"פרשת השבוע"
פרשת "וארא"
בהשתתפות: גיל קופטש
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 30.07.08 – אחרי עריכה
גיל: שמח שהצטרפתם אלינו לעוד שיעור של הרב לייטמן שמנסה ללמד אותי קצת את פנימיות התורה.
בינתיים בלי הצלחה.
גיל: אני כל הזמן חושב על הסצנה הזאת בין אלוהים למשה רבנו, על מעמד הסנה הבוער, שמשה שואל את אלוהים, "מי אתה, איך קוראים לך?" ואלוהים אומר לו, "אהיה אשר אהיה".
מה אתה חושב שטמון בתוך הסלוגן הזה? מה הכוח העליון צריך להגיד בזה למשה?
גיל: קודם כל הוא צריך להרגיע אותו, "תלך לפרעה, יהיה בסדר, אל תדאג".
כשמשה שואל אותו מי אתה, מה הבורא צריך להגיד על עצמו לאדם, שמתגלה לאדם?
גיל: אני האור אין סוף, אני הקדוש ברוך הוא, אני הכול מהכול.
אני ראשון ואני אחרון, אני מסדר אותך וילדתי אותך.
גיל: אני אדון העולם, מלך מלכי המלכים.
לא, בלי השטנצים האלו. הוא אומר למשה שיש על משה ועל כולם, על כל העולם, השגחה כללית והשגחה פרטית מוחלטת, אין עוד מלבדו.
גיל: אני אהיה בכל מקום.
נכון. ולפני שאתה רוצה מַשהו או לפני שאתה חושב על מַשהו, אני הבורא הוא מי שנותן לך לפני זה את הרצונות והמחשבות.
גיל: אני המקור לכל הדברים.
כמה ואיך שאתה תפעל גם בזה אני נמצא, ואני קובע איך תפעל. גם התוצאה שתצא לך מזה, גם בה אני נמצא, ואני יודע מראש כבר מה תעשה. אני בכול, מעל זמן, מעל מקום, מעל העבודה שלך, מעל החיים שלך, מהתחלה ועד הסוף, "אחור וקדם צרתני", מקדימה ומאחורה אני סוגר אותך. אין לך לאן לברוח, זה אני, השולט היחידי על כולם, כולל פרעה, כולל כולם. אלא בשביל מה אני צריך את כל זה? כדי שזה כלפיך יהיה מכוון, שעל ידי זה תגדל ותגיע להיות קרוב אלי, לא מנוהל על ידי, אלא להיות כמוני.
גיל: אז באיזשהו אופן הוא כן מרגיע את משה. הוא אומר לו, "אתה יכול ללכת לפרעה, יהיה בסדר, "אהיה אשר אהיה"".
הוא אומר שאין ברירה, זה כדי לגדול. הוא רוצה שמשה יגדל, שיתקן את כל עם ישראל שבתוכו, את כל התכונות האלו באדם.
גיל: משה צריך לחזור למצרים, לקליפת מצרים, שידענו שזה מצרים.
נכון. וזה מה שאמרתי לך פעם שעברה, לא קישרת את הדברים. אנחנו דיברנו על זה שכשאדם מתחיל ללמוד קבלה, אז כעבור כמה שבועות או חודשים הוא פתאום מגלה את הדבר הזה, כמו הסנה הבוער. אז הוא מתחיל להרגיש שיש כוח עליון שממלא אותו, שממלא את כל המציאות, כמו איזה שדה חם שמחזיק אותו מכל הצדדים והכיוונים.
גיל: האם הוא יכול לראות גם חוסרים של המקום הזה?
לא, הוא לא יכול עדיין להבדיל בזה שום דבר, מלבד שיֵש שליטה על כל המציאות שנקראת "העליון". מה העליון הזה, הבורא, אומר למשה, לאדם? "כל מה שיש בך נברא כדי שתתקדם. אל תפחד, אתה חייב ללכת עם זה, לפנות לכל התכונות שלך, לא לשכוח אותי, אני אהיה איתך ואנחנו ביחד ננצח". מה זה "אני איתך"? "אתה צריך כל הזמן ללכת בחיים בהכרה מלאה שאני איתך".
