ישיבת כתבים

388

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 23.5.2023 – אחרי עריכה

דודי: הנושא הראשון - יום הולדת לצה"ל.

השבוע, לפני שבעים וחמש שנה, ב 26 במאי 1948, חתם בן גוריון על הפקודה להקמת צבא הגנה לישראל. הצבא הוקם תוך כדי קרבות מלחמת העצמאות והוא מתבסס כל המבנה הארגוני של ההגנה והוא ממזג בתוכו את לוחמי האצ"ל והלח"י. בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות מגיעה לחופי ישראל האלטלנה, ספינה שקנה האצ"ל עוד לפני המיזוג ועליה נשק רב. נוצר ויכוח על חלוקת הנשק, וכאשר לא מגיעים להסכמה מורה בן גוריון להטביע את הספינה. עם השנים הפך צה"ל לאחד הצבאות החזקים בעולם, אבל המקרה הזה הולך אתנו עד היום כמו צל.

בתוך הקרבות עם האויבים, כשהצבא אמור להיות חזק ומאוחד נגד האויב נוצרה דווקא מלחמה פנימית כל כך קשה בינינו. מה קרה שם?

כרגיל אצל היהודים השנאה איש לרעהו חזקה יותר מהשנאה לאויבים, זה מה שקרה. וזה סימן מאוד מיוחד, מרגע הקמת המדינה, הקמת צה"ל, לזה שכך אנחנו מתנהגים.

דודי: האם זה רגע שהיה אפשר למנוע אותו? כי כפי שאתה אומר זה מחויב המציאות.

משני הצדדים אלו יהודים שלא הסכימו ביניהם, אז האם אפשר היה למנוע? אני חושב שלא מפני שמשני הצדדים היו יהודים.

דודי: ברגע שמשני הצדדים עומדים יהודים, אז האם התוצאה היא התנגשות, כלומר הדבר מובטח מהטבע?

כן. עד היום הזה זה כך.

דודי: למה?

כי אלו יהודים. מה קרה במשך כל ההיסטוריה בינינו?

דודי: מה בטבע היהודי מביא אותם להתנגשות ידועה מראש?

אידיאולוגיה. אף יהודי לא מסכים עם האחר.

דודי: ברור שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל האם אפשר היום לסגור מעגל ולכסות על הפרשה הכואבת באהבת אחים?

לא. גם היום אלטלנה עדיין קורעת את ליבנו לפחות לשניים.

דודי: איפה אתה רואה היום את האלטלנה קורעת את ליבנו לשניים?

מכנסת ישראל ועד כל המפלגות ובכלל.

דודי: ולפני אלטלנה, בשנים שלפני קום המדינה, לא היינו מפולגים, חצויים, וקרועים?

ודאי שכן, אבל לא עד כדי כך שלא הייתה לבן גוריון ברירה אלא להטביע את הנשק שהיה כל כך חשוב למדינה באותו הזמן.

דודי: למה אירוע כזה כל כך מרגש בשונה מהתקופה של חורבן הבית שגם שם נלחמו זה בזה, מה הוא חשוב פה?

לא הייתי אומר שזה יותר או פחות, אלא אותו סיפור חוזר על עצמו.

דודי: מה צריך לעשות כדי שלא נשמע על עוד סיפורים ופרשות כאלה?

זה כתוב אפילו בתורה, אז אין לנו מה לעשות, רק לשנות את האופי של עם ישראל.

דודי: לשנות למה? צייר לנו את האידיאולוגיה הנכונה בין יהודים.

עד "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו יכולים להיות בשני המצבים, או בשנאה או באהבה, ולא בשום מצב אחר.

שלי: איך יכול להיות שאירוע שקרה לפני כל כך הרבה שנים עדיין קורע את הלב של העם עד היום?

יש אירועים שקרו לפני אלפיים שנה ויותר, ובכל זאת אנחנו עדיין נמצאים באותו מצב.

