שיחה 24.12.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ישיבת כתבים
דודי: אנחנו נפתח בשני נושאים שמעסיקים מאוד את הציבור בישראל. הנושא הראשון הוא הבחירות שעומדות בפתח, והנושא השני הוא הסגר השלישי שנמצא לפנינו.
נתחיל בנושא הראשון. השבוע, אחרי תשעה חודשים התפזרה הכנסת ה-23. הכנסת הזאת הוקמה כדי להיאבק בקורונה, אבל נאבקה בעיקר בעצמה. הח"כים שהבטיחו לנו לאחד את העם לא פספסו הזדמנות להשתלח אחד בשני. ככל שהציבור נאנק תחת משבר כלכלי, בריאותי, כעת בפעם הרביעית בתוך שנתיים, אזרחי ישראל שוב נגררים לקלפיות.
השאלה היא מה לא למדנו בפעם השלישית הזאת, שאפשר למנוע בבחירות הרביעיות, אם לא החמישיות והשישיות?
אני חושב שכל הבעיה שלנו היא שאנחנו לא למדנו על סיבת המשבר, איזה סוג של משבר אנחנו עוברים, שהוא משבר חברתי, ואנחנו לא מתקדמים לחיבור בינינו או לכיוון אפילו, לצורך זה. ולכן אנחנו רק לומדים מיום ליום, יותר ויותר, עד כמה החברה שלנו כולה נמצאת בניגוד זה לזה, בחוסר השתוות, בחוסר חיבור, וזה גם לא חשוב לנו. בינתיים מתרבות יותר ויותר מפלגות וקבוצות ואפילו בודדים בממשלה ובכל מקום בציבור, וכל אחד חושב "איך אני אעשה איזה רווח אישי פרטי מכל מצב שיש לי", ואנחנו, כל עם ישראל, לא מבינים עדיין שההצלחה יכולה להיות רק מתוך חיבור בינינו, אז נצליח ונרוויח כל אחד ואחד, וכולם יחד.
לכן אפילו לא נראה לנו הסוף בקצה הדרך, אין סוף לכל הצרות והבעיות, ומיום ליום אנחנו נתקדם עוד יותר ויותר למכות, עד שאולי הן בכל זאת ילמדו אותנו, כי "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". והמכות שיעברו עלינו מיום ליום או מרגע לרגע אפילו, הן יעמידו אותנו לכך שאנחנו צריכים להרכין את ראשנו ולחשוב על החיבור.
דודי: למה ישראל חוזרת לבחירות פעם אחר פעם, באם זה טבעי ובריא או שזה מעוות וחולני?
היא לא יכולה לבחור. הבחירה היא בכלל לא במפלגה ולא באנשים אלו או אלו, אלא שהבחירה היא בחיבור, כי אנחנו צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד", אולי לא עד כדי כך אבל לכיוון זה, ולהבין שרק זה יכול להציל אותנו. ואם אנחנו מכוונים לזה איכשהו, אז אנחנו בוחרים בזה, אז אנחנו יכולים לחשוב על איזה עתיד טוב, ואם לא, אז לא יהיה לנו עתיד טוב. לבורא אין בעיה עם הזמן, הוא לא נמצא ולא פועל מחוסר זמן, לכן אנחנו נצטרך לעבור עוד מי יודע כמה כאלו עליות וירידות, ייסורים ובעיות.
דודי: מה זה אומר, לבחור "כאיש אחד בלב אחד", מה המשמעות?
שאין לנו, לישראל, בחירה, אלא רק להיות מחוברים בינינו למעלה מכל ההבדלים.
דודי: ברמה חברתית ורוחנית, צריכים להיות כאחד, אבל ברמה מדינית, מה לגבי זה?
מתוך זה גם נחליט על כל יתר הצורות של החברה שלנו. רק מתוך זה. לא מזמן חגגנו את חג החנוכה, ושם הייתה לנו דוגמה איך אנחנו דווקא יכולים לנצל את האיחוד שלנו כדי לנצח את כל אלו שקמים נגדנו.
נורמה: מה מראה לנו את כל המצב, אתה אומר שאנחנו לא היינו מחונכים. מה הפתרון במצב הנוכחי?
כן, כמו שכותב לנו בעל הסולם, המורה שלנו, אנחנו צריכים ממש להתחנך בחינוך המיוחד לעם ישראל, כי כל עם ישראל, מפני שהוא נוצר כתוצאה משבירת הכלי דאדם הראשון, אז אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מקימים את הכלי הזה, וזה רק על ידי חיבור בין כל ההבחנות המנוגדות שיש בעם ישראל.
אנחנו, מה שנקרא "עם ישראל", שזה אוסף של כל אומות העולם שהחלקים שלהם התחברו יחד, פעם, בבבל העתיקה, בראשותו של אברהם, וקיבלו על עצמם תהליך התפתחות שנקרא "ואהבת לרעך כמוך". אחר כך הם נפלו על ידי רצון אגואיסטי גדול שהתגבר בהם, ומאז אנחנו קיימים לא כעם ישראל, אלא כרצון האגואיסטי הזה שהוא הקובע בתוכנו.
אבל בכל זאת, אותה הקבוצה שהיא עם ישראל של היום, ועוד כמה אנשים שנמצאים מחוצה למסגרת עם ישראל, כי אנחנו היינו בגלות, התערבבנו עם כולם וכן הלאה, אבל כל אותם האנשים מאומות העולם שהיום הם נמשכים לחיבור, לאיחוד, וכל אדם שבאשר הוא נחשב כיהודי, אנחנו כולנו חייבים להגיע לחיבור בינינו. ואין לנו שום אמצעי אחר או אפשרות אחרת להתקיים בעולם הזה אלא ממש להתחבר.
