שיחה עם הרב לייטמן על מאמר נ"ג, ״עניין הגבלה״, מספר ״שמעתי״

שיחה עם הרב לייטמן על מאמר נ"ג, ״עניין הגבלה״, מספר ״שמעתי״

פרק 83|15 нояб. 2024 г.

בעל הסולם, מאמר "שמעתי" נ"ג "ענין הגבלה"

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 15.11.24– אחרי עריכה

נג. ענין הגבלה

שמעתי עש"ק א' סיון תש"ג

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות".

וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו.

ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

שמעון: לפעמים במשך שעות אנחנו מנותקים מהכוח העליון. מטרת הבריאה היא שבסופו של דבר נגיע אליו, ופתאום אתה רואה ששעות אתה בכלל לא חושב על זה, ובסוף אתה סתם מבזבז את החיים. איך נעזור זה לזה כדי שנהיה כל פעם יחד עם המטרה?

ככל האפשר.

שמעון: האם רק לפי המאמץ? נניח שחבר התעורר, איך אני מרגיש שאני איתו יחד, שהוא התעורר ורואה את כולם?

אנחנו נגיע למצבים שנרגיש את זה.

שמעון: כרגע אנחנו לא יכולים להרגיש את זה.

יבוא הזמן.

דודי: איך להפוך רגע של קטנות לגדלות, כלומר להישאר במצב של להסתפק במועט, ולמרות שזה רגע של קטנות לזהות את הגדלות שיש במצב הזה?

זה המאמץ שלך.

דודי: מה המאמץ?

אפילו שאתה נמצא בקטנות ולא מרגיש, לא נמצא באיזו התפעלות, אבל אתה מחשיב גם את הזמן הזה מפני שיחד עם זה אתה מרגיש איזו שייכות לרוחניות.

דודי: האם זה עדיין נחשב שהוא בקטנות או שהוא כבר עובר לגדלות?

לא, זו עדיין קטנות.

רואי: הוא כותב שהקטנות היא העיקר, והגדלות אלו תוספות. למה זה ככה? נשמע שהעבודה מסתיימת בקטנות.

העבודה כולה היא בעיקר בקטנות. אתה מחשיב את הקטנות שאתה נמצא בה כמו גדלות.

רואי: מהי העבודה בקטנות?

להחשיב.

רואי: כל הקטנות מתבססת על חשיבות?

כן.

רואי: האם בזמן הקטנות אדם לא משיג עדיין השפעה, הוא עדיין לא משפיע?

בזמן הקטנות עדיין לא, האדם עדיין לא יכול להשיג את הבורא.

רואי: אז למה זה העיקר?

כי העבודה שלנו היא להגיע למצב שאנחנו מסתפקים במועט.

רואי: זה לא אומר שתגיע להשפעה אם אתה מסתפק במועט.

לא, אתה תגיע.

רואי: אתה תגיע בכל מקרה. האם הדרישה צריכה להיות שהבורא יהיה גדול בעיני האדם, או צריכה להיות דרישה להגיע להשפעה?

דרישה שהבורא יהיה גדול.

רואי: אז כל השגת ההשפעה היא לא משהו שאתה יכול לשלוט עליו.

אתה לא רוצה לשלוט.

דודי: מהי קטנות?

קטנות היא שאתה רוצה להיות רק בהרגשה מינימלית של הבורא ושל המציאות הרוחנית, ולהגיד שזה מספיק לך.

דודי: למה?

כי אם אתה רוצה את כל היתר, אז אתה כבר לא מרוצה מהמצב.

דודי: אבל יש לי רצון לקבל גדול, יש לי עדיין רצון. אני כאילו מדכא את הרצון שלי, מספר לעצמי, "תסתפק בזה למרות שאתה מאוד רוצה". למה אני צריך לבלום?

כי אלו מותרות.

דודי: למה זה מותרות?

