תכנית 26.12.10 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה.
תכנית טלוויזיה עם רב
"עכשיו אני"
ריקנות
בהנחיית: ארקדי דוכין
heb_o_rav_2010-12-16_program_ahshav-ani_reikanut
ארקדי: שלום הרב ד"ר מיכאל לייטמן.
שלום ארקדי.
ארקדי: אני שמח ששוב ניתנה לי הזדמנות, לשאול אותך שאלות, שבדרך כלל אני מושך אותן מהמצב האישי, כי זה מה שאני יודע. הפעם באתי לכאן ממש מתוך עולם ריק. רציתי להישאר בבית ולישון ולא עלה לי שום דבר לראש. באתי עם ראש ריק. חשבתי, על מה אני אשאל? ובעצם השאלה הראשונה, לָמה אנשים מגיעים לריקנות? מה זאת ריקנות? איך אנחנו מגיעים למצב הזה?
אומרים, שריקנות זהו המצב הטוב ביותר, כי רק ממקום ריק האדם יכול להתחיל משהו. זהו מצב קשה מאד, אין גרוע ממנו. כי מכל המצבים החיוביים והשליליים, אתה עובד, אתה פועל, אתה מרגיש חיוּת לרע או לטוב, לקנאה, לשבור מישהו או להפוּך, לעלות ולהשפיע ולתת. אבל ריקנות זה לא שנאה ולא אהבה. פשוט מוציאים ממך את האוויר, את הכוח וזהו. אבל זהו המצב, שרק ממנו בא משהו חדש.
ארקדי: אתה יכול להיזכר מתוך החיים שלך במצב שהרגשת ריקנות?
כל החיים. מרגע שאני זוכר את עצמי, מגיל 4, 5, 6 והלאה. אמנם בכל פעם חשבתי שאולי אמלא את הריקנות הזאת במשהו בכל זאת. שיחקתי לי, שאולי אהיה מדען. אז היה מאוד פופולרי ללכת לפיסיקה, לטכניקה, לחלל, לכל המקצועות האלה.
אחר כך, שיניתי את הכיוון, חשבתי שאולי אלך לבניית האדם, רובוטיקה. והלכתי לביוקיברנטיקה, זה היה המקצוע שלי. אחר כך סיימתי אוניברסיטה ועבדתי קצת באקדמיה הרפואית, במכון לדם בסן פטרבורג. אבל הכול היה רֵיק, בפְנים היה רֵיק. אני כאילו עשיתי לעצמי בכוח תרגילים, כדי להיות שמח. אני זוכר, שלא משך אותי ללכת לאיזו מסיבה או לאיזה דבר, אבל אני כאילו חייב להיות כמו כולם, וכולם שמחים, אז גם אני. זה לא נתן כלום, אבל שיחקתי בזה עוד יותר מאחרים, וְודאי שלא קיבלתי אף פעם סיפוק.
אחר כך זה כבר לא היה מדע ולא כלום, אלא אולי אעלה לישראל, גם כאיזו מטרה. לא לשום מקום אחר, אלא לכאן. ציונות, בניית המדינה, בניית העולם חדש, משהו כזה. גם משהו מבולבל, אבל אולי יש בשביל מה לחיות. הייתי מסורב עלייה, עברתי מסן פטרבורג לבלרוסיה ואחר כך מרוסיה הלבנה לליטא, ואחרי שנתיים בליטא שילמתי שוחד לליטאי בק.ג.ב, והוא נתן לי אישור לצאת. הגעתי לארץ, ומה הלאה? מהר התברר שהכול זה אותו שקר ואותו בלוף, ממש אותה ריקנות ועוד יותר. כי כל הציפיות גם התרוקנו וזהו. אין איזה כוכב בחיים שמושך אותך.
