ישיבת כתבים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 29.11.20 – אחרי עריכה

דודי: אנחנו נרצה לפתוח בנושא אקטואלי שמעסיק בעיקר את המזרח התיכון, אבל גם הרבה מדינות גדולות בעולם, וזה חיסול אבי התוכנית הגרעינית באיראן.

נורמה: רצינו לפתוח עם הנושא של חיסול ראש תוכנית הגרעין באיראן. החיסול קרה בלב טהרן וטוענים גם בארצות הברית וגם ברחבי העולם שזה לא יעבור בשקט. חושבים שהתגובה של איראן תהיה נגד השגרירויות ברחבי העולם וגם בארץ. השאלה איך אתה רואה שפעולה כזאת תשפיע על ישראל ועל כל העולם, מה העתיד של המזרח התיכון?

שום דבר לא יקרה. פשוט ממשיכים הכול כרגיל. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לחסל אנשים כאלו שמטרתם לפתח נשק כדי להרוס, למחוק את ישראל מהמפה, ולכן אנחנו פועלים כנגד זה. ברור שאיראן לא עושה את זה נגד אף אחד חוץ מישראל. היא גם אומרת על זה בפה גלוי. ולכן מה שעשינו עשינו. אם אני הייתי במקום מי שמחליט, הייתי מחליט גם כך. מה כתוב? יש מי שקם עלייך אז השכם להורגו.

נורמה: איך ייראה המזרח התיכון מעכשיו והלאה?

ייראה כמו שקודם. האמריקאים הרגו את סולימני, אז גם אותו. יהיו עוד הרבה כאלה שנהרוג אותם, כל מי שרוצה לקום נגדנו. זה לגיטימי מאוד. ואין כאן מה לעשות, אפילו התורה אומרת כך לעשות.

נורמה: יש השפעה אמיתית לסיים או לחסל בן אדם אחד שמאוד שלילי כלפי כל האנושות, אי אפשר להגיד שרק כלפי ישראל, ובאמת משפיעה כזאת פעולה.

עושים חשבון. עושים חשבון הרבה אנשים, ולא מיד, ואולי שנים שנים שוקלים את זה, עד שמחליטים שאין ברירה חייבים לחסל. זו לא החלטה קלה. אבל כשרואים שאין ברירה, אלא רק החיסול שלו יוכל לעצור את התקדמות המכה, אז מחסלים.

איך אני צריך לעשות חשבון? אם אני עכשיו רואה שימותו אולי מיליוני אנשים אם אני לא אחסל אותו, אז מה לעשות? פשוט אין לי ברירה. לכן כולם מבינים שזה המצב, שישראל חייבת כך לעשות. גם לא הייתה לנו ברירה. אם האיראנים בכל זאת הפרו את ההסכם ובכל זאת התקדמו, ונתניהו לא פעם ולא פעמיים דיבר על כך באו"ם ובכל מקום ופתח להם את כל הקלפים והראה צילומים על כל מה שיש באיראן, שהגיעו לזה והוציאו משם הסוכנים שלנו, אז מה עוד אפשר לעשות? רק בצורה כזאת.

דודי: אבל הקבלה אומרת שאסור למחוק שום דבר שלילי שיש בעולם.

זו לא מחיקה, זה תיקון. אנשים כאלה שמתכננים מוות למיליוני אנשים אחרים אז המחיקה שלהם, המוות שלהם זה תיקון. מי אמר שאי אפשר להרוג? רק אם אתה יודע ובטוח שככה זה קורה. בעולם שלנו היום אלה דברים רגילים, תראה מה שקורה בכל מקום.

נורמה: החיסול לא יהיה זרז למלחמה?

אפילו שכן, גם אלו שקיבלו את ההחלטה הזאת הם עשו זאת בשיקול דעת ולקחו בחשבון את כל היוצא מכאן. אין ברירה, יותר מזה אי אפשר היה כנראה למשוך ולכן זה נעשה עכשיו. כי כבר מזמן מזמן, לפני שנים כבר דיברו על האיש הזה.

נורמה: אז זה אומר שישראל בסכנה.

ישראל בסכנה מתמיד. ברגע שבני ישראל יצאו מבבל, התנתקו מכל הבבלים והתחילו לבנות את עצמם כקבוצה שהיא הפוכה מכל אומות העולם, מרגע זה והלאה הם נמצאים בסכנה. אז מה? סכנה. יש חיים ויש מוות ויש צורות חיים ויש צורות מוות.

נורמה: עם סולימני אתה אמרת שלא תהיה מלחמה לא בישראל, לא בחו"ל, זו פעולה של ארצות הברית והם אמרו את זה פתוח. הפעם אתה רואה שכן יכול להיפתח שער של אש?

