שיעור בוקר 24.04.16 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

חוה"מ פסח 2016

שיעור רב לנשים

ראשית אני רוצה להגיד לכולן חג שמח וזה שהתאספתן כאן זה סימן גדול. יש לנו יופי של ערב, נראה מה נעשה. זה סימן יפה שיש אסיפת נשים בחג הפסח, כי כולם מבינים שכל התיקון הוא כנגד ענף ושורש, זה תיקון המלכות, החלק הנשי בבריאה, וכנגד ענף ושורש אישה נמצאת במרכז החג. ובכלל בכל החיים שלנו היא מולידה, היא מכינה, היא סובבת את כל הדברים האלה, הגבר הוא רק נציג קטן של הבורא בעולמנו אבל התיקון, הכל עובר דרך האישה.

ולכן מאוד חשוב שאנחנו נבין את מהות חג הפסח לפי תיקון האישה, גם מה ששייך לכל אחד ואחד, כי בכל אחד מאיתנו, גם בגבר וגם באישה, יש חלק נשי וחלק גברי. אני לא מדבר על הכרומוזומים X או Y, אני מדבר על החלק הרוחני שבאדם. אבל באמת החלק הנשי הוא אותו החלק שצריך לעבור את התיקון ולכן ממנו יש לנו כל פעם תהליך שגרם לגילוי הכוח הרע שבטבע, באדם, וגורם אחר כך גם לזה שמתקנים אותו.

נקרא עכשיו כמה ציטוטים שבחרו הנשים, ואחרי כן נעשה סדנה, ואחרי הסדנה אם תרצו לשאול שאלות אז אני אשמח לענות עליהן, אם אני אדע מה לענות, ונתקדם יחד.

"מרים הנביאה - עכשיו נעשית נביאה, כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני שכינה, עד שאמרו כולן זה א-לי, והנבואה התחילה במרים, וכל הנשים יצאו בעקבותיה, ולפי שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, והנשים יש להן צער לידה, על כן לקחה התוף בידה, ואמר אחות אהרן - שהיתה דומה לו בנבואה ולא למשה."

(מתוך "כלי יקר", ט"ו, כ')

אנחנו לא ניכנס עכשיו מה התפקיד בדיוק של מרים, מאיזה מקום ובכלל זה תפקיד מאוד גבוה, מאוד מיוחד. "נביאה", "נביא" זה נקרא אדם שבחיים שלו משיג את הבורא ונמצא עימו בדרגת הקשר שזה או בינה או חכמה אפילו, זאת אומרת יש נביאים שהתנבאו בשמיעה "שמעתי קול ה'" וכן הלאה, ויש כאלו שקיבלו את זה בראייה, "ראיתי". יש גם זה וגם זה.

מרים היתה נביאה. יש לנו אימהות אותן אנחנו כבר לא לוקחים בחשבון כי זה לגמרי דרגה אחרת, אבל חוץ משרה, רבקה, רחל ולאה, יש את מרים אחריהן שהיא באמת זכתה להיות כמו אהרון ומשה האחים שלה. היא זכתה לדרגה כמו אהרון ומשה, זכתה לנבואה כה גדולה מצד הנשים, והיא חיברה את הנשים לקראת יציאת מצרים, היא עשתה את ההכנה של הנשים לקבלת התורה. זאת אומרת, זאת אישה, וחלק ממנה יש בכל אישה ואישה שיכולה לטפל בחיבור בין נשים דווקא. זה מאוד חשוב ומאוד קשה. בינינו, אנחנו יודעים שלא פשוט. אז אותו חלק יש בכל אחד ואחד, כמו חלק המשה שיש בכל אחד ואחד. אנחנו צריכים לברר את החלק הזה שבנו ולהשתדל לעבוד עימו.

