ישיבת כתבים
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 29.12.2020 – אחרי עריכה
דודי: אנחנו נתחיל במה שמעסיק אותנו תמיד. השבוע נכנסו לתוקפן תקנות הסגר השלישי בישראל, אלא שמסגר לסגר האדישות ועייפות החומר גוברות והציבור כבר מואס בהגבלות. מה גם, שעצם מבצע החיסונים המואץ נותן תחושה של "סוף מסלול". ברחבי הארץ העסקים מתנהלים כרגיל, ניתן לראות חנויות רבות שלא חיוניות שממשיכות לפעול, מסעדות ובתי קפה מספקים שירותים כרגיל והמוני אנשים שמבלים כרגיל בפארקים. אפילו הפקחים, רואים שהם מחלקים מסכות במקום דוחות, שלא נדבר גם על עשרות אנשים שחזרו מחו"ל וניסו לברוח ממלוניות הבידוד בירושלים בגלל התנאים שהם מקבלים. בקיצור, אף אחד לא באמת מעוניין ב"חצי סגר" הזה. אבל כאן גם טמונה הסכנה, כי דווקא התקופה הזאת שכולם משחררים ופורקים עול, עלולה להגביר את התחלואה ולהיות מסוכנת לציבור.
השאלה היא, איך לצד ההסברה והאכיפה ניתן בכלל להעלות אחריות אישית למאבק הציבורי דווקא בקורונה? איך לקעקע בפרט את ההבנה שהוא חלק מהכלל?
אני מסתכל על זה בזווית אחרת לגמרי. מצד אחד, נגיד שברור לנו שלהתרחק זה מזה פיזית, שני מטר, עשרים מטר, לא חשוב כמה, זה שומר עלינו מלהעביר וירוסים מאחד לשני, ומה פתאום שאנחנו לא רוצים בזה. יש כל כך רצון להיות יחד מעורב בבתי קפה, בכל מיני מקומות בילוי, בחיבוק, פתאום אנחנו נעשים כאלו חברה'מנים שאנחנו רוצים להיות מחוברים ומחבקים זה את זה, מה קרה? אני לא ראיתי את זה בכלל קודם בבני אדם.
פתאום אנחנו מגלים את הדברים האלה, שלא אכפת לי וירוס הקורונה כאילו, ואני אפילו אדבר בצורה יותר ככה בולטת, אני מוכן למות, רק להיות מחובר עם האנשים, ואני לא רוצה לברוח מהם על חשבון הבריאות שלי. זה לא חשוב לי. מה פתאום זה קורה? יש איזו מן סטייה, איזו התנגדות, התנגשות, ניגוד בין מה שהקורונה דורשת מאיתנו ובין מה שפתאום אדם מגלה שיש לו נטייה לחיבור עם האחרים, עם הזולת, עם אנשים חיצוניים. אני לא ראיתי את זה עד כדי כך שבני אדם כל כך דאגו להיות יחד, ופתאום זה קורה. אנחנו לא שמים לב, אבל זה מאוד מוזר. יש לכם תשובה על זה?
דודי: קודם כל תדייק, אתה מרגיש שהם נמשכים לחיבור או ל"לחם ושעשועים"?
"לחם ושעשועים" גם כן, יחד. שיקבל כל אחד מנה בבית ויאכל בפינה שלו, לא. שיראה כל אחד בטלוויזיה כל מיני שעשועים, לא. הם רוצים לצאת ולבלות ולהיות בהמונים, בתהלוכות, ברחוב, במסעדות. מה קרה להם? מה פתאום מתגלה בבני אדם האגואיסטים האלה, שבדרך כלל דווקא היו מגלים אחד לשני אי אכפתיות בוטה, פתאום להיפך, איך זה?
דודי: אולי זה למרוד בחוקים, דחף כזה ש"אתה סוגר אותי, אז אני אעשה לך דווקא", אנטי כזה שמתעורר בי?
יכול להיות. אבל אני מרגיש בזה, שלמרות שזה מגיע דרך זה שאני לא מסכים, אני לא רוצה, כמו ילדים קטנים, שמה שמפילים עליי אני לא רוצה, אני אעשה ההיפך, שזה מעניין, שבצורה כזאת אולי ההשגחה העליונה מעוררת אותנו לאיזה כיוון מיוחד. נראה. זה דבר מאוד מעניין.
דודי: מה נראה?
נראה עד כמה זה יתקדם עוד. אולי אנשים יתחילו לראות שבאמת אין ברירה, אנחנו חייבים להיות יחד ואנחנו לא מוכנים להתרחק זה מזה, ואנחנו חייבים להיות יותר קרובים זה לזה, שחשובה לנו קרבה של בני אדם אחד לשני ולכן אנחנו מוכנים לשלם על זה. מה לשלם? פתאום יגלו שלא כל כך צריכים לשלם רק כדי לחשוב טוב זה על זה.
פשוט להיות כך שהקרבה בינינו היא תהיה טובה לכל אחד, שכל אחד יחשוב טוב על השני ואז נוכל להתקרב בלי שום בעיה. נוכל לפתוח מסעדות ולעשות את כל השעשועים והכול יחד, רק שיהיה יחס יפה אחד לשני, מה חסר? ואז תזרוק את כל ההגבלות, ובכלל עוד ועוד מהחיים שלנו שהיינו מעמידים בינינו כל מיני הגבלות, קירות, נפתח את זה בינינו.
דודי: אבל ההגבלות הן בריאותיות.
ופתאום אנחנו מגלים שהן לא בריאותיות, שאם אני מתייחס לשני בצורה יפה, טובה, ואני דואג שיהיה טוב לשני, אז אין שום הגבלות, הווירוס לא עובר דרך זה. הווירוס עובר רק איפה שיש לי יחס אגואיסטי לעצמי על חשבון הזולת. שם יש מקום לווירוס לעבור מאחד לשני.
דודי: אני רוצה לשאול מזווית אחרת. מדי שנה נערך ב"טיים סקוור" בניו יורק אירוע כזה שנקרא "ברוך שפטרנו", שמזמין את הקהל לגרוס זיכרונות רעים מהשנה שעומדת להיגמר. הייתי רוצה לשאול אותך, מאיזה זיכרון רע בשנה החולפת היית רוצה להיפטר?
אני חושב שמה שהתגלה במיוחד בארצות הברית, זו שנאה בין השמאל לימין. אם היו מבטלים את זה באיזו צורה, היו מגיעים למצב שהיו חוזרים לשגשוג יפה וטוב, גם בבריאות, גם בחינוך, גם בהצלחה כלכלית ומכל הבחינות. מה שהורג אותם ומה שהורס את צפון אמריקה, זו שנאה שנגרמת על ידי השחור לבן, בוא נגיד.
דודי: נגיד לא רק ארצות הברית, באופן כללי, כסיכום שנה, כשאתה מסתכל אחורה על השנה הקודמת, כלפי האנושות, לא רק יבשת אחת או חלקה, איזה זיכרון רע אתה אומר, "מזה הייתי רוצה להיפטר"?
זה מה שאני רוצה, שכל אחד יגלה עד כמה השנאה בין כולם לכולם, בכל מיני כיוונים, היא הורסת אותנו, ומביאה בכלל את כל האנושות לסיכום, לסוף. שממש אנחנו יכולים להגיד שמכל המקומות בגלקסיה שלנו ובכל היקום, איפה שאנחנו היינו רוצים לזהות סימני חיים, אנחנו לא רואים אותם אלא רק על פני כדור הארץ, וגם על פני כדור הארץ זה הולך להיגמר.