אז התחלתי בכל זאת לחשוב, אולי אני אחזור לשאלה הראשונה שלי, היותר פנימית, שהיתה שם כּל הזמן, בשביל מה לחיות? לכן אני אומר לך שדיכאון פנימי סמוי, ריקנות, תמיד היה. ההרגשה הזאת הייתה תמידית, כל כמה שאני זוכר את עצמי. כשהתחלתי לחפש כאן בישראל, אמרו לי "אם אתה שואל בשביל מה חיים, אתה צריך לפנות לדתיים". פניתי לדתיים, הם עצמם לא יודעים בשביל מה חיים. עברתי מיד ליד. בכל פעם שלחו אותי לחכם גדול יותר, אבל הם לא הרגישו את מה שאני שואל.
ואחר כך דווקא ברחובות, ששם גרתי, היה רב זקן אחד מהולנד, הרב פישר. הוא אמר, שאני כנראה צריך קבלה. הוא בעצמו לא התעסק בכך אבל הוא אמר, שיש אנשים שלא יכולים בלי זה, יש יחידים כאלו. לקחו אותי לרב זילברמן בירושלים. אורי זוהר חזר אז בתשובה וגם אני הייתי אצל אותו רב זילברמן. הוא סיפר לי מעט על קבלה, אבל הרגשתי שאין תשובות, רק שבמְקום תורה לומדים קבלה, וזה הכול. אבל רשימת השאלות שלי נשארה כמו שהיא, לא הרגשתי שאני מתקרב לפיתרון החיים.
התחלתי לעבור בעוד מקומות, הייתי אפילו בהרצאה במכון של ברג, אחר כך הלכתי לברג הביתה. שילמתי לו וקיבלתי כמה שיעורים פרטיים. ראיתי שגם זה לא מספק אותי. שהוא מספר משהו, וכלום. אבל מה שטוב, שקיבלתי ממנו לפחות את שמו של בעל הסולם. אז השגתי את כל הספרים והתחלתי לקרוא דווקא בהם. לפני כן קראתי הרבה ספרי קבלה, אבל לא הגעתי לכלום. זה רק מראה עד כמה שהאדם לא יכול להשיג לבד.
עד שהגעתי למורה שלי, זה כבר היה בשנת 1979, אולי אפילו 1980. ושם מצאתי מקום, שאפשר לקבל בו את כל התשובות, לא פשוטות אבל הגיוניות. בהיגיון, בבדיקה, ממש עם בסיס, עם כל התורה, עם כל היסודות. לא אמונה ולא כלום, אלא ממש מדע, חכמה, חכמת הקבלה. ומאז בטח שאין ריקנות. ייאוש? לא. יש כבר ייאוש מכוחות עצמי.
ארקדי: מה זאת אומרת?
זה כאילו שיש לפניך כבר ארמון על פסגת ההר, ואתה צריך להגיע לשם, אתה. וכאן אתה כבר מבין שעוד קצת, ועוד קצת, אבל איך מגיעים? והדרך ארוכה ומתישה ואתה לא מרגיש ריקנות, אלא ייאוש מכך שאת זה אני צריך לעבור בעצמי? עד שאתה מבין, שבעצמך, אתה לא צריך לעבור. שאתה רק צריך לדעת לבקש, ובבּקשה אתה מקבל כוחות ונע. איכשהו הדרך בעצמה מתחילה להתקצר, ופתאום אתה רואה, שאתה מתקרב לארמון, אפילו בלי לעשות פסיעות. כמו בסרט, אתה מתקרב בלי לעלות על ההר הזה.
אבל, עד שמשיגים את השיטה הזאת איך להתקרב, עוברים כמה שנים קשות. אני לא אומר שקל. יש חיפוש וייאוש ונפילות, עליות, כל מיני מצבים.