לא. אני גם יכול להגיד שארצות הברית עשתה זאת, רק היא לא רוצה להגיד כי הפעם זה לא נגד איש צבאי, הפעם זה נגד מדען, אז ארצות הברית לא יכולה לדבר בעד עצמה שהיא מחסלת את המדענים, אבל זה גם נגדה. בפרט שעכשיו במקום טראמפ עולה ביידן והוא יסתכל אולי בצורה אחרת, אז החליטו בחוגים גבוהים בממשלת ארצות הברית לפני החלפת השלטון לחסל את המדען הזה.

נורמה: היום זה יום מיוחד, לפני 73 שנים ב-1947 הצביעה עצרת האו"ם לקבל את תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, מה שהיה פלשתינה, לשתי מדינות. איך אתה יכול לשקול או לראות את המצב בארץ לאור היום המיוחד הזה?

אני רואה את זה כיום נכון ללידת מדינת ישראל. אפילו בעל הסולם היה חוגג את היום הזה של מדינת ישראל, הוא היה מאוד מכבד את מדינת ישראל. ראיתי את סכין השבת כשהוא היה מברך על הלחם, והיה כתוב עליה "מדינת ישראל", ממש כך. את מבינה שהיום כל החוגים הדתיים החרדים הם כנגד זה, ואף אחד לא עושה דברים כאלה ולא מעז, והוא עשה את זה.

לכן וודאי שהיום הזה זה יום יפה ויום נכון, וצריכים להבין שזו ההשגחה העליונה סידרה לנו ונתנה לנו הזדמנות לקיים את מדינת ישראל ואת עם ישראל ואותנו. אנחנו יכולים להיות קשורים גם לשמים וגם לארץ ולעשות כזה חוט מלמעלה עד למטה. אנחנו מקווים שאנחנו נבנה כאן באמת מדינת הלכה, שההלכה היא "ואהבת לרעך כמוך", ומכאן לכל העולם.

נורמה: אז מה החשבון שצריכים לעשות?

צריכים לעשות חשבון פשוט, אנחנו צריכים בינינו להגיע לאהבה חלוטה, כל ישראל אוהבים זה את זה, כל ישראל חברים, ואחר כך להראות את זה לכל העולם, כמו נבואת ישעיהו. זה מה שצריכים לעשות.

נורמה: איך אתה שוקל את ההתקדמות ומה הסטטוס של מדינת ישראל כרגע?

אנחנו צריכים לא לעשות חשבונות עם כל מיני עמים ומדינות וממשלות, אלא רק עם מה שאנחנו צריכים לעשות. לא אכפת לי מה חושבים עליי ומי חושב ומה מדבר ואיך מדבר, אני לא צריך להצדיק את עצמי בעיני כל העולם, אני צריך להצדיק את עצמי רק כלפי אותו החוק שאני חייב לקיים. האם אנחנו מתחברים זה עם זה, האם מגיעים לאהבת ישראל, ומאהבת ישראל מגיעים לאהבת ה', ועם הכוח הזה אנחנו רוצים גם להפיץ לכל העולם כדי שכולם, כמו שכתוב, "ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", "וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". ואז באמת אותה מדינת ישראל שקמה לפני 72 שנה, שהיא גם תהיה המרכז הרוחני של העולם. אנחנו צריכים עוד לעבוד על זה הרבה, כי היום עם ישראל הוא לגמרי לגמרי לא מיועד להיות המרכז הרוחני של העולם.

שלי: אנחנו רוצים לחזור לנושא איראן. אנחנו חיים עכשיו במציאות שאיראן עוד רגע מחזיקה בפצצת אטום. וגם המנהיגים שהיו קצת יותר תקיפים כלפיה לא בטוח שיישארו לקדנציה נוספת. איך אתה רואה את עתיד ישראל במזרח התיכון בשנים הקרובות?

אני לא יכול לחשוב אלא לפי מה שיש לי בידיים. עד כמה שישנם אנשים שהם יכולים להפעיל עלינו כזה נשק אני חייב להשתדל להרוג אותם, לחסל אותם, בכל האמצעים. פשוט מאוד.

שלי: ההרגשה היא שאנחנו נמצאים ממש בסכנה קיומית, אם תהייה גישה יותר רכה כלפי איראן והם מצידם ממשיכים.

זה לא יעזור. אנחנו רואים את זה גם כלפי השכנים שלנו היותר קרובים מאיראן. זה לא יעזור. רק כוח, ותחסל אותם לפני שמחסלים אותך. רק בצורה כזאת.

דודי: שבועיים לפני חנוכה, חג האור, חג חם, משפחתי, ושוב מדברים על סגר שלישי במדינת ישראל, שוב אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב של חושך וסגירות, בידוד, חוסר תקווה, איך אפשר להכניס קצת אור לחיים שלנו?