ובכלל כל קבוצת הנשים, של בני ברוך העולמי, אתן צריכות לסדר את עצמכן כמרים כלפי כל האנושות, זה מצב, גוף גדול שצריך לדאוג לחיבור, ולכן נשים צריכות לדאוג איך הן יכולות לצאת לכל כלי התקשורת, זה האינטרנט היום, יוטיוב, פייסבוק, לא יודע איפה, אין לי לא זה ולא זה, אבל איפה שנמצא כל אדם בעולם ולהשתדל לגרום לזה שכל אישה ואישה בעולם תדע ותבין שחיבור הנשים בעולם זה מה שיכול לגרום לכל העולם לצאת ממצרים הכללי. באמת העולם כל כך זקוק לישועה וזה יכול להיות רק בתנאי שהנשים מתחברות.

כמו שכתוב "בזכות נשים צדקניות יוצאים ישראל ממצרים". אם לא יהיו לנו נשים צדקניות אנחנו לא נצא. ודווקא בזכות הזאת שהן זיככו את עצמן, הביאו לזיכוך הגבוה, כל עם ישראל יצא ממצרים. לכן אנחנו צריכים להקדיש יותר כוחות, והנשים צריכות פחות לשבת בשקט, אלא להתחיל לעבוד בצורה מאורגנת אבל חזקה. היום, ברשת האינטרנט, נמצא כל העולם, ולהסביר לכולם שהגברים מקלקלים את העולם, ונשים, דווקא בחיבור ביניהן, בזכותן ובכוחן לתקן את העולם. וודאי שלזה צריכים את הכוח הגברי שיהיה המעבר ביניהן לבורא, אבל כך זה עובד.

אנחנו נחשוב יחד איך נעשה את זה. בינתיים נראה איך זה קורה, בחג הפסח, דווקא בזכות הנשים ובזכות התפקיד הזה שנקרא "מרים" אנחנו יוצאים.

"בהיכל אחר יש יוכבד, אימו של משה הנביא הנאמן, וכמה אלפים ורבבות עימה. בהיכל זה אין מכריזים כלל, אלא ג"פ בכל יום היא מודה ומשבחת לריבון העולם, היא וכל אלו הנשים שעימה. ומזמרות שירת הים בכל יום, והיא לבדה מתחילה מהכתוב, ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות.

וכל אלו הצדיקים שבגן העדן, מקשיבים לקול הנעימות שלה. וכמה מלאכים קדושים מודים ומשבחים עימה לשם הקדוש."

(זהר לעם, היכל יוכבד, "היכלות נשמות הנקבות" ,פרשת שלח לך, 199)

אנחנו יכולים לראות בתנ"ך המון שמות של נשים שאנחנו קוראים במהירות ולא כל כך שמים לב ולא מבינים את תפקידן. אבל בהחלט בכל מקום בתורה כשכתוב, כמו שיש הסבר שאם כתוב בן אז לידו נולדה בת, לא יכול להיות אחד בלי השני, כי התורה מדברת על הנשמה והנשמה היא תמיד אוטומטית, היא כוללת בתוכה שני חלקים גם גברי וגם נשי. לכן כמו שאומרים בעולם שלנו, וזה נכון, שאחרי כל גבר מוצלח נמצאת אישה שהיא זו שדחפה אותו להצלחה, כך גם בכל מקום בתורה, כמו שאנחנו מבינים, לא יכול להיות עשר ספירות בלי מלכות.

אלא דווקא המלכות,שזה החלק הנשי, וט' ראשונות זה החלק הגברי, כמו זעיר אנפין כלפי המלכות, שני החלקים האלה יכולים להיות רק יחד, בלבד ולא יכול להיות חלק אחד ללא השני. לא יתעורר גבר אם לא יהיה לו למי להשפיע, היינו לאישה, ולא תתעורר אישה אם הגבר לא מעורר אותה שהם יכולים לעבוד יחד. גבר הוא בקשר של אישה עם הבורא, ואישה זה חלק שצריכים דווקא לתקן אותו, "רצון לקבל", צריכים לתקן ולהביא אותו להזדהות עם הבורא.