דודי: באמת כל מקום שעושה סיכום של השנה, אפילו תגידו לי מילה אחת איך תסכמו, כולם פשוט באכזבה, רוצים לזרוק אותה, יש זיכרון רע מהשנה הזאת.
אבל אנחנו צריכים יחד עם זאת להבין למה השנה הזאת היא כל כך שנואה עלינו. מה התגלה בה כסיבה לזה שאנחנו שונאים אותה, אם לא זה שאנחנו עשינו את זה.
דודי: אנחנו לא עשינו את זה.
הווירוס עשה את זה.
דודי: כן, הווירוס גרם לנו להיסגר בבתים, חנק אותנו.
אין לי מה להוסיף, אם זה הווירוס זה וירוס, נצטרך עוד ללמוד. אז כנראה שהשנה שעברה לא הייתה הכי גרועה.
דודי: אז עכשיו השאלה שלהם זה לא מה ללמוד, אלא איך להיפטר מהזיכרון הרע הזה?
לא, אתה לא תוכל להיפטר, כי אתה לא התפטרת מהסיבה, למה זה גרם לך את כל זה. אתה צריך למצוא בדיוק את הסיבה, למה אתה קובע שהשנה הזאת היא רעה שלא הייתה כמוה. אתה צריך לגלות את זה, אז תוכל אולי להיפטר מזה לפי הרגשה רעה, לפי הכרת הרע.
אין לנו שום ספק בזה שאנחנו חייבים לגלות שאנחנו הפוכים מהחוק הכללי שקיים בכל המציאות, שזה חוק ההדדיות, חוק הערבות, חוק החיבור בין כל החלקים. אמנם הם כולם מינוס ופלוס, בסופו של דבר כל החומר, אבל כולו כולו יודע איך להתחבר נכון בדרגות דומם ואחר כך צומח ואחר כך חי, ואנחנו צריכים להביא את עצמנו לקיום החומר הזה בדרגת המדבר. שאת כל הפלוס והמינוס שמתגלים אצלנו בנתינה וקבלה, שאנחנו נגלה אותם, שאנחנו נביא אותם לאיזון, לחיבור, שיתקיימו בהרמוניה, בהשלמה יפה מאוד בין כל השנאה וכל האהבה שאנחנו יכולים לגלות בינינו. זאת העבודה שלנו, אנחנו צריכים לעשות את זה. כמו שזה קיים בדרגות דומם, צומח, חי, בגופים שלנו של דומם, צומח, חי, אנחנו צריכים לגלות את זה ביחסים בינינו. וכשאנחנו נגלה ונסדר את היחסים בינינו גם בצורה כזאת שפלוס ומינוס הם יהיו באיזון, בהרמוניה, אז גם מאיתנו זה יורד בחזרה לדרגת חי ואחר כך לצומח ואחר כך לדומם. ואז אנחנו נראה עד כמה כל החוקים האלה של חי, צומח ודומם, הם ייכנסו להרמוניה, לאיזון, ואז יפסיקו להיות התפוצצויות, הרי געש, הוריקנים, ועד כמה כל הצמחים ייכנסו להרמוניה ועד כמה כל החיות, "חי זאב עם כבש" וכן הלאה. הכול תלוי בנו, ואנחנו צריכים לקבוע את הדברים האלה ביחסים בינינו, בצורת היחס, רצון.
חיים: שאלת קודם בעצם למה כל כך דחוף לנו פתאום לצאת החוצה ולהתערבב עם אנשים.
זה מה שאנחנו מגלים. אני לא אומר שזה חוק הבריאה או משהו, אני אומר שאני רואה בהתנהגות של בני אדם שהם מוכנים לשלם אפילו בווירוס הקורונה, במה שלא יהיה, אני רוצה קשר עם בני אדם. אני לא מסכים שיש עלי הגבלות בלהתחבר, בלשבת יחד בפאבים, בכל מיני מקומות, באצטדיון, אני שונא את ההגבלות האלה. ומצד שני זה מאוד מוזר, מתי היית צריך כל כך את הקהל הזה, מתי רצית את זה? אתה אוהב אותם? מה קורה פתאום? אני רואה שכן, פתאום הטבע יחד עם זה שמגלה לנו שאסור לנו להיות יחד, הוא מגלה בנו רצון כן להיות יחד. שניהם מגיעים כביכול מאותו מקור.
חיים: אולי זה קצת פרובוקטיבי, האם יכול להיות שאנחנו רוצים להיות יחד כי כשאנחנו לבד אין לנו על מי לצחוק, אין לנו למי להרע?
לא, לא נראה לי. ודאי שגם כך קורה מפני שהטבע האגואיסטי שלנו בכל זאת שולט, אבל לא. אני רואה שפשוט אנשים רוצים להרגיש שהם נמצאים בקרבה לאחרים. ולא רוצים שיהיו איזה הגבלות בלהתקרב ולדבר, להיות באיזה הגבלת היחסים ביניהם.
חיים: מה כל כך חיוני בחברה של בני אדם אחרים?
אני רואה את זה מתוך מה שקורה, מתוך מה שמתגלה.
חיים: למה זה כל כך חיוני?
לא יודע, אבל זה מתגלה מצד הטבע. אני רואה את זה כעובדה. מתגלים שני דברים הפוכים, מצד אחד, אוי ואבוי אסור לך להתקרב לזולת, מצד שני אני מאוד רוצה להיות קרוב לזולת ושונא את כל ההגבלות בחיבור עימו, שזה לא היה כל כך בולט קודם.
חיים: אנשים מוכנים אפילו לסכן את החיים שלהם בשביל זה. לא רק צעירים שהקורונה לא כל כך משפיעה עליהם, אלא גם מבוגרים יותר.
כן, נכון.
חיים: מאיפה זה נובע?
זאת השאלה. הטבע מגלה בנו את שני הדברים ההפוכים האלה, כדי שאנחנו נוכל להעריך יותר את הקרבה, החיבור בינינו, שאנחנו מוכנים אפילו לשלם על זה בסיכון חיים.
אנחנו נכנסים לשנה חדשה עם איזו הכנה מאוד מיוחדת, שלא היתה קודם. ונצטרך כנראה לברר אותה ובבירור להגיד, ''כן, אני מוכן, באמת מוכן לסכן את חיי, רק להיות מחובר לבני אדם.''
יש בזה משהו שמושך. מה פתאום? הייתי שונא אותם, הייתי מבזה. לא, אני רוצה. דברים מוזרים קורים בטבע שלנו פתאום.
דודי: זה מעניין מאוד. באמת, אני הרגשתי את זה אפילו על עצמי בשבוע שעבר.
כל אחד מרגיש את זה, לאט לאט זה מתחיל לרדת ולהיכנס בנו ולנהל אותנו, רוצים או לא רוצים, בלהתקרב בינינו.
ואני חושב שהשנה, התקופה הזאת שעכשיו אנחנו נכנסים אליה היא תהיה מאוד מאוד מעניינת לראות את שני הדברים האלה, איך הבורא מנהל אותנו בשני הכיוונים. אלה כוחות מנוגדים.
אתם רוצים להתנתק, תתנתקו. "לא, אנחנו רוצים להיות מחוברים". אז תתחברו. "אבל זה יהיה מסוכן" אז תתנתקו. כך אנחנו נהיה בין פלוס למינוס, עד שאנחנו נמצא את הדרך, ''הקו האמצעי''.
דודי: כרגע אני ראיתי על עצמי לפחות, שהנטייה היא שלא אכפת לי אפילו להידבק בקורונה, רק שיהיו עכשיו קצת חיים מתוך חיבור עם חברים, מפגש פיזי.
