתחות האדם. יש אדם אחד שקוראים לו גיל קופטש שנמצאות בו תכונות אברהם, יצחק, יעקב, שרה ורבקה.

גיל: אז מי יגבר בי, יצחק או עשו שבּי?

עכשיו אתה צריך להחליט. אתה עכשיו מחליט מה להסתיר ומה לא, כדי להתפתח למטרת הבריאה.

הייתי דבוק באלוהות, התגלגלתי לעולם הזה, כאן נפרדנו, האלוהים למעלה ואני למטה, עכשיו אני צריך לעלות בחזרה אליו. לעלות זה נקרא לשפר את התכונות שלי. להעמיד את כל האגו שלי למען ההשפעה, למען האהבה, כמו תכונת הבורא. עכשיו אתה עושה חשבונות עם כל מה שיש לך, עם כל הרצונות, איך אתה יכול לנהל איתם את הכיוון. ואז אתה מתחיל להרגיש שעֵשו שבּך גם הוא משתתף בתוך כל הדיון הפנימי הזה.

גיל: לעֵשו נותנים הרבה כבוד, חז"ל אומרים שהוא כיבד מאוד את אביו.

לא שרימו אותו ממש, אלא הוא הלך בעצמו. בפעם הראשונה הוא בעצמו אמר "קח את הבכורה".

גיל: כן, הוא בעצמו ויתר על הבכורה.

תמורת מה?

גיל: תמורת נזיד עדשים.

הוא הבין שמילוי לא יהיה לו, אם הוא לבד ישתמש בתכונה שלו, כי הרצון לקבל לא יכול למלא את עצמו. אתה עכשיו שותה. רצית לפני זה לשתות, לקחת לגימה, עכשיו אתה כבר לא רוצה.

גיל: רוצה עוד לגימה אחת אם אפשר.

עוד כמה. אתה בזה הורס את הרצון.

גיל: אני כבר לא רוצה לשתות.

זהו. אז מה יוצא? רצית קודם, בזמן ששתית נהנית קצת ואחר כך הפסקת ליהנות. ועכשיו כדי להרגיש שאתה חי, אתה צריך שוב לרצות משהו, ולמלא את המשהו הזה שאתה רוצה. שוב זה לרגע אחד, ושוב אתה נשאר ריק.

גיל: אז החיים הם רק רצון ומילוי, רצון ומילוי?

ריצה, כל הזמן אנחנו בריצה. ולכן הוא מבין שמזה לא יכולים להיות לו חיים. זו תכונת עֵשו.

גיל: האם את כל זה עֵשו מבין? חשבתי שהוא לא כזה פילוסוף.

הוא פילוסוף גדול מאוד, הוא הבן של יצחק. זה כוח גדול מאוד וחכם גדול. כל החוכמה נמצאת בתוך הרצון לקבל. כל מה שרכשנו במשך כל ההתפתחות עד שהגענו היום לייאוש הטוטאלי, שאנחנו לא מסוגלים ואני כבר ריק, לא רוצה כלום ונמצא רק בדיכאון, כל זה אלו תכונות עשיו.

גיל: למה התורה מתארת בפירוט יחסית את עֵשו, איך הוא נראה, עם שיער, אדמוני.

שיער זה מהמילה סוער.

גיל: אבל על יעקב הם לא אומרים איך הוא נראה.

לא, ליעקב אין שערות, הוא לא סוער, אין לו מספיק רצון.

גיל: מה זאת אומרת ששיער זה סוער?

בזוהר זה לימוד גדול.

גיל: תן לי איזו דוגמא קטנה.

זו שׂערה שבאה מתוך הגומה, וסביב השׂערה מהמקום שממנו היא צומחת יש לבן. השערות זה מהמילה סוער, שרוצה ולא מקבל מה שהוא רוצה, לא יכול למלא את עצמו. מזה באות כל השערות שלנו, י"ג תיקוני דיקנא, כל הפאות והזקן.

גיל: האם שערות הם סמל לחוסר סיפוק תמידי?

זה סמל לחוסר, ולכן יש תיקונים מיוחדים בפרצופים רוחניים שנקראים שׂערות.

גיל: לפי מה שאתה אומר, עדיף להיות קירח, מאשר שיהיה לך הרבה שיער.

בסדר.

גיל: עֵשו מגלה שהברכה נִיתנה ליעקב.

עשו נתן את היכולת לזה, הוא נתן את האו קיי, ולאחר מכן יעקב המשיך וגם רִבקה עזרה לו. יש כאן סיפור, כי לפני זה הוא אמר "קח". האדם מגיע למצב שאין לו כלום, מהרצון לקבל שלו, מהאגו שלו, אין לו שום תועלת. מה לעשות?