גיל: הוא אומר לו: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יהוה". שיחליט אם הוא אלוהים או אדוני, למה יש לו שני שמות?
אלו שתי צורות ההשגחה שיש עלינו, אדני ואלוהים.
גיל: אדוני ואלוהים, "אדוני" זה חסד ו"אלהים" זה דין?
כן. אז על ידי שני הכוחות האלו, כביכול חיובי ושלילי, הכוח העליון מנהל אותנו.
גיל: "ויאמר אלהים אני יהוה". הוא אומר לו "אל תדאג, אומנם אתה רואה את זה מצד הדין, אתה רואה שזה נהיה גרוע, אבל בעצם זה מצד אדוני, מצד החסד, מצד הרחמים".
נכון.
גיל: למרות שהכול רע, זה הכול לטובה, זה מה שהוא אומר לו?
וגם אם תתעמק, אז תראה בכל הרע הזה טוב. במידה שאתה משנה את עצמך מלהיות שייך לאגו שלך, אלא לראות את האגו כמנוף, להתעלות מעליו, אז מיד זה מתהפך. כמו שכל ההתהפכות במכות, מַים לדם, והפוך. הבורא גם אומר למשה על ידי איזה אמצעים משה יכול להגיד שהוא השליח שלו.
גיל: הוא נותן לו את המוט. יש שם את עניין המטה.
כן, ונחש.
גיל: משה מבקש סימנים, אין לו ביטחון עצמי לפני פרעה.
נקודה קטנה יש לנו כדי להגיע לרוחניות. תראה עד כמה העולם גדול ומאיים, תופס אותנו וממש אוכל אותנו וקורע לחתיכות, ויש לי רק קצת הרגשה פנימית שאני חייב בכל זאת מַשהו בחיים חוץ מכל הדבר הנורא הזה שיש לי. ותראה עד כמה משה, הנקודה הקטנה הזאת בי, צריכה לטרוח כדי להינצל, ואחר כך להוביל לכל ההתפתחות.
גיל: בוא נחזור רגע אחורה, למדתי ממך שבני ישראל משועבדים בארץ לא להם, "ארץ" זה מלשון "רצון".
רצון. "לא להם", זאת אומרת, רצון על מנת לקבל אגואיסטי, כלומר שבני ישראל היו כבר בדרגת "ואהבת לרעך כמוך", היו כולם בנתינה, באהבת הזולת.
גיל: איפה? לפני שהם הגיעו למצרים?
לפני שבני יעקב הגיעו למצרים.
גיל: הם היו בנתינה? בכל זאת הם זרקו את יוסף לבור.
לא, צריכים להבין, שתים עשר בנים זה סיפור גדול. זו כבר התפתחות לקראת מצרַים, אבל בכל זאת אלה בני יעקב, שבטים.
גיל: ומה שם קורה, כי אלוהים מצותת "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הויה לא נודעתי להם".
כן. כי "שדי" זה נקרא שְדַי, "האומר לעולמו די ולא אתפשט יותר". זאת אומרת, התגלות מוגבלת.
גיל: יש לה גבולות סגורים.
גבולות, כמו שיהיה לאבות, כי הם המרכבה העליונה, ואחר כך יש בנים. "אבות" זה נקרא "חכמה", "בינה", "דעת", ו"בנים" זה "חסד", "גבורה", "תפארת".
גיל: לאברהם יצחק ויעקב הייתה תובנה של אל שדי, של אל מוגבל?
לא הייתה מוגבלות, הייתה להם התגלות האלוקות רק בכלים דהשפעה שלהם, ולכן הם לא נכנסו למצרים, אלא רק יעקב עם בניו באופן מיוחד, ואחר כך יצאו ממצרים לקבור אותו, כמו שלמדנו.