ארקדי: זה מה שהרגשתי, שהייתי כבר בתוך משהו מאוד מלא, למשל בתקופה שכתבתי הרבה שירים. והרגשתי שאני ממש מלא כוח ואנרגיה, וזה עוזב אותך. אתה אף פעם לא מדמיין שהמצב הטוב הזה יכול לעזוב אותך. ופתאום, זה נעלם, ואתה מתחיל להתווכח עוד פעם עם האמת. בלילה אני מתווכח איתך, עם הטלוויזיה, אני אומר, יכול להיות שזה לא נכון, יכול להיות שיש בזה
זה טוב.
ארקדי: אבל אני לא מצליח לעלות, לא מצליח לחזור לאותו הגל הטוב, שהיה לי כשהרגשתי כוח.
לא, זה משהו אחר. יש שתי שאלות שאתה יכול לשאול, טוב לי או רע לי, או שזה אמת או שקר?
ארקדי: כן.
אז תחליט על מה אתה דן.
ארקדי: זה שזה אמת, אני יודע. איך אני חוזר לאנרגיה הזאת, לטוב?
זה משהו אחר. אבל האם זאת אמת או לא? כשאני גיליתי את הקבלה, כמה שבדקתי אותה וכמה שהתקדמתי, יותר ויותר ראיתי שזאת האמת ואין אחרת. זה שרע לי, לא שייך לאמת, זהו מצב. אני אגיד לך יותר מכך, ראיתי את המורה שלי, וראיתי כמה מקובלים בחיים שלי, אבל לא כמוהו, וראיתי עד כמה האדם הזה, גם היה לפעמים במצבים מאוד מאוד קשים. לא דומים למצבים שלנו, הרבה יותר קשים. כי לפני שאתה עושה איזה צעד קדימה, אתה מתרוקן לגמרי מכל מה שהיה לך, כי כל צעד הוא כאילו נולד מחדש. וראיתי זאת עליו, אלה כוחות על טבעיים, איך שהוא היה יוצא מזה.
אני הייתי לידו ימים ולילות. לפעמים היינו יוצאים לבית חולים או משהו אחר. גם בחיים הרגילים הייתי יוצא ממנו לארבע, חמש שעות מקסימום. למשל לחמש שעות בלילה, מתשע בערב עד שתיים, שתיים וחצי בלילה. וביום מאחת עד חמש הייתה הפסקה, כשהייתי הולך לעבוד. כל יתר השעות הייתי לידו. ואני אומר לך, שהאדם הזה היה במצבים פנימיים קשים, שלא שהוא היה שואל אמת או לא, גם אני לא נמצא בכך, כי מי שנכנס לחכמת הקבלה כבר מבין שזהו זה, אבל היו לו מצבים קשים. ואני הבנתי, שכל הדרך, עד גמר התיקון, היא כזאת.
ארקדי: כי יש פחד שהטוב כבר לא יחזור, כאילו יש פחד שאתה נתקע.
כן, אבל הרע שלנו והרע של המקובלים הגדולים זהו רע אחר בהרגשת הרע. אתה מדבר על מצבים, כשאתה דואג לטוב, שבלי זה אתה לא יכול לחיות, בלי זה אתה לא יכול להתקדם. מגיעים למצב שהאדם יכול להתקדם, בלי שהוא מתמלא בטוב. שרק ההרגשה הזאת, שהוא הולך לקראת הטוב, לקראת ההשפעה, לקראת אהבת הזולת, לקראת הבורא, היא כבר ממלאת אותו בעצמה. לא המילוי באגו שלו, אלא האפשרות למלא משהו מחוצה לו, ואז הוא עובר לצד השני.
ארקדי: אבל מה הן הפעולות הגשמיות שעליי לעשות? למשל, אני לא מצליח להגיע לשיעור, לא מצליח לבקש עזרה מחברים.