אני שונא, אני שונא ניתוק מבני אדם, זה יותר חשוב לי אפילו מסיכון החיים שלי. זה מעל ההיגיון הקטן האגואיסטי שלנו, זה משהו שאנחנו כבר מתחילים לקבל כמוח עליון, כוח עליון, גישה יותר עליונה, שהיא שייכת לדרגה קצת יותר עליונה מעולם החי. כי לחַיות אין בעיה, בצורה אינסטינקטיבית הן פועלות, אין להן שום בעיה.
אבל אנחנו לא מסכימים להיות באינסטינקט הזה לשמור על החיים שלנו מכל וכל. יש כאן איזה מין התגברות על האגו, אני לא מסכים, זה מין מעשה גבורה כאילו.
דודי: מהו מעשה הגבורה הזה, פתאום אגו על אגו, הכוח הפנימי שמתנגד לטבע, מה זה?
אני מקבל כוח יותר עליון מהטבע האגואיסטי שלי ואני מוכן לחשוב שהחיים שלי זה לא העיקר. זה לא שקורה באמת כך, אבל אנחנו רואים ממהלך הכוחות שהם באים ומסדרים אותנו בצורה חדשה, אנחנו רואים שהגלים האלה הם מסדרים בנו יחס חדש.
דודי: מה הכוח החדש שפתאום מגיע, מאיפה ולמה הוא מגיע? למה לי כן, לך לא, איך זה עובד?
זה תחילת האדם שבנו שהוא יותר גבוה מהחי שבנו, מכוח החי.
דודי: ממה מורכב האדם הזה?
מכוח השפעה. אני רוצה להרגיש את הזולת, אני לא יכול להיות בלי זולת. הנטייה שלי לזולת היא באה לי, מתעוררת בי, והיא יותר גבוהה מנטייה לשמור על הגוף החי שלי. ''טוב לי מותי מחיי'', אני לא רוצה לחיות חיים בניתוק מאחרים, אני לא מרגיש בזה שאני ממלא את הרצון היותר גבוה שלי שמתחיל לצמוח בי, כך כמו צמח שיוצא. אני לא יכול לספק אותו בדרגת החי, אני חייב כלפיו כוח אנושי.
דודי: אז הטבע בונה אותי כאלטרואיסט?
בטח. לאט לאט. כך אנחנו מתקדמים.
דודי: מה יהיה הקו האמצעי או משהו שמשלב את שני הניגודים החדשים שמתעוררים עכשיו באנושות, איך הוא יראה?
יראה שאנחנו נשתמש בכוח השלילי והחיובי רק לצורך החיבור.
דודי: אם תוכל בכל זאת להגיד מה הם שני הכוחות המנוגדים שאתה מזהה עכשיו באנושות, שמתעוררים ברוב האנושות?
מצד אחד אדם נמצא כבהמה, שומר על עצמו, מצד שני הוא רוצה להיות מחובר עם בני האדם כי שם הוא מרגיש שזה החיים העתידיים שלו. הוא מגלה בתוכו מועקה פנימית, בתוכו, לאט לאט זה מתגלה אחרי הפנדמיה הזאת. תראו מה שהיא עושה לנו, גלים, גלים, מותר, אסור, אולי כך, לא, אולי כך, לא. אנחנו כל הזמן עוברים כל מיני מצבים, המצבים האלה זה כמו עליות וירידות, הגלים האלה שבאים. זה כמו מילוי והתרוקנות, הם בונים בנו, בגילוי והסתר מה שנקרא, הם בונים בנו ''כלי חדש'' ממש. אני מרגיש את עצמי במצב ריק. ממה ריק? לא היה לי אף פעם מילוי כזה. נכון, אבל עכשיו אני מרגיש שאני חייב למלאות את עצמי בהתקשרות עם הזולת.
בינתיים נראה לי שזה באיזה פאבים, באיזה בתי קפה, באיזה תהלוכה בכיכרות, אבל אני מרגיש שאני חייב למלאות את המועקה הזאת, את החיסרון הזה בי, ואין לי ברירה, אני חייב את זה לעשות, מה שלא יהיה.
דודי: מאוד מורגש וברור מה שאתה אומר עכשיו. השאלה שלי, בין הדחף הבהמי הזה לבין הדחף החדש של קצת להיות אדם, מה השילוב הנכון בין שני הניגודים? מהו האמצע שאתה רואה שמוביל אותנו לשם?
אני צריך לגלות שהיחס שלי, לא אגואיסטי, אלא טוב לזולת, הוא ירשה לי, היחס הזה, הוא ירשה לי להיות בחיבור ללא שום סכנה לחיים הבהמיים, כי אני בכל זאת עדיין בהמה, וגם ירשה לי למלאות את החלל החדש שיש לי, שזה דרגת האדם, שאני יכול למלא אותו רק בקשר עם בני אדם, ולכן כך אני צריך לכוון את עצמי נכון לחיבור חדש עם בני האדם.
אני מאוד מקווה שאנחנו נכנסים לשנה, שאנשים וודאי יעברו את זה בצורה שהם לא מבינים את זה בינתיים כמו שאנחנו עכשיו מדברים, אבל זה לא רחוק מהם. כי מתוך התרגשויות והתפעלויות ומה שהם ירגישו לאט לאט, זה לא יהיה לאט, זה די קרוב להבנה שכלית. ואז עוד נמשיך.
טלי: אפשר להגיד שהחידוש שעומד לפנינו בשנת 2021 זה ''מודעות ליחס החדש'' או הרגשת ''נחיצות לחיבור'' במודע?
''מודעות לחיבור'', ''נחיצות לחיבור'', זה מה שהאנושות חייבת לגלות. ולא סתם שיש לה דחף כמו לילדים הקטנים לצאת לרחובות ולעשות שם מהומות, אלא אחרי כל הדברים האלה מסתתר יחס חדש לקשר בין בני אדם.
טלי: שאנחנו נחפש אותו, נחתור אליו במודע, לגמרי.
כן.
דודי: זאת אומרת אם יש לי דחף לצאת אפילו להפגנה או למחאה בכיכר או לשתות קפה או בירה עם החברים זה סתם ציור, זה כאילו ביטוי כזה אבל זה משהו עמוק יותר.
אתה תתחיל להרגיש שהסיבה הפנימית היא התקשרות פנימית עם בני אדם, שאתה זקוק לה, להתקשרות הזאת. אתה תתחיל להרגיש את זה, שזה מה שקורה. יש לנו את זה גם בעולם הזה, לפעמים כשאנחנו נמצאים בבית, אתה מתנגד לאשתך וכאילו אתם רבים במשהו, אבל בתוך המריבה הזאת אתם מרגישים שיש צורך להתקרבות, רק אתם לא יודעים איך לגשת להתקרבות הזאת ולכן אתם עושים את זה דרך איזו מריבה.
דודי: האם הצורך הזה הוא לחיבור או למשהו עמוק שגם הוא עוד לא ברור?
כן, וודאי. אנחנו מדברים על בני אדם שצריכים לגלות מהיום למחר. ואחרי זה יש לך התפתחות.
נורמה: לגבי השנה, בדיוק בנקודה הזאת על הצורך או ההרגשה שכן אנחנו רוצים להתחבר והרוח הכללית בכל התקשורת זה שאנשים אומרים "אנחנו רוצים לשכוח משנת 2020. לשכוח בכלל, כאילו לא הייתה קיימת".
כן, כמו ילדים קטנים שסוגרים את העיניים וזהו, אני כבר לא מפחד, זה לא נמצא. זו בדיוק צורת ההגנה הטבעית, הפשוטה, הפרימיטיבית, שעכשיו עוברת על האנושות.