שלי: האם זה משפיע דרך זיכרון או שיש לזה אחיזה אחרת?

זה לא זיכרון, זה האופי של עמנו, של היהודים.

שלי: מהו האופי הזה?

השנאה נמצאת בשורש שלנו, ואם אנחנו רוצים להתעלות מעליה, אז אנחנו צריכים לעבוד על אהבה. לא יכול להיות גם כך וגם כך. אנחנו עם שנמצא רק בשתי צורות קיצוניות, או בשנאה או באהבה.

דודי: האם בעמים אחרים לא היו פרשות כאלה?

לא עד כדי כך, גם מבחינת הקיצוניות וגם מבחינת הזמן. אצלנו הדבר נמשך יותר מאלפיים שנה שהורגים זה את זה, עד כדי כך שזה בלתי אפשרי לסבול ולסלוח.

שלי: מה התכלית של אירוע כזה, שדווקא עם קום המדינה, שהעם כבר חוזר לפה, פתאום מתגלה שבר כזה בתוך העם?

אם אנחנו רוצים לחזור ולחיות יחד כעם אחד, אז אנחנו צריכים להבין שעלינו לעבוד על השורש שלנו, על אהבה.

שלי: הגענו לפה, האם הכוח העליון רוצה לעורר את הפשעים בינינו, להראות לנו, "תראו כמה המצב ביניכם חמור ואת זה צריכים לתקן"?

הכוח העליון רוצה להעלות אותנו לדרגת האהבה הנצחית, לכן הוא מעורר בינינו שנאה נצחית כדי שנבין איפה אנחנו נמצאים ומה עלינו לעשות.

שלי: יש פלג שלם בעם שבטוח שזה דווקא טוב מה שקרה באלטלנה כי כך הקימו את צה"ל ואחרת לא היה קם צבא לישראל בכלל.

אני לא יכול להגיד אם זה טוב או רע, אבל זה מה שקרה.

שלי: כמה חשוב שהעם יכיר בעובדה שזה רע בשביל לתקן את זה?

חשוב מאוד, אבל עדיין אני לא חושב שאנחנו חושבים כך על אלטלנה. זה לא שאנחנו ממש סובלים מזה, מצטערים על זה, ממש לא.

דודי: הרבה פעמים סיפרת שהמורה שלך, הרב"ש, היה דואג לחיילים כמו לילדים שלו. למה דווקא לחיילים היה לו רגש מאוד מיוחד?

כי הם העתיד שלנו, המחנה הצבאי הוא מחנה קדוש.

דודי: למה מחנה צבאי הוא מחנה קדוש? האם יש לזה שורש כלשהו?

יש לזה שורש, ודאי, כי הוא מבטיח לנו את הקיום.

דודי: על מה אתה מצדיע לחיילים שלנו היום?

היום אני לא מכיר. אני יצאתי מצה"ל בערך בשנת 80'. אבל כל השנים שהייתי שם הייתי מאוד מרוצה שאני נמצא בתוך הצבא.

דודי: האם יבוא זמן שכמו שהקמנו את הצבא בראשית המדינה נוכל לפרק אותו כי לא יהיה בו צורך יותר?

אני לא חושב, אלו זמנים שעוד לא התגלתה התחילה שלהם.

דודי: מה אתה מאחל לצה"ל ליום ההולדת שלו, 75 שנה?

הרבה כוח, הרבה בריאות, הרבה מסירות והרבה תמיכה מכל העם.

דודי: מהיבט רוחני יותר, מה השורש שנקרא צבא ה'?

צבא ה' מחזיק את הקשר עם הבורא בידיים שלו, והעיקר שכל ההסתכלות שלו היא על העתיד, על מה שהוא עושה, כדי לתת לכל עם ישראל להתקיים ולהתחבר כדי לגלות את הבורא בתוך העם.

דודי: ומי נחשב חייל בצבא הזה?