אני הגעתי למצבים כאלה, ופתרתי את הבעיה שלי בכך, שיש לי התחייבות. כמו כשיש לך ילדים קטנים, ואתה חולה, לא מרגיש טוב, אבל אתה חייב לקום, לתת להם אוכל, לטפל בהם, כי בלעדיך, אף אחד לא יעשה זאת. אני ארגנתי לעצמי סביבה כזאת, שהיא מחייבת אותי, ואז אין לי ברירה, פשוט אין שאלה לקום או לא לקום, לתת שיעור או לא לתת שיעור, למלא בלוג או לעשות עוד פעולות, או להצטלם כאן בתכניות.
ארקדי: אבל איך אתה משמר את ההתחייבות? כי אתה גם יכול לקום ולהגיד, לא איכפת לי.
אין דבר כזה.
ארקדי: למה לא?
כי חשיבות המטרה הכללית, שכּל בני אדם צריכים את זה, היא כבר נמצאת בי. ולכן, אני לא מרגיש קושי לקום לשיעור. אפילו כשבאות מחשבות, שאולי בכל זאת אעשה משהו, אני מרגיש לא טוב, אני עייף, אין דבר כזה.
אני זוכר איך עם רב"ש, המורה שלי, אנחנו נמצאים בטבריה או באיזה מקום לבד, בלי תלמידים, בלי אף אחד, והוא אומר: עכשיו אנחנו נקום, נשתה כוס קפה, ניקח סיגריה. אולי נלך לטייל קצת. בלילות החמים בטבריה, ליד הכינרת, נלך קצת לטייל, ננשום אוויר. זאת אומרת, לא היה לו פשוט. אנחנו חושבים שלאנשים הגדולים, ההתגברות זה כלום. אבל נותנים לאדם כאלה מחשבות, כזאת עייפות, כאלה מכשולים, שזה לא ייאמן, זה כאילו שטויות. כמו שכתוב ש"הקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה"1. ממש במה שאתה יכול להתגבר ונִראה לך שום דבר, אצלו זה נראה כהר גבוה. זה כך ממש.
אני לא יכול לתת כאן שום פיתרון, חוץ מלהיות יותר קשור לסביבה, וממש להתחייב.
לפעמים לקחתי על עצמי התחייבות, שאני צריך לגמור לכתוב ספר, במשך ארבעה חודשים. אז אני יודע, שאני חייב לעבוד על זה לפחות עשר שעות ביום או יותר. אני יושב ועובד, אני צריך לגמור ביום חמישה עשר עמודים. וכל עוד שאני לא כותב חמישה עשר עמודים, אני לא קם. פשוט כך. אני מספר לך על המצבים הקשים, יש ביניהם מצבים טובים ומוזה והכול, אבל חובה שתהיה מין התחייבות.
ארקדי: אבל זה כבר בתוך העולם שלך. אני אגיד לך משהו הכי ישיר, אני התחלתי לשנוא את העולם שלי, של מוסיקה ושל הכול. והלוואי והיתה לי אפשרות כלכלית להתעסק רק בקבלה. אבל אני לא יכול כי אני צריך לדאוג לעבודה.
גם אני עבדתי. אני עבדתי כל החיים.
ארקדי: כן, אבל בשלב מסוים, היום, אתה סביב קבלה, אתה לא עושה דברים אחרים. אותי מאוד מעצבן העולם שלי, מאז שנחשפתי לקבלה אני לא יכול לסבול את העולם הזה.
אני חיכיתי. עבדתי עד גיל 60, ורק אחר כך עברתי נטו לקבלה. עד אז עבדתי במקצוע אחר.
ארקדי: בקיצור, אנחנו יודעים ש צריך רק להתאמץ.
כן. בסופו של דבר האדם צריך למצוא לעצמו בכל פעם איזה פיתיון, איזו מטרה, משהו שייתן לו חומר דלק. אני יכול לתת לך דוגמה כמו באניות מפרש, שהן לא יכולות לשוט נגד הרוח, אבל יש להן מפרש קדמי משולש, שהן יכולות לשוט איתו נגד רוח, אבל לא בצורה ישירה אלא לעקוף את זה, ואז מגיעים למטרה. אני חושב שזה דומה, למה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים לשחק עם האגו שלנו, עם חוסר הכוחות, עם חוסר האונים, עם זה שאין לנו מספיק אנרגיה, אין לנו מרץ, אין לנו כלום. אנחנו צריכים לשחק עם זה, אין מה לעשות.