נורמה: נכון. אז אתה רואה בזה משהו טבעי שאנחנו ככה?
בטח. וודאי.
נורמה: הנקודה פה שאפילו אם אנחנו נרצה לשכוח, כנראה שלא נוכל. כי גם עם החיסון, אומרים לנו הרופאים שאנחנו נצטרך להמשיך עם המסכות עוד הרבה זמן.
זה משחק, כל המסכות האלה זה משחק. אין בזה שום דבר אמיתי. יכולים להגיד שכן כן, לא לא, אבל הכול תלוי באיך שאנחנו מקבלים את צורת החיבור הנכונה שעומדת לפנינו, ברגע שאנחנו נהייה מוכנים אליה בצורה פנימית, נפשית, תזרקו את כל המסכות והכל יהיה בסדר.
נורמה: אבל בינתיים אנחנו לא שם, אנחנו עדיין לא במצב כזה.
נכון.
נורמה: אז אם אנחנו נגיד שנצטרך את זה לפי הנוהל כרגע שכן ממשיכים עם המסכות, איך זה ישפיע על היחסים האנושיים בינינו? כבר שנה שאנחנו במצב כזה. אני אתן דוגמה. בחברות יותר סגורות, האסייתיות, החברות האלה רגילות ללכת עם מסכה כל הזמן, אז מה יקרה עם כל העולם? זה לא משהו של מדינה אחת, אלא זו תופעה בכל העולם, איך זה ישפיע על היחסים בין האנשים?
אני חושב שלאט לאט האנשים יתחילו לגלות את זה מתוך האוויר, מהכוח העליון, מה קרה להם, למה קרה, ומה רצוי לעשות כדי להתקדם. שההתקדמות היא לא כדי להיות עם מסכה, בלי מסכה, אלא כדי לממש את הדחף הפנימי של האדם. דחף הפנימי של האדם, זה הרצון להיות יותר גלוי, יותר נכון וטוב, מחובר לאחרים. מה הווירוס הזה סך הכול? הוא אומר לנו שאנחנו לא נמצאים בחיבור יפה זה עם זה. במידה הזאת מתגלה הווירוס, קוביד 19. זה הכל. אל תתקרבו זה לזה, אל תהיו מחוברים כך וכך. מה הוא אומר? אתם לא מסוגלים, אתם לא ראויים להיות בחיבור טוב ביניכם. זה מאוד מעניין.
אנחנו מילא, אבל הצעירים? יש ביניהם כל מיני חיבוקים, נשיקות, יחסים אחרים עוד יותר פנימיים, איזה חיים הם בלי זה. זה משהו נורא. איזה הגבלות הם מרגישים בפנים, מי עוצר אותם, איך הם מקללים את הכוח עליון, איך הם לא יכולים להסכים עם זה, הם מוכנים לזרוק את כול מה שלא יהיה. אתם כבר זקנים, אתם לא זוכרים את זה. אבל באמת, זה משהו נורא, מכה נוראית עוברת על האנושות. הבורא יודע איך לסדר אותנו, ובצורה עדינה בינתיים. הייתה יכולה להיות מכה הרבה יותר חדה, שבכלל אין שום קשר בין אדם לזולת, אפילו בין קרובי משפחה, בעל, אישה, ילדים, הורים, ממש. יכולים לנתק אותנו בצורה כזאת שאין לך אפשרות לנשום. תכתבו על זה בצורה יותר פסיכולוגית, איך אדם מרגיש. על מקרה כזה אפשר לכתוב רומן.
נורמה: אז מה יקרה, ואיך אנחנו כאנושות נוכל להתגבר מעל ההגבלה שמרחיקה בינינו?
רק על ידי מחשבה. "הכל במחשבה יתבררו". רק על ידי המחשבה. בקיצור, תהיה לנו שנה טובה, זה בטוח. מאוד מאוד מעניינת, מלאה רגשות וגילויים והבחנות. אנחנו נבין בשנה הזאת שלא כדאי לנו למחוק את השנה הקודמת, כמו שהתחלתם להגיד, אלא שכדאי לנו לעשות על זה שיעורי בית טובים ואז אנחנו נדע איך לחיות בשנת 2021.
דודי: איך לא לאבד תקווה אחרי שנה של מגיפה?
באמת, אין בעיה. אתה סוגר את העיניים ואתה מחזיק את כולנו יחד, לפחות אותו החוג שלך שעוסק בזה, אתה כבר נמצא בביטחון מלא שהכל מסתדר יחד. הבעיה היא שאתם ככתבים, איך אתם יכולים לספר לכל העולם, בהדרגה, בעיגולים, איך אפשר להינצל מכל הדברים האלה ולהביא את עצמנו מבור עמוק להר גבוה.
שלי: אנחנו רוצים לדבר איתך עכשיו בצורה כזאת שנוכל להוציא קליפ מהיר יחסית, לרשתות החברתיות שהנושא שלו זה 20 דברים שלמדנו משנת 20:20. מבט קצר לאחור וממש מבט קצר קדימה. אז אנחנו ניתן לך 20 נושאים, שאלה אחת על כל נושא ונשמע מה יש לך להגיד.
משפט אחד על כל שאלה.
שלי: השאלה הראשונה, מי אני? הזהות שלנו התערערה, החלומות שלנו התבדו, מי אנחנו בעצם בסוף.
אני או אנחנו?
שלי: האני של האדם המודרני.
האני, זה הפוך מהבורא.
שלי: מה קרה לזהות שלנו במהלך השנה הזאת?
שאנחנו התחלנו להכיר במקצת, לנגוע במקצת בזהות הזאת, מי אנחנו.
שלי: גילינו כבר משהו חדש?
עוד לא השגנו. זה קשור לרגש ושכל. ברגש התחלנו לגלות, בשכל עוד לא התחלנו להשיג.
שלי: הנושא השני, משפחה. התחלנו לראות מזווית אחרת את היחסים המשפחתיים, ילדים, הורים, סבא, סבתא. מה למדנו השנה על המשפחה שלנו?
למדנו עד כמה חשובה לי המשפחה. כי בסופו של דבר זה החוג הקטן ביותר, הטבעי ביותר, ששייך לי ואני לו ואליו אני באמת צריך לדאוג.
שלי: התבגרנו ביחס למשפחה?
יכול להיות שזה ישפיע בהרבה לקשר בתוך משפחה.
שלי: אתה רואה נניח ירידה באחוז הגירושים בשנים הבאות בעקבות המגיפה?
בירורים. אני לא אומר שאחוז הגירושים אומר על משהו. אבל בירורים בשביל מה אני חי במשפחה הזאת, עם איזה אנשים אני חי. אני חושב שזה יתברר יותר ובסופו של דבר זה יגרום לקשר יותר יציב.
שלי: הנושא הבא, אוכל. הפסקנו השנה לאכול במסעדות והתחלנו לבשל, איך השינוי בתפיסת המזון משפיע עלינו?
אני חושב שזה ישפיע עלינו לטובה, שאנחנו נוכל להרוס את כול הסופרים ובמקומם להשאיר איזה 10 אחוז מכל אחד מהם לדברים בריאים, טבעיים, הכרחיים ולא יותר.
שלי: אז האדם חוזר לבשל בכוחות עצמו או שזה רק זמני?
אין דבר יותר בריא, כי ככה זה בא לנו מצד הטבע. אם אני רוצה משהו חדש אז אני אבוא אלייך לבקר אותך ואז אני אטעם מהמטבח שלך, וההיפך, המשפחה שלך תבוא אליי.