מי שמבין שבלי חיבור בינינו אנחנו לא צבא, ואנחנו חייבים להגיע למצב שבו נהיה כאיש אחד בלב אחד, ואז נהייה באמת הכי זכים.

דודי: אם היינו פועלים כאומה שלמה כמו שפועלים בצבא ה', זה היה מייתר את הצבא?

כן. אף מדינה, אף אומה, אף אדם, לא היו חושבים לקום עלינו, נגדנו.

דודי: הנושא הבא - ישראל ככדור רותח.

נורמה: גם נושא זה קשור לעם ישראל ולמדינת ישראל. שמענו היום בשיעור בוקר שישראל היא הנקודה הכי חמה על כדור הארץ, שהכול רותח ומלווה כל פעם בהתפרצויות אינסופיות. למה ישראל היא הנקודה החמה ביותר על כדור הארץ?

הכול תלוי בהתנהגות שלנו. אנחנו חוזרים כל הזמן לאותה סיבה ולכן לא נראה לי שזה יכול להשתנות, אלא עד שנבין שלכל הצרות שלנו יש רק פתרון אחד, חיבור בינינו.

נורמה: אבל חיבור הוא ערך בינלאומי שחשוב לכל האנושות. מה השוני לעומת יתר המקומות על כדור הארץ?

זה לא תלוי במקום הגיאוגרפי, זה תלוי אך ורק עד כמה אנחנו קרובים זה אל זה.

נורמה: האם אתה מדבר על העם היהודי לא משנה איפה הוא נמצא?

אני מדבר על העם היהודי שחי היום בארץ ישראל, וככל שהוא יהיה בתמיכה הדדית, לפי זה יהיה כאן יותר קר או יותר חם, לא רק מבחינת האקלים, אלא מכל הבחינות, פיננסית, צבאית, אקלימית.

נורמה: שמענו בשיעור שישראל היא הנקודה החמה בעולם, שכל הזמן יש קונפליקטים, כל הזמן יש התפרצויות, האם זה רק בגלל הטבע של העם או יש גם נקודה מסוימת בגיאוגרפיה?

אנחנו צריכים להבין שאנחנו קובעים את כל המצב בעולם, את מצב האקלים, את המצב הפיננסי, את המצב הצבאי. את כל המצבים האלה אנחנו קובעים, עם ישראל. זו הבעיה, ולכן שונאים אותנו, לא סובלים אותנו, ובאמת אנחנו אשמים בכך.

נורמה: האם זה קשור לטבע של העם?

כן.

נורמה: יש פה גם איזו נקודה נוספת שהיא המיקום שבו נמצאת מדינת ישראל, האם יש איזו נקודה חמה יותר על האדמה הזאת לעומת מקומות אחרים?

כן, יש מזה גם תוצאה על הגיאוגרפיה, על האקלים, על רעידות אדמה ועל הכול.

נורמה: מה השורש של זה?

השורש הוא השורש של עם ישראל שקשור בצורה ישירה לכוח העליון, ואם הוא לא מתאים לכוח העליון, אז הוא סופג מכות ומרגיש עד כמה הוא הפוך ממה שהוא צריך להיות.

נורמה: האם בגלל זה ישראל רותחת כל הזמן?

כן. וזה עוד לא הסוף.

נורמה: למה עוד אפשר לצפות?

יכולים להיות מצבים טרגיים כאלה שלא כדאי אפילו להזכיר אותם.

נורמה: מה מניע את ההתפרצויות האין סופיות?

האופי הישראלי.

נורמה: מה הקשר בין ההתפרצויות בארץ לבין מטרת החיים? כי חיברת היום את שני הנושאים האלה.

אנחנו צריכים להראות לכולם מהי המדינה הנכונה, מה הקשר הנכון בין האנשים, איך מתקרבים זה אל זה, איך נגיע לחיבור ולאהבה, שכולם יראו את זה וייקחו כדוגמה. ואנחנו עושים דווקא את ההפך, אנחנו לגמרי הפוכים מהתפקיד שלנו. כדי לקרב אותנו איכשהו לצורה הנכונה שלנו, אין לטבע יכולת אחרת אלא ללחוץ עלינו בכל מיני צורות.