גיל: ומשה זכה להתגלות של השם "הויה".
כן, זה כבר משהו אחר. "הויה" זאת אומרת התגלות ההנהגה על ידי רחמים, ואחר כך גם אלוהים מצטרף לקראת יציאת מצרים. זאת אומרת, אנחנו מדברים על אדם שהולך, ויותר ויותר מגלה את הבורא על ידי העבודה עם האגו שלו שנקרא "פרעה" ו"מצרים".
הוא כבר נמצא בפעולות פנימיות כאלו, שמתחיל לגלות בו את כל היוצרות – "מצרִים", "עם ישראל", "פרעה", "חיל פרעה", "משה", "אהרון", "יתרו" וכן הלאה. זאת אומרת, קיימות בו כל ההבחנות מכל מה שיש לנו בתורה, הכול קיים בפנימיות האדם.
גיל: משה ואהרון מגיעים לפרעה וכתוב "ויאמר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה ויהי לתנין". למה הם צריכים בכלל את הטריקים האלה, להפוך מקלות לתנינים?
ב"סצנה" כזאת הבורא רוצה להראות לאדם איך להשתמש באגו, איך להשתמש בכוחות, כלומר האגו הופך למטֵה או הופך לנחש.
גיל: תנין מסמל את ממלכת מצרים, עם היאור ששורץ תנינים.
נכון. כן. זאת אומרת, שאם אתה הולך עם ה"מטה", זה נקרא למעלה מהשכל, למעלה מהדעת הגשמית, לא שאתה צריך לזרוק את זה, אתה הולך לפתח את זה לדרגה יותר גבוהה, אז המטה בידך ואז אתה יכול ללכת. אבל אם אתה זורק אותו ארצה, זאת אומרת, אם אתה משתמש בהתעלות הרוחנית שלך לצורך הארץ, לצורך הרצון הגשמי שלך, מיד מה שהשגת הופך לנחש או תנין ואוכל אותך, ואז אתה מפסיד. אז תזהר כל פעם כשאתה הולך ברוחניות קדימה, להחזיק את המטה ביד, ולא את הנחש. ואם חזרת לנחַש, תפוס אותו בזנב.
גיל: לכן אהרון זורק את המטה, הוא נהפך לתנין, באים החרטומים, גם הם זורקים את המטות שלהם שנהפכים לתנינים, ואז התנין של אהרון בולע את התנין שלהם.
כן. יש לו יותר כוח, מפני שהוא בא מהרוחניות.
גיל: זה קצת כמו סרטי "הרי פוטר" הסצנה הזאת.
זה נכון, אם אנחנו לא מדברים על המצב בתוך האדם, כי האדם מתחיל להרגיש בכל החיים שלו איך הוא מתחיל לעבוד עם הכוחות הפנמיים שלו, "אני בעד רוחניות", "בעד התפתחות גשמית", "כאן יש עוד לחצים, מלחמות, משרדי ממשלה, בנקים, משפחה, איך אני מסתדר עם החיים שלי"? והכול בפנים, ומתוך זה האגו שלי כל הזמן רוצה עוד ועוד כל מיני דברים, ואז אני לא מודע לכך שהבורא כל הזמן מעורר בי את "פרעה" כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את ליבו".
ואני כל הזמן כביכול לומד, מתקדם בחוכמת הקבלה, אני מבין יותר ויותר "הויה", "אלוהים", איך הבורא סוגר את כל החיים שלי, ויחד עם זה, אני רואה שהאגו שלי גדל עוד יותר, מושך וקורע אותי לחתיכות. וההתקדמות הזאת היא דווקא זה על פני זה. לא יכול להיות ש"פרעה" לא יגדל, כי אם הוא לא יגדל, האדם לא יוכל לגדול. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".