גיל: אבל עדיין, כשהוא מגלה שהברכה ניתנה ליעקב, כתוב "ויצעק צעקה, גדולה ומרה עד מאוד", "ויִשא עֵשו קלו וַיֵבְך".

נכון. כי זה כוח שעובד רק מצד אחד, רק בלקבל, והוא לא מבין שאם הוא ישתלב, אם הוא יתחבר עם הכוח המשפיע, בסופו של דבר הם ירוויחו. אבל זו דרך ארוכה, אנחנו רואים שקודם יעקב מתפתח, מגיע לישראל, עולים לדרגת בית המקדש, נשברים, מגיעים לגלות, בסוף הגלות עַם ישראל מתחיל להתחבר עם כל אומות העולם, ואז מגיעים יחד לתיקון. זאת אומרת בזמננו, אנחנו צריכים להגיע לדרגת יעקב, קודם כל אנחנו.

גיל: אנחנו צריכים להגיע לדרגת יעקב?

כן, ואז אנחנו מתחברים עם אומות העולם, שזו דרגת עֵשו, ומגיעים יחד לגמר התיקון. אבל הדרך הארוכה הזאת לא מאפשרת לתכונה של עֵשו באדם לראות את ההתפתחות. ולכן כשהוא שומע על הברכה שקיבל יעקב, אז בשבילו, הוא בהחלט כבר לא נמצא בכלל בכל הדרך הרוחנית הזאת.

גיל: בכל מקרה, על פניו עֵשו מסמל את "האֵדוֹמים", "הרומאים", את כל תרבויות אירופה, שבמשך אלפיים שנה הקיזו את דמנו. ואומרים שבגלל הבכי הזה שהוא בכה שגנבו לו את הברכה, סבלנו אלפיים שנה. זה פרופורציונאלי?

סבלנו אלפיים שנה, נכון, אבל יש כאן התפתחות שלא היינו יכולים לעקוף. היינו צריכים לעלות לדרגת בית המקדש, גם ראשון וגם שני, לצאת לארבע גלויות, לפי "י' ה' ו' ה'".

גיל: הכול מתוכנן מראש.

הכול מתוכנן מראש. כמו שכתוב בזוהר, שבסוף המאה העשרים מתחילה חוכמת הקבלה להתגלות, כדי שנשתמש במאור המחזיר למוטב שבה, נתקן את עצמנו וגם את עֵשו.

גיל: לעניין הברכה, מה המשמעות של ברכה?

זה הכוח הרוחני, הכוח העליון שמגיע לאדם ומתקן אותו, ועושה אותו ראוי לתפקידו.

גיל: האם זו נבואה לממש את הפוטנציאל של האדם?

לא. זה יותר מנבואה, זה כוח. אתה מגלה כוח שאתו עכשיו אתה פועל.

גיל: יש כוח במילים שבברכה.

כן.

גיל: אני הולך ברחוב, רואה את השכנה שלי, אומר לה "בוקר טוב שושנה", ברכתי אותה בבוקר טוב. האם אני מוריד עליה אנרגיה טובה?

גם בזה יש משהו, כי אם אתה באמת חושב עליה טוב, אז אתה נותן לה יותר חיוּת ויותר אנרגיה. הבעיה שלנו, כמו שמובן לנו מכל המערכת הזאת, שהקלקול הגדול שאנחנו עושים הוא לא בזה שאנחנו שורפים נפט ומלכלכים את העולם. הקלקול הכי גדול שאנחנו עושים בעולם הוא בגלל המחשבות והרצונות הלא טובים שלנו, שאנחנו שונאים זה את זה, בכך אנחנו עושים את הקלקול הגדול. זה שאתה אומר "שלום, בוקר טוב שושנה" אתה פועל לתיקון העולם אם בזה גם הלב שלך משתתף, ולא סתם כך.

גיל: לסיום, אולי תברך אותי? תיתן לי איזו ברכה?

זה לא עובד בצורה כזאת. זה כן מרבּה את האווירה הכללית בעולם. אבל תיקון באמת, זה שאדם צריך למשוך לעצמו את המאור המחזיר למוטב ולתקן את עצמו. זו הברכה, שאתה מקבל כוח מלמעלה ואתה יודע בעצמך איך להשתמש בו.

גיל: אתה אומר שברכה באה מלמעלה.

ברכה היא כוח, כוח שאתו אתה עובד, אתו אתה פועל.

(סוף השיחה)