שלי: זה יפה. אנשים אוהבים ככה להתכלל בסוגי אוכל.
לא יודע מלהתכלל.
שלי: בריאות. אז שלא כמו במלחמה או באיזה משבר כלכלי קיבלנו מכה שמאיימת על הבריאות שלנו, הבסיס של החיים, מה זה בא לבשר לנו כאנושות, כחברה?
אני חושב שהחברה בסופו של דבר, אחרי הפנדמיה לא תרגיש את עצמה יותר חולה, אלא יותר בריאה. כל דבר שהבורא מכה הוא מרפא.
שלי: מהו השיעור שקיבלנו, למה הטבע נתן לנו מכה דווקא במקום הכי בסיסי, שזה בריאות?
אני לא מרגיש שהטבע נתן לנו מכה בבריאות, אני מרגיש רק דבר אחד, שהטבע נתן לנו אפשרות לברר מה סוג היחסים בינינו ולאיזה סוג יחסים כדאי לנו להגיע, שאנחנו עוד לא ביררנו. הבירור הוא סביב היחסים בין בני אדם ולא סביב האוכל והבטן.
שלי: ראינו שהילדים לומדים מרחוק, שאפשר גם ללמוד אחרת, אולי זה עוד לא מושלם אבל בהחלט יש מקום לשינוי בכל הגישה החינוכית. לאיזה כיוון כדאי לקחת את ההזדמנות הזאת שנפתחה עכשיו?
אני חושב שאנחנו צריכים בכלל לשנות, להפוך את מערכת החינוך מהרגליים על הראש, או ההיפך, לעמוד על הראש במקום הרגליים. ועל זה צריכים לחשוב ולדון וזה באמת עניין עמוק. אם תכינו שיחה על זה נוכל לברר. בוודאי שאני לא חושב שכדאי לחזור לאותו סגנון כמו שהיה בית הספר לפני מכת הקורונה. זה היה מקום לזנות, לסמים, לגסות רוח ולקלקולים למיניהם.
שלי: נושא המסכים. בשנה הזאת בילינו מול המסך הרבה יותר שעות מאי פעם, זה טוב, זה רע, מה למדנו מזה?
לא למדנו מזה כלום, כי אחרי המסך נמצאים כאלה אינטרסנטים, אנשים גסים, אנשים שיש להם נשמה כל כך מקולקלת שאין לי מספיק מילים להגיד מה אני חושב עליהם. זה משהו נורא. את כל מי שעושה תוכניות בערוצי הטלוויזיה וכלי התקשורת בכלל, אני הייתי מנתק מהעבודה הזאת ומכניס אותם למקום איפה שאפשר לחנך אותם מחדש. אם זה אפשרי בכלל.
שלי: אתה מדבר על התקשורת?
תקשורת. את מדברת על טלוויזיה, על מסכים.
שלי: התכוונתי גם למסכים של הזום, למסכים בכלל.
גם זה תקשורת. מה זה שייך? הפייסבוק, הטוויטר, כל הדברים האלה זה לא כלי תקשורת? עומדים אחריהם כל מיני צוותים, שמשנים ומכוונים אותך לכל מיני דברים שאת לא יודעת אפילו איך הם עושים מניפולציות איתך.
שלי: זאת אומרת, שאם אנחנו עוברים למציאות של מסכים, כדאי שכל מי שמפעיל את המנגנונים האלה יקבל חינוך, גישה יותר בריאה לתקשורת?
לא שכדאי זה הכרחי, אחרת אנחנו נקבל על זה מכה מאוד קשה. ואחר כך נתחיל להתאושש ולתקן.
שלי: יש סיכוי שפתאום כל מנגנוני התקשורת שכרגע אנחנו כל כך מסתמכים עליהם, פשוט יקרסו יום אחד?
אנחנו מסתמכים על כלי תקשורת?
שלי: גוגל, יו טיוב, איפה שאנחנו שומרים את כל החומרים.
יושבים שם אנשים שמהבוקר עד הלילה ומהלילה עד הבוקר, חושבים רק על דבר אחד, איך לנצל אותנו, כדי להתמלאות בגאווה ולמלא את הכיסים שלהם ואיך לשלוט עלינו יותר ויותר.
שלי: איזה סוג של מכה יכולה לבוא לכלי התקשורת?
אני לא יודע, אני הייתי הורס אותם לגמרי. שולח אליהם וירוס כזה, שאף כלי תקשורת אי אפשר יהיה להפעיל, אף אחד. עד שיתקנו את עצמם ליחס טוב לבני אדם, שהם ידעו מה זה יחס טוב, שילמדו איך לכוון את עצמם ואך ורק בצורה כזאת יוכלו להקים את כלי התקשורת מחדש.
שלי: נושא עבודה. אנחנו ראינו שאולי לא צריך לעבוד כל כך הרבה שעות. האם לדעתך, צריך לעבוד הרבה שעות, האם צריך לעבוד מהבית, או לצאת להיפגש עם אנשים?
אנחנו צריכים לחנך את עצמנו לעבוד רק בדברים הכרחיים ולצמצם את ההכרחיות הזאת כמה שאפשר לטובת הטבע של החברה האנושית, והטבע הסובב, דומם, צומח, חי.
שלי: נושא כסף. עד היום אנחנו חיים בחברה שסוגדת לכסף. האם מגיפות כמו קורונה משנה את היחס שלנו לכסף, משהו השתנה?
בינתיים לא ואנחנו מתקדמים רק להכרת הרע. אנחנו עוד לא גילינו ועוד לא נמצאים בהכרת הרע, אבל מתקדמים לזה. אני מקווה שבקרוב אנחנו נתחיל להרגיש שאין מנוס, ושהמכה היא כל כך מיוחדת וקשה בכל האופנים בינינו, שאנחנו חייבים לעבור [מהחשבונות] בינינו על ידי הכסף, לכיסוי אחר, על ידי יחסים טובים של שוויון. ואז כל הניירות האלה הם לא יהיו שווים יותר מהנייר עצמו. ברוסיה אחרי המהפכה הבולשביקית זה היה כך, הכסף היה אז כל כך לא שווה שהיו עושים טפטים מכסף, ממש משטרות.
שלי: איך היחסים בינינו יכולים לשנות את הערך של הכסף?
אין לי מה לקנות במה שאני זקוק לכסף ואני יכול לקנות מה שאני צריך רק על ידי יחסים הטובים מאיש לרעהו.
שלי: נושא מגורים. במהלך השנה הזאת הרבה אנשים כמו מימשו איזה חלום לחיות בטבע, לעבור לאזורים פחות עירוניים. חוסר התלות במקום העבודה איפשר להם את זה. האם אתה חושב שזאת מגמה שהולכת להימשך. האם תפיסת המגורים שלנו תשנה?
בטוח שכן. המגמה הזאת צריכה להגיע למצב, שבאוכלוסיות שלנו נכסה את כדור הארץ, ממש ככה בשווה. למה לא? למה אני לא יכול לשבת בהרי איטליה, שוויץ, או במדבר, איפה שנגיד נוח לי וטוב לבריאות ולעבוד בכל החברות האלה. כמו שעכשיו אנחנו מגלים ברשת שלנו את הלימודים.
אני לא יודע איך אנחנו נחזור לכאן, שיבואו מאה, מאתיים איש למלאות את הבניין הזה?
שלי: האם לכל אדם יש מקום שמתאים לו לגור בו לפי הפנימיות שלו, והוא היה מרגיש את זה אם היה יותר מתוקן?