נורמה: איך להשתמש בגילוי הרע של ההתפרצויות לכיוון הטוב?

להסביר לעצמנו ולהסביר לכל העם שרק אם נבין למה אנחנו כל הזמן סופגים מכות, אז יכול להיות שהדבר ישפיע במשהו על העם.

דודי: הנושא הבא - מעמד הר סיני.

שלי: השבוע אנחנו מציינים את חג השבועות, חג מתן תורה, אותו מעמד מפורסם שבו עם ישראל עמד סביב הר סיני, שחכמת הקבל מפרשת כהר של שנאה, הרהורים קשים של שנאה איש על חברו, ובכל זאת הצליחו להתחבר יחד ולהתייצב כאיש אחד בלב אחד ואפילו לקבל את התורה. לכאורה כולם בעם מכירים את הסיפור הזה, זה נשמע סיפור יפה, כי הם בכל זאת הצליחו להחזיק ידיים ולהתחבר. אבל איך בפועל, כשהתגלתה שנאה כל כך עזה בין אנשים, דחייה כל כך חזקה, מה השאיר אותם שם? הרי שנאה היא דבר שקודם כל דוחף אותך להתרחק, אנשים הולכים לכל כיוון. איך הם נשארו שם יחד? מה החזיק אותם למרות השנאה הכול כך קשה שהתגלתה שם?

רק הכוח העליון. העם בכלל לא כל כך הבין מה הוא עושה ובמה הוא נמצא.

שלי: האם לא הייתה שם גם בחירה חופשית של העם, להישאר, להתחבר?

יכול להיות שבמשהו הם הרגישו שבכל זאת זה זמן מיוחד ומעמד מיוחד, כי הם הרי ברחו ממצרים, עברו את ים סוף, ראו את הקולות, כלומר היו ניסים בדרך, אבל עם כל זה היה גילוי שנאה בין עם ישראל לאומות העולם, ולכן זה נקרא סיני.

אנחנו צריכים ללמוד מזה שלא חשוב באיזה מצב אנחנו נמצאים, החיבור בינינו יכול לקדם אותנו לטוב.

שלי: כשהעם עמד שם ובכל זאת נשאר, גם אם כוח עליון החזיק אותם ולא נתן להם לברוח, עדיין מה היה הפיצוי, מה הם הרגישו שהשתלם להם לעשות את החיבור הזה למרות השנאה הגדולה שהתגלתה שם?

הם היו תחת השפעת הכוח העליון. ודאי שכולם שמעו על "נעשה ונשמע", ו"כל העם רואים את הקולות", ועוד לפני כן "ראתה שפחה על הים יותר מיחזקאל הנביא" וכולי. אבל אנחנו צריכים להבין שהמעמד הזה הוא מעמד מאוד מיוחד, שבכל אחד התגלה חלק מהקשר שלו עם הבורא. ולכן יש הבדל גדול בין לפני מעמד הר סיני ואחרי מעמד הר סיני, זה בכל זאת גילוי הבורא לאומה.

שלי: מה זה אומר שהתגלה לכל אחד חלק מהקשר שלו עם הבורא?

לא כל הקשר, אלא רק חלק.

שלי: האם כל אדם שהיה שם זכה להרגיש קשר מיוחד עם הבורא שלפני כן לא היה גלוי לו?

ודאי.

שלי: האם הרושם הזה קיים עד היום בעם, הוא מלווה אותנו עד היום, הוא מוביל אותנו?

כן.

שלי: למה אנחנו מתכחשים אליו? אם כבר זכינו לקשר כזה עם הבורא, איך אנחנו לא מתנפלים על הקשר הזה ומפתחים אותו, למה אנחנו בורחים מזה?