החיים שלנו מלאים אור, מה אתה רוצה? מלאים אור. זה חושך מה שיש לנו עכשיו? תראה איזה מזג אוויר, הכול יפה, עם ישראל שמח. מה חסר לו? קצת לפתוח עוד קניונים, כל מיני כאלה, זה בסך הכול מה שמצער אותו, חוץ מזה לא.

דודי: ככה אתה מרגיש את העם שלנו כרגע, שהוא כאילו ממש במצב רוח טוב וטוב לו עם המצב, אתה לא מרגיש אותו בחושך?

אני לא יודע מאיפה החושך, מזה שאני לא יכול לנשום ליד השני בפה מלא?

דודי: במידה מסוימת כן, אנחנו סגורים, אתה לא יוצא חופשי, אתה די סגור. לך אולי יש טבע כזה, טוב לך בסגירות הזאת, אבל אחרים זקוקים למרחב הזה לנשימה, ליציאה, להתרחבות.

אני רואה שיוצאים להפגנות עשרות אלפים ואין שום בעיה. בקיצור אני אגיד לך רק דבר אחד, אתה לא יכול לעשות משהו נגד הטבע, אתה יכול עכשיו כמה שאתה רוצה לדבר, זה לא יעזור לך. אנחנו נמצאים בשלב התפתחות מיוחדת מאוד מצד הטבע, אנחנו חייבים לקיים מה שהטבע דורש מאיתנו, להיות יותר קרובים אחד לשני, להיות יותר מחוברים, להיות ממש כעם אחד, ולהפסיק את כל הצווחות והחיכוכים הללו כמו ילדים קטנים בארגז חול בחצר. ואם לא נעשה את זה, זה יהיה עוד יותר גרוע.

דיברנו כבר לפני שנה, אולי קצת פחות משנה, מסביבות הכנס שלנו בחורף שעבר, אמרתי שזה לא יעזור, שזה לא יעבור מהר, 3 שנים, 5 שנים, כמה שיהיה, אבל שנים. ולכן אני רואה שככה זה באמת מתקיים. אבל אני לא חושב שיבואו אליי עכשיו ויגידו שזה בעקבות המילים שלי. אבל זה מה שיש. עד שאנחנו לא נבצע את החוק שנדרש מאיתנו להיות מחוברים, ממש מחוברים כאיש אחד בלב אחד, אולי לא עד כדי כך, אבל בכל זאת, אם אנחנו לא נעשה זאת, לא נצליח להיות בריאים, לא נצליח להיות חופשיים.

המוגבלות הזאת שאנחנו עכשיו מרגישים מצד הטבע, המוגבלות הזאת היא רק מראה לנו עד כמה אנחנו לא מקבלים רשות להתקרב אחד לשני, גם על זה דיברנו, בגלל שאנחנו כך מתייחסים זה לזה. הקרבה שלי לשני היא מוגבלת נגיד בשני מטר, לא יותר מזה. עם המסכה ושני מטר. למה? זו הדגמה של מה שאני מרגיש כלפי השני, שאני לא רוצה להרגיש אותו קרוב יותר. אז ההרגשה הרגשית הזאת היא מתורגמת עכשיו למרחק בינינו. מה יש כאן מיוחד? אתם רוצים בלי הגבלות הפיזיות? תוותרו גם על הגבלות פנימיות. בטוח, מבטיח לכם, תנסו להיות יותר קרובים זה לזה, תבטלו בעם ישראל את כל הוויכוחים האלה ואת כל הזוועות האלה, אתה תראה שמיד זה יירגע. מיד. איזה קשר יש בין זה לווירוס? אני לא יודע, אבל אתה תראה שזה ככה עובד.

אם לא, לא יעזור לנו עוד מיליוני שקלים, דולרים, לא יודע מה, שאנחנו נבזבז על כל החיסונים. כל החיסונים האלה לא יעזרו לנו. אתה תראה שיהיו מזה עוד יותר בעיות ואנחנו לא נוכל להפטר מזה. אנחנו רוצים לקנות בכסף, רק לא להשתנות בפנים בלב, וזה לא ילך. אהבה אי אפשר לקנות בכסף. ומה שנדרש מאיתנו זה להיות יותר קרובים באהבה. כמו שהתחלנו ללמוד אתמול, היום, לכן אני התחלתי בזה.

דודי: אבל גם לאהבה יש מחיר מאוד גדול, לא פשוט לאהוב. אתה מתאר כאילו לוחצים על כפתור ואוהבים.

תשלם. אבל אתה קונה משהו שהוא נצחי, שהוא שלך. זה כמו שאתה קונה איזו מניה ששומרת עלייך, בריאות, כוח, שלוה, רוגע, מעבירה אותך מעל חיים ומוות, זאת אהבה. אתה קונה דבר שהוא הכי גדול בחיים, זה כוח עליון.