שני החלקים האלה תמיד בתורה נזכרים יחד, לא יכול להיות אחד ללא שני. לכן לאישה נתנו רצון טבעי להשתוקק לחיבור עם הגבר, ולגבר יש מצווה שחייב להתחתן, "לא טוב היות האדם לבדו", וזה מה שאנחנו רואים במשך כל התהליך. לכן נשים צריכות להרגיש עכשיו יותר אחריות ויותר עוצמה. אנחנו רואים בזמן האחרון שנשים יותר ויותר מצניעות את עצמן, נעשות יותר שקטות, יותר רגועות, יותר מסתירות את עצמן כך שלא מרגישים אותן. זה לא נכון, לא בצורה כזאת אישה צריכה להיות.

לא כך, "כל כבודה בת מלך פנימה" זו לא הכוונה על זה. אלא דווקא ההיפך, להיות קדימה כמה שיותר בהפצה, בכל הדברים, רק צריכים לסדר את הדברים האלה נכון. אבל באמת דרישה למ"ן צריך לבוא מהצד הנשי, זה מה שאנחנו צריכים. אנחנו מבינים שאם לא הנשים, אז הגברים כל הזמן, כמו בעולם שלנו, משחקים בכל מיני משחקים, אלא האישה דוחפת את הגבר לבנות את הבית ולסדר את הכל, ולכן היא בסופו של דבר גורמת להתפתחות, היא מחייבת את הגבר להיות המצליח.

וכך זה צריך להיות גם אצלנו כי זה טבע העולם. אני מאוד מבקש שאתן לא תשכחו על זה, כי לגברים חסרים סיבות בשביל מה להתפתח, וגם חסרות ההכוונות, ואישה יכולה להזכיר לו על זה. אני אומר את זה מתוך הניסיון שלי. במיוחד כשהייתי בשנים הראשונות אצל רב"ש, עד היום אני זוכר הרבה נקודות, שבין המילים שמעתי מאשתי, עד כמה היא היתה מכירה מה היא אומרת או לא זו כבר שאלה, אבל שמעתי דרכה ממש את הכיוון הנכון, ואחר כך התייעצתי עם רב"ש והוא אמר שכך זה עובד. לכן אתן צריכות לשים לב על זה ולהשתדל איכשהו, כמו את הילד הקטן, גם את הגבר הגדול קצת לסדר ולכוון ולעורר אותו.

גם יוכבד, אנחנו לא יודעים יותר על משה, אלא על אימו "סבתא יוכבד".

"יכול להיות שיש להאדם יותר פרנסה מאחרים, ויש לו אפילו יותר דברים חשובים מהסביבה שלו, מכל מקום יכול להיות שאין לו סיפוק מזה.

וזה יותר מורגש אצל נשים, שאם חסר להן משהו, אפילו שיש להן הרבה דברים יותר מהחברות שלה, אם היא מרגשת שחסר לה, היא יכולה לומר "טוב לי מותי מחיי", ואינה יכולה להתנחם בזה שיש לה דברים יותר משל חברותיה. אלא אם החסרון נוגע לה להלב, היא אומרת שהיא מרגשת יותר אומללה מכל העולם.

והטעם הוא, כי בזמן שהאדם מרגיש חסרון אמיתי, לא יכול להתנחם מזה שדבר זה חסר גם להרבים. כי ההרגש היסורים, שסובלים מאי מילוי הרצון, זה קובע, שזה לפעמים יכול להביא את האדם להיות מאבד עצמו לדעת, ורק זה נקרא, חסרון אמיתי."

(כתבי רב"ש, מאמר: "מהו, אין ברכה במקום ריק, בעבודה")

שוב, מדובר על זה שאישה היא נושאת החיסרון, כי "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", מדובר על החלק הנשי שבבריאה. לכן אנחנו צריכים לעורר אותו בצורה טבעית, חזקה. לא להתבייש, אלא לדרוש את התיקונים גם בחיבור בין נשים, כי בזה, כמו שדיברנו, חלק המרים יוצא ובולט בנו, ולדרוש את החיבור הזה גם מהגברים. הגברים לא יוכלו להתחבר אם החלק הנשי לא ילחץ עליהם ולא יחייב אותם. לא סתם בעל הסולם, רב"ש, וגם כול המקובלים הקודמים להם, לא קיבלו אף תלמיד שאינו נשוי. אלא חייב להיות כאן כוח שבדיוק ילחץ מאחורי הגבר ויכוון אותו לתיקון. לכן מאוד חשוב, אנחנו שוב מדברים על תפקיד האישה .