אני מאוד מקווה שפעם, גם עם ישראל וגם אומות העולם, ישמעו את העניין הזה ויבינו שאחרת לא תהיה לנו שום אפשרות להתקיים, גם לעם ישראל, גם לכל העמים, וגם לכל האנושות.
שלי: אנחנו רואים שהשיטה של הבחירות הדמוקרטיות כאילו מפסיקה לספק את הסחורה. תוך שנתיים אנחנו בפעם רביעית בבחירות שעולות למדינה הון. המדינה קרועה ומפולגת, מנסים ומנסים ויש הרגשה שזה כבר מספיק לעבוד. האם זה נכון, השיטה מתפוררת?
מזמן זה הפסיק לעבוד עד שאנחנו נחליט שאנחנו חייבים להחליף את השיטה הזאת לשיטה אחרת, ועד שאנחנו נמצא את השיטה אחרת. בינתיים אנחנו לא יודעים למה להחליף. אם את פונה לעם אז כולם יגידו לך, "אבל אין שיטה יותר טובה מזו". אבל מה זה שאין שיטה יותר טובה אם זה לא עובד? אז גם כן בזה מפסיקים להשתמש. אבל במה כן?
זו בעיה.
שלי: כמה בחירות ברצף עוד נצטרך לעבור כדי שנתחיל לחפש שיטה חדשה?
את יכולה לשאול את עצמך. מתי תלמדי שאין יותר טוב לישראל מאשר חיבור?
שלי: אבל מה באמת לא עובד בשיטת הבחירות? כי לכאורה, מה יותר טוב מבחירת הרוב, מה הפסיק לעבוד לנו פה?
הרוב הוא לא רוב. הרוב לא צודק. "אחרי רבים להטות" זה בתנאי שהרוב הוא מחונך, שהוא יודע מה לעשות, שהוא מחובר נכון, מכוון נכון. אחרת מה זה רוב? לכי תראי מה שקורה באמריקה עם הרוב הזה שיוצא לרחובות.
שלי: אז איך אתה רואה את זה, מה יעבוד, מה השלב הבא שאליו אנחנו נכנסים?
השלב הבא זה גילוי הרע, "הכרת הרע" מה שנקרא. זה מה שאנחנו צריכים להביא לידיעת הציבור, למה אנחנו לא מצליחים ולמה אנחנו לא נצליח, אלא שמפעם לפעם יהיו לנו ירידות, נפילות, אכזבות יותר גדולות, עד שיבואו השכנים ויאכלו אותנו. ממש כך. וזה כתוב.
שלי: אתה רואה שכבר הגענו לנקודה הזאת שבעצם אנחנו לא נצליח להקים פה ממשלה, עד שיבואו השכנים?
אני לא יודע, מה זה ממשלה, עכשיו יביאו כמה כאלו וכמה כאלו, ומהם ירכיבו משהו. ומה אז אנחנו נגיד "הו, יש לנו ממשלה"? זה נקרא שזו ממשלה? איך זה יכול להיות ממשלה אם חצי מהעם לא רוצה אותה? איזו ממשלה היא יכולה להיות אם מתוך מאה ועשרים חברי כנסת נגיד, מאה מהם הם אחד נגד השני והעם סביבם גם כן מפולג עד בלי די? איזו ממשלה זאת, על מה היא מושלת ומה הכיוון שלה? אין לה שום דבר, כל אחד רק נמצא במחשבה מהבוקר עד הלילה איך הוא יכול להוריד אחרים "ושאני אמלוך", ככה חושב כל אחד.
דודי: כן, אבל מצד שני זו הממשלה שהיינו רוצים בעצם, זה שיקוף של העם עצמו, וחשוב שיהיו ניגודים וחיכוכים.
אוי ואבוי אם זו ממשלה שתמשיך ככה כשיקוף של העם, שכולם יהיו מנוגדים, בפירוד וניגוד זה לזה. בצורה כזאת אנחנו מגיעים למצב שהמדינה לא יכולה להתקיים.
דודי: איך מוצאים את השיטה החדשה?
על ידי הסברה, על ידי מערכת פרסום, אבל על ידי זה שמראים את הרע שיש לנו עכשיו, שאנחנו לא מסוגלים להתקיים בצורה אחרת ורק שינוי דרמטי, עקרוני, ממש יסודי, הוא יכול להפנות אותנו למצב אחר, למצב הטוב.
אבל בצורה כזאת לא נראה לי שאנחנו נתקיים הרבה זמן. אנחנו רואים שבצורה כזאת נפלו כל האימפריות הגדולות בעבר כמו רומא, יוון וכל האימפריות הגדולות שהיו דווקא בשיא הכוח שלהן, אלא שהייתה התפוררות מבפנים. אנחנו גם מגיעים לכך והבורא יתמוך בזה.
טלי: הבעיה היא הפוליטיקה, או שהפוליטיקה היא רק הסימפטום?
לא, הפוליטיקה זו תוצאה, זו התוצאה ממצב העם.
טלי: האם אפשר לעורר בעם את ההבנה לכך שבעצם נדרשת מהפכה ביחסים בלי הכרת הרע, בלי לקבל מכות? זה אפשרי בכלל כזה דבר?
את זה בעצם היינו רוצים לעשות, אבל אנחנו צריכים להתאמץ.
טלי: אני מבינה שזה ברור שאנחנו צריכים להתאמץ ולהשתדל רק בזה לעסוק, השאלה אם זה לא הכרחי לקבל מכות. האם אפשר בטוב, האם אפשר ב"אחישנה" לעשות את זה, את שינוי תפיסה הזאת?
תיאורטית אפשר ב"אחישנה" אבל נראה לי שזה הולך לכיוון "בעתו".
טלי: לפי מה?
אנחנו מגיעים למצב שחוץ ממכות נמרצות אנחנו לא נוכל להתאושש, להתעורר, להתחיל לחשוב בצורה נכונה.
