תוכנית טלוויזיה 22.11.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה.
שיחה עם רב
מבצע "עמוד ענן"
heb_o_rav_2012-11-22_rawmaterial_sihot_mivtza-amud-anan
בנצי: שלום לכם, אתם איתנו בערוץ 66 עם תכנית מיוחדת, עם פאנל מיוחד, לרגל האירועים בדרום. אתם כבר יודעים שהפסקת האש נכנסה לתוקף, ועכשיו אנחנו רוצים לסכם את המצב ולדעת איך אנחנו ממשיכים קדימה. לשם כך יש לנו כאן את החברים בפאנל. הרב ד"ר מיכאל לייטמן, מיכל, רחלי ורואי, וכמובן שאנחנו נעזרים בכם הנמצאים באינטרנט, בעיקר במי שנמצא בדף הפייסבוק של אתר "הערבות" ו"ערבות הדדית". אתם מוזמנים להיכנס ולשאול שם את השאלות שלכם ואנחנו בשמחה נעלה אותם לכאן ונדון עליהן.
עכשיו כשאנחנו קוראים את הכותרות, אז יש המשפחות שנפגעו מהטילים, אם זה ברכוש או בנפש, וכל אחד נמצא באיזשהו חשבון נפש משלו, האם הפסקת האש היא טובה או רעה. זאת אומרת, כל אחד בעצם מלקק את הפצעים בעצמו, כאילו הוא לבד עכשיו נשאר עם מה שהיה.
אולי בזמן הלחימה הייתה תחושה כללית של אחדות מסוימת, שכולם הרגישו שיש איזה גורל משותף, אבל כשהמלחמה פסקה וההסכם נכנס לתוקף, כל אחד נשאר לבד עם עצמו. מישהו עושה טלפונים לרשויות אם הוא צריך עזרה ובקיצור, כל אחד נשאר לבד.
אז מה בעצם הועיל כל המהלך הזה, לאן אנחנו הולכים?
בפייסבוק, ב"ערבות הדדית" האנשים כבר מתייחסים לזה, אז בואו נשמע אותם.
רחלי: שמנו בדף שקופית עם ציטוט של בעל הסולם מעיתון "האומה", וכבר הרבה אנשים עשו לייקים ויש לזה קרוב למאה שֵיתופים (shares), שאנשים הכניסו אצלם בקיר.
בנצי: נציג את השקופית ואקריא את הציטוט שמתאר את המצב שלנו ועל זה נרצה לדבר.
"ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה."
נתייחס לקטע הקצר שקראנו.
רחלי: יש כבר הרבה תגובות. משתתף כותב לנו, "במשל האגוזים בעל הסולם אינו מתאר את התנאים הנדרשים לאיחוד, הוא מדגיש את היחלשות האיחוד. כי אם האיחוד נקבע על ידי כורח חיצוני, אם אויב חיצוני הוא הסיבה לאיחוד, אז האיחוד אינו איחוד כלל. הרגשת האיחוד השקרית בשעת מלחמה היא דוגמה טובה לכך. האיחוד בעם בשעת מלחמה אינו איחוד כלל. מלחמה היא סיבה חיצונית, והאיחוד דורש סיבה פנימית.
בנצי: אם בזמן מלחמה מה שאנחנו מרגישים זה לא איחוד, ולפני המלחמה אין בכלל איחוד, אז איפה האיחוד הזה, על איזה איחוד אנחנו בעצם מדברים? על מה כולם צועקים "איחוד, איחוד", או "חיבור", איפה זה נמצא?
אנחנו ודאי מתכוונים לאיחוד אחר, שלא מגיע על ידי אויב חיצוני, על ידי שונא חיצוני, אלא שאנחנו נגלה את האגו שלנו המפריד בינינו, שהוא האויב שלנו האמיתי הפנימי, ושכנגדו אנחנו צריכים להילחם. וכל הצורה החיצונית שאנחנו נתקלים בה, בשנאה מכל העולם וגם מהשכנים שלנו, היא רק העתקה של מה שקורה בינינו. כך בעצם היה משך כל ההיסטוריה, ואנחנו רואים את זה במיוחד מזמן המכבים.
בנצי: עוד מעט חנוכה.
כן, וזה באמת מאוד מורגש. כששם חזרו מהמלחמה, אז אותם המכבים הכריזו בעם, שעכשיו דווקא אנחנו חוזרים למלחמה, למלחמה האמיתית הפנימית ומה שהיה קודם זה פשוט פעולות שבעולם הזה קוראים להן "מלחמה", אבל זה לא אמיתי. לא זה מה שקובע מה יקרה איתנו, אלא את מה שיקרה איתנו, קובע החיבור הפנימי שלנו, האם אנחנו נמצאים בשלום בינינו, בשלמות בינינו, בהשלמה. ובהתאם לזה נקבע מה יהיה בכל יתר דרגות הטבע היותר חיצוניות, והן תוצאה ישירה ממה שקורה בינינו, אם יהיה פעם שלום אמת, שלמות, השלמה עם השכנים, ובכלל עם כל העולם.
בנצי: המכבים שציינת עכשיו, האיחוד בהם היה בגלל שהם יצאו להילחם יחד או שהיה בהם איחוד?
הם נלחמו עם המתייוונים, זאת אומרת, ביהודים שהלכו אחרי היוונים.
בנצי: גם עם התרבות, עם כל הצורות.
כן, ודאי, זו הייתה המלחמה, לא עם היוונים עצמם הם נלחמו. ואחרי שסיימו בהצלחה, שזה גם היה ממש מין נס, ולא נס פח השמן, שגם אותו צריכים לפרש מה זה אומר. אבל כשניצחו או שהמלחמה הפסיקה באיזו צורה, אז הם אמרו לעם שעכשיו אנחנו נכנסים למלחמה האמיתית.
בנצי: גם שם זה הייתה הפסקת אש?
עלינו להגיע להשלמה בינינו, לשלמות, לשלום בינינו, לאחד את העם, שלא יהיו מתייוונים. שכולם יהיו כאיש אחד בלב אחד, לאותו חוק הערבות שעליו אנחנו בעצם מדברים, ואין כאן שום דבר אחר, חוץ מלהיות מותאמים לטבע. אז אם נגיע לזה, אז באמת יהיה שלום, שלמות. ואם לא, אז ראינו שהם הצליחו להחזיק את זה כמה זמן ואחר כך נפלו מאהבת אחים לשנאת חינם.
בנצי: מדובר בשלום או בניצחון? אלה תמיד השאלות שמתעוררות.
ניצחון יכול להיות בינתיים זמני, שאני ניצחתי מישהו, או ההיפך.
בנצי: בכוח?
כן, בכוח החיצוני. וגם כאן, כשאנחנו יוצאים עכשיו מעזה, מכל המבצע הזה, אף אחד לא יודע מי ניצח. הם אומרים כך, אנחנו אומרים כך, ובעצם לא חשוב מי אומר ומה. זה לא יקבע מה שיקרה בעתיד, וגם לא יקבע כמה טילים יהיו מכל הצדדים ומה יהיה. אלא אנחנו צריכים להבין את כוחות הטבע, שהם מנהלים את כל התהליך שאנחנו עוברים ואת כל האנושות.