ולכן כאן כל העיקרון של חוכמת הקבלה. הבורא ברא את האגו בצורה במידה ממש ההפוכה ממנו, באותו הגובה, באותה הקומה, כוח הטומאה וכוח הקדושה, הקליפה והקדושה, זה כנגד זה ברא אלוהים - בקומה שווה.
קודם כל מכאן אנחנו רואים שהבורא חַייב את פּרעה כדי לגדל את משה. הוא זורק אותו כביכול מול הפּרעה, מחזק את הפּרעה, אבל מראה למשה איך להתמודד. ומשה על ידי המכות האלו מגיע למצב שהוא לומד מה לעשות עם האגו שלו. ובעצם לכן לאחר כל המכות האלה הוא נעשה למוביל העם.
גיל: אז בעצם האירוע עם התנין והמטה, זה "פרומו" לעשרת המכות?
זו קבלת השיטה, באיזו צורה ללכת - תלך רק יחד עם המטה.
גיל: המטה כסמל לתובנה רוחנית אמיתית?
לתובנה רוחנית, על פני האגו.
גיל: ומה לגבי התנינים, הרי גם החרטומים לוקחים את המקלות שלהם שהופכים לתנינים.
כי עדיין עם ישראל נמצא במצרים. האדם בתוכו, נראה לו שכמו שמשיג רוחניות, הוא יכול להשיג את הכוחות הגשמיים שלו, ואז הוא מפוצל.
גיל: בהקבלה, נניח שיש מקובלים שקונים את התואר "מקובל" בכסף. זה דומה? אני מנסה לפשט את זה.
יכול להיות שאפשר לקנות דיפלומות, זה משהו אחר, אבל מה זה יַקנה לך בעולם הרוחני? כי אתה צריך ללמוד על בשרך איך לעבור את כל הדברים האלה כדי להפוך את כל האגו לדמות הבורא בך. לכן כדי לצאת מאהבה עצמית, אתה חייב לראות את כל האגו הזה מתגבר, פרעה שמתגלה, מכה אחר מכה מתגלה בך, אתה צריך לבדוק שבשום צורה אתה לא יכול להשתמש בו, וחייב לברוח.
גיל: אז האירוע עם המטה והתנין שקודם לעשרת המכות, זה בעצם מבטא איזה פער בין שתי השקפות עולם שונות.
נכון.
גיל: של חרטומי מצרַים, ושל משה ואהרון. אלה אומרים, התנינים שלנו, אנחנו יכולים ליצור אותם, ואלה אומרים, המטה, התובנה האלוהית, היא יוצרת הכול.
כן. ובעצם הם כמעט בתיקו, זה אוכל את זה, זאת אומרת, התנין של אהרון אוכל את התנינים שלהם, אבל זה לא חשוב, כי בעצם הכול נגמר בסימן שאלה.
גיל: כן, כמעט בשוויון, יש ניצחון בנקודות למטה של אהרון.
ואז פּרעה אומר, כן, אתה משוחרר, ובעוד רגע משה מרגיש שהוא שוב נמצא תחת השפעת פּרעה, ואין לו מה לעשות. וכך שוב האדם עולה ויורד, עולה ויורד בכל השלבים האלו שעדיין נקראים "גלות".
גיל: טוב, בשעה טובה, אמנם לא בשעה טובה לפרעה, אלא בשעה טובה לנו, לעשר המכות.
כן.
גיל: בפרשה הזאת, פרשת "וארא", יש שבע מתוך עשר המכות. אז קודם כל מה העניין הזה של "עשר מכות"? אמרת לי שאלה עשר מדרגות של התגלות.
עשר ספירות. כנגד כל ספירה, כנגד כל תכונה רוחנית שאנחנו צריכים לקנות, אנחנו צריכים לעבור הכנות איך להתמודד מול האגו שמיועד לאותה הספירה, לאותה המדרגה. ואם אנחנו עוברים על זה, זאת אומרת, רואים טוב ורע בהתגלות מצד האגו ומצד האור, זה כנגד זה, אז כשאנחנו עוברים את המכות האלה, זו בעצם ההכרה הפנימית שאני לא מסוגל יותר להישאר ברצון האגואיסטי שלי. ברמה הזאת, של כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.