טלי: כי זו הדרך המהירה ביותר, היעילה ביותר?
לא, כי אחרת אנחנו לא חושבים לכיוון החיבור. רק מכות, כמו שאימא צועקת על הילדים נגיד מלמעלה ומרגיעה אותם בזה, שאין מה לעשות. או שהיא נותנת מכות לכולם או שהיא סוגרת אותם בחדרים שונים, או שהיא עושה עוד משהו. אם הם לא מבינים אז על ידי הייסורים. ובעל הסולם כותב על זה, שאם אין ברירה, אנחנו מזמינים על עצמנו את המכות האלו, וכך זה.
נורמה: במצב הנוכחי מה הפרספקטיבה שאתה רואה?
אני לא יודע עד כמה יש סבלנות לכוח העליון אלינו, ועד כמה אנחנו, נניח בני ברוך, ובכלל האנושות יחסית בחלק הטוב שלה, יכולה עוד ועוד למשוך את הזמן ולתת לכוחות הטובים איכשהו לסדר את כל האנושות, לקדם אותה לאט לאט לחיבור. אני לא חושב שנשאר הרבה זמן.
נורמה: מה זאת אומרת?
לי נראה ששנת 2021 תהייה שנה שאנחנו נראה בה שינויים גדולים מאוד. הכוח העליון יתחיל לטפל בנו בצורה יותר קונקרטית, צמודה, רצינית, ללא כוח רחמים כל כך אלא בכוח הדין.
נורמה: בארץ במיוחד או בעולם אתה מתכוון?
במיוחד בארץ. עם אומות העולם אני לא חושב, זה סיפור אחר. ועם היהודים שבארצות הגולה אני גם לא חושב, כמו שהם לא מתחשבים בכך שהם שייכים לעם ישראל גם אנחנו לא צריכים להתחשב בהם.
שלי: אם אנחנו מסתכלים על האזרח במדינת ישראל, יש גם איזו התפוררות של הדעה אפילו, אתה רואה שבשמאל לא ברורה מה האג'נדה וקשה להם למצוא מנהיגים שיובילו אותו, הימין מתפלג לתתי ותתי מפלגות שהולכות אחת נגד השנייה, ואפילו האדם שרוצה לצאת להצביע כבר לא יכול לשים את הפתק בלב שלם לאף אחד, יש איזו מבוכה מאוד גדולה בעם.
זה דווקא טוב, כי אין לנו על מה להישען אלא על אבינו שבשמיים.
שלי: אז על מה זה מבשר כל המצב הזה?
שאין לנו בעולם הזה כוח שיכול להוביל את העם ואת העולם לצורה נכונה של הציבור, של החברה, של המדינה.
שלי: אז לאן זה הולך, איזו צורה זה עומד לקבל, העם, התפיסה, הגישה? אתה רואה חזרה בתשובה פתאום? מה הולך לקרות עם עם ישראל במצב הזה?
אנחנו נמצאים בפרשת דרכים. ממש. גם אנחנו, וגם כל הכוחות החיצוניים כמו נשיא ארצות הברית ואצלנו כאן ראש הממשלה, וברוסיה עוד מעט זה יבוא כשיתחילו להחליף את פוטין, שהוא יחסית מאוד טוב לישראל, ואז אנחנו נראה איך הבורא מחליף את הקלפים.
שלי: איזו מין שנה צפויה לנו?
אני לא אוהב לדבר על העתיד כי בכל זאת הכול תלוי בהתנהגות שלנו. אבל נראה לי שזאת תהייה שנה מכרעת, שאנחנו נתחיל אולי להבין שבהתנהגות שלנו בינינו, אנחנו קובעים את טיב השנה.
שלי: מאיזו בחינה השנה הזו תהייה מכרעת?
שהיא תסובב את האנושות או למלחמת עולם או לכיוון התיקון המהיר והטוב.
שלי: אתה אומר שזה תלוי הרבה בנו, באנשים, בעם. במה זה תלוי בנו, מה כבר אנחנו יכולים לעשות?
זו הבעיה, שאנחנו חושבים כך כמו שאת אומרת. אין לי מה להמשיך אחרי המילים האלה. מה אנחנו יכולים לעשות, זה רק ללכת הביתה ולשבת ולראות בטלוויזיה את "האח גדול" או מה שיש שם. איזה תכניות יש?
דודי: גם האח הגדול יש לנו.
יש עדיין. משהו כזה.
שלי: זה לא מתוך רצון להתחמק, אני באמת מנסה להיכנס להלך הרוח של האדם. אתה כמוקבל רואה שיש לאדם הפשוט הרבה כוח בידיים, הרבה פוטנציאל שהוא לא מממש, הוא יכול להביא למלחמת עולם או לשלום עולמי, אז מה זה הכוח הזה, איפה הוא, איך להוציא אותו לפעול?
לכתוב, לצעוק, לדבר, לשיר, לרקוד, כל אמצעי שאת יכולה להשפיע על הקהל הרחב.
דודי: המוטציה הגנטית החדשה של הקורונה עשתה עלייה מבריטניה לישראל, בעולם כבר מדברים על זן שלישי חדש של מוטציה, ומיום ראשון ישראל נכנסת לסגר שלישי. ראינו שהממשלה האחרונה רק ידעה להחליט אם להיכנס לסגר או לצאת מסגר, עם הגבלות או בלי הגבלות, עכשיו עם הבחירות שאלת ההתמודדות עם הקורונה תעמוד על הפרק. מה היית ממליץ למתמודדים לראשות הממשלה?