אנחנו לא רוצים להיות עם ישראל, אנחנו לא רוצים להיות בקשר עם האלוהות, אנחנו לא רוצים להתחייב לשום דבר, כאלה אנחנו.

שלי: היום עם ישראל שוב נמצא במתח, עוד פעם יש חיכוך ופירוד. האם גם היום אנחנו במצב שדומה למעמד הר סיני?

תמיד אנחנו נמצאים במצב כזה. המעמד הוא מעמד עד גמר התיקון. אני מאוד מקווה שעוד מעט נתעלה מעליו ונצא ממנו. אבל בינתיים אנחנו כל הזמן כאילו נמצאים במעמד הר סיני.

שלי: מה החידוש? מה נדרש בדור שלנו לעומת מה שהיה במעמד הר סיני המקורי?

לא נראה לי שיש שינויים גדולים.

שלי: בכל זאת נראה שכאשר העם היה יותר קרוב לבורא, הייתה להם איזו אמונה משותפת, היו להם כבר גילויים של ניסים לאורך הזמן.

זו תוצאה מהגילוי.

שלי: היום אנחנו מנותקים לגמרי, אנחנו כבר דורות של ניתוק, אלפיים שנה של ניתוק, אז האם לא נדרש מאיתנו איזה חידוש, איזו פעולה אחרת?

אנחנו לא רוצים לזכור את זה, אנחנו לא רוצים להתחבר לזה, אנחנו לא רוצים ללכת אחרי התורה, אז מה יכול להיות? מה יכול לקרות לנו?

שלי: למה אנחנו לא רוצים? זה הרי קשר עם הכוח העליון, זה הדבר הכי גדול שיכול להיות.

לא רוצים מפני שזה מחייב.

שלי: למה זה מחייב אותנו?

זה מחייב ל"ואהבת לרעך כמוך".

שלי: היום בלב הסכסוך הישראלי עומד גם הפילוג בין חרדים לחילונים. נראה שיש פילוג גדול אפילו יותר מהפילוג בין ימין לשמאל, והוא הפילוג בין חרדים לשמאל. בתקופה האחרונה היו הפגנות בבני ברק מלוות בהרבה קריאות הסתה וקריקטורות על חרדים שהפכו ממש לחלק מהשגרה בישראל. אנשים אפילו אומרים שמסעות ההשמצה האלה נגד חרדים מזכירים במידה רבה את הקמפיינים האנטישמיים באירופה של שנות השלושים, הדמויות בקריקטורות ממש דומות לדמויות שהיו שם. למה יש ניכור כזה בישראל בין המגזר החילוני-שמאלני לחרדי?

זו באמת בעיה גדולה וזה היסוד של כל השנאה שקיימת בעם, ואנחנו במשך הרבה שנים דווקא פיתחנו את הדברים האלה עוד ועוד.

שלי: מה השורש של השנאה הזאת, של הפירוד הזה?

השורש הוא התורה. יש כאלה שמקבלים אותה כדבר קדוש ויש כאלה שמקבלים אותה כדבר לאומני, וכאן נמצא השורש. לעומתם יש כאלו שחושבים שכולם יחד צריכים לקיים את כל המצוות שבתורה ואין מישהו שיכול לקיים יותר ומישהו שיכול לקיים פחות, ומי שלא מקיים הוא ממש בוגד בעם ובמדינה. יש גם כאלו שחושבים שקיום מצוות הוא בחירה חופשית, וכל אחד יכול לחיות לפי בחירתו.

שלי: אם אנחנו מסתכלים שניים שלושה דורות אחורה על אלה שהיום מאוד דוחים את החרדים וכועסים עליהם, אז רואים שרובם באו דווקא ממשפחות חרדיות שסבלו מאנטישמיות בגולה. איך מסבירים את זה? אם הסבא שלו היה חרדי, אז למה היום הוא כל כך שונא את החרדים?

זו התפתחות האומה, זה החינוך שאנחנו מקבלים מבית הספר, מהרחוב, מכולם.