"רק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

(מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי", רב"ש)

כל העבודה שלנו היא בעצם להתפלל, לדרוש, לבקש, להלל. זאת אומרת, לפנות לפרצוף יותר עליון, וכך ממנו והלאה עד אין סוף. העליון כלפינו תמיד נקרא "בורא". לכן כל מה שאנחנו משיגים, משיגים רק בכוח התפילה. הבורא זה כוח שנמצא במנוחה מוחלטת, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", "אין עוד מלבדו". האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הכול תלוי בחיסרון שלנו. זאת אומרת, גם עכשיו אני נמצא כולי בבורא, באותו כוח השפעה ואהבה. מה אני מרגיש ממנו? שום דבר, למה? אין לי חיסרון. זאת אומרת אם אנחנו רוצים בהחלט להגיע למצב שיהיה לנו קשר עם הבורא, אנחנו צריכים להצטייד בחיסרון לזה והחיסרון הזה נקרא אישה. לכן מה שאנחנו צריכים זה לכוון את החסרונות שלנו לקשר עם הבורא וגם לכוון לזה את הגברים שלנו, כך שיחד כולנו נגיע לגילוי. הסדר של כל הצטברות הרצונות שלנו יחד, גם גברים וגם נשים, זה בעצם כל עניין של ארבע מאות שנה גלות מצרים.

מה הבטיח הקדוש ברוך ההוא לאברהם בברית בין הבתרים כאשר אברהם שאל אותו "במה אדע כי אירשנה", כשהילדים שלי יגיעו, יירשו אותה מתנה גדולה, את גמר התיקון שאתה מבטיח להם, כי אין חיסרון לזה, הם לא יודעים מה זה ואין להם שום נגיעה לזה? אז הבורא אמר, אל תדאג, הם יהיו בגלות והם ירצו את זה. אם כך אנחנו צריכים להבין מה עלינו לעשות, להשתדל להגיע לחיסרון הנכון ואז אנחנו נימצא באור אין סוף, אנחנו נתחיל להרגיש אותו לפי גילוי החיסרון שלנו. כמו שהחיסרון שלנו גדל יותר ויותר, ב-125 מדרגות, שזה חמש דרגות עביות, וחמש כפול חמש זה סה"כ 125, כך אנחנו, במידה שמכוונים את עצמנו נכון לגילוי הבורא, מתוך העביות שמתגלה, כך זה מגיע. לכן הכול לפנינו. את החיסרון הזה אנחנו צריכים להשיג יחד. לא לשבת בבית בשקט ולא לעשות כלום, אלא להשתדל להיות בקשר ביניכן וגם יחד איתנו. להיות יותר אקטיביות, זה מאוד חשוב. אנחנו נכנסים לתקופות שעזרת הנשים חייבת להיות הרבה יותר עוצמתית מאשר קודם.

"פתחי לי, פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לך שערים העליונים. פתחי לי אחותי, כי הפתח לכנוס אצלי הוא בך. שלא ייכנסו אצלי בניי אלא בך. אם את לא תפתחי פתחך, הרי אני סגור, שלא ימצאו אותי. משום זה פתחי לי. ועל כן דוד, כשרצה לכנוס אל המלך, אמר, פִּתְחו לי שערי צדק, זה השער לה'. שערי צדק, המלכות, הוא פתח לכנוס אל המלך. זה השער לה', למצוא אותו ולהידבק בו. ועל כן, פתחי לי אחותי רעייתי. כדי להזדווג עמך ולהיות בשלום עמך לעולמים."