בכל עשר הספירות האלו אני חייב לחתוך את עצמי מצד האגואיסטי שלהן, מצד השמאל, ואז אני יכול לברוח מהרצון לקבל בכללות. וכשאני אהיה מחוצה לו, למעלה ממנו, לא משועבד בתוכו או תחתיו, אז משם, מלמעלה ממנו, אני אוכל לאט לאט לקחת ממנו חלקים, להעלות אותם, ולתקן.
גיל: אוקיי, אז אנחנו במכה הראשונה, מכת דם.
קשַה.
גיל: כן, בפשט "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם". דגי היאור מתים, הסירחון שלהם מתפשט, יש דם אפילו בדודי שמש, בכיורים, ובקולה.
כן, נורא.
גיל: והמדרש אומר אפילו שאם היו שותפים באותו בניין, שכן מצרי, ושכן יהודי, למצרי בצינורות זרם דם, וליהודי היו מים.
כן, ממש.
גיל: מה קרה שם, מה זה ה"דם", מה הוא מסמל?
ה"דם" מסמל לנו את הגבורות. דם מסמל לנו דומם. "מים" זה מים חיים, שנותנים חיוּת, שאם אני יכול להשתמש עם הרצון לקבל שלי כדי להחיות אותו, ולהביא ממנו פריחה, אז אני מוסיף לאדמה, הרצון הדומם שלי המים, הופכים לצמיחה.
מה שאינו כן, אם אני לא רוצה לגדול בצורה רוחנית, אז אפילו אותם המים שנספגים בתוך הרצון לקבל בתוך האדמה, הופכים לדם, לדומם. זאת אומרת, הקרקע הזאת לא פורחת, היא לא מוציאה מעצמה שום תבואה רוחנית לאדם.
גיל: איזו ספירה זה מייצג, זו הראשונה מלמעלה או מלמטה?
זו הראשונה מלמעלה, נגיד.
גיל: יש לנו פה את עשר הספירות, אז ה"דם" הוא למעלה בכתר (ראה שרטוט)?
כן, בכתר, בתחילה. בעצם זה הרצון לקבל הקטן ביותר מבין המכות, הן הולכות לפי הרצון לקבל המתגבר. וככה זה, כי ככל שהמכות האלה, או הספירות לעומתן, באות ויורדות, לפי זה הרצון לקבל נגלה יותר ויותר גדול. עד שהוא נגלה בצורה כזאת שברור לאדם שאין לו מה לעשות רק לברוח ממנו. בדרגות הקודמות הוא עדיין מסכים.
לַמה משה לא יכול לברוח מפרעה קודם? פּרעה בכל זאת נראה עדיין בעיני היהודים, זאת אומרת, בעיני כל הכוחות האלה שהוא צריך להוציא ממצרים, לא רק בעיני נקודת משה שבאדם, שרוצה לברוח, הוא צריך להוציא גם עוד איזה חלק כדי לעבוד ברוחניות. אני צריך להיות קשור ברוחניות לא רק בנקודה אחת, וכל היתר אצלי טמון בגשמיות.
גיל: ממש לעבוד.
כן, כדי להכיר את העולם הרוחני אני צריך עוד תכונות מאלו שכבר יש לי, ואת זה אני רואה רק על ידי המכות. קודם אני רואה שהרצון לקבל בעצמו הוא פסול. זאת אומרת, הכוונות לעצמי. כלומר הרצון בעצמו לא פסול, רק כשאני רוצה להשתמש בו להנאת עצמי, זו הבעיה. אבל אם אני מנתק אותו מהכוונה לעצמי, אני יכול לקחת את כל מה שיש חוץ מהכוונות החוצה, ועם זה להמשיך להתפתח.