שלי: איך אפשר ליישב את הפער בין אלה שחושבים שצריך לקיים את התורה על בוריה לאלה שאומרים שזה דבר חופשי? האם יש קו אמצע?

אין קו אמצע. היו כמה ניסיונות למצוא את שביל הזהב, אבל לא הסכימו, לא רצו, לא קיבלו וכך זה נמשך עד ימינו. בימינו זה כבר נקשר לחלוקת הכספים, למשרות, יש בעיה גדולה בכל העניין הזה. אני לא יודע אם אפשר לנתק את הקשר הלא טוב הזה שהתהווה בעם.

שלי: אם זה יסוד השנאה מהעבר, מה אפשר בכל זאת לעשות? האם חרדי וחילוני לא יוכלו לחיות פה בשלום?

לא רק חרדי וחילוני, גם חרדי וחרדי, חילוני וחילוני.

שלי: האם חכמת הקבלה היא לא בדיוק הקו המאזן בין הדברים האלה? היא הרי מכבדת את הדת ואת התורה, אבל יש את המימוש שהוא פנימי יותר.

זה נכון, אבל כדי לאזן את הפער הזה על ידי חכמת הקבלה צריכים להעלות את האומה לגובה הרוחני, צריכים לחנך את העם, ומי היום מוכן לזה? אני לא מתאר לעצמי שזה אפשרי. כל שנה ושנה אנחנו יורדים עוד ועוד לתוך ביצה ולא רואים שאפשר לצאת משם, אלא מסכימים עם מה שיש.

חיים: עד היום חשבתי שבעת העתיקה עם ישראל היה באיזו השגה רוחנית מהרגע שהוא בכל זאת התאחד במעמד הר סיני והגיע לגילוי הבורא, חוץ מתקופות של פירוד שבגללן חרבו הבית הראשון והבית השני. ובזמן האחרון אני מבין שבעצם לא הייתה תקופה שבה עם ישראל לא היה במלחמות, לא סתם במחלוקות אלא במלחמות. בתקופת השופטים, בתקופת המלכים, כל הזמן היו מלחמות בין השבטים, ממש הרגו ורצחו איש את רעהו. בעצם אלה היו מלחמות אזרחים עם הפוגות, אבל הן התמשכו על פני אלפי שנים. ובמקביל כתוב שבעת העתיקה לא היה ילד מדן ועד באר שבע שלא ידע דיני טומאה וטהרה. איך יכולות להתקיים בתוך העם מצד אחד רמה רוחנית כה גבוהה, ומצד אחר מלחמות פיזיות שרוצחים זה את זה?

אני לא חושב שאת הדברים האלה אנחנו יכולים להבין, ואני גם לא חושב שהייתה תקופה שילדים קטנים באמת ידעו את דיני הטומאה והטהרה. זו רק צורת דיבור, שילדים קטנים הבינו בכל החוקים האלה, שהם על מנת לקבל ועל מנת להשפיע בכל הרמות, מדן עד באר שבע, ממש מכל ארץ ישראל. אני לא חושב שפעם זה היה מציאותי, פיזית בעולמנו.

חיים: זאת אומרת שהעם בעצם כל הזמן היה בסוג של מלחמה על חיבור, אבל לא הצליח להשיג אותו?

העם היה כל הזמן בבירורים, רואים זאת לפי מה שכתוב בכל התנ"ך.

חיים: איך מצד אחד יש בירורים רוחניים ומצד אחר מלחמות של ממש?

המלחמות עצמן הן בירורים רוחניים.

שלי: יש היום ציבור רחב של אנשים לא דתיים דווקא שמרגיש שטוב שיש את החרדים הקיצוניים שממש שומרים על הצביון היהודי של המדינה. אתה חושב שזה נכון, שזה חשוב לנו?

אין לי על כך שום דעה.

שלי: ומה לגבי ההסתה נגד חרדים, האם זה משהו שצריך להפסיק אותו, זה פוגע בעם?