אני לא יודע מה לעשות. מה זה ממשלה, היא מתפקדת, בכלל ישנה ממשלה, מישהו עושה מה שהיא מחליטה? בשביל מה היא קיימת אני לא יודע. כמו שאני מכיר את הממשלה היא קיימת כדי לספק לכל אחד מחברי הכנסת שמסתובבים שם, ולעוד כל מיני כאלה שמסתובבים שם, כל מיני אפשרויות להמתיק או למלא את האגו שלהם. בשביל זה הכול קיים. משחק ילדים שכולם כך עסוקים בכל המשחק הזה, שום דבר חוץ מזה. זה ידוע. אני חושב שזה ברור לכולם. וכל אחד שנכנס לזה ורוצה לשנות משהו לטובה וחושב שהוא יעשה מהפיכה, אחרי כמה זמן רואים שהוא נכנס לזה ונבלע בתוך הג'ורה הזו והוא נעשה כמוהם.
טלי: יש הרגשה שאנחנו נמצאים עכשיו במין מצב כזה של בין שמיים לארץ, כאילו אין בטחון בכלום. יש חיסון, אבל יש מוטציות. פותחים את העסקים, אבל עוד שנייה עוד פעם סוגרים. כאילו הכול ממש על כרעי תרנגולת ואין ביטחון בכלום. ואני אומרת איזה מכות יהיו יותר מזה, איך המכות כן יפתחו לנו את האוזניים? מה עוד צריך לקרות כדי שהשכל הזה יבין משהו?
יכול להיות שחסר לך לצאת ולהתחיל לצעוק לכולם.
טלי: אני צועקת. אתמול צעקנו לפני 400 נשים על זה שחייבת פה להיות מהפיכה ביחסים. אני באמת שואלת כי כאילו יש מצד אחד תגובות מדהימות ואנשים באמת מבינים שיש פה כבר איזה עניין שקשור בנו, כל אחד כאדם, ולא באיזו מנהיגות שיושבת למעלה ומנהלת אותנו, ומצד שני יש איזה חוסר אונים, כאילו מחכים שמשהו יקרה.
אני חושב שאולי כדאי לנו לארגן, לא מפלגה, שזה לא יראה כך, אלא איזה גוש, גוף, שהוא יהיה באחד מהימים גוף כל כך חזק שהוא יוכל להגיד שיש לו כוח, הבנה, דרך ומטרה שהוא יכול להיות המוביל.
טלי: אני אקח את הסיכון ואשאל, אתה חושב שגוף כזה צריך לצאת דווקא מנשים?
לא, נשים בעצמן וודאי שלא. אני לא מאמין בכוח נשי בלבד. גם בכוח הגברי לא כל כך, כי אנחנו צריכים להגיע כבר למימוש הכללי. לכן אני חושב שאנחנו חייבים באמת לארגן את עצמנו כמדינה בפני עצמה, לא מדינה שכל המערכות צריכות להיות בה, אבל לראות את עצמנו כחברה שהיא מבינה, מוכנה לנהל את כלל ישראל ואפילו לא רק את ישראל, לכיוון ההתפתחות הנכונה. זה לא חשוב שאנחנו כאלה שנעלמים בכוח ובכמות, אבל באיכות אנחנו כאלו שיש לנו מה לעשות.
טלי: איך אתה רואה את שיטת הניהול הזו שאנחנו צריכים להתחיל לפתח או לעבוד לפיה?
אנחנו צריכים לדבר על זה יותר, אנחנו לא צריכים לפחד שזה ייראה הזוי, אלא שאנחנו מחוברים וצריכים בינינו להכין את התשתית לחברה החדשה. ואנחנו קוראים לעצמנו "עם ישראל", שלפי חכמת הקבלה, לפי כל ההגדרות האלה, אנחנו כך יכולים להיקרא.
דודי: ומה אנחנו חורטים על הדגל שלנו?
חיבור, "ואהבת לרעך כמוך".
דודי: מה זה, זו תנועה, תנועה חינוכית, חברתית, זה גוף מקומי, בינלאומי? מה הציור שאתה רואה, מה זה עם ישראל"?
"עם ישראל" זה כל העולם המתוקן.
דודי: בשלב זה, העם המתוקן זה אידאל כרגע, נכון לעכשיו, למצב שאנחנו בו.
בשלב זה, זה פחות או יותר בני ברוך העולמי.
דודי: בני ברוך העולמי זה גוף שמתכנס ולומד ומפיץ אבל לא מנהיג בפועל.
להנהיג אנחנו מתכוונים. אנחנו לומדים איך להיות מנהיגים, איך להיות מחנכים יותר נכון, ולזה אנחנו צריכים לשאוף.
דודי: האם בני ברוך הוא התשתית לחברה החדשה?
כן.
טלי: האם התפקיד של ''מנהיגות מחברת'' הוא לעסוק בחינוך או בניהול חברתי, איך זה צריך לעבוד?
בחינוך חברתי זה בטוח, ובניהול חברתי גם בטוח. יוצא מזה כבר מערכות של ניהול החברתי בעניין תעשייה, מסחר וכל הדברים האלה, זה כבר כיוצא מזה.
חיים: זאת אומרת שזה גם כלכלי, פוליטי?
זה בסופו של דבר חייב להיות כך, כמו שבעל הסולם כותב. בעל הסולם כותב על זה הרבה. לא יכולה להיות חברה שהיא קיימת רק לפי האידיאולוגיה, איפה התשתית שלה?
חיים: האם זה בינלאומי?
גם בינלאומי, לכל העולם, אבל זה בהדרגה, לאט לאט כמו שהוא כותב, אין לי כאן מה להוסיף.
שלי: העם עכשיו הוא כמו שאומרים "העיר שושן נבוכה", האם זה הזמן להתחיל להקים את זה או להיכנס?
מה זה להתחיל ולהקים ולהיכנס? אנחנו צריכים בזה לעבוד, להמשיך לעבוד כמו שאנחנו עבדנו, רק בצורה יותר ברורה, יותר נחרצת, יותר פעילה.
שלי: מה זה אומר יותר פעילה? אנחנו כותבים כל הזמן, האם יש עוד צעדים יותר מעשיים?