ואם אנחנו נגיע בינינו לשלמות, לשלום, להשלמה, כמתחברים, משלימים כל אחד את השני - נגיע לערבות, ובזה אנחנו מסלקים את כל כוחות הרע. זאת אומרת, שכוח הרע וכוח הטוב נמצאים באיזון. בעולם שלנו לא יכול להיות אחרת. העולם שלנו מורכב משני הכוחות. ובטבע זה כך, אבל הטבע זה הדומם, הצומח והחי, העולם שלנו.
בנצי: ננסה להגדיר שוב את האיחוד הזה שאנחנו אומרים שכרגע הוא חסר לנו, איפה הוא נמצא האיחוד הזה? איך אנחנו הולכים לקראתו?
בחברה הישראלית, בעם ישראל, בארץ ישראל, כאן. אם נגיע למצב שאנחנו נרגיש את כולנו מקושרים, מחוברים, ברצון הטוב, לא על ידי איום פנימי או חיצוני.
בנצי: לא צריכים להיות לזה איזה שהם תנאים?
התנאי הוא רק הרצון שלנו להגיע לשלמות. שלמות זו ההשלמה. כשכל הכוחות הרעים שמתגלים בדרך כלל בעם ישראל במאבקים הפנימיים, במעמד זה מול זה, בהתנהגויות, במפלגות, בכל מה שיש. אם את זה נוכל לאזן עם היחס הטוב שלנו, שאנחנו בונים אותו, בהבנה, בהכרה, במאמץ הפנימי, כשאנחנו מחנכים את עצמנו, ובונים כלי תקשורת שיעודדו אותנו, שיפיצו בינינו את שיטת התיקון, שיטת החיבור שנקראת "ערבות הדדית", שנקראת "החינוך האינטגרלי", כדי שנהיה מחוברים יחד. אם נצליח לעשות זאת, אז בזה אנחנו מוסיפים לכל כוח הרע שלנו את כוח הטוב ואז מגיעים להשלמה, למצב שהמערכת שנקראת "עם ישראל", תמצא באיזון, ובצורה כזאת נוכל להתקדם. בכל פעם נצטרך לשמור על זה, ובכל פעם נצטרך לשדרג אותה, כי בכל פעם האגו שלנו וכל מיני מקרים, משתנים.
אבל אם אנחנו נכנס לטיפול בערבות בינינו, ונהיה בשלמות, נוכל לבדוק ולראות תוך זמן קצר, תוך כמה שבועות, עד כמה שכל האויבים והשונאים שלנו מבחוץ מתחילים להירגע. אנחנו שולטים בהם דרך המצב הפנימי שבחברה שלנו.
רואי: מה כל כך מיוחד בחברה הישראלית, פה בארץ ישראל, במדינת ישראל, שעל ידי זה שהם כאילו לוקחים על עצמם את אותה שיטת חינוך אינטגרלי או ערבות הדדית, הם יוצרים איזון כזה מסביבם, איך זה קורה?
זה החלק הפנימי של הטבע. זה אותו החלק שהתנתק פעם מכל האנושות, עוד בזמנו של אברהם, שעשה ביניהם ברית, חיבור, "ואהבת לרעך כמוך", "אהבת אחים", "כאיש אחד בלב אחד", מעל הפלגים, מעל השנאה, מעל האגו הטבעי שבכל אדם ואדם, ועבד על זה במשך הרבה זמן, עד חורבן בית המקדש. כל עוד הצליחו להחזיק ביניהם חיבור הם היו קיימים כעם. היום אנחנו שוב נמצאים באותו מצב, שיש לנו אפשרות לעשות זאת, חזרנו למקום שלנו, אנחנו לא נמצאים כאן תחת שליטה זרה, רק על ידי הכוחות שלנו, שכל הזמן נמצאים ועובדים ממש בהתנגשות.
רחלי: כוחות של מי?
הכוחות הפנימיים הרעים שלנו, הטבע, האגו שלנו, "יצר האדם רע מנעוריו". ולכן כך אנחנו צריכים לעבוד על זה שוב. זה התנאי שאנחנו קיימים. אם אנחנו לא מסוגלים, או לא עובדים בכלל על זה, אז באים הכוחות החיצוניים בהתאם לזה. כי הכוחות החיצוניים האלה זה העתקה מהמצב הפנימי שלנו, והם לוחצים עלינו ובעצם עוזרים לנו בסופו של דבר לחזור לחיבור.
רואי: אז החברה הישראלית נמצאת במצב של מלחמה בין עצמה והיא בכלל לא מודעת אליה.
לא מודעת.
רואי: אז איך הם בונים בעצמם את המודעות הזאת, שאם הם היו מגיעים לאיזשהו הסדר ביניהם, הכל היה בסדר, הכל היה מאוזן וטוב.
נכון.
רואי: אז איך הם עושים את השלב הזה, לפחות כדי להיות מודעים?
זה על ידי הפצת הכוח הפנימי של העם. על ידי הפצה, זה מה שאנחנו עושים.
רואי: מה זה הכוח הפנימי של העם הזה?
הכוח הפנימי של העם זה כוח האיחוד שמחזיק אותו כעם. אם כל העמים האחרים מחזיקים ביניהם, ואף אחד לא מערער שיש להם זכות קיום במקום שלהם ובכלל כעם, לגבינו זה כל הזמן נמצא בספק, מפני שאנחנו קיימים בכוח העל טבעי, בכוח שהוא נגד הטבע. כוח החיבור הוא נגד הטבע, ואנחנו צריכים לעבוד עליו, צריכים לפתח אותו בינינו מעל האגו, "על כל פשעים תכסה אהבה". בפנים זה פשעים ומבחוץ אנחנו מכסים את זה במטרייה, בשמיכה כזאת של אהבה. אם אנחנו נוכל לעשות זאת, אז אנחנו קיימים כעם, אז אנחנו נקראים "עם". עם ישראל קיים רק בתנאי של ערבות הדדית.
רואי: אז יש פה עוד "תרגיל" שהטבע עשה לנו, שהוא דחף לנו את האגו הזה.
כן. את זה הוא דחף בכל אחד ובנו במיוחד, לכן אנחנו נקראים "עם קשה עורף".
רואי: ורק אנחנו צריכים להתגבר עליו, בסופו של דבר?
רק אנחנו.
רואי: וזה ייצור איזון אצל כולם.
זה ייצור איזון בנו ובכל העולם. ולכן כל העולם עוין כלפינו ולוחץ עלינו. זה שבינתיים יש כוחות כאילו חיוביים וטובים שעוזרים לנו ואומרים שיש לנו זכות קיום, זה רק בינתיים. באיזון הכוחות האלה אנחנו בסך הכל מתקיימים כדי לאפשר לנו זמן להבין מה הייעוד שלנו.