אם אתה מסתפק בקטנות ובאמת לא רוצה יותר, אתה שומר על הקטנות, אתה לא רוצה להפוך אותה לגדלות, אז בזה אתה מראה כמה חשובה לך הגישה, הקשר עם הבורא, שאין לך משהו שאתה רוצה לעצמך.

דודי: האם הבורא רוצה אותנו בקטנות או בגדלות?

הבורא לא חשוב כאן, אלא מה האדם רוצה. האדם רוצה להגיע למצב שהוא נמצא בקטנות וזה מספיק לו.

שמעון: האם זה נקרא להצדיק את הבורא?

כן.

אילן: מה התפקיד של עצב, שברון לב, בתהליך הזה?

אלו דברים יותר גבוהים, שאדם רוצה להסתפק בכמה שפחות.

אילן: אבל מתעוררת שם מין הרגשה כמו סכין בפנים, זה כאילו נגד עצמו.

נגיד, כן.

אילן: למה זה? מה לעשות עם זה?

להתרגל.

אילן: אבל זה כאילו אין עוד מלבדו, ואני צריך להיות שמח בזה.

אתה צריך להיות שמח בזה שאתה לא מגלה אין עוד מלבדו, אלא שיש לך קשר עימו הכי קטן ואתה שמח.

אילן: למרות שלפעמים החלק של העצב מורגש יותר גדול משמחה?

אז צריכים לעבוד על זה.

דודי: איך אתה מגביל את עצמך ומסתפק במועט? זה נגד הטבע שלך.

אני לא יכול להסביר את זה. צריכים להשתדל להיות במצבים קטנים ובהם להרגיש את הבורא.

דודי: וזהו.

תנסה.

דודי: לא לרצות יותר מזה, להודות על הקצת שקיבלתי ולשתוק.

אז נפתח לך קשר אחר עם הבורא.

רואי: האם גילוי הבורא, השגת הבורא, זה נקרא מותרות בשביל האדם?

השגת הבורא היא לא מותרות.

רואי: האם הוא משיג את הבורא בקטנות?

לא, בקטנות אי אפשר.

רואי: נכון, לכן אני שואל, כי אמרנו שגדלות היא מותרות.

להסתפק במועט, במה בדיוק אתה מסתפק?

בכל דבר שיכול להגיע מהבורא.

רואי: לדוגמה, הרגע הזה הגיע מהבורא, אז מה זה נקרא שאני מסתפק במועט?

אני לא מדבר על אוכל.

רואי: לאו דווקא אוכל, אלא התאספות, הוא נתן לנו הזדמנות, אסף את העשירייה יחד, את זה הבורא עושה. אז מה זה נקרא להסתפק במועט ברגע הזה?

שאתה לא דורש את גדלות הבורא, את גילוי הבורא, מצבים מיוחדים.

רואי: אז מה אתה דורש? למה צריכה להיות נטיית הלב אם אתה לא דורש גדלות הבורא?

תתאר לעצמך כלי רוחני. תסתכל על האדם מהצד ותייצב אותו בצורה רוחנית, ותראה.

דודי: כשתלמיד שואל אותך שאלה, מה קורה בך? מה עובר על המקובל כשהוא שומע שאלה מהתלמיד?

הוא מחפש תשובה שתהיה מתאימה למי ששואל.

דודי: האם הוא עונה אישית לאותו תלמיד, מתלבש בו, או רק משתמש בו, דרכו, כדי לענות לכל השומעים באשר הם?

בדרך כלל לכולם.

דודי: ומה הוא קולט ממנו, את המילים שהוא אומר, את החיסרון שלו?

את המצב.

דודי: יכול להיות שתלמיד לא יודע לשאול במדויק, אבל אתה מרגיש את המצב שלו במלואו?

כן, ודאי.

ולאד: קראנו שמרדכי ישב בשער המלך, זו קטנות.

כן.

ולאד: האם המצב שלו הוא הודיה, הוא כל הזמן בהודיה לבורא, ורוצה להסתפק בזה שהוא נמצא ליד הבורא ושמח בזה שנמצא לידו?

כן.

(סוף השיחה)