אני לא יודע איזה צעדים פרקטיים, אל תשאלו אותי. אני לא איש פרקטי, אני לא בכנסת ולא ברחוב ולא במקומות הלימוד ולא בשום דבר, אני רק אצלי כאן בחדר, זו העבודה שלי. אבל כל היתר שמעורבים בכל מיני מקומות, הם צריכים כבר לדעת איך הם יכולים עם זה להתקדם.
אני חושב ש-2021 זו תהייה שנה שהעולם חייב יהיה להתעורר, להתאושש, לקבל ביקורת על התהליך שהוא עובר, לאיזה כיוון הוא מתקדם וכן הלאה. נראה לי שכבר לא יכול להיות שנמשיך בצורה כזאת. לא נראה לי. זה כבר ברור לכולם שצריך להיות סוף לזה.
חיים: מה גורם לך להגיד את הדברים שאתה אומר דווקא עכשיו? מה אתה מרגיש שקורה בעולם?
בדרך כלל האנושות עושה חשבון בסוף שנה ובתחילת שנה חדשה. אני לא רואה שעושים חשבון נכון ובכלל שרוצים לעשות חשבון, אלא כל אחד יושב בפינה שלו ומחכה, מה שיהיה יהיה, העיקר פחות לסבול בכל רגע בקיומי. זה מה שכל אחד חושב.
זאת אומרת כל אחד ירד מדרגת האדם לדרגת בהמה, שהיא רק חושבת מה שנוגע לגופה בלבד ולא מסתכלת קדימה בכלום. זה טוב, קודם היינו מסתכלים קדימה כאילו שאנחנו יכולים לקבוע איך שאנחנו רוצים את העתיד, אבל עכשיו עזבנו את זה, ברור לנו שאנחנו לא יכולים לקבוע שום דבר בעתיד. אבל מה בכל זאת, איך בכל זאת אנחנו קובעים לעצמנו איזו צורת ההתפתחות, איפה ציר ההתפתחות שלנו. את זה עדיין האנושות לא מבינה, לא רוצה בזה להתעסק, ואנחנו צריכים לעורר אותה לזה.
חיים: נראה שאתה רואה פה שני צירים, ציר אחד של העולם וציר אחד של בני ברוך.
וודאי. ציר אחד של העולם, זה שכל אחד רוצה לשבת עם כיסוי תחת, לא אכפת לו יותר כלום חוץ מזה. וציר של בני ברוך, שאנחנו יודעים שאנחנו חייבים להגיע למצבים לגמרי הפוכים ממה שהאנושות נמצאת היום, לחיבור, להשפעה הדדית, לחיבור הדדי, להיות "כאיש אחד בלב אחד" וכן הלאה. ואין ברירה אנחנו צריכים להגיע לזה, ואם לא בדרך טובה, נתקדם בדרך רעה. לכן אנחנו לא יכולים כל הזמן לשבת בשקט ולחכות. ויש לנו עוד יותר בעיה, כי אנחנו חושבים שזה שאנחנו יודעים על הדברים האלה, זה במשהו מגן עלינו, וזה לגמרי לא מגן, ההיפך, אנחנו נהיה הראשונים שיכולים להיפגע מזה שאנחנו לא מושכים את העולם לכיוון הנכון.
חיים: ולכן אנחנו עכשיו צריכים לצאת החוצה, ודווקא להראות את האלטרנטיבה למה שקורה?
כן. איפה לפני סוף השנה וראש השנה, אנחנו נמצאים בהתרוממות, בהתלהבות, בכתיבה, בצעקה בכל כלי התקשורת מה עומד לפני העולם? והעולם היום יסכים עם זה שהוא עומד לפני המכות.
דודי: אני רוצה לשאול אותך כמורה דרך. יש לך אלפי תלמידים ותלמידות ברחבי העולם שיציינו היום בערב את חג המולד. יוצאים לחופשת סוף שנה, יוצאים לשנה אזרחית וברקע יש מגיפה קשה. רבים לא יוותרו אולי על המתנות ועל הארוחות, אבל אחרי הכול מדווחים על עצבות גדולה. אחרי שנה כזאת שאיבדנו קרובים, פרנסה, את ההנאות הקטנות של החיים, מה תאחל להם, איך להפוך את העצב לשמחה?
הכול תלוי רק בהבנה מה קורה איתנו, מה עובר עלינו ואיך אנחנו מקבלים את מה שעובר עלינו. לכן יוצא לך שאין כאן מה לעשות, אלא לפתוח עיניים ולראות קצת יותר רחוק בצורה מטרתית. לא רק אני, שבעוד כמה שנים מי יודע אם אני אהיה קיים או לא, אז לא אכפת לי כל כך, אלא אני מסתכל על הילדים והנכדים שלי, אני מסתכל על העמים, על האנושות. אני כבר לא אומר שאני מסתכל על הבורא, האם אנחנו מפרגנים לו. את זה אנחנו צריכים בכל זאת להסביר ולא לשבת בשקט.
דודי: מה אתה רואה קדימה, מה אנשים צריכים לראות קדימה שלא רואים? אנשים שקועים בתוך עצבות, בתוך כבדות.
כי אין להם מישהו שיספר להם מה שכותב בעל הסולם, אין להם את זה. אין להם קבוצה שהיא נקראת כתבים מ"בני ברוך" או עוד משהו, שהם יכולים להסביר לבני אדם מה עומד לפניהם, אם הם לא ימלאו את התפקיד שלהם.
דודי: אבל הציבור לא משתף פעולה.
לא אכפת לי הציבור. אני שואל אותך ולא את הציבור, אני שואל אותך איך אתה יכול לסלק את עצמך מהאחריות. ואפילו שאתה יכול לברוח כאילו, אבל איך אתה יכול להרשות לעצמך את זה.