רואי: כל המהלך שהיה במלחמה הזאת, האם זה עורר בעם הכרה מסוימת כלפי השלב הזה שצריכים לעשות?
וודאי שייסורים מרככים את הבשר, מרככים את לב האדם, והאדם מוכן יותר לשמוע. עד כמה שהאדם מרגיש יותר את הפחד, האיום, הוא מוכן יותר לשמוע, כי הוא מתחיל לראות שהמצב שלו הוא מצב אנוש, שאין לו פיתרון. שבכל המבצעים האלו אנחנו מפעם לפעם נמצאים בצורה יותר גרועה, ואין כאן שום רווח. אנחנו לא יכולים לנצח, הידיים שלנו ממש כבולות ואין עתיד. בעצם אם אנחנו מסתכלים בצורה רציונאלית על מה שקורה ויקרה, אז אין עתיד, ואין על מי לסמוך מבחוץ. יש פחות ופחות אנשים ומדינות, שאתה יכול לציין לעצמך, לתאר לעצמך שיתנו לך כתף. אנחנו מדינה מיוחדת בזה, היחידה שממש נמצאת בבידוד, בריחוק מכולם, וכך זה לא יכול להמשך הרבה זמן. במצב כזה אי אפשר להמשיך.
רחלי: יש פה שאלה של ממשתתפת בדיון, שמרגישה שצריכה להתרחש ממש שבירה פנימית בכל אחד, כדי שנבין שזה לא צה"ל, לא מטוסים, לא פצצת אטום, לא איראן ולא כלום. ששום דבר לא יפתור את הבעיה. איך עושים את זה?
אנחנו חייבים לשמוע יותר ויותר על הפעולה היחידה שיכולה להציל אותנו, ולתאר לעצמנו שבאמת אנחנו נמצאים בבועה שקרית, שיש לנו את צה"ל, יש לנו כוח, יש לנו עוד זמן, ובכלל יש אילו כוחות עליונים שעוזרים לנו. אין כוח עליון שעוזר, יש חוקי הטבע. הא-לוהים בגימטרייה זה הטבע. זאת אומרת, שכשאנחנו מדברים על טבע או על א-לוהים זה אותו הדבר.
ולכן צריכים להבין שיש כאן כוחות שאנחנו יכולים לאזן אותם, ואנחנו היחידים, העם היחיד מכל העמים שיכול לאזן את הכוחות האלה, רק אנחנו. ולכן כולם אומרים שאנחנו אשמים בכל המצב שקיים בעולם, וזה עוד יבוא אלינו כגל הבא. כולם לוחצים עלינו מפני שבינתיים אנחנו באמת הגורם הרע וחייבים להגיע למצב שאנחנו נהיה הגורם הטוב.
מיכל: היה דיון מאוד מעניין ברשת, על כך שכל המלחמה שהייתה, זה היה למעשה מלחמה תודעתית, ואנחנו כבר לא באמת נלחמים אחד עם השני. החמאס מההתחלה אמר "אנחנו מנצחים", לא משנה מה יקרה, ואנחנו אמרנו "אנחנו מפסידים", הצגנו את הרקטות, הצגנו את הפצועים, כלומר יצרנו איזה תהליך שיווקי כזה, שמצד אחד הוא אומר "אני מנצח" ואז הוא מנצח, כי ברגע שאתה אומר "אני מנצח", ניצחתי. זאת אומרת, איך שאתה שם את עצמך, זה מי שתהיה למעשה.
ומתוך הדיון הזה עלתה המחשבה, שאם המלחמה היא רק מלחמה תודעתית, איך אנחנו מביאים למצב תודעתי שהניצחון היחיד במלחמה הזאת זה השלום בינינו. איך אנחנו מייצרים תודעה כזאת בכלל?
בי נינו, בין מי?
מיכל: בינינו, בתוך העם. ואם כל המלחמות כיום הופכות להיות מלחמות תודעתיות בגלל הרשת, בגלל שאתה לא באמת צריך להילחם, בגלל שנורא קל לנצח, להוריד את השאלטר, להרים את השאלטר. אז איך אנחנו מייצרים תודעה שהניצחון היחיד במלחמה זה השלום בינינו?
צריכים פשוט לפרסם את זה יותר ויותר, ללבן את העניין ולראות את הדברים בצורה אמיתית, גם אם אני לא יכול לראות את זה בצורה הגשמית. ובכלל האם היחסים בינינו נראים לעין? אנחנו יכולים לנסות להראות עד כמה היחסים שלנו פועלים על כל המצב הכללי.
מאיפה אנחנו לוקחים את כל החוקים? מספרת הבדיחה שכאשר נפל תפוח על הראש, גילינו את חוק המשיכה, וכשקיבלנו מכה מאיזה מקום חשמלי בטבע, גילינו שיש חשמל, וכששפשפנו זכוכית על פרווה גילינו את החשמל הסטטי.
זאת אומרת, שהכל נלמד מתוך הניסיון. ובמקרה זה, בחברה האנושית אין לנו הרבה ניסיון. הפסיכולוגיה שלנו קיימת סך הכל כשלושים ארבעים שנה ועכשיו היא כבר מזמן נמצאת במשבר, במבוי סתום. ועל החברה האנושית אין לנו בכלל מדע, הכל זה ניסיון.
כמו שאנחנו מנסים כל פעם כל מיני דברים, גם פוליטיקה, וגם בכל דבר ששייך לדרגת האדם. לא על דרגת הבהמה, ולא על החוקים השייכים לדומם, צומח וחי, אלא על דרגת האדם, מעל דרגת החי. כי לי יש מודעות, לי יש מוח, שכל, לי יש מערכות שהן לא קשורות לגוף שלי.
אז בדרגה הזאת אני תמיד נמצא רק מתוך הניסיון שמתפתח, ואנחנו צריכים לכן כך להתייחס גם למה שחוק הערבות אומר. חוץ מזה, יש לנו דוגמאות מהדרגות היותר פנימיות, מהדרגות היותר נמוכות. כי אנחנו רואים שבדרגת הדומם, הצומח והחי, שם יש השלמה בין הכוח השלילי לכוח החיובי, אחרת החומר לא יכול להיות קיים. כוח ספיגה ופליטה, כוחות לחץ וְואקום, כוחות חום וקור, פלוס ומינוס, הכל מגיע בהשלמה.
בחברה האנושית שלנו אין השלמה, ולכן כל העולם סובל, כי כולנו משתמשים רק בכוח האגו שלנו, כמה שיותר ויותר לעבוד ורק לקבל, לקבל ולקבל. וכך כל אחד כלפי האחרים, רוצה להשתמש בכולם.
מיכל: אמרת קודם שאת כל החוקים גילינו על הבשר. הגילוי הזה הוא גילוי תודעתי, או שהוא גילוי שחייב לבוא על הבשר?