דודו: אבל זו עבודה מאוד מאוד קשה לאהוב בימינו.

בסדר, אז תשלם במשהו שלא שווה כלום, תעשה איזו מריחה על הלב אולי זה ירגיע אותך.

אין ברירה. אני חוזר על זה ואומר, אתם רוצים עוד כמה שנים לסבול עד שתתחכמו, בבקשה, אבל ככה זה יהיה. הבורא לא יעזוב אותנו. לא יעזוב בצורה כזאת שהוא יחייב אותנו בכל זאת בצורה שיטתית עכשיו להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". עד האהבה, אני אומר לך. זה לא סתם להיות יותר טובים, לעשות כל מיני מערכות קשר בינינו, כל מיני סדנאות, קבוצות, גם עשיריות אצלנו, זה הכול שטויות, כל עוד לא נקבל את המטרה כאהבה, אהבת עולם, זאת אומרת שחוץ מזה אין שום דבר בעולם.

שלי: ההבדל בין כל מטרה אחרת לאהבה, זה שאם אני רוצה עכשיו להשיג איזו מטרה, אני יודעת, אני אעשה X פעולות, אני אולי אגיע למה שאני רוצה, אולי אני אצטרך עוד פעולות. באהבה יש את העניין ההדדי. אתה יכול לרצות לאהוב, אתה יכול לרצות להיות בקשר טוב, והצד השני שונא אותך, דוחה אותך, שם קיר בפניך.

על כל פשעים תכסה אהבה, על כל הפשעים שלו את מכסה עם האהבה שלך.

שלי: אבל אני בן אדם, אני מקבלת דחיפה ואני נסגרת. קשה לבן אדם כל הזמן לפתוח את עצמו עוד ועוד.

לא, ובכל זאת את ממשיכה.

שלי: מה זה אומר "על כל פשעים תכסה אהבה" כשצד אחד הודף וצד אחד מנסה כאילו לתקן?

את משכנעת אותו באהבה, לאט לאט. ודאי שזו לא אהבה חלוטה שבזה את רק מקלקלת אנשים. את צריכה לפתוח את עצמך באהבה אליהם רק כדוגמה. ולאט לאט, לאט לאט, בצורה קשה, אי אפשר להיות רק בקו ימין, גם שמאל צריך להיות, אבל בשני קווים כשאת מתקדמת בצורה מבוקרת, את יכולה להסביר לבני אדם שרק בצורה כזאת אפשר להתנהג, ורק בצורה כזאת אנחנו נמצא את החיים הנכונים. אחרת גם אני יכול לתת בוקס וגם אני יכול להרוג אותך, ולא רק אתה רוצה כך לעשות, גם אני. אהבה היא דורשת עוצמה, עביות, צמצום, מסך, אור חוזר, ואז מכות, מכות אור, את יודעת מה זה? זה פולסא דנורא. שמעת על זה פעם, פולסא דנורא?

דודי: שומעים על זה בדרך כלל בצורה שלילית.

שלילית, כן, אבל זו מכה של האור. זו מכה של אור, פולסא דנורא. מה את חושבת, זה לא פשוט, אלה דברים מאוד קשים, מאוד גבוהים, מאוד מפחידים.

שלי: צריך עמידה בפני לחצים פנימיים, בפני דחיות, בפני מכות?

כן. וצריך להיות לב אבן כדי להתמודד עם כולם.

שלי: אם נקשור את זה, אז בחנוכה בעם ישראל תמיד יש את העניין הזה, מאיפה אדם מקבל, יש איזשהו איחוד של מעטים מול רבים, שזה מה שנותן לעם ישראל את הכוח שלו. אף אחד שם לא גיבור לבד. איפה היום אנחנו צריכים לבצע את המלחמה הזאת של מעטים מול רבים?

להתחבר בינינו, ואז אפילו שנהיה מועטים, דווקא כדוגמת חנוכה, אנחנו נצליח.

שלי: עם מי להתחבר? כשאנחנו מסבירים את זה לאנשים.

בינינו. אם אנחנו בקבוצות שלנו, בעשיריות שלנו בכל העולם נתחבר, אנחנו נהיה כאלו שאנחנו נצליח בסופו של דבר להראות לכל העולם שרק צורה כזאת בחברה יכולה להציל את האנושות מאפס, מסוף.

שלי: זה בתוך לומדי קבלה.