לא חשוב לי איפה לגור. העיקר חשוב לי באיזה קשר אינטרנטי אני נמצא עם מי שנמצא קרוב אלי נפשית.
שלי: נושא נסיעות לחו"ל. אנחנו רואים שעכשיו המצב הוא, שגם כשאנשים קונים כרטיס טיסה, מעמידים להם כל כך הרבה קשיים, הגבלות וביטולים, שמוציאים את כל האוויר מהמפרשים למי שרוצה לבלות בחו"ל. מה הולך להשתנות בצורת הבילוי שלנו בשנים הקרובות?
אני חושב שאנשים יאבדו את הרצון הזה, הנטייה הזאת לראות כל מיני סוגים של דומם וצומח את מה שהם רואים בחו"ל ושזו הייתה תקופה שהאנושות הייתה רצה אחרי זה לפי מידת ההתפתחות שלה. אבל באמת הכול עובר ונראה לי שאנחנו נמצאים בתקופה, שאנשים לא יוכלו למלאות את עצמם בזה שהם יראו בניינים כאלה או כאלה, זה כבר לא ימלא את האדם.
אפילו כוחות הטבע, הוריקנים, מפלים ועוד כל מיני דברים כאלה, יש בזה דבר יפה וראיתי הרבה, אבל נראה לי שהזמן עבר.
שלי: אז במקום לקנות כרטיס טיסה לאמסטרדם, מה אני אעשה כדי ליהנות? איך זה ישפיע עלי?
אם את רוצה אמסטרדם זה משהו אחר, אני לא יודע במה למלאות לך את אמסטרדם כאן, אבל באמת אין משיכה. את מבינה שאם המשיכה עוברת מכל הדברים האלה, הזמן עבר, מה תעשי?
שלי: זה מסקרן, לאן אנחנו הולכים?
לא, זה לא מסקרן. אני רואה את זה לפי הדור הצעיר. הישראלים יושבים באותה אמסטרדם, ומתכתבים בפלאפון עם החברים שלהם בארץ, או בכל מיני מקומות אחרים. זה מה שיש להם במסך הקטן הזה, זה מה שמעניין אותם ולא מה שיש בחוץ.
שלי: נושא רשתות חברתיות.
השנה הזו הרשת הייתה הרבה יותר רווית שנאה, ויכוחים, ניגודים, אם זה ימין, שמאל, כן או לא, מפגינים, כן או לא מסכה, כן או לא חיסון. כל פיפס שעלה הוציא מאיתנו את הציפורניים, את השנאה. ההבדלים בינינו התגלו בכל הרמות. למה?
כדי שנוכל להכיר את הרע. ומכאן והלאה זה הכרת הרע, זה הכרה שזה רע. וזהו.
שלי: הכרת הרע כבר מתחיל לחלחל בנו או שעדיין כל אחד רוצה להיות החזק, המנצח.
זה לוקח זמן וזה תלוי גם במי שכותבת על הדבר הזה יותר ויותר.
שלי: מה יהיה השלב הבא אחרי הכרת הרע? איך אנחנו נתחיל להרגיש מבפנים?
מתוך הכרת הרע, שאנחנו כבר מכירים מה זה רע, מתוך זה אנחנו כבר מגיעים לרצון הטוב. הכרת הרע זה נקרא שאנחנו מכירים איך שהעולם בנוי בצורה הפוכה מהכוח העליון שהוא טוב ומטיב, והבורא היפך את עצמו, עשה את עצמו ההיפך, ובמקום שאנחנו מכירים אותו, כבנים שלו, אנחנו מכירים יחס שונה, אחר. הוא ברא את האגו, וכך אנחנו מכירים את הטבע בצורה אגואיסטית. ואנחנו צריכים לעשות מעצמנו הפוכים ממה שהבורא עושה איתנו, דומים לבורא. וזה התהליך שאנחנו צריכים לעבור. והבורא עוזר לנו, בזה שהפנדמיות, וכל מיני דברים כאלו באים עלינו ומעוררים אותנו להיות דומים לו.
שלי: גם תפיסה כזאת תעורר ויכוח אם יש בכלל כוח עליון או אין כוח עליון.
אני לא מפחד מוויכוחים, אני אומר מה שאני יודע, אומר ומה שצריך להגיד. ולא אכפת לי ממי התגובה הזאת. זה כמו שנמצאים בגן ילדים והם צועקים ורצים וכל אחד מתווכח ואף אחד לא שומע את השני, העיקר לקפוץ ולצעוק. בסדר, זו בינתיים צורת גילוי הטיפשות שלהם. זאת צורת ההתפתחות שלהם. תני להם להתפתח כך. איך את סותמת פיות של הילדים הקטנים שכך מתנהגים? את לא יכולה, הם יתפוצצו אם את אומרת להם לא לעשות.
על ידי זה הם מוצאים מעצמם את כל הכוחות, את כל ההתרשמויות, את כל ההתפעלויות.
שלי: אני מבינה מה אתה אומר. גם אדם שאין לו שום אמונה בכוח עליון ובכלל חושב שיש רק חומר, הוא גם יעבור אותו תהליך שבמהלכו הוא יחפש להידמות לכוח העליון הזה שמנהל את המציאות. כאילו זה יקרה.
אצלו זה לא יהיה במילים שלנו, אבל ככה זה יהיה בכל זאת, כן, ודאי.
זה שאנחנו נמצאים באיזה חיבור עם כוחות הטבע, חשמל, משיכה, כל מיני דברים כאלה, אנחנו נמצאים בקשר עם הבורא רק אנחנו לא קוראים לזה בשמות הקדושים, אלא אנחנו נותנים להם שמות כאלה מהמדע.
שלי: הנושא הבא שופינג. כול הנשים רוצות לשמוע מה יהיה עם שופינג.
לא יהיה שום דבר. נשרוף את כל הבוטיקים.
שלי: באמת? אישה תפסיק לרצות לעשות שופינג?
זה הכול תלוי בהשפעת הסביבה. אני לא חושב שהיא תתחיל לחפש את השופינג בצורה כמו שזה היה קודם. הכול תלוי בהשפעת הסביבה, אם הסביבה אומרת שצריכים ללכת בנעלי בית ברחובות וזה נקרא מודרני, תראי איך זה יהיה, וכל החכמות של הנשים יהיו רק כדי לקנות את נעלי הבית. ומי שלא הולכת בנעלי בית אז יצחקו ממנה, היא כבר לא תיחשב כאישה מודרנית נכונה, אמיתית. כבר ראינו דברים כאלה.
שלי: זה נכון שהאופנה יכולה לקחת אותנו לכל מקום, אבל יש פה עוד אלמנט, כשאנחנו קונות אנחנו רוצות להרגיש חדשות, משהו מתחדש, תהייה לנו התחדשות אחרת?
כן. כולם יוכלו לזהות את היחס החדש שלך לסביבה ומזה תהיה לך מלא בושה ומלא התעוררות וחדות חיפושים, והבחנות. כי כולם ירגישו את היחס שלך לסביבה, את תהיי מגולה, ממש כמו ערומה כלפיי הסביבה ביחסים שלך, במחשבות שלך. את מבינה מה זה להיות ערומה? את לא כל כך ביישנית. בסדר. אבל כאן את תראי עד כמה שתבוא הבושה.
שלי: אז אני אשרף מהבושה, ומרוב בושה אני אשכח את הבגדים.
שאת צריכה לקנות נעלי בית.
שלי: איזה יחס נזהה אחד בשני?