בחברה האנושית אנחנו מגלים חוקים רק מתוך הסבל.
מיכל: כלומר אנחנו חייבים להגיע לערבות מתוך הסבל?
יש בנו את זה, והבעיה היא שכל יתר החוקים שאנחנו מגלים, אנחנו מיד יודעים איך להשתמש בהם נכון, כי הם הולכים יחד עם האגו שלנו, וכאן זה נגד האגו הפרטי. כאן צריכה להיות מודעות יותר עליונה, מודעות כללית, פנימית שלנו, של כל העם. בואו נתחיל לחשוב שטוב להיות מחוברים, טוב להיות מאוחדים.
עכשיו השאלה, איך עושים זאת? אז על זה יש לנו דברים ברורים, שזה על ידי השפעת הסביבה על כל אדם.
רחלי: אפשר לחזור צעד אחד קודם. דיברת שאנחנו מקבלים דוגמאות מכל מיני רמות. ומשתתפת בדיון שואלת אם אפשר לקבל דוגמה פרקטית למעשה של איחוד?
כמו שדיברנו על הבשר.
אין לנו דוגמה פרקטית של איחוד חוץ מהאיחוד האגואיסטי, שזה בצבא, בכל מיני יחידות קומנדו, בכל מיני מקומות עבודה ואולי פה ושם בין בני זוג וכדומה. אבל זו איחוד אגואיסטי. איחוד למען שאנחנו כולנו נתקיים, מצב שאני לא רואה בי מיד את הרווח, אלא רואה רווח חברתי, בזה אין לנו דוגמה. מקום שבו אנחנו בצורה כזאת מחוברים כמעט ואין.
רחלי: המשתתפת שואלת, אם אין בעולם שלנו דוגמה פרקטית של איחוד, אז איך אפשר ללמוד?
בנצי: זו השאלה שהתחלנו איתה, איפה למעשה אפשר למצוא את האיחוד הזה, איפה הוא קיים?
רחלי: לומדים מדוגמה. בן אדם צריך איזשהו רֶפְרֵנְס.
זה נכון, את הדוגמה אנחנו צריכים לייצר בעצמנו. ואנחנו בונים דוגמאות כאלה לאט לאט על ידי החינוך האינטגרלי, בסביבה, בחברה, על ידי השפעת הסביבה, על ידי הדוגמאות שאנחנו מייצרים, על ידי כל מיני משחקים, כל מיני חיבורים בסדנאות, באירועים שונים ועל ידי כלי התקשורת שעוזרים לנו, כשבכל פעם מביאים לנו עוד ועוד דוגמאות של החיבור. יש לנו בזה הרבה חומר, יש ממש שיטה שלמה בדוקה ומדויקת. רק אי אפשר לראות את זה מבחוץ. אפילו מי שלא חי בקיבוץ, לא יודע מה זה בדיוק, הוא צריך להתכלל, הוא צריך להיות שם.
בנצי: צריך לחוות את זה.
כן בטח. זו חוויה, זה לא פשוט. ואז הוא מתחיל להרגיש עד כמה שהביטחון שלו, הדאגות שלו, המחשבות שלו על עצמו, על האחרים, זה משהו אחר לגמרי. לכן לאט לאט אנחנו צריכים להיכנס לזה, אבל זה צריך להיות בהסכמה, בקונצנזוס הכללי של כל העם או לפחות בחלקים ניכרים שלו.
בנצי: זאת אומרת, צריך להציב מטרה שכולם הולכים על זה.
כן. אחרת אנחנו לא נצא מהמצב הזה.
בנצי: בהתגייסות כללית.
וזה יגרור אותנו למצבים הרבה יותר גרועים.
רחלי: שאלה מהאינטרנט, אם בטבע שלנו טבועים שנאה וזלזול וניצול, איך בדיוק נגיע לערבות הדדית ולקשר יפה? אני אתחיל לאהוב במקום לשנוא?
על ידי זה שאנחנו נשקר אחד לשני ולעצמנו בזה שאנחנו אוהבים, בזה שאנחנו מתייחסים יפה, ו"ההרגל נעשה טבע שני", אני אראה את זה מאחרים, וזה ישפיע עלי, זה יחייב אותי וכך אני אעשה, וגם בזה שאני מחייב את האחרים. ולכן זה נקרא "ערבות הדדית", כך אנחנו ערבים זה לזה. בכך שכל אחד מעלה את האחרים על ידי דוגמה יפה, בהסכמה, אנחנו עושים את הדוגמה היפה.
כמו שאנחנו אומרים לילדים, מה אנחנו דורשים מהם? הרי אצלם זה בכלל הכול פרוע. איך אנחנו אומרים לילדים? תהיו ילדים טובים, תשחקו יפה, תוותר לו והוא יוותר לך וכולי. למה אנחנו רוצים לכפות עליהם את הערבות ההדדית, ההתחייבות להיות יפים וטובים? על עצמנו אנחנו לא יכולים?
מיכל: כדי שיהיה להם טוב. כי אם אתה לא מתייחס יפה ואתה גדל לתוך חברה, אז קוטלים אותך כילד. כהורה וגם כילד, אתה מחנך אותו, למוסר הזה, כדי שיהיה לו טוב, אתה לא באמת רוצה שיהיה בערבות הדדית. לא זה המקום של ההורה.
בנצי: כדי שזה לא יתנקם בו בחזרה.
מיכל: כן, אתה שומר עליו.
אז למה אנחנו לא רוצים את זה? כי זה נגד האגו שלנו, נגד הטבע שלנו. אז צריכים להבין, נכון, זה נגד הטבע שלנו ואנחנו צריכים להשלים את הטבע שלנו בכוח הטוב. ואם לא, אז אנחנו נראה את ההעתקה מהיחסים בינינו, מבחוץ.
מיכל: התחלת לענות, שאנחנו צריכים כאילו לשחק את המצב הזה.
רחלי: לשקר.
מיכל: לשקר.
נכון, אמרתי בגלוי.
מיכל: לדוגמה, אני גדלתי כישראלית מאוד, ואחד הדברים שגדלתי עליהם זה הדוּגריות של הישראלים.
מה זה דוגריות?
מיכל: דוגריות זה להגיד את האמת בפנים.
אני מבין. מה זאת אומרת, זה כל מה שיש לי בפנים, כל הזבל, אני שופכת על השולחן, תראו עד כמה אני מיוחדת.
רחלי: אמיתית.
מיכל: אבל רגע, מהמקום הזה "האמיתית".
זה נקרא אמיתית.
מיכל: אבל איפה ההבחנה הדקה שאנחנו גדלנו להיות אמיתיים לבין זה שאתה אומר "תשקר"? כלומר תהיה צבוע למצב שבו אתה נמצא.
אני לא צבוע.
מיכל: למה, מה ההבדל?