כן. לא רק, לכולם. יבוא הזמן שאת תראי. עד כדי כך הם יהיו בייאוש, בחוסר אונים, במשבר הכללי, בפשיטת רגל כללית במדיניות של כולם, בניהול כללי, כספי, מדיני, כלכלי, רפואי, לא חשוב מה, הכול יהיה כך שפשוט לא ידעו מה לעשות. ואז הם יבינו שהחיבור, כמו שאנחנו מדברים, זה ההצלה, "על כל פשעים תכסה אהבה".

שלי: איך מסבירים את זה עכשיו לקהל הרחב?

עד כמה שאפשר, בהדרגה. כמו שמלמדים את הילדים, מרחוק מרחוק.

את יכולה לכתוב את הכול, רק לא יתייחסו לזה ויחשבו עליך שאת מרחפת.

שלי: זהו, שאני לא רוצה לרחף. אם אני אומרת לבן אדם שאתה צריך לאהוב את הזולת.

לא, לא אומרים על אהבה, לא מדברים על אהבה. מה פתאום שאני אדבר על אהבה? לכי עכשיו לאיזה מוסלמי קיצוני, תתחילי לדבר איתו על אהבה, הוא יגיד, "בבקשה, רק לפי דעתי. תעברי לאסלאם ותראי שאנחנו כולנו אוהבים זה את זה".

זאת אומרת, את צריכה לדבר על אהבה מתי שיש עם מי לדבר, באיזו צורה, שאנשים יתנערו מכל השיטות שלהם למיניהן, יהדות, אסלאם, נצרות, כל מיני כאלו, ושאת נמצאת איתם יחד למעלה מכל הדתות, האמונות והשיטות למיניהן. שהן בסופו של דבר שיטות איך לחבר בני אדם, הן כולן נולדו מתוך הקלקול של הקבלה. הרי מאיפה יצאו כל הדתות? רק מתוך זה שרצו להתחבר לפי חכמת הקבלה, אבל לא בדיוק לפי הביטול של היצר הרע, של האגו, אלא בצורה אחרת. ואז כל אחד לפי הטבע שלו, לפי האופי שלו צירף לזה כמה מנהגים, ומזה באו כל הדתות.

אנחנו צריכים להסביר שזה אפשרי רק אם אנחנו מדברים על בני אדם, פשוט בני אדם, איך לחבר בין בני אדם. לא לשים לב לכל הדתות. כמו שבעל הסולם כותב ב"דור האחרון", שלא חשוב מי אתה ומה אתה, כל אחד יכול להישאר בדת שלו.

שלי: אם אדם רוצה שיהיה לו את הכוח להתקרב לזולת, לעשות משהו טוב, מי עומד מאחוריו? אם הוא לומד קבלה, מי עומד? מי "המכבים" שאיתם הוא יכול לצאת למלחמה הזאת?

רק אנחנו. רק החברים שלנו, התלמידים שלי שאני יכול איכשהו לאט לאט יותר ויותר לסמוך עליהם כי הם מבינים מה לעשות, והם גם מבינים שאין לאן לברוח. זה לאט לאט מתחיל להיות ברור שאנחנו נמצאים במצב עם כל העולם, תחת אותו סיר. יש מכסה, סוגרים אותנו בפנים ואנחנו מתבשלים ומיום ליום הבישול הזה יותר ויותר מורגש.

שלי: אז כשאנחנו פונים לקהל חיצוני אנחנו מזמינים אותו להצטרף לחברים שלנו, או שאנחנו נותנים לו אלטרנטיבה אחרת? אנחנו סתם מדברים רעיונית.

האלטרנטיבה היא פשוטה, איך אנחנו בני אדם מתחברים בינינו. איך מתחברים. יש לך שיטה?

שלי: יש שיטה אבל היא מאוד קשה לביצוע.

לא, למה קשה? אם אנחנו כולנו מחליטים בין בני אדם מאין ברירה, שההצלה שלנו רק בחיבור, אז אנחנו מתקרבים בצורה יפה זה לזה, וכל אחד תומך באחרים שהם יתקרבו אליו והוא מתקרב אליהם ואין שום בעיה. אם אנחנו כולנו מרגישים שזה העניין, אנחנו צריכים את זה, אחרת אנחנו לא ניצולים מהמכות, מהוירוסים וכן הלאה, אז מה לעשות.

תתארו לעצמכם שעכשיו בא ארבה או וירוסים כאלה ומכסים את כל הכדור הארץ. אין שום בעיה, הם יכולים לצאת מכל החורים ואת אפילו לא יודעת מאיפה. ואז מה תעשי? אז אנחנו מוכנים לעשות הכול.

שלי: אבל גם במכות הכי קשות תמיד יש חלק שמוכן, שמבין, שאומר "אוקיי, אני עושה כנראה משהו לא בסדר, לכן אני מקבל מכות", ויש חלק שממשיך להתבצר בעמדה שלו. אז איך השלבים האלה יפעלו?