בטוח שכן. אסור להסית חלק מהאומה על חלק אחר שלה ושבתוך האומה יהיו מחלוקות כאלה. צריך לתת לכל חלק לחיות חיים משלו.

שלי: כלומר לכבד את האמונה שלו גם אם היא לא מסתדרת עם האמונה שלי עכשיו.

איפה אנחנו רואים שכל אחד מחליט עבור האחר ומחייב את האחר לחשוב אחרת?

שלי: היום יותר מכפייה דתית יש הרגשה של כפייה חילונית, "אתם חייבים ללכת לצבא, אתם גם חייבים לעבוד, אתם חייבים לחיות כמוני, החילוני, אחרת אתם מנצלים אותי", למרות שהעובדות הן לא באמת כאלה. האם צריך לתת לאדם לחיות באמונתו ולהניח לו, או לחייב אותו כאזרח להיות שווה בין שווים?

אם אנחנו מחלקים בינינו את הנטל שלנו בשמירת המדינה ובכול היתר, אז אין לנו יותר סיבה להתווכח.

שלי: מה זה אומר לחלק את הנטל בשמירת המדינה, האם יכול להיות שהם ישמרו דרך תפילות ואחרים ישמרו עם נשק?

לא, אין דבר כזה אלו בתפילות ואלו בנשק, אלו מילים יפות. אנחנו יודעים שמלחמה היא בנשק.

שלי: האם בצבא כולם צריכים לשרת ולא משנה מה האמונה שלהם?

כן.

שלי: ובשאר הדברים שיחיו לפי אמונתם.

כן.

שלי: האם יש לך לומר משהו אופטימי, לתת איזה כיוון שבכל זאת חילוני, דתי וחרדי יוכלו לחיות בשלום?

על כל אחד להתעלות מעל עצמו, ואז לראות איפה אנחנו מתקרבים זה אל זה.

שלי: האם יש לנו מקום בלב שיכול לקבל אחד את האחר?

כאיש אחד בלב אחד.

דודי: הנושא הבא - לקרוא מחשבות של בני אדם.

נורמה: חוקרים באוניברסיטת טקסס הצליחו לקרוא מחשבות של נבדקים. המוח שלהם נסרק במכשירMRI בזמן שהם חשבו על טקסטים מסוימים להם הם האזינו. החוקרים השתמשו בבינה מלאכותית המבוססת על טכנולוגיית מודל שפה כדי לתרגם את מחשבותיהם למילים. למרות שהמכונה לא תמיד קיבלה את סדר המילים הנכון, או את המונחים המדויקים שבהם השתמשו הנבדקים, הניסוי שלקח חמש עשרה שנה לפיתוח הראה הצלחה מרשימה.

האם האנושות מוכנה לקרוא את מחשבות האדם?

אני חושב שזו לא בעיה כל כך גדולה, זה לא שייך לרוחניות אלא זה גשמי לגמרי, ואנחנו כן יכולים לפתוח את הראש של האדם ולקרוא את כל המחשבות שלו, אין בזה שום דבר מסובך ומיוחד. אבל כרגיל השאלה היא איך נשתמש בזה, וכאן זו כבר בעיה גדולה.

נורמה: למה זו בעיה גדולה, האם בגלל שכשאנחנו מוצאים משהו חדש בטכנולוגיה בדרך כלל זה לא לכיוון הטוב?

כן, בוודאי. זה לא מה אני חושב עלייך או מה את חושבת עליי, אלא זה הרבה יותר פנימה. לכן אף אחד לא רוצה שיעשו סריקה במוח שלו ואחר כך ייראו את זה לכולם או כל אחד יכול לראות את זה.

נורמה: מהו כוח המחשבה של האדם?

כוח המחשבה של האדם הוא הרצון שלו, מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה להשיג את הרצוי.

נורמה: האם מחשבה גשמית הופכת להיות מתישהו לחשבה רוחנית?