(מתוך זוהר לעם, פרשת אמור, 129)

אלה דרגות קשר בין החלק הגברי והחלק הנשי, פעם זה בת, פעם זה אישה ופעם זה אחות. זה עניין של דרגת זעיר אנפין או בינה או חכמה, דרגות של זעיר אנפין שמתקשר למלכות. אבל הכול מדובר, כמו שאתן שמעתן, על עניין המלכות, אותה צריכים לפתוח. הפתיחה היא על ידי זה שהיא רוכשת מסך ואור חוזר, ואז במידת האור חוזר זה נקרא שהיא פתוחה, שיכול להיכנס בה אור ישר ולהתפשט. זה נקרא אור שממלא אותה כי הופכת להיות מסתם רצון לקבל לכלי של נשמה, והאור שממלא אותה זה אור של נשמה. כך אנחנו יכולים להתקדם בתיקונים, בתנאי שכול התיקונים הם בעצם עבור המלכות.

"כל הנשים הצדקניות של אותו דור המדבר באות ג"כ למִרים באלו הזמנים, ואז עולות כולן אליה, כתימרות עשן מתוך המדבר הזה. והיום ההוא נקרא יום השמחה. בלילות שבת ובימים טובים, באות הנשים כולן אל מרים, ועוסקות בהשתדלות בידיעת ריבון העולם."

(זוהר לעם, שלח-לך 116)

בואו נחשוב מה זה להיות אישה צדקנית, לא בגשמיות כמו שכאן ושם רצות לכל בתי החולים, לכל מיני עזרות, אלא מה זה נקרא להיות אישה צדקנית רוחנית?

בואו נדבר על זה כולן יחד.

מה אני צריכה כדי להיות אישה צדקנית, אילו שלבים צריכים לעבור כדי להגיע למצב של צדקנית, מה יש עוד לפנינו לתקן כדי להיות צדקנית?

אני מדבר על אישה צדקנית כעל דמות כללית, כי לא יכולה להיות אחת, אלא רק יחד. אחרת, בודדה יכולה להיות אישה, אבל לא צדקנית.

שאלנו מה חסר לנו כדי להגיע לשלב הזה, ועכשיו אילו שלבים אנחנו צריכות לעבור כדי להגיע למצב של אישה צדקנית?

"צדקנית" זה נקרא שאני מצדיקה את הבורא, את זה שהוא טוב ומטיב וברא הכול כדי להביא אותנו למצב המושלם. אני יכולה להגיד שאני צדקנית לפי זה שאני מגיעה להשתוות צורה עם הבורא. רק מתוך המצב הזה, המעמד הזה. לכן אני צריכה לעשות בשביל זה תיקון גדול על עצמי, גם בחסדים, גם בחכמה, בהרבה פעולות. זה לא סתם שאישה צדקנית היא נביאה.

בואו נחשוב אילו תיקונים עלינו לעשות.

מהו הפרעה הספציפי שלנו, של הנשים, לעומת הפרעה של הגברים? מה המיוחד ביצר הרע של אישה שלא נותן לה לגשת לעבודה רוחנית, אולי בניגוד, עד כמה שאתן מבינות, למה שקורה לגבר? אני לא מדבר על איזה פרעה אחר. מהן ההפרעות לרוחניות של אישה לעומת הגבר?

אחרי שאנחנו הרגשנו עכשיו שבאמת הטבע של האישה זה בית, משפחה, ילדים, כך כתוב בתורה, אישה זה בית, איך אנחנו יכולים, בלי לשבור את קירות ביתה, לגרום לזה שהיא תהיה מחוברת עם יתר הנשים ואז היא תהפוך להיות אישה צדקנית?

אם כך מה זה להיות אישה צדקנית, האם סתם לזלזל בבית ולצאת ולהתעסק רק בתיקון העולם? איך אישה יכולה לקשור את עצמה בין זה שהיא חייבת במשפחה, ולפי הטבע שלה היא חושבת כל הזמן על הילדים ועל הבית, לבין זה שהיא צריכה לגרום לתיקון העולם? איך אנחנו באמת יכולים לתאר את התפקיד של אישה צדקנית?