את זה אני יודע, זה לא חשוב לי, מי שמסכים, מי שלא מסכים, האנושות כבר תטפל בזה, מאין ברירה. את חושבת שאנחנו כל הזמן נשחק ככה עם הפנדמיה הזאת, אנשים צעקו, "אנחנו לא רוצים יותר לשבת בבית, תנו לנו חופש", אז פתחו להם את הקניונים, מקומות הבילוי ותראי מה שיהיה, תוך שבוע שבועיים כמה שיהיו יותר מתים.

דודי: זאת אומרת שחסר לאדם אור, חסר לו באמת קצת אוויר, הם חייבים לצאת, להסתובב.

חסר לו לראות חושך אמיתי בחיים. זהו. אם יראה כאלו דוגמאות מאלו שפרצו שם לכל המקומות, לכל הקניות, ששברו דלתות כדי להיכנס כמו שזה היה ב"יום שישי השחור", עם כל מה שהיה שם, אז אחר כך להראות להם איפה הם נמצאים, כמה מהם מתים. יפה מאוד. זאת דוגמה טובה, חינוכית. אני הייתי אומר, "תראו, הוא והוא והוא, ועכשיו אנחנו רואים אותם כבר שוכבים בשקט, הם לא צריכים [לקנות יותר] איפה מה שהם קנו"?

אני הייתי עושה מזה ממש מכת הפצה. מה יש? זאת לא אמת?

דודי: יש בלאק פריידיי עכשיו על קברים.

לא, זה לא אמת? אני בזה לא מציל חיי אדם? תגיד לי. זה מה שאני רוצה לעשות. מה יכול להיות יותר חשוב מפיקוח נפש? אני מראה להם מה לעשות ואז אני לא צריך להילחם איתם. רק תעשה את האמת, רק תראה את זה ותראה עד כמה שכל החברה נרגעת. תביא דוגמאות מהתהלוכות, מההפגנות שיש שם בכיכר פריז. תביא משם צילומים, מי נמצא שם ומה קורה להם אחר כך, כשהם מעבירים את הווירוסים האלה זה לזה. ותראה מה שקורה, אחרת אתה לא מחנך את הקהל, אתה לא דואג מזה שימותו.

אלא מה העיקר בשבילנו? לעשות רעש, זאת אומרת ללכת אחרי כלי התקשורת, ולא אכפת לנו מאנשים שמתים. וביום השישי כשיתחברו עוד חמשת אלפים או עשרת אלפים ומהם ימותו שם אלף איש. אז מה, לא אכפת לנו?

דודי: מה שאתה מציע עכשיו זה קמפיין מושלם למשרד הבריאות, מקווה שהם שומעים את זה.

לא רק למשרד הבריאות, לביבי, לליכוד.

דודי: כל ממשלה, כל מי שעיניו בראשו.

אלא כנראה בגלל שכל השמאלנים נמצאים בתהלוכות האלה, בהפגנות הללו, וכל כלי התקשורת בידיים שלהם, לכן יש שקט.

נורמה צריכה לעשות מזה סקופ, ממש למכור את זה. בטוח שאפשר לעשות מזה סטטיסטיקה וממש להדליק בזה אנשים.

שלי: סקר שפורסם אתמול באחד מערוצי הטלוויזיה הראה שעשרים אחוז מהנשאלים אמרו שהם יבחרו במי שידאג לאיחוד העם וחמישים ושלושה אחוז אמרו שהם יבחרו במי שידע לטפל כמו שצריך בקורונה. הנתונים האלה הם די מרשימים, לא? שעשרים אחוז מהנסקרים כבר מבינים שדרוש לנו פה איחוד העם לפני הכול?

יכול להיות, הם עדיין לא קושרים את זה עם זה, שהקורונה לא תעבור בלי איחוד ואיחוד העם לא יכול להיות עד שיסתכל על הקורונה כחלק מהעבודה שלו, כן, אבל בסדר.

שלי: אם אנחנו רוצים להסביר לאנשים למה בעצם גם שלום וביטחון, גם קורונה, כל יתר הפרמטרים יסתדרו רק במידה ועם ישראל יהיה מאוחד, איך מסבירים את זה מבחינה לוגית?

אני כבר לא יודע, אין לי מה להוסיף על מה שדיברנו, אני חושב כדאי לך ואולי גם לאחרים, לשמוע כל מיני שיחות שלנו, את יכולה למצוא שם עוד המון דברים שיש על מה לדבר, יש על מה לכתוב.

שלי: אני אשמע. אתה מרגיש איזה שינוי בתוך עם ישראל בשנה האחרונה, משהו כן מתקרב לאיחוד, משהו קצת נסדק בלב האבן?