חוץ מזה ראיתי שזה עניין של גאווה, כי לָמה לא מגיע לי? לָמה אני צריך להיות יותר? זה איזה סוג של גאווה. והתחלתי להגיד לעצמי, אז זה אתה, ואין מה לעשות, אתה לא מסוגל ליותר, אז אתה עושה מה שאתה מסוגל. והרגשתי בכך הקלה רבה יותר, כי דרישת היתר גם היא אגואיסטית מדי והיא לא מאפשרת לאדם להרגיש נוח.
ארקדי: אז בעצם אתה אומר, לנסות לקבל את עצמך בזמן הנתון ולקוות לעלות מעל זה.
כן. ועוד, בזמנים כאלה, טוב אם מישהו סוחב אותך לטיולים, לכל מיני מקומות. אני זוכר שכך היינו עושים עם רב"ש. קשה, אז בוא ניסע לים. תוך רבע שעה אתה מגיע לים, נכנס למים, מסתובב קצת על חוף הים, הכול עובר ואפשר להתחיל שוב. צריכים להשתמש ממש בכל האמצעים.
אבל אני זוכר שהיו מקרים, שהוא היה מתנתק לגמרי. הייתי בא אליו, הוא היה מסתכל עליי ולא זוכר בכלל מי אני, ושואל "מי ביקש ממך לבוא? מי אתה?" עד כדי כך היה בפְנים, בתוך העולם העליון, שלא היה מזהה. אלה מצבים פנימיים מאוד לא פשוטים. כדי לנתק את האדם, לקרוע אותו מהעולם הזה, הבורא מביא לו את כל חומר הבריאה. זה מאוד מאוד לא פשוט. אבל כנגד זה מה שמתפתח, מה שמתגלה, מה שמושג זה ודאי עולמות. אז בינתיים המצב לא נעים, אני מבין אותך.
ארקדי: הסביבה שלי היא כזאת, אם אני מדבר על הלהקה שלי. אני התחברתי לאנשים, שנורא קשה להם לקום בבוקר, נורא קשה להם לסחוב את עצמם.
הלהקה הקודמת שלך?
ארקדי: "החברים של נטאשה"
להקה דיכאונית. פעם ראיתי אותה, וראיתי שכולם בתוך עצבות, בתוך איזה ניהיליזם.
ארקדי: האמת היא שכל אחד גם בא מבית כזה.
אני חשבתי שזאת פילוסופיה, ניהיליזם כזה שהכול "הבל הבלים" או משהו.
ארקדי: כל אחד עבר משהו, סיפור חיים.
ואז צריך לקבור את עצמו בחיים וזהו, להיות ככה?
ארקדי: לא. אני נורא שמח שהגעתי לכאן. אחד החברים בלהקה בדרכו קורא, הוא קורא כל הזמן, אבל קשה לו לקום, קשה לו עם חברה, קשה לו.
גאווה.
ארקדי: גם לי קשה עם חברה. גם אתה אמרת, שאתה בטבע שלך לא ממש אוהב אנשים.
כן, בטבעי הגשמי אני מדען, שצריך לשבת בפינה שלו, ואני לא צריך שום דבר חוץ מהספרים. וזה הטבע. לפי הטבע אני לא מתחבר לבני אדם, רק למדע. אבל ניצחתי את זה בצורה אחרת, כי פתחתי את עצמי וזהו, וכבר אין מה לעשות. היום אני לא יכול לברוח. כי מה יהיה? אתה חושב שלא בא לי לברוח לפעמים? רק לפני כמה דקות, אמרתי שאני רוצה לברוח לכמה ימים לאיזה צימר, להיות עם עצמי.