את תתביישי מזה שאין לך מחשבות נכונות לעולם, לסביבה. תתביישי מזה. גם היום את מסתירה את זה, אבל היום זה לא כל כך בעיה להסתיר. ואז זו תהיה בעיה, הכול יהיה קצת יותר מגולה. המחשבות שלך יהיו קצת יותר מגולות. תארי לעצמך שאת יושבת עכשיו בינינו ובעשרה אחוז, קצת ככה אני אסובב את הכפתור ומתגלים בעשרה אחוז יותר המחשבות שלך על כולנו. איך תרגישי?
שלי: זה בלתי נסבל.
יפה. זה מה שצריך להיות. לא הרבה, בעדינות. כי כולנו מבינים מי אנחנו, אבל לאט לאט, לאט לאט, עוד קצת ועוד קצת.
שלי: הנושא הזה עכשיו עלה בגלל שלשופינג ובגדים יש איזשהו אלמנט של הסתרה ואתה אומר שכאילו כבר לא נוכל להסתיר את עצמנו? יש קשר?
לא, הפסיקו לתת לזה יחס כמו שהיה קודם. פשוט אם אין דעת הסביבה חזקה, תמיכת הסביבה, אז אין על מה להישען, לסמוך, לתמוך. ולכן אין כבר דחף. פשוט את נכנסת לבוטיק וקונה איזה משהו מאיזה ריצ'י, אני לא יודע מה יש שם עוד, ויוצאת לרחוב כל כך מלובשת יפה והכל, אף אחד לא שם לב עלייך, אף אחד. מתייחסים אלייך כמו שאת הולכת באיזה שק. וזה כל כך מבזה אותך שאין יותר. את מרגישה עוד יותר שמה שמצפים ממך זה לגמרי לא הלבוש החיצון הזה, אלא לבוש אחר, מה יש לך על הנשמה, איפה את זה אפשר לקנות.
שלי: אז איפה יהיה התענוג שלנו? זה נשמע בינתיים רק סבל.
בבוטיק הרוחני.
שלי: מחכה לנו כבר אחד כזה?
אני אפתח.
שלי: הנושא הבא זה טיפוח. זה קרוב למה שדיברנו עכשיו. השנה הרגשנו שהמסכה היא סוג של עלבון שאנחנו שמים על הפנים כמו איזה סוסים אני חושבת שפעם דובר פה. האסתטיקה פתאום לא חשובה, אף אחד לא רואה את האיפור, את הפנים.
את רואה עד כמה אנחנו מהר משתנים בזכות הפנדמיה.
שלי: אז משהו כבר השתנה ביחס איך אנחנו נראים?
לא שהשתנה, באמת לא אכפת לי לראות בן אדם אם הוא יפה או לא יפה פיזי, אני רוצה לראות אותו קצת יותר פנימה יפה. ההסתכלות שלי השתנתה. אנחנו צריכים להיות נעימים אחד לשני, אבל באמת אנחנו לא נשים לב לצורה החיצונה כמו קודם, אלא אני אשים לב בצורה טבעית ליחס. כמו ילדים קטנים, הם לא מבינים אם אדם יפה, לא יפה, הם מרגישים את היחס שלו.
שלי: אז מה זה היופי הפנימי הזה שאני אחפש באדם מולי?
חום.
שלי: גם מי שיש לו אופי קר יוכל להפגין חום?
אין דבר כזה אופי קר. אין.
שלי: אין דבר כזה?
אין. זה סתם ככה, זה פשוט לא נתנו לאדם, לא חינכו אותו, לא נתנו לו אפשרות להביע את עצמו. בכל אחד מאיתנו יש חלק א-לוהי ממעל והנקודה הזאת היא חייבת להאיר מתוך האדם.
שלי: והיא מאירה דרך חמימות לאנשים סביבי, פשוט חמימות?
מה צריכים עוד?
שלי: יפה. אף פעם לא חשבתי שזה חום.
שלי. את גדולה.
שלי: לא, זה כל כך פשוט ולבבי חום, זה לא מסובך.
זה לא מסובך. תנסי.
שלי: תרבות. מה קרה לעולם התרבות, השחקנים הלכו הביתה, התיאטראות נסגרו, בתי הקולנוע נסגרו, איך כל ההפסקה הזאת הולכת להשפיע על התכנים שנייצר פה אחריי הקורונה, או מעכשיו?
אני לא חושב שזה יחזור כמו שזה היה, אנשים עברו תוך השנה הזאת שינויים פנימיים מאוד גדולים ואם הם יבואו לראות משהו זה כבר צריך להיות מותאם להתפתחות החדשה שלהם. ואני לא חושב שהם יתלהבו לראות משהו אפילו מתוך שייקספיר או מתוך כל מיני [כאלה], אני מדבר על התיאטרון הקלאסי, או אפילו לשמוע איזה משהו של סן-סאן או משהו כמו אופרה, או בלט של "אגם הברבורים" או כל מיני מופעים. לא. הם ירצו לראות ביצירות האלה יותר פנימיות שעונה על הפנימיות שלהם שהתגברה.
וכאן נראה, זה מעניין, כי כל הביטויים האלה שאדם יכול לתת ביצירות התרבותיות הן צריכות לענות לאדם על איך לחיות, למה לצפות, מה העולם נותן לי, למה הוא מושך אותי. אני לא כל כך רוצה לראות היסטוריה, אני לא כל כך יכול להתחבר עם אותם הגיבורים שהיו לפני כמה וכמה שנים. אני חייב להסתכל לעתיד, מפני שכל העולם שלנו תוך השנה הזאת סיבב את עצמו לקראת גמר התיקון, לדור האחרון, ולכן האקטואליה הזאת צריכה להיות מכוונת להתפתחות ולא להיסטוריה, גיאוגרפיה, או ליחסים שלנו אפילו של היום כדי שאנחנו עוד יותר נכנס בהם ושם נתחיל לגלות את עצמנו בתוך הביצה הזאת. זה חייב להיות עם הנטייה לעתיד.
שלי: זאת אומרת, תכנים שיעזרו לאדם בבירור של מה שהוא עובר עכשיו מבחינה פנימית ואולי גם יתנו לו איזה אור של תקווה בתוך הבירור הזה?
לא רק תקווה אלא בכלל, האדם ירצה לראות בעתיד את עצמו, את האנושות, את הקיום, את ההתפתחות וסתם יצירות כאלה מתות כמו "המלט" או שם "ריצ'רד ה.. " או או עוד כל מיני דברים, הוא לא יזדהה עם זה בשום דבר, כי הכיוון שלו כבר הפוך. זה מה שעושה לנו עכשיו דווקא הדור החדש, הזמן החדש, הדור האחרון.
שלי: עם ישראל השנה הגיע לפתחן של בחירות נוספות. הרבה שנאה הייתה פה, הפגנות, ויכוחים כמו שדברנו קודם. מה קורה עם עם ישראל בסוף שנת 2020 ולאן?
זה ברור לנו לאן. למכות חדשות, חזקות, איכותיות, מטרתיות שהן יגלו לנו את מצבנו האמיתי באנושות ובתהליך שאנחנו צריכים לעבור ואיך למשוך אחרינו את כל העולם. עם ישראל יצטרך לגלות את זה ולהבין את זה, להרגיש את זה ולממש את זה.
שלי: המכות האלה מרככות אותנו?
ודאי שהמכות מרככות אותנו, בלי שום ספק. כך גם כתוב.
שלי: בנושא מערכת הבחירות או השיטה, אנחנו רואים שהשיטה לא כל כך מוצלחת.
לא כל כך.
שלי: איזו שיטה דרושה לנו, זה כאילו שעוד מערכת מאוד גדולה מתפוררת?