לא. אני יודע מה הטבע שלי, ברוך השם למדתי את זה במשך עשרים שנה, אני יודע מה הטבע שלי, שאני רע ואני רוצה לנצל את כולם ואני רוצה להשפיל את כולם ואני רוצה להיות, הכי, בכל דבר, גם את וגם הוא וכולם. אנחנו מכירים את הטבע שלנו, אנחנו אנשים מבוגרים, אנחנו בוגרים בשכל או לא? הילדים הקטנים, מה שיש להם הם שופכים החוצה, זה נקרא "דוגריות ישראלית". אני מצטער שאני מעביר ביקורת כזו, אבל כך גם מתייחסים אלינו.
מיכל: נכון.
כשאנחנו מבינים שאנחנו כאלה, כבר עברנו את הזמנים האלה, היה כבר מספיק, ראינו את זה לפני שלושים ארבעים שנה מכל "התיאטראות" עד כמה, דווקא עודדו את האנשים להיות זרוקים ומצפצפים על כולם. הגיע זמן אחר. אנחנו נמצאים במצב אחר. בואו נעשה קצת חשבון נפש, בואו נראה במה אנחנו תלויים.
רחלי: שאלה מהאינטרנט, איך להסביר את זה לישראלים שלא אוהבים להרגיש פריירים, שויתור אחד לשני לא עושה אותם פריירים?
למה פריירים? לא. אני בכוונה, בכוח, מבין שאני עושה את זה כמו חיל בשדה הקרב. איך אנחנו מדברים ברדיו על החיילים? איך אנחנו מתייחסים אליהם בזמן המלחמה? בצורה אגואיסטית, שלחנו אותם שיגנו עלינו. למה שלא ארגיש את עצמי חיל בזמן שאני נמצא בכבישים, בכל מיני מקומות, דווקא נגד הרע שבי, אני כל רגע ורגע נמצא במלחמה ובזה אני אפילו זוכה לאהדת הציבור, שמכבדים אותי.
בנצי: מה זה ייתן?
מה זה ייתן? ייתן לי כוחות להיות טוב לאחרים. בואו נתחיל מזה, ונראה איך שהכול מסביב נרגע. נראה את זה בצורה ישירה. אם אנחנו נהיה טובים, כל יתר העמים יהיו טובים, לכל יתר העולם יהיה טוב. כך אנחנו נרפא את כל המשבר הגדול שיש.
רחלי: איך אנחנו יכולים להתחיל לעשות את זה?
ניתן דוגמה טובה לילדים שלנו. תראה איך שהם גדלים, תראה מה קורה בבתי ספר. בתי הספר הם כמו בתי סוהר, כמו מחנה עבודה, אני לא יודע מה הולך שם, ולנו לא אכפת.
רועי: אני רוצה לשאול על המצב הזה שעכשיו קורה בעם. למשל הבוקר יצא לי לפגוש עמית בעבודה והוא מתוסכל מאוד, ממש הרגשתי דרכו סבל וכאב, מזה שיש הפסקת אש. כאילו לקחו לו את כל החיים. איך הם הפסיקו, הוא היה תסכול ענק. אתה מסתכל עליו וזה לא רק הוא, זה קורה אצל כולם.
מה אתה היית מרוויח בכך שהיית ממשיך? האם לא היה ידוע מראש שכל המבצע הזה היה רק כדי להפסיק לזמן מה את הקסאמים? ומה קיבלת במקום זה? ומה אתה תקבל מחר? עוד יותר גרוע.
רועי: גם אם זה ידוע מראש.
בכמה זה עלה לך? עכשיו אתה תקבל את החשבון. עכשיו יבוא לך החשבון, אתה תשלם על זה ביוקר. זה מה שיישאר לך מכל המלחמה.
רועי: אבל בפנים אני מרגיש שהפסדתי. אני מרגיש רע, נורא.
נכון. יפה.
רועי: אז מתוך המקום הזה איך אני ממנף אותו?
את מי?
רועי: את המקום הזה, את ההרגשה הרעה הזאת שנמצאת בי.
לא צריך.
רועי: לפחות איך אני עושה איזה חשבון נפש נכון?
זה נכון. להישאר כמה שיותר ולדבר על ההרגשה הרעה הזאת ולא לתת לה לברוח, כי היא זאת שיכולה לכוון אותי לפתרון.
רועי: מה זה לדבר על ההרגשה הרעה?
בנצי: לטמון את הראש בחול.
כן, כמו ילדים קטנים שלא זוכרים. נותנים לו מכות ואומרים לו, אין ברירה. לרגע אחד הוא כאילו משתפר, כאילו, בעוד רגע הוא שוכח. כאילו, שהוא לא אשם שהוא שוכח. ובאמת לא אשם. אם הוא שוכח אז אנחנו מה, נותנים לו עוד מכות? לא. זה נקרא שאנחנו צריכים לעמוד מעליו וכל הזמן להזכיר לו וללמד אותו, דרך כל מיני מקרים עד שזה ייקלט בו, עד שזה נבנה בו כמערכת פנימית שהוא בודק את עצמו, שהוא מבין במו עיניו את המצב. אחרת אתה סתם נלחם, כי אין בעתיד פתרון ריאלי בכלל. אתה מבין שאתה נמצא במצב שהוא לא פתיר.
רק אם אתה באמת משתמש בכוח הפנימי שיש בחברה הישראלית במיוחד כלפי כל העולם, יש לך פתרון. כל אומה אחרת אין לה פתרון במצב כזה. כי אין לה רשימות, אין לה גנים מהעבר, והיא לא הייתה מיוסדת על תנאי הערבות.
רועי: אז אותו עמית, אני בטוח שירצה לעשות את מה שעכשיו ציינת, והוא ירצה לעשות את חשבון הנפש הזה. אבל הוא לא צריך למחוק את ההרגשה הזאת שבשבילו היא נוראית, הוא לא רוצה להמשיך להיות בה.
זה אי אפשר, אם הוא אדם בוגר. אם אני חולה במשהו, אני לא רוצה עכשיו לשכוח את המחלה. אם אין ברירה וכבר זהו, אז מה שיהיה יהיה. אבל אם אני יכול לרפא אותה, אז אני צריך כל הזמן להרגיש אותה, שזה יעזור לי, כל הזמן להיות נגדה, לדאוג לריפוי.
רועי: אז מה זה שאני שומר על המחלה הזאת שעכשיו התגלתה לי?
אני פשוט מסתכל על זה בעיניים ריאליות.
רועי: אני מסתכל עליו, זאת המחלה, איך אני מרפא אותו?
על ידי ערבות הדדית בחברה.
רחלי: איך מביאים לכולם זה, כי אמרת שצריכה להיות השפעה אחד על השני.
עד כמה שאנחנו מצליחים לעורר את העם לזה, לאט לאט זה יתקיים. אם לא, נצטרך לעשות עוד מבצע ועוד מבצע, עד שכן נצליח.
מיכל: זה כאילו חובת ההוכחה. כדי שבן אדם ירגיש את הערבות ההדדית הוא חייב להיקלע למצב של סכנה או מצב שיוכל לתמוך הדדית, כדי להרגיש את זה. אתה מעורר את הערבות ההדדית, אבל כדי שיחווה את זה על הבשר, חייבת להיות תופעה מנגד.