עוד לא אבל בדרך לזה, אני מרגיש את תחילת הייאוש, שכבר לא מתווכחים באותה אש כמו שהיה פעם בטלוויזיה, ולא מתנפלים זה על זה כאילו שיש לכל אחד פתרון בכיס, זה מורגש, אבל זאת רק התחלה.

אני לא רואה שיש איזה גוף שבכל זאת אומר בצורה רצינית שיש לו משהו, וגם אתם, איך אנחנו יכולים להציג את עצמנו שיש לנו פתרון? וכל הזמן לדבר על זה, כל הזמן, כל הזמן לדבר על זה, אפילו אם לא שומעים [בכל זאת] איפשהו שומעים, איפשהו רואים שיש כאלו שמדברים ככה, ולכן אנחנו צריכים כל הזמן להציג את עצמנו כך. כמו שזה קרה עם אשמדאי שדיבר, דיבר, דיבר, עד שכולם אמרו שלא יכול להיות שזה לא כך.

שלי: הכתבים שואלים מה אתה מצפה מאיתנו?

מה שעכשיו אמרתי, שאתם כל הזמן תדברו על הפתרון, שלנו ישנו פתרון, ישנו פתרון, והפתרון הוא כך וכך, ואנחנו נצטרך להגיע לזה, וזה לא שהיה פעם או לא, אלא עכשיו הגיע הזמן, ולפי כל חכמת הקבלה [צריך] לפתוח בכול הצורות, לא להסתיר שום דבר, שיהיה ברור לכולם. וכל מיני הסיפורים מהמשפחה ומהילדים, להגיד בצורה ברורה, בלי להסתיר ובלי לעטוף את זה כך שלא רואים על מה מדובר.

שלי: זאת אומרת לכתוב מאוד חברתי ופחות לעטוף את זה עם סיפורי משפחה וילדים?

עזבי סיפורי משפחה, מי צריך את המשפחה שלך, תעזבי את השטויות, מי מסתכל על זה?

שלי: אני שואלת גם בשביל עצמי כמובן, וגם בשביל המון חברים שכותבים יום יום, האם לבוא באג'נדה חברתית, להתייחס יותר למה שקורה באקטואליה, בחברה?

כן, בצורה חדה, כי זה נכנס ובאיזשהו מקום נשאר. והמשפחה שלך זה כלום, אף אחד לא מתחשב בזה. אישה שעוד כותבת על משפחה זה לא משאיר שום רושם.

שלי: וכל הפרמטר של עושים לזה לייק, לא עושים לזה לייק, פחות להתייחס לזה, פשוט להרגיש שיש לנו משימה לדבר על המסר הזה ברשתות.

כן. ויכול להיות שאפשר לכתוב בשם בדוי, כי כבר מכירים אותך שאת כותבת על המשפחה, על הילדים, על כל מיני דברים, אז להשתמש בשם אחר לחלק מהמקורות שלך.

שלי: למה, כדי לכתוב יותר בחריפות?

כדי לכתוב בסגנון חדש, בכיוון חדש, כן.

דודי: אני רוצה לשאול על אהבה, כי יש הרבה הרבה תנאים באהבה שאנחנו מדברים עליה, זו לא אהבה פשוטה של לפתוח את הלב, לקבל ולתת.

אנחנו עוד לא התחלנו לדבר עליה. מה שהתחלתי היום וגם אתמול קצת זה שום דבר, רק מאין ברירה אני כבר חייב להתחיל בזה, לפתוח את הנושא.

דודי: זו כאילו מכניקה מאוד מאוד מורכבת, למשוך את האדם באוזן עד שיבין מה זו אהבה.

אהבה בנויה על חיבור הנשמות הפרטיות לנשמה אחת. החיבור המושלם של כל החלקים שיהיו בהתאמה מושלמת זה עם זה, זה נקרא "אהבה". כל אחד דואג איך השני נכנס, איך אני נכנס, איך אנחנו עושים את הזיווג הזה, יחד עם הכאה, כי זה עם הרצון לקבל נגד האגו, איך נכנסים זה לזה. זו בעיה, בעיה גדולה להסביר, ולאט לאט. אבל דווקא כשאתה מתחיל לדבר על החיבור, שם אתה יכול להעביר את כול הדברים האלה גם בצורה חברתית, במשפחה, בהכאה, בזיווג, באינטימיות, במה לא, הכול שייך לזיווג דהכאה, כי זה בעצם חיבור שקיים בטבע. בדומם, צומח וחי, זה קיים בצורה אינסטינקטיבית, זיווג דהכאה, אנחנו רואים איך הטבע מחייב את החיבור בין שני המינים, ואנחנו צריכים לעשות את זה בצורה הכרתית.

נורמה: קודם אמרת מה אתה מצפה מהכתבים, השאלה מה אתה מצפה מבני ברוך?