אני חושב שההתפוררות בעם ישראל צריכה להביא אותנו למצב שאנחנו באמת כולנו מתפוררים. מתפוררים כמו משהו שנרקב, ממש נרקבים, ואנחנו צריכים לראות את עצמנו בשיטת קיום חדשה. לא קצת ממשלה ובחירות, ככה וככה וזהו, אלא הכול צריך להיות בהכרת הרע וסיבוב להתחדשות.
שלי: ואז גם צורת הממשל תשתנה?
הכול ישתנה ללא שום ספק והכול משתנה, צורת הממשל על זה בכלל אין מה לשאול. זו לא צורה יהודית, זו לא צורה קבלית, בישראל חייב הכול לנוע לכיוון כמו שחכמת הקבלה דורשת מבני אדם.
שלי: מה היא הצורה הזאת?
את זה אנחנו נצטרך ללמוד. זה מה שאנחנו למדנו בכלל לפי חוקי הקבלה.
שלי: אז יש לנו גלובליזציה, אנחנו עכשיו ראינו שהתגלה פעם ראשונה וירוס גלובלי. האם הוא האחרון ולמה פתאום התחלנו לקבל מכות גלובליות?
זה בא לנו מצד הטבע זה לא שייך לנו, לא שאנחנו הזמנו את זה. אלא פשוט האנושות מתקרבת למצב שהיא יותר ויותר מגלה את עצמה ששייכת למערכת טבע אחת. אנחנו הגענו בהתפתחות החומרית, הגשמית, הכלכלית שלנו להיות כחברה אחת. היום את יורדת לאיזה ג'ונגל גם שם את יכולה למצוא אנשים שמבינים אותך ואת מבינה אותם. ואין כאן שום דבר שמבדיל כל כך בין בני אדם, אפילו ממה שהיה לפני 100 שנה, מכל שכן יותר.
זה העניין של ההתקרבות שלנו לתיקונים הגלובליים, הרוחניים, ולכן מה שקרה פתאום שאנחנו אפילו לא כל כך מעכלים את זה, שאנחנו שייכים למערכת אחת. ולכן מכאן והלאה אנחנו נרגיש עוד יותר ויותר, בכל שבוע ושבוע אפילו, עד כמה שהמצבים שלנו נעשים יותר ויותר תלויים זה בזה. בין המדינות, בין היבשות, בכל דבר, עד כדי כך שתרגישי שמה שקורה עם הטבע במקום אחד, בקצה אחד של העולם זה פתאום משפיע במקום השני. גם בין בני אדם, גם במהומות, מכל וכול.
יהיו לנו גילויים מאוד יפים, העיקר זה דווקא ששנת 2021 תהיה מיוחדת בלהראות לנו שאנחנו כולנו תלויים זה בזה. עד כמה שאנחנו מייצבים עתיד זה לזה, סוג תלות כזה אבל טוטלי ממש. זאת אומרת, שלא תהיה לך ברירה, אם את רוצה שיהיה לך טוב את חייבת לעשות טוב לדודי. כדי שיהיה טוב לדודי הוא חייב לעשות טוב לחיים וכן הלאה.
שלי: אז לאן פנינו? אנחנו כמו שאתה אומר עברנו תהליך מאוד אינטנסיבי השנה מבחינה פנימית, אז איך זה מתפתח מכאן והלאה ממש בפנימיות האדם?
הפנים שלנו יותר ויותר לחיים או למוות, או לפירוד או לחיבור, שכך אנחנו נראה את העתיד שלנו, או לכאן או לכאן בצורה יותר ויותר ברורה.
שלי: במה תתבטא אותה תלות שדברת עליה עכשיו?
ביחס הטוב. שום דבר חוץ מזה.
שלי: איך אני פתאום אגלה שהטוב שלי תלוי בטוב שאני עושה פה לחברה או חבר אחר?
את תצטרכי מאין ברירה, להאמין בזה ואולי לגלות במשהו, כי כך את מרגישה שכך מתייחסים אליך ותרצי שהם ירצו להתייחס אליך טוב. אבל מה פתאום שהם יתייחסו אליך טוב? תצטרכי להתייחס אליהם טוב. תרגישי שזה לא מספיק, אלא את צריכה בכלל יחס טוב מהם ללא שום קשר איך שאת מתייחסת אליהם. שזה לא יהיה כמו תן וקח, אלא לא שאני קונה אותו והוא קונה אותי, אלא האהבה היא למעלה מהקניה הזאת כמו שמתייחסים לקרובים. וכך אנחנו נצטרך ללמוד איך להתייחס אחד לשני. שאני אוהב אותו לא מפני שהוא קרוב ולא כלום, אלא שאנחנו כולנו שייכים למערכת אחת והבורא האחד הוא נמצא בינינו.
שלי: משפט אחד על אנטישמיות. העולם שוב יהיה נגד היהודים או שאנחנו קצת יורדים מהבמה?
העולם יהיה הרבה יותר נגד יהודים, האנטישמיות תעלה יותר ויותר, היא תתגלה יותר ויותר. בינתיים לעולם לא הייתה הזדמנות לגלות את אשמת ישראל בכל מה שקורה לו. יהיה לו יותר זמן ויותר כוח ויותר שכל, לראות ששורש הבעיה היא ביהודים מפני שבהם ורק בהם ישנה שיטת החיבור.
שלי: שאלה אחרונה, בהנחה שישראל ורוב העולם יעברו בחודשים הקרובים תהליך של חיסון המוני, ויתחילו לחזור לאורח החיים הקודם שלפני הקורונה.
היית רוצה שכך זה יהיה.
שלי: אני לא רוצה שואלים פה פשוט. למה אתה מצפה במקרה כזה מ-2021?
אם כל העולם יתחיל לחזור לחיים הקודמים, הנטייה הזאת היא נטייה טובה, אבל מה זה נקרא לחזור לחיים הקודמים. לחיים הקודמים אי אפשר לחזור אף פעם. אנחנו רואים את זה אפילו מחיי משפחה, מכל דבר. מה זה נקרא לחזור לחיים הקודמים? שנלך לתיאטרונים, לא נלך כמו שקודם, למסעדות, גם בזה לא נהיה כקודם, נשב ברחובות ובבתי קפה, גם לא. הכול "כאילו" נראה לנו שאנחנו היינו בזה, וזה היה טוב. אנחנו לא נוכל לחזור לזה. יהיו כמה מפגרים בינינו כאלה שתמיד חיו חיי רחוב וישבו במסעדות, וישבו בבתי קפה, כי בשבילם אין חיים אחרים אלא לשבת עם התחת על הכסא בבית קפה, ושעתיים לשתות איזה כוס קפה, ואם עוד אפשר, אז גם כמה סיגריות.
אני לא חושב שזה יקרה. בואו נראה. אני לא חושב שאנחנו חוזרים לאחור. אנחנו נכנסים לשנת 2021 קדימה. יהיה טוב, יהיה טוב בצורה מטרתית. ואני מאוד מקווה שאנשים יהיו אחרים, חדשים, אני מרגיש את זה, חובה שזה שיקרה, ורצוי בעזרתכם ככתבים, שאתם תחנכו אותם בדרך הטובה. הכול תלוי בכם. אני תלוי בכם, והקהל תלוי בכם. אתם באמת הרמקול שלנו לכל העולם. בהצלחה, שתהיה לכם שנה טובה, כל יום שיהיה טוב, ונצליח יחד. בהצלחה.
כל טוב, חיבוק ונשיקות חמות לכולם. ד"ש לילדים ולבני המשפחה, בריאות שמחה ומטרת הבריאה שמתקרבת.
(סוף השיחה)