גיל: אז מה המכה השנייה, "מכת צפרדע"? אני רוצה לעבור איתך מכה מכה, שתגיד לי משפט, שניים, על כל מכה, כדי שנבין את ההדרגתיות של המכות.
אבל אני לא רוצה שאנשים יקבלו מזה כאילו ציורים גשמיים, במקום ציורים רוחניים.
גיל: אז מה הציור הרוחני של הצפרדע?
הציור הרוחני, שוב, הכי חשוב זה להבין את העיקרון, והעיקרון הוא פשוט. באדם מתגלים כל פעם כוחות אגו יותר ויותר גדולים, ובהתאם לזה הוא מרגיש מכות יותר ויותר גדולות. זה מה שאנחנו רואים היום בעולם, באדם שמתפתח, ומגיע על ידי זה לכך שהוא יותר ויותר מיואש מהחיים שלו. מצד אחד כאילו יש לו הכול, ובאמת במצרים היתה בפריחה שלא היתה בה אף פעם. אבל מצד שני הוא מרגיש יותר ריקנות, ויותר חוסר יכולת להישאר בזה.
הדרגות האלו עוברות על ההרגשה, ועל המחשבה, ועל התכלית, ועל היחס שלי לכל דבר ודבר בדרגות דומם, צומח, חי, ומדבר שבתוך האדם, בכל דרגות העביות, וזה מה שכל המכות מסמלות לנו.
גיל: אז בוא נעבור עליהן, זו סצנה מרשימה כל עשר המכות האלה, צפרדעים, כינים.
הצפרדעים, כן, הן ממלאות לך את כל המקומות במצרים.
גיל: הצפרדע, חוץ מזה שזו חיה מעצבנת יש לה קול כזה, היא אפילו חיה קצת קומית, אבל מה היא מסמלת?
את החי שבתוך המים, בעצם לא, היא מסמלת עד כמה האדם לא יכול להפטר מהכוח הרע שנמצא בו, וממלא אותו בכל המקומות.
גיל: וכינים?
כינים זו כבר בעיה יותר גדולה, זו כבר בעיה גופנית של האדם עצמו. הוא רואה עד כמה הגוף שלו קרוע על ידי השימוש באגו. הרצונות הגופניים שלו, וגופניים הם לא הגופים שלנו, אלא מה ששייך לתפקוד הרוחני של הגוף, כולם אכולים מתוך האגו שלו.
מדובר על התקשרות הכוונות על מנת לקבל לכל מיני רצונות שלנו בצורה כזאת, שאחרי כל הכוונות שלי הכי טובות כלפי אנשים, כלפי הקרובים, כלפי המשפחה, כלפי מי שלא יהיה, מה שלא יהיה, אני מגלה בדם, צפרדע, כינים, בכל המכות האלה, עד כמה אני בכל זאת מתחשב רק בי. זה בעצם כל התהליך.
גיל: לפי המקרא, הכינים זו מכה שקצת התחילה לשבור את החרטומים.
נכון.
גיל: מהצפרדע ומהדם הם לא התרגשו. מהכינים הם דווקא כן התרגשו ואמרו, "אצבע אלוהים היא".
אצבע אלוהים, כן.
גיל: למה?
כי כבר מדובר על מה ששייך לאדם עצמו, לדרגת האדם. אומנם בצורה החיצונית, לגוף שלו, לבהמה שבו, אבל כבר לדרגת האדם, לא לעולם החיצון.
גיל: זאת אומרת, כינים זה משהו שצמוד לאדם, לא מבחוץ.
כן. אנחנו צריכים להסביר כאן איך אנחנו תופסים את המציאות. לַמה המציאות שלנו מתחלקת ל"אני" ולגוף שלי וממה הוא נבנה בשכבות שלו, ואחר כך איך גם העולם החיצון נבנה בשכבות. ובמכות האלה של מצרים אנחנו רואים עד כמה הן יותר ויותר מצטמצמות ובאות כבר לפנימיות האדם.