דודי: אתה מרגיש שהציר הזה שנקרא "בני ברוך קבלה לעם" לא נותן מספיק את המאמצים שלו, מאמצי הסברה, מאמצי הפצה?
אני רואה שלפי העבודה שלנו, אין זכות קיום ל"בני ברוך". אנחנו קיימים כבר עשרות שנים ומה הלאה?
דודי: אנחנו באותה שאלה, באמת מה הלאה?
אנחנו צריכים לחפש בכל יום ויום, בשיניים ממש, מתחת לאדמה לחפור ולראות איך אנחנו מגיעים לצעקה לכל האנשים.
דודי: יש כאן כאילו אשליה שכמה שאנחנו עוד לומדים ואנחנו יודעים, לכאורה מרגישים משהו וחושבים שמרגישים, אתה אומר זה מרגיע אותנו דווקא במקום לקבל כוחות החוצה.
כן, נכון. אז מה נעשה?
דודי: אני עדיין לא מבין. כי בתחושה גם אחרי שאתה צועק על זה, זה עדיין מרגיש שאנחנו עושים. מה אנחנו לא עושים בסדר, אנחנו לומדים, כותבים, מעבירים, איפה פה הפספוס שאתה מצביע עליו?
אתה מרגיש את עצמך שאתה משתגע מלחץ פנימי, בחיפוש איך להגיע לליבם של אנשים, ולצעוק להם באוזן וממש לנענע את לבם?
דודי: אני תמיד מרגיש בפיגור, אבל לא כמו שאתה מצייר שאני יוצא מדעתי, קורע את השערות שאין לי.
אז אני אומר לך שהשנה שמתקרבת, שנכנסת, היא תהיה שנה שהיא תגבה חשבון מאיתנו.
דודי: מי זה מאיתנו, האנושות או "בני ברוך"?
"בני ברוך". מה זה אנושות, אנושות היא עדר, מה שרוצים לעשות איתה כך עושים. ואם אנחנו לא מצליחים אז אנחנו לא מצליחים.
דודי: לפני שעכשיו גובים מאיתנו מחיר, יש מקדמה, יש משהו שאפשר עכשיו לתת? עכשיו כשאנחנו שומעים אותך ואין בנו עכשיו את הצעקה הזאת בלב, מה בפער הזה אפשר למלא?
פשוט יותר אחריות, להרגיש שאנחנו יותר מחויבים. באיזו עוד צורה אנחנו יכולים לצאת לקהל הרחב, איך לצעוק כך שיבינו, שירגישו.
דודי: יש לך איזו צורה, ציור כזה שאתה רואה שאנחנו צריכים לעשות אותו?
לא, אין ציור. איפה עוד אנחנו יכולים לפרסם את עצמנו, באיזו צורה אנחנו יכולים לעשות זאת. רק תפילה שלנו. אני חושב לא על יציאה באיזה צורות פרסום מיוחדות, גדולות או מרגשות. אני חושב איך אנחנו יכולים לעורר את לבנו בצורה כזאת שבאמת אנחנו נצליח לעורר קודם כל את עצמנו. איך אנחנו בעצמנו ניכנס לרעדה, לחרדה, לצעקה פנימית, למועקה פנימית, ללחץ שאנחנו חייבים להיות יחד. שיהיה בינינו קשר, נקודה כזאת שתתקשר לבורא, ודרך הנקודה הזאת אנחנו נתחיל לעורר אותו. זה מה שהוא מחכה שיהיה מצדנו. זה נקרא "צער השכינה". הוא מצפה לזה ולא רואה שזה נבנה ומגיע אליו.
טלי: מה אנחנו יכולים לעשות, איך אנחנו יכולים לפעול כדי גם בעצמנו לקחת עוד אחריות על המצב הזה ולא במכות? מה עוד אנחנו יכולים להוסיף כדי לעורר ולפעול לפי האחריות הזאת שאנחנו חייבים לעשות?
זה אפשר לגלות רק על ידי הכאב, רק על ידי כאב.
טלי: רק על ידי מכות נוכל להרגיש?
לא מכות. רק על ידי כאב שאנחנו נעורר בעצמנו, לפי ההשגה, לפי ההכנה שלנו. שאנחנו נראה איפה אותו המקור של החירשות, של האדישות שלנו. אנחנו "בני ברוך" קודם כל צריכים להגיע להרגשה שאין לנו חיבור, שאין לנו כיוון נכון לבורא. שאנחנו אטומים, שהכול תלוי בנו, אנחנו לא ראויים. הבעיה שלנו שהכול תלוי אצלנו באומות העולם, הם כאלו. מה זה הם כאלו? הם ב-100% כמו שהם צריכים להיות, כי עליהם אין שום חובה. רק אנחנו, שקבלנו את המפתח, אנחנו לא יודעים איך להשתמש בו. וזה לא כואב לנו.
טלי: אז הצעקה שלנו היא כלפי העולם או כלפי עצמנו, "בני ברוך"?
כלפי עצמנו. מה כלפי העולם, מה יש לנו לצעוק? כלפי העולם אנחנו צריכים להמשיך לפרסם את כל הדברים האלה בכמה שהם יכולים לנגוע בהם. אבל כלפי עצמנו, למה אנחנו כאלה אטומים, לא מרגישים, לא ראויים, כלום? הבורא מסדר לנו בצורה חיצונה את כל האפשרויות. אבל אנחנו? ממש לא.
נורמה: אמרת שהשנה שאנחנו נשלם מחיר כ"בני ברוך" כי אנחנו לא עושים את העבודה כמו שאמורים לעשות.
נכון.
נורמה: למה אתה מתכוון, איך זה בא לידי ביטוי אלינו השנה?
אני לא יודע. הבורא נותן לכל אחד ואחד בחיים שלו איזו מידת קרבה אליו ואם האדם לא משתמש בזה נכון, לא מבצע את זה נכון, יוצא שכאילו מזלזל ביחס הבורא אליו. בהתאם לזה הוא צריך להרגיש עד כמה הוא נמצא בפיגור.