שלילית?
מיכל: כן.
לא. זה כמו עם הילדים, שילמד ממה שיש לפניו. איך מלמדים אותו? אם הוא ילד טוב, חכם, הוא לומד רק מהסברה, אם לא, אז צריכים לתת לו מכות. איך אנחנו מתייחסים לחינוך ילדים, לא כך? או שמענישים אותו, לא מכות, זה תמיד מקל וגזר. זה ברור, בלי שני כוחות אנחנו לא יכולים לאזן את המצב, בשום דבר.
מיכל: אבל מתי אתה מגלה את זה, בגבול. כלומר מה זה ילד, ילד זה בדיקת גבולות. רק בגבול הוא מגלה, בפרשת דרכים, מה הוא רוצה לבחור, להקשיב לאימא או לחצות את הגבול ולקבל על הראש.
וילד חכם הולך לפי הקו האמצעי. הוא יודע שהוא צריך את הכוח הרע שיהיה לידו, וגם את הכוח הטוב. ואז הוא יודע איך לכוון את עצמו ישר. ושני הכוחות האלה מובילים אותו להצלחה.
מיכל: אתמול נקלעתי לסיטואציה. לפני יומיים נפל טיל בראשון, חמישים מטר מהבית של אחותי. ממש נכנס לשכנים לתוך הבית. אתמול אחותי שולחת לי SMS שהיא תקועה בתוך בית הספר בגלל שהיה חשד לפיגוע חבלני באוטובוס. יום אחרי יום בסיטואציות קיומיות, פחד הישרדותי, ואנחנו חיים את המקום הזה של החיבור. זה כמובן הפתרון, ואין מילים. אבל כשאתה כבר נוגע בבן אדם שבאמת מגיע למקום הישרדותי ואתה צריך לתת את התרופה הזאת ולהסביר לו שהכול מטרתי, שזה לא באמת אמיתי, אתה לא מסוגל להגיד את זה.
כי כל העולם שלו נבנה מתן וקח האגואיסטי. כל העולם שלנו, כל ההסתכלות שלנו על העולם, זה איך אני מרוויח, איך אני מקבל. קודם לתת למישהו, אני מוכן לשלם ומיד לקבל, או בעוד שנה. אני משקיע, אני צריך לראות את זה, וכאן את הדברים האלה לא רואים מיד באגו שלנו.
בנצי: את מה לא רואים?
את הרווח מהחיבור. אבל אנחנו צריכים לראות איך שאנחנו מסתדרים עם הילדים, בקבוצות קומנדו, בכל מיני מקרים כאלה. מאין ברירה זה מה שעוזר לנו. חוץ מזה, יש כאן בעיה עם הטבע הכללי. אנחנו נמצאים בטבע הכללי, ואנחנו לא מאוזנים. עכשיו אנחנו מגיעים למשבר כללי. מאיפה נובע המשבר הזה? האדם שעל פני כדור הארץ לא מאוזן עם הטבע. הוא לוקח והורס אותו, וגם את החברה האנושית עצמה ואת עצמו ואת הכול.
בנצי: אבל בזה ישראל לא שונה מכל מדינה אחרת.
נכון. אתה מדבר על הוכחות. מה חסר לנו? חסר לנו כוח חיובי שיאזן את היחס הכללי שלנו וזה יגיע רק על ידי שכנוע עצמי, ועל ידי חינוך עצמי. האנושות חייבת לעשות כך , להבין שאין לה ברירה. היא צריכה לגדול בכוח חיובי.
מיכל: יש פער מסוים. שמצד אחד אומרים שבמקום שקצת כואב לאדם, הוא פתוח להקשיב, הרגש נפתח, במקום הזה הוא רוצה לשמוע, שיש תרופה, במקום של הביחד.
כן.
מיכל: אבל כשהוא נמצא במצב הזה, הדבר האחרון שהוא מסוגל לשמוע, זה שתבוא ותגיד לו, אם נהיה ביחד בערבות הדדית או בחיבור, זה לא יקרה. יש פער עצום, התמודדותי, עם זה שנורא קל לדבר אל האדם דווקא לא במצב של פחד.
במצב שאין פחד אין עם מי לדבר, כי אנחנו בהמות. אנחנו בעלי חיים. אם אני מנוהל על ידי כוח האגו שלי בלבד, אז אני לא שומע שום דבר שדורשים ממני. אני חייב להיות בצרה כדי לשמוע משהו. הפחד, בעצם, מחייב אותי לשמוע.
מיכל: במעשה החוויה היא הפוכה.
בנצי: מיכל אומרת שקרה לה אותו דבר עם אחותה. אז היא זו לא היא, כאילו לא הרגישה שהיא יכולה לדבר אליה. מישהו בכלל היה שומע את מה שהיא הייתה מוציאה מהפה למרות שהיא עברה איזו חוויה?
מיכל: יום לפני זה ניסיתי. נניח שנפל טיל לידה, אז אמרתי לה שזה מביא אותנו לאיזו הבנה מסוימת, כאילו איזו קריאת התעוררות. אמרתי "כנסי לערוץ", לא יכולתי לומר יותר מזה. יום אחרי זה סוגרים אותה בבית ספר כי יש מטען חבלה שמסתובב בתל-אביב וזהו, נעתקות המילים. אתה לא יכול לבוא לבן אדם במצב של פחד הישרדותי ולהגיד לו "הפיתרון זה בחיבור". זה פשוט פער עצום בין מה שאנחנו חושבים שאפשר לגשת לבן אדם במצב הישרדותי למה שנמצא בשטח.
באותו רגע זה תלוי עד כמה אדם נמצא בלחצים, הוא לא שומע שום דבר, אז הוא מקבל אותך כמישהו שצוחק ממנו, כמישהו שמתנשא. כי אין לו שכל, יש לו רק רגש, יש לו רק פחד. הוא מרגיש את עצמו כמו איזו חיה קטנה שדחפו אותה לפינה. אבל ברגע שיכול לאזן קצת את הפחד שלו עם השכל, אז כבר יש למי לפנות, לאותו שכל שהתעורר וכבר לא יהיה מדוכא תחת הגל הזה של הפחד. ואז תוכלי לדבר איתה ולהגיע למשהו.
רחלי: יש תגובה מהאינטרנט, שחסרה דעת קהל. על כל דעה אחת ברשת שרוצה חיבור, יש עשר דעות שרוצות כל פתרון אחר. איך להילחם על דעת הקהל, תקשורת, חינוך, עיתונים? נראה שזה ממש יקדם את הפתרון, כי תמיד קל ללכת אחרי דעת הרוב. אז איך להילחם על דעת הקהל?