בני ברוך חייב להיות ארגון פרסום, ארגון הפצה, ארגון חינוכי, לכל העולם, זה מה שאני מצפה מהם. אם לשם זה אנחנו צריכים להיות בעצמנו מחוברים, נהיה מחוברים. אבל כל החיבור שלנו הוא צריך להיות למען להביא את כול העולם לתיקון, זה נקרא שאנחנו פועלים כצינור, אחרת כל החיבור שלנו הוא גם על מנת לקבל.

נורמה: אז מה כלפי פנימה?

כלפי פנימה יהיה לנו הכול אם אנחנו נחשוב על החוץ, רק כך.

דודי: אוניברסיטת אוקספורד בודקת מידי שנה כיצד השפה האנגלית משתנה, ובוחרת מילה אחת שמשקפת את הלך הרוח שהורגש באותה שנה. השנה לראשונה מילון אוקספורד לא הצליח להחליט מה המילה שמגדירה את 2020, כי השנה הייתה מאתגרת מדי. אז חשבו על קוביד 19 או ריחוק חברתי כמילים מייצגות את השנה, ועל עוד מושגים דומים מהעולם המדעי הזה של הפנדמיה. אבל בסופו של דבר עורכי המילון מרימים ידיים ואומרים שבלתי אפשרי לתמצת את שנת 2020 למילה אחת. ואנחנו נאתגר אותך, היינו רוצים לשמוע ממך מה לדעתך המילה שמתארת את 2020?

אני לא יודע שפות. אבל הייתי מגדיר את זה כך, שאנחנו מתחילים לזהות שהמרחק בינינו המתגבר הופך להיות למפחיד, למאיים.

דודי: ובמילה אחת בכל זאת, איום?

איום, זה לא מספיק. המרחק המתגבר בין בני אדם הוא המאיים. כשאני רואה שהמרחק נעשה יותר ויותר גדול זה מפחיד אותי.

שלי: למה המרחק מאיים, כרגע כביכול המרחק שומר עלי, במה הוא מאיים?

זה מה שאני מרגיש, שעכשיו זה הופך להיות למאיים. המרחק מתגבר, מרחק שנעשה יותר ויותר גדול, הוא מכניס לי פחד. הסימן הראשון לזה הוא בזה שאנחנו סגורים בפנדמיה הזאת בריחוק זה מזה, ואז אני מרגיש שלא טוב לי, וזה אחד מהסימנים הראשונים שאני מתחיל לבקר את המרחק בין בני אדם כדבר הרע, כדבר המאיים. אני את המרחק הזה בודק במספר החולים, במספר המתים, במספר הווירוסים האלה, קוביד 19.

טלי: אפשר להגיד שהפחד הזה הוא דווקא סימן חיובי להכרת הרע, אולי התחלה של הבנה של המצב?

כן, ודאי. אני מקווה שעוד מעט אנחנו נדבר על זה יותר. זה שאנשים לא רוצים להתרחק זה מזה אלא להיות יותר קרובים בכל זאת, זה כאילו הצד החיובי. וההשגחה העליונה אומרת, לא, אני מתחילה להראות לכם עד כמה אתם נמצאים במצב האמיתי זה עם זה. זה עוד יבוא.

שלי: כלומר הטבע רוצה לתת לנו הבחנות, הוא כאילו מלביש את זה עלינו באיזה סוג של הרגשה, ואז לאט לאט אנחנו מפתחים איזשהו שכל, איזו הבנה ומתחילים לעשות עם זה משהו.

כן.

דודי: זהו לעת לעתה.

אין לי מה להגיד יותר חוץ מאשר שתהיו בריאים, לא להתפרע, לא לפרוץ לכל מיני קהלים זרים ותשמרו על עצמכם. הכול יסתדר, הכול יהיה בסדר, אנחנו צריכים רק להמשיך כך עוד כמה שבועות ועוד כמה שבועות. מתי התחלנו מפברואר, מהכנס? זה התחיל אחרי הכנס?

דודי: בכנס הייתה כבר התחלה, התחילו לסגור מקומות וצמצמו לקהלים של מאה.

עד הכנס יש לנו עוד שלושה חודשים אז נראה מה יהיה עד אז. אבל נראה לי שזה לא יעבור סתם, זה ייקח עוד שנים.

בהצלחה, חיבוק חם לכולם. אני לא רואה עליכם חיוך. נמשיך באהבה, ללמוד את האהבה, זה עכשיו השלב שאנחנו חייבים, ממש חייבים לעלות על זה. זאת אומרת שהחיבור המושלם בהתאמה הדדית, לב בלב, נשמה בנשמה, כל דבר ודבר שנקשר למערכת אדם הראשון, זה בעצם אהבה.

(סוף השיחה)