שלי: אני שומעת את הדברים האלה ממך ולא פעם ראשונה. ואני מרגישה איזה סוג של ייאוש, כאילו הבורא פשוט לא שומע. הוא לא שומע. כמה שאתה מבקש ממנו.
את שומעת. הבורא לא שומע. את שומעת.
שלי: מה אני לא שומעת?
הוא מעורר אותך כל הזמן, ואת שומעת, את מתעוררת מזה? להאשים את הבורא, את הכוח העליון, זו שיטה מאוד נוחה.
שלי: במודעות המוגבלת שלי, מה שאני יכולה זה להגיד לו, "קח את שלי שבראת ותשתמש בה להפצה, תעשה בה הפצה".
לא. לא מספיק. הוא ישתמש בך כמה שנתן לך את האפשרות. ואיפה החלק שלך, ההשתתפות שלך?
שלי: מה זה ההשתתפות הזאת, יותר מלבקש?
בכל לב ונפש את רואה את עצמך כשותפה לבורא בהפצת שיטת הקבלה, שיטת התיקון שלו.
שלי: אני אעלה בכוונה את השאלות, כי בסופו של דבר, השאלות הקטנות האלה זה מה שאני מרגישה כל ערב כשאני עושה עם עצמי איזה סיכום. אני רואה כאילו בחיים שלי, חלק מהם אני צריכה להקדיש לילדים, משפחה, בית וכולי, ויש כאילו איזה חלק קטנטן מאוד שאני יכולה באמת לעסוק בלהוציא משהו החוצה. ובזמן שאני עושה אני באמת מנסה שזה יהיה הכי טוב וזה לא נראה לי הכי טוב, ובסוף אני מרגישה שלא עשיתי כלום והכול אפשר היה לזרוק לפח. אז איפה פה אני טועה? באמת אני רוצה פעם אחת להבין.
קודם כל, אין מה לזרוק לפח, כי לא זוקרים. כל דבר ודבר יש לו מקום והוא נשאר ונצמד למעשים וליגיעות, לנצחיות. אבל אנחנו צריכים בכל זאת לעשות חשבון. מה עשינו במשהו, בגרם אחד לתיקון העולם, זאת אומרת לקרב את העולם לבורא? זו העבודה שלנו. זה הכול. טוב?
דודי: לא טוב. לא כל כך ברור.
אתם רוצים ממני הכול. פתרונות, שאלות, תשובות, הכול.
דודי: אין לנו אל מי ללכת. מה, למי נלך שיענה לנו?
לאבינו שבשמים.
דודי: בכל זאת, אני רוצה להבין. אנחנו באנו אליך עם שאלות על בחירות פעם רביעית בישראל, על סגר שלישי בישראל, על האנושות שכבר מתפוררת בסוף השנה ולא רואה את הסוף בשנה הקרובה. ואתה מצביע עלינו, כאילו שהלב שלנו לא רועד מספיק כדי להחליף את השיטה.
אני חושב שאנחנו צריכים להרגיש שאנחנו אחראים ואנחנו אשמים בכל מה שנעשה.
דודי: זה חלק מהסיכום שלנו, להבין שלא משנה העולם, אנחנו אשמים במה שקורה עכשיו.
העולם הוא גולם. מה אתה רוצה מהם?
נורמה: זה רק בגלל הפצה, או שלא מספיק מחוברים, או שני הדברים ביחד?
ביחד הכול.
דודי: איך אתה מעורר אחריות בעצמך?
לעשות כול מה שאני מסוגל. מה אפשר עוד? במסגרת החיים שלי, מה שתגידו לי איך אני צריך לעשות יותר, אני אעשה.
דודי: ככה גם אנחנו. תגיד לנו מה לעשות, אנחנו נעשה. השאלה איך להוסיף בלב עוד הרגשת אחריות, ורעד, ודאגה?
גם על זה אנחנו מדברים, אבל בצורה חיצונה.
שלי: איך מגיעים למסירות כמו התמונה שבעל הסולם עומד שם ומסדר את האותיות, שבן אדם רק שם, רק שם?
תשאלי את עצמך. אני לא יודע. כל אחד ואחד חייב להיות אחראי על מה שהוא עושה, וגם כן להיות אחראי על האחרים.
נורמה: יש לנו אחריות ואנחנו אמורים להעביר את המסר, בגלל זה אני שואלת שוב לגבי ישראל. לאן ישראל הולכת? מה החזון כרגע ומה צריך להיות, מה צריך לקרות?
אני חושב שישראל לא ממלאה את התפקיד הרוחני שלה, כי רק לשם זה היא קיימת. ישראל בעולם הזה היא איזו מין נציגות של רוחניות, והיא חייבת להיות כזאת בעולם הזה כמדינה, כעם, ככל דבר, והיא לא עושה את זה.
ולכן לישראל, כמו שגם בעל הסולם כותב, אין לה שום הצדקה להתקיים, אלא ממש להיעלם מהמפה בצורה כמו היא עכשיו קיימת. כי אנחנו לא ממלאים את התפקיד שלנו, לא כעם, לא כמדינה, לא כמקור התורה. שום דבר.
ולכן צריכים לעשות על זה דין וחשבון יותר ויותר. תכתבו על זה יותר ויותר מאמרים חריפים. ושבצורה כזאת לפחות נעורר את הישראלים, וגם את אומות העולם בכל מיני שפות, שבאמת חייבים אנחנו לראות את עצמנו כבר בצורה אחרת, בעליה רוחנית. זה מה שנדרש מאתנו מכוח עליון שבטבע. כוח יחידי, אינטגראלי, גלובלי, וזה מה שהוא דורש מבני האדם.