גיל: אחרי כינים מגיע ערוב, שלפי הפירוש הרגיל אלו מין חיות טרף שמסתובבות, עקרבים, נחשים, נמרים. זה שוב מתרחק מהאדם, אלו חיות חיצוניות.
כן, אבל זה כמו במבנה, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, שזה לא רק בא מלמעלה למטה, אלא גם מהצד. לכן יש התרחקות, כמו אצל פרעה, מזה הוא לא מפחד, מזה הוא כן מפחד. מהמכה הקודמת הוא מפחד, מזאת כבר לא כל כך, וכן הלאה. כשיש הכרה ראשונה בדרגה יותר תחתונה של האגו, היא לא כל כך נוראה, אבל כשאתה מתעמק בה ורואה עד כמה היא כן עושה לך רע, אז אתה כבר מוותר עליה ולא מוכן להתמודד.
גיל: זה אגב משעשע בעיניי שכל פעם פרעה אומר למשה, "תלך, אני לא רוצה לראות אותך יותר".
לא, רק פעם אחת הוא אמר לו, "אל תבוא אלי יותר".
גיל: אבל משה אומר לו "לא אוסִף עוד ראות פניך", והוא יודע שהוא יבוא אליו עשר פעמים.
כן, אבל האדם בעצם לא מצפה לזה. מכות זה באמת תהליך מאוד מאוד מאוד קשה.
גיל: יש בי קצת רחמנות לפרעה, כי הוא חייל פשוט. אלוהים מכביד את ליבו והוא מקבל מכות על הראש.
אבל האדם מרגיש את זה. למה אין לך רחמנות על האדם? הוא מרגיש גם כמשה, גם כפרעה, גם ככל המצרִים, וגם ככל היהודים. אחרי הכול אנחנו מרגישים על עצמנו את כל הדרמה הזאת, ואנחנו משחקים אותה בכל הצורות האלו. את זה האדם עושה, והאדם נמצא בכל המקום הזה. גם כשאתה קורא, בורא, ה', אלוהים, גם את זה בעצם האדם מרגיש בתוכו, הוא מגלה את הכוח הזה, והוא נמצא כביכול במקומו.
יוצא, שאתה נמצא בסצנות האלו, בכל האנשים האלו, הצורות האלו, הכוחות הללו, אתה מגלה אותם בפנים בתוכך, ואתה חייב להתמודד עם כולם ולראות מה יוצא לך כסיכום מכל התהליך.
גיל: מה הם הדֵבֵר, השחין והברד שבתוכי?
חסד, גבורה, תפארת. אתה מתחיל לרדת לפי הרצון האגואיסטי, וכנגד הקליפה יש קדושה, ואז אתה מתעמק בהם יותר ויותר. כך נקראות צורת המכות האלו. גם לפי הגימטריות יש כאן חשבונות.
גיל: אבל מי החליט שדֵבֵר זה חסד, שחין זה גבורה, ברד זה תפארת? לי זה נשמע רחוק אחד מהשני.
זה רחוק, ודאי. אנחנו לא יכולים לפרש בצורה כזאת פשוטה. אלא המקובלים נתנו להם סימנים כאֵלו שוודאי אין שום קשר לחיות. למשל הצפרדע, מה אשמה הצפרדע או התנין. אלא אלו סימנים עליונים לכוחות העליונים, שבעולם שלנו נותנים כאלו תוצאות. אבל לחיות האלו אין לנו שום יחס שלילי, הן לא מסמלות לנו את האגו. בפנימיות שלנו הכוחות האלו כך נקראים.
גיל: למשל הארבה, אוכלים אותו, הוא כשר.
אוכלים אותו.
גיל: אכלת פעם ארבה?
לא.
גיל: גם אני לא.
(סוף השיחה)