אני לא חושב שצריכים להילחם במישהו. זו בכלל לא הגישה שלנו. זה שכולנו נגד וגם אני נגד זה, ואני אשמח להשתתף עם כולם ולעשות מה שבא לי, כמו שהיא אומרת, החינוך הישראלי הפרוע הזה האמיתי, הדוגרי, מה שנקרא.
כאילו שזה הכי פשוט. מפנקים עד הסוף "ילד, תעשה מה שאתה רוצה", וכך הוא ממשיך כשהוא גדול. אז אנחנו צריכים להבין.
בנצי: אולי בצורה ישירה להגיד את האמת. את זה אנחנו יכולים, ואת זה אנחנו לא מסוגלים. אם על ידי פתרון צבאי אנחנו לא מסוגלים, אנחנו צריכים דרך אחרת.
על זה אנחנו מדברים, את זה צריכים להסביר. אבל שוב, תלוי באיזה מצב. אתה צריך לפנות לאדם בזמן שיש לו גם רגש וגם שכל. אם יש לו רק רגש, אם הוא רק מפוחד ואין לו שום דבר חוץ מאיך אני יכול לצאת מהמצב הזה, אתה מבין אותו. אתה תביא לו עכשיו איזו פילוסופיה? איך הוא יכול לקשור זה עם זה? אם זה לא בדיוק קורה כאן ועכשיו.
אם תגיד "תחבק אותו ומיד הסכנה הזאת נעלמת", אז הוא יעשה את זה, מאין ברירה הוא יהיה מוכן. אנחנו רואים איך אנחנו מתחבקים בזמן סכנה. אבל לעשות אחד פלוס אחד ועוד פלוס אחד זו כבר בעיה. הוא לא רואה את זה בעיניים. אז צריכים כאן הסבר. אז לא במקום הסכנה, ממש בלחצים, אלא אחר כך, כשהוא קצת יוצא מזה, ויש לו גם שכל ליד הרגש. אז אתה פונה אליו ומתחיל להסביר. אבל חס ושלום אם הרגש השלילי נעלם, אז גם השכל, שיכול לבקר אותו, ועליו אתה יכול לבנות, גם נעלם, וזו בעיה.
רחלי: מאזינה כותבת שבימים אלה הפחד והלחץ עלו לרמה גבוהה ולאחר מכן הרגשתי שהלב נפתח, להרגשתי צריך להגיע לנקודה הזו מתוך מצב חדש, הישרדותי, ואז אפשר להקשיב. והיא ממשיכה, אחר כך דברנו על שקר, ויש פה שאלה, מה כללי המשחק של השקר הזה שאנחנו לא אוהבים זה את זה?
אנחנו יודעים שאנחנו משקרים. אנחנו כולנו אגואיסטים. אף אחד לא רוצה לוותר לשני, להיות דוגרי, ומה שאנחנו כן עושים, אנחנו בכוונה מחנכים איש את רעהו.
רחלי: יש הרבה שאלות על חינוך, שחוזרות על עצמן. איך אתם מתכוונים לעשות משהו עם החינוך בלי להיכנס לפוליטיקה?
אם אדם נכנס לפוליטיקה אז הוא כבר בפוליטיקה. הוא חייב להיות שם ולשחק לפי אותם התנאים ואותם הכללים שיש שם, ואז לא נשאר ממנו שום דבר. ראינו את כל האנשים שבהתחלה דברו יפה ובאמת רצו דברים יפים. עד שהם נכנסו בפנים, וזה מה שקרה שם, כי בפוליטיקה אתה צריך כל הזמן לקנות ולמכור, למכור ולקנות. בחינוך האינטגרלי, לחנך את העם, אין על מה לוותר.
ולכן אם פעם נוכל לקבל מספיק תמיכה מהעם כדי ממש להביא את החינוך האינטגרלי לכל העם, או לחלק מהעם, אז נעשה את זה גם מחוץ לכנסת. כי בשביל מה אנחנו צריכים לעשות את זה? העם צריך לעשות את זה, העם צריך לעסוק בזה. ויכול להיות שתהיה בעתיד הכרחיות להיכנס לשם, דרך כלי תקשורת, מלמעלה, עם מערכת הסברה, דרך מערכת החינוך להשפיע על העם. אבל בינתיים, לפחות זה לא בשבילי, אני בטוח.
בנצי: אם נגענו בחינוך, התחלנו את התכנית עם קטע של בעל הסולם שהתפרסם על דף של ערבות הדדית בתנועת הערבות. ופה הוא כותב לנו,
בפסקה האחרונה: "התקווה היחידה היא לסדר לעצמנו חינוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את האהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו". מהי ההגדרה של חינוך לאומי?
חינוך לאומי זה חינוך להיות עם, עם ישראל, כך זה נראה בעיני. בלי זה אנחנו לא עם, אנחנו קיבוץ גלויות. כל אחד הביא לכאן מהגלות את ההרגלים שלו ולפיו זה הוא קיים.
בנצי: עכשיו הוא אומר שיש לנו "אהבה לאומית טבעית העמומה בנו".
זה נקרא "רשימות" אצלנו. זאת אומרת, גנים מהעבר שכך היינו חיים וקיימים בעבר כעם באמת, שהיה בינינו חיבור הדדי, בערבות הדדית, זה היה עם. והדברים האלה היו קיימים בנו בתוך החינוך שלנו, בתוך התרבות שלנו, בתוך הקשר בינינו, עד כדי כך שזה שינה אותנו. זה שינה אותנו בחשיבה, בתפיסת העולם, בכל הדברים. לכן היינו יכולים לייצר תשתיות רוחניות לכל האנושות. כמו התורה, היסוד של כל המדעים, הפילוסופיות והכל בא מתוך הגישה הזאת של איחוד.
כי אם יש לך שני כוחות של הטבע, לא רק כוח אחד אגואיסטי, צר, אלא גם כוח שני, ביניהם אתה מתחיל לגלות מציאות חדשה, רחבה. וזה מה שהיה לנו, לכן היינו כל כך מפותחים לעומת כל הברברים. וזה מה שאנחנו חייבים עכשיו להביא דווקא לכל האנושות, כדי להעלות אותה למדרגה הבאה.
בנצי: כן, אבל קודם אנחנו צריכים לטפל בעצמנו.
כן.
בנצי: העובדה הזאת שהיתה בינינו כזאת אהבה, איך היא עוזרת לנו עכשיו? זה משהו שהיה בעבר, לפני אלפי שנים.
אנחנו צריכים רק לעורר, כמו שאומר בעל הסולם. רק לעורר, כי יש לנו את זה. אנחנו לא צריכים לייצר שום דבר חדש, אלא רק לעורר אותן הרשימות, אותן התכונות והכוחות הפנימיים שקיימים בנו.
רואי: מה זה לעורר את האהבה הזאת?