ודאי שלא. מחשבה זו מחשבה, כמו במכונה, היא פועלת כדי לתת לאדם דרך להשיג את הרצוי ולא יותר.

נורמה: האם נגיע למצב שנחשוב על כולנו כאחד?

בעצמנו אף פעם לא. זה רק על ידי זה שנעבוד על זה בצורה עקבית ומטרתית.

דודי: מחשבה היא דבר גשמי, לכן אפשר גם לפענח אותה.

כן.

דודי: והיא תולדה של רצון האדם.

כן.

דודי: האם רצון הוא דבר גשמי או רוחני?

רצון הוא דבר גשמי.

דודי: האם בעתיד נצליח לפענח ולנתח ולגלות רצונות אחד של האחר?

כן.

דודי: האם יש באדם מחשבה רוחנית, רצון רוחני?

יש. אם זה על מנת להשפיע, אם זה כדי להיות למעלה מהרצון לקבל, למעלה מדחייה, משנאה, ולאהוב את הזולת, אז זה רוחני.

דודי: האם אופן השימוש במחשבה הופכת אותה מגשמית לרוחנית?

כן.

דודי: האם אפשר לנתח ולקרוא מחשבות כאלה של בני אדם?

אני לא חושב שמכונה יכולה להבחין בזה.

נורמה: במה אדם צריך להתמקד במחשבות שלו?

בלא להזיק לזולת, להיטיב לזולת, וכך להתקדם בהתקשרות הדדית עם כולם.

נורמה: מאיזה מחשבות צריך להימנע?

מרע לזולת.

נורמה: איך להשתמש במחשבות לכיוון החיובי, להתקדמות האדם?

לעשות בירור של המחשבות ולהעלות תפילה לתיקון שלהן.

נורמה: איך?

על ידי הבירורים.

נורמה: בתוך חברה נכונה.

כן.

דודי: האם אדם יכול להגיע לדרגה רוחנית כך שהוא כבר יתחיל בעצמו כמו מכונה לקרוא את המחשבות של הזולת?

מתי שיהיו לו רק כוונות טובות, ודאי שיכול להיות.

דודי: בשביל מה הוא צריך לקרוא את המחשבות של האחרים?

כדי לעזור להם, כדי להתחבר איתם, כדי שנהיה כולנו כאיש אחד בלב אחד.

דודי: האם הוא רואה רק את המחשבות או גם את הכוונות של הזולת?

זה לא חשוב, זה מחובר.

שלי: האם לאדם יש בעלות על המחשבות הגשמיות שלו, או שזה כמו מכונה שעוברת בו?

זו בעיה גדולה לדבר על בעלות. האם את רוצה לרשום אותן באיזה משרד, שהמחשבה הזאת היא שלך ולא של מישהו אחר?

שלי: אני באופן אישי מעדיפה שלא תהיה לי בעלות על המחשבות, דווקא להיפך.

זה ברור, את רוצה את כולן להסתיר.

שלי: האם המחשבה נוצרת באדם מתוך הטבע, אין לו שום שליטה על מה שיעבור בו, או שכן יש לו אחריות ושליטה על המחשבות שיעברו בו?

אין לו שליטה.

שלי: אז איך הוא צריך לטפל בהן, לתקן אותן? האם הוא מסתכל עליהן מהצד, רואה שאלו לא המחשבות שלו ומבקש משהו שיקרה איתן, שייתקנו?

רק באהבה עם הזולת הוא יכול לתקן את המחשבות שלו.

דודי: על המחשבה אין לו שליטה, האם על הרצונות שיתעוררו בו יש לאדם שליטה?

לשנות רצונות הוא כן יכול, זה בהתאם לחברה שאליה הוא נכנס ועל ידה הוא מתקן. מן הסתם לתפוס רצון כלשהו ולשנות אותו אין לזה כלים, אלא על ידי הסביבה הוא משפיע על הרצונות, ובאותה צורה הוא עובד על המחשבות.

(סוף השיחה)