ארקדי: מותר כמה ימים.
מותר? שולחים איתי כמה מלווים, ואיפה אתה נמצא? ועוד ועוד. זאת בעיה גדולה. אני זוכר שהיו לי תקופות קשות, לכל אחד שלמד אצל רב"ש היו תקופות קשות, אבל הייתה לנו התחייבות, שכּל אחד דואג שהשני יבוא לשיעור. והיו כמה פעמים, אפילו אצלי, כשאני נקראתי חזק, בכל זאת היו כמה פעמים במשך השנים, שבאו אלי והוציאו אותי מהבית. וזה נדיר מאוד, כי אצלי ההתחייבות מאוד חזקה. אם אני אומר מלה, אני כבר לא יכול שלא לקיים, לא טוב לי אם אני לא מקיים. כמו שכתוב, "או חברותא או מיתותא"2 . זאת בעיה.
ארקדי: בגלל זה היה לי קשה לשאול. כי האמת היא, שאני יודע את התשובה וקשה לי ליישם זאת. כי הקושי שלי לבוא לפה זה לא שאני סתם ריק, אני יודע איפה הפיתרון, אבל קשה לי ליישם אותו.
אבל יש לך כלים מיוחדים ביד, שאתה יכול על ידי כך שאתה נמצא בתוך הרוחניות, בתוך הקבלה, בין האנשים ששומעים, שמגלים כל פעם דברים חדשים, אתה יכול הרי ללוות אותם ביצירות שלך ולהביא לעולם את הדבר שאותו אנחנו עושים, בשפע של שירים, ניגונים, אפילו בלי מלים.
ארקדי: כן, אבל ביצירה הגשמית לא הצלחתי לקבל סיפוק, כי באמת כתבתי ממקום מאוד אגואיסטי. ביצירה הקבלית לא הצלחתי לקבל סיפוק, כי עדיין נורא קשה לחדור לקהל. זאת אומרת, ניסיתי להופיע עם זה, וזה לוקח זמן.
יש לך היום בארץ קהל של עשרות אלפי אנשים, ששומעים אותנו ונמצאים איתנו, מתעניינים בנו. וזה לא מעט, אני חושב. זהו קהל איכותי, שמרגיש ומבין בפנימיות את מה שאתה רוצה למסור להם בשירים. זה לא סתם לשיר. ולכן אתה יוצא כמו מורה שלהם.
ארקדי: אני בסך הכל לקחתי את המלים שלך וסידרתי אותן.
לא, זה משהו אחר, המילים מקבלות צבע אחר. כשאני שומע את השירים האלה, אני מתפעל מהם כאילו הם לא שלי. המילים עברו עיבוד והן מצלצלות אחרת. ויש לך היום קהל גדול מאוד, ששומע את השירים האלה ומקבל מהם התפעלות. ולכן לא נכון להגיד שאין למי לשיר. מה יותר טוב, מאה אלף שסתם קופצים על הדשא, או חמשת אלפים איש, שמרגישים עד העצם את מה שאתה שר להם? זאת איכות לגמרי אחרת. גם אני נמצא באותו מצב. יכולתי, אולי, למכור את חכמת הקבלה עם חוטים אדומים או לכל מיני מדונות כאלה, ואז הייתי מופיע לפני המיליונים.
ארקדי: המונים.
כן, ומה היה יוצא מכך, להתעסק עם דבר כזה? לכן יש לך כאן רמה איכותית אחרת לגמרי.
ארקדי: טוב, צריך להתחיל להתחבר מחדש.
מחדש זה כל יום.
ארקדי: אני חושב, שהכי טוב לסיים את נושא הריקנות ב"שער הדמעות", כי שם אתה נותן פיתרון ש"אדם מאבד את הטעם, מתייאש מכוחות של עצמו, עליו לפנות לשמים".
אתה הכי קרוב לשיר הזה.