על ידי זה שאנחנו משחקים זה עם זה, נותנים דוגמה זה לזה, פתאום אדם מתחיל להרגיש שיש בו את זה. שכל ה"דוגריות" הזאת זו דווקא חיצוניות גרועה שאנחנו משחקים בה. זה לא מתאים לנו וזה לא היה כך אף פעם לחברה היהודית בעם ישראל, בכל מקום שהיינו. יש מי שבא מרוסיה, ויש מפולניה, מהונגריה, וכשהגענו לכאן, כולנו הגענו ילדים יחסית טובים. וכאן, בגלל שלא התחלנו להתעסק בערבות הדדית, בחיבור בינינו, אז כל אחד התקלקל לעומת האחרים ונעשינו כאלה "דוגריים".
בנצי: אבל למה זה לא קרה בצורה טבעית? הרי גם יש לנו מדינה, יש לנו שטח, פעם היינו בגולה, ופה כבר יש לנו מכנה משותף, למה זה לא פרץ?
רחלי: אני רוצה לקטוע אתכם, כותבת לנו אביבית שאפילו בן גוריון דיבר על הפיכת ישראל לעם ולא לקיבוץ גלויות, והיא כותבת פה ציטוט, "הגלויות המתחסלות והמתכנסות בישראל, אינן מהוות עדיין עם, אלא ערב רב ואבק אדם ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים. הפיכת אבק אדם לאומה תרבותית היא מלאכה לא קלה". דוד בן גוריון.
כן. הוא גם היה משוחח עם בעל הסולם, היו מבינים זה את זה.
בנצי: השאלה היא למה זה שהגענו לפה, לארץ ישראל, לא עשה בעצם את כל העבודה, ששוב האהבה הזאת שהיתה בנו פשוט תתפרץ ונחיה בחיים האלה? למה זה לא קרה מאליו?
כי מאליו זה לא קורה, הכוח הטבעי שלך זה יצר הרע, והכוח השני בא רק על ידי זה שאתה מטפל בו ומגדל אותו, מטפח אותו. היצר הטוב בא רק על ידי זה שאתה מגדל אותו. אתה חייב כל הזמן שהוא יגדל יותר ויותר, לעומת הכוח הרע שכל הזמן גדל בעצמו.
בנצי: אז מה המשמעות של מדינת ישראל, שיש לי שטח, יש לי מקום.
מדינת ישראל זה תנאי בשבילך, וגם רק זמני, כמו שכותבים מקובלים וכולם, שזה תנאי כמו שאנחנו רואים גם היום, זה תנאי זמני בשבילך לבנות את הערבות, לבנות את העם. ברגע שאתה בונה את העם על תשתית ערבות הדדית, אין לך שום בעיה. הכל נרגע, הכל מאורגן, אנחנו קיימים בשטח שלנו, אף אחד לא מערער על זה. כולם מפסיקים להסתכל עליך שאין לך מקום בעולם, שאתה כוח זר בעולם, מפסיקים לזלזל, מתחילים להתייחס בכבוד. מפני שממך יוצא כוח חיובי לעולם. בינתיים זה כוח שלילי. אבל נתנו לנו הארכת זמן, שאנחנו נסדר את עצמנו, בינתיים הזמן הזה הולך להיגמר.
בנצי: אנחנו רוצים לסכם, כי אנחנו לפני סיום. רציתם משהו להוסיף?
רחלי: לא. אנחנו ממשיכים בשידור עד השעה שתיים, שתיים וחצי, אז תמשיכו לשלוח שאלות.
רואי: אם אפשר רק שאלה אחרונה. אני רוצה לשאול שאלה כלפי אותם אנשים שכרגע השכל והרגש שלהם פתוח לשמוע. מה היית אומר להם? עכשיו כולם מקשיבים לך, ומוכנים להקשיב לכל.
לשמוע את השיחות שלנו, להשתתף איתנו.
רחלי: בקבוצת ערבות בפייסבוק, אני נמצאת פה בפוסט הראשון, אני מחכה לשאלות שלכם.
וחוץ מזה להיכנס לקורסים של החינוך האינטגרלי, "ערבות הדדית", בכל המקומות שלנו.
רחלי: אפשר למצוא את כל הפרטים באתר תנועת הערבות, אתם יכולים לראות את זה עכשיו על המסך, כמובן שאת כל התכנים אפשר למצוא בדף הערבות שלנו בפייסבוק, וקבוצת "ערבות הדדית", השאלות, הדיונים, הפיתוחים של כל התוכן, ההבנה, שם הכל נמצא.
בנצי: אז אם נרצה לסכם, יש כמה דגשים ששמענו היום. קודם כל דברנו על כך שיש איזו הרגשה, או סוג של אכזבה מהפסקת האש הזאת. לא מהפעולה עצמה, אלא מכל המהלך שעברנו.
למה צריכה להיות אכזבה? נניח שאין הפסקה, למה אתה רוצה להגיע?
בנצי: משהו שירים את המורל, מה זאת אומרת למה אני רוצה להגיע?
אבל לאיזו תוצאה אתה רוצה להגיע בעזה?
מיכל: לא בעזה, כלפי הישובים בדרום.
כלפי הישובים בדרום, לאיזו תוצאה?
מיכל: שלא יקבלו כל הזמן קסמים.
זאת אומרת מה?
בנצי: שקט, רגיעה, ביטחון.
מי מסכים לזה? הם לא מסכימים, מה תעשה איתם?
בנצי: אני אשים את עצמי במקומם, את הצבא שלי.
אתה? מי מרשה לך לעשות את זה? כל מדינות העולם נגדך, גם אמריקה, גם רוסיה, כולם. כולם נגד זה, אתה לא יכול לעשות כלום. אתה יכול לעשות איזו פעולת מנע בלבד, וקצרה. ולא יותר. אתה לא יכול לעשות כלום. תעשה חשבון. צועקים, למה אנחנו מפסיקים? מי מפסיק ומי לא מפסיק? אנחנו סך הכל כבולים בידיים וברגליים. מה שנותנים לנו, זה מה שאנחנו יכולים לעשות. אנשים לא מבינים מה זה פוליטיקה, מה זה יחסים בינלאומיים ואיפה נמצאים.
בנצי: אנחנו מסיימים, אז בוא ניתן את הכיוון עכשיו, מפה, מה הכיוון לצעד הבא?
לנצח במלחמה הפנימית בינינו, כאן בארץ ישראל. כעם ישראל לבנות את עצמנו, זאת תהיה ההצלחה, הניצחון, ובזה ננצח את כל האויבים והשונאים.
בנצי: זה גם מה שאומר לנו בעל הסולם, "אז נדע", כשניישם את העצות האלה, "שיש לנו יסוד טבעי בטוח להבנות מחדש, להמשיך קיומנו בתור אומה מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם".
תודה רבה לכם שהייתם אתנו, וכמובן לא לעזוב אותנו. אנחנו עוד מעט ממשיכים בתכנית נוספת עם קורס אינטגרלי. תמשיכו לעקוב אחרינו באתר הערבות ההדדית. Arvut.org ובפייסבוק של "ערבות הדדית". תודה רבה לכם. ותמשיכו להיות אתנו.
(סוף התכנית)