נורמה: שהמדינה תיעלם, זה משהו מאוד חריף. יש כזאת סכנה? כי זה לא נראה. על פניו יש הכול, כאילו יש שלום, ואנחנו נעבור את הפנדמיה מתישהו.
לא. זה יתהפך מהר מאוד. זה עלול להתהפך מהר מאוד. כמו שעכשיו סיפרו לך כולם, עד כמה אנחנו מכובדים, אהובים, וקרובים לכל המדינות מסביב, וכן הלאה, הכול מתהפך תוך שנייה. זהו. את לא יודעת עד כמה שהממשל החדש האמריקאי מכין לנו כמה כאלו דברים שפשוט הכול יימחק.
אני דווקא מאוד מאוד מצפה לשלטון החדש האמריקאי בראשותו של אובמה והפמליה שלו שעומד אחרי ביידן, ושהם יסדרו את ישראל. כי אנחנו לא יכולים להתקיים ללא מכות, ללא לחצים.
חיים: אתה יכול להסביר מה זה נקרא "שיסדרו" כדי שיהיה קצת יותר בשר על מה לכתוב על זה.
"שיסדרו", שבמידה שביידן נכנס לתפקיד ומרגישים את אובמה שעומד אחריו, עם כל האנשים עוד מסביב, אנחנו נרגיש לחצים מכל הארגונים הבינלאומיים, ומכל המדינות בשינוי היחס אלינו. אף אחד לא ירצה להתקרב אלינו. אף אחד לא ירצה לשחק אתנו כדי להיות טוב בעיני הממשל האמריקאי, כי זה כבר לא יהיה טוב, זה בכלל יהיה ההפך.
ובקיצור, תהיה לנו בעיה. הרוסים לא יכולים להשתנות. הערבים בשבילם הם יותר חשובים, וזה כבר מסודר כך. ואנחנו נהיה בין שני מוקדי האש, הממשל האמריקאי ואירופה שגם לא אוהבת אותנו, מאוד לא אוהבת אותנו, והממשל הרוסי והערבים.
ואנחנו נצטרך ממש להרגיש את זה טוב. עד שהבורא יסדר אותנו כך שאנחנו ניאלץ לפנות אליו, ניאלץ להחזיק בו, ליפול אליו ולבקש שיעזור, שיציל, שישמור עלינו.
חיים: זאת אומרת שכל ההסכמים האחרונים שהיו זה בגלל שמדינות רצו למצוא חן בעיני ארה"ב ועכשיו התחלף נשיא אז הם כבר לא יצטרכו את זה ואז מה?
כן. כל ההסכמים האלה, אפילו שיש הסכם, אז אתה לא מחייה אותו. זה לא אומר שום דבר. זהו. ואני, כמו שפעם אני קשרתי את העתיד הטוב לטראמפ, כי חשבתי שישראל תצליח להיות יותר רצינית בקשר הזה, עכשיו אני קושר יותר הכול לאובמה וביידן, מפני שהלחץ שלהם על ישראל, יכול להיות שיכוון אותנו נכון לתיקון.
חיים: מה ביידן אובמה מרוויחים מלפעול נגד ישראל?
אובמה מפני שהוא פשוט ערבי. אובמה ערבי, אובמה הוא מוסלמי, הוא בצורה נחרצת נגד ישראל בצורה שהוא שונא ישראל מדרגה ראשונה.
חיים: על רקע דתי?
על רקע דתי. כן. וביידן, ככה זה. יש אחריו אנשים, שהם יעשו לו מה שהוא צריך. זהו. לכן אני באמת חושב שיהיו לנו זמנים מאוד קשים, אנחנו נהיה מאוד לחוצים, וזה טוב לנו. כי אנחנו לא יכולים להתקיים במצב יפה וטוב, רק כשיש מולנו שונאים, אז אנחנו מתחזקים. זה "שנת צרה לישראל וממנה ייוושע".
נורמה: זו תהיה שנה גורלית, אם ככה.
אני מאוד מקווה שכן.
נורמה: אתה אומר שהכול יתהפך, זה אומר שזה כולל גם את ההסכם עם איראן, מה שביטלו קודם?
כן, זה ברור שאיראן תהיה כאן ממש נקודה אמצעית.
נורמה: גם לחץ מסין, חוץ מארצות הברית?
כן, מכולם מכולם, כן.
נורמה: איך זה יקדם אותנו? איך אתה רואה שדווקא כן יכול להיות שאנחנו נתכוון לתיקון בזכות זה?
אין לנו ברירה, אנחנו נצטרך להיות ביחסים טובים עם כולם, ביחסים טובים עם הכוח העליון, וכך זה יקרה. זה יקרה. תהיה לנו צרה גדולה, יהיה לנו מצב לא טוב בארץ, בהרגשה ביטחונית, בהרגשה כלכלית, מכל הכיוונים ואז זה הזמן שאנחנו נוכל להפיץ את שיטת התיקון בצורה יותר חריפה, יותר גלויה, ושדווקא לשמוח בזה שהמכות האלה, הלחצים האלה, הם יישרו אותנו. דווקא הייאוש הזה שאנחנו עכשיו עוברים, צריך להראות את עצמו, הייאוש הזה, בלחצים שמגיעים על ישראל, שמתקרבים אלינו, הלחצים האלו יפעלו לטובה. "עת צרה לישראל וממנו ייוושע"1.
דודי: אז אנחנו מחכים לגילויים האלה שיהיו בעולם?
אנחנו מחכים לזה שנעשה פעולות כאלה שכבר עכשיו נוכל לעורר את הממשלה ואת העם לכיוון הנכון, לחיבור. ואז לא יהיה אכפת לנו משום לחץ חיצון.
ובזאת שתהיה לכם שנה אזרחית טובה.
תצליחו.
(סוף השיחה)
-
"עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע". ירמיהו ל' ז'↩