ארקדי: כשאנחנו מסכמים פגישה כזאת, אז כן. אבל לא תמיד, יש גם שירים אחרים.
(שרים "שער הדמעות")
בסוף זה לא טוב.
ארקדי: האקורד האחרון הוא של ויסוצקי. הוא היה בן אדם מיואש, תמיד היה מסיים כך את השירים שלו.
כן. זה לא טוב, דווקא האקורד האחרון הזה. לפחות שיהיה ניטראלי.
ארקדי: האמת היא, שלויסוצקי היה שיר, "ולס הלטאה", שהוא ממש מתאר את המצב הזה, שהוא שוכב ולא רוצה לקום ורק שהוא קרוב לאדמה, ובאמת לא היו לו את הפתרונות האלה שיש לנו.
כל אדם יצירתי עובר דברים כאלה. למרות שדיברנו כל השיחה על נפילות, ירידות ברוחניות.
ארקדי: בקו שמאל.
זהו אחד מהמצבים, שאנחנו עוברים כנגד המצב הטוב.
ארקדי: אבל הוא מת בסוף, זה מה שמפחיד אותי. מת מאלכוהול, מסמים, מייאוש.
כן, אני מכיר את זה, כי הוא עוד לא הגיע, לא היו לפניו כלים. זה מקרה עצוב ממש. אבל כל אדם יצירתי, קריאטיבי, תמיד עובר את הדברים האלה. ראית פעם שמישהו מתעסק באיזו יצירה, ולא נופל ולא נשפך והכול אצלו כאילו בהתעלות ובהרמוניה והכול זה במז'ור?
ארקדי: אני חושב שלאומן, יש גבול שהוא לפעמים לא עובר. גם כשאני מסתכל סטטיסטית על ישראל, אני עוד מעט בן 48, הרבה אמנים נתקעים באזורים האלה, הרבה אמנים מתחילים לדעוך. יש איזו סטטיסטיקה לא טובה.
נכון. כי אין בשביל מה להמשיך.
ארקדי: כי בהתחלה הכול כזה.
בהתחלה, הם סתם חושבים להיות קצת יותר מאחרים. ואחר כך, כשהם מגיעים לקצת ורואים, ומה אז? עוד קצת. ומה אז? עוד קצת.
ארקדי: אסור להזכיר שמות, אבל יש לי חברים מבוגרים שהם מאוד חזקים, והם בייאוש טוטלי.
נכון, כי לא מצאו בשביל מה. זאת הבעיה. לכן אני אומר לך, שעכשיו כל האנושות עוברת איזה שלב, שבו היא מחליפה את השאלה ושואלת, בשביל מה לחיות, בשביל מה להתקיים. מה הטעם בחיי, זאת שאלה כללית של כולם, זהו הסימן של המשבר הכללי. אז קודם כל מרגישים את זה האנשים באמנות, שהם רגישים, שהם הרוח של הדור. ולכן אני חושב שקודם כל הם צריכים לגלות, שיש כאן ממש עלייה חדשה. חכמת הקבלה, כשמספרת לך על עלייה רוחנית, היא רוצה, היא מושכת, היא דורשת, והיא מזמינה את כל התרבות, כל המוסיקה, ריקוד, ציור, הכול אחריה, כי אין לנו בעולם הזה מה לעשות יותר. כמה שירים אתה יכול לכתוב על הבהמיות הזאת? מה עוד יש כאן שעדיין לא מיצינו?
ארקדי: נכון.
אז נקווה שאנחנו נמצא כך פסגה חדשה.
ארקדי: אני מקווה להמשיך, שניפגש וכך אני אלמד ובצורה אגואיסטית אנצל את מה שאני יכול ללמוד, ואולי זה יעבור לעוד אנשים מדוכאים כמוני.
זה יעבור לשירים החדשים והכול. גיל 48 הוא עוד לא האמצע.
ארקדי: תודה רבה.