גם לנשים שאין להן משפחות או שכבר הן ללא ילדים קטנים, בכל זאת, יש להן הגבלה מיוחדת לעומת הגברים. איך לצאת לעבודה ולהרגיש את עצמה מסורה לעולם ולא לאיזה משפחה, לגבר, לילד? איך אנחנו יכולים לתאר את הצורה של האישה ועד כמה ואיך היא יכולה להיות ממש קשורה לתיקון העולם?

איך אני מרגישה בצורה אישית יציאה ממצרים? נניח שעכשיו זה קורה לי, "בום", מה קרה לראש, הוא נופל, הפוך, השמיים נפתחים? מה קורה? פתאום הבעל מתחיל לשמוע מה שצריך לעשות, ככה, אפילו בלי מילים? מה זה נקרא "יציאת מצרים"?

בחיים שלנו, מה קורה ביציאת מצרים?

כתוב, "בזכות נשים צדקניות יצאו בני ישראל ממצרים". כנראה, תרשו לי לפרש את זה כך, שכל עוד לא יהיו לנו נשים צדקניות, אנחנו לא נצא ממצרים. אז השאלה היא, איך אנחנו יכולות להרגיש שהכול תלוי בנו?

שאלה: בקשר לשאלה מה לעשות לאישה ולגבר ולקשר שביניהם, אמרת ששניהם צריכים להגיע לקבוצה כי קבוצה זו דמות גברית. אז השאלה שלי היא על הקבוצה כדמות גברית.

זה לא נכון. אני לא רוצה אפילו לשמוע את ההמשך. אמנם אני מאוד מכבד את האישה הזאת כי היא עושה הרבה עבודה והרבה הפצה במוסקבה, אבל זה לא נכון שקבוצה היא מבנה ששם מתחברים גברים ולא נשים.

כי הרב"ש, ואתם יכולים לשאול את אשתי, הוא מייד, יחד עם קבוצת הגברים, ונראה לי שאפילו עוד לפני זה, כבר דיבר על זה שהוא רוצה לחבר בין הנשים. ומהמאמרים שהוא כתב הנשים למדו קודם. נדמה לי שהייתה להן אספת נשים בימי שני, ואצלנו בימי חמישי. אני הייתי מדפיס להן את המאמרים שלו שלמדנו באותו היום. הוא כתב אותם שבוע בשבוע, והייתי מוסר לאשתי, והיא הייתה הולכת לישיבה של הנשים, וכך הן התאספו כל שבוע, קוראות את המאמר ומדברות כמה שהן יכלו להבין מהמאמר. וכך זה היה במשך כל השנים, ונפסק רק כשהוא נפטר.

לכן לחשוב, להגיד שזה עניין של הגברים, ישיבת חברים, קריאת המאמרים האלו ומימוש שלהם, זה לגמרי לא נכון. לא. ומאמרים כמו "מתן תורה" ו"ערבות", מאמר "החרות", את המאמרים האלה עוד הבנות של הרב, שהן היו אז בערך בגילי, אפילו יותר מגילי, הן גם היו מלמדות את הנשים שלנו. וקודם רב"ש היה לומד עם הבנות שלו, אני הייתי נוכח בבית שלו כשלימד את הבנות שלו, והן אחר כך העבירו את השיעור הזה לנשים. רב"ש היה מאוד דואג לזה, משקיע המון בזה, המון. אפילו על הבנות, הבוקר אנחנו שמענו בהקלטה שהוא אומר, "תשאל את יעל, את הבת שלך", למה? כי אנחנו היינו לומדים איתו והבת שלי עם הנכדה שלו היו משחקות לידינו, ממש, הן היו בנות חמש שש, משחקות בבובות. אז אפילו אם הן היו מפריעות, הוא היה אומר "לא, אל תיגע, זה ישפיע גם עליהן". בנות חמש שש שיחקו לידינו בבובות, אסור להפריע להן, שיהיו לידינו, זה משפיע עליהן גם. הן אפילו לא בנים, בנות.

לכן, בעניין של החיבור והקבוצה הוא היה מייחס לנשים חשיבות רבה. הוא חייב אותנו רבע שעה כל יום ללמד, לדבר עם האישה. על מה לדבר, מה שקורה בסופר או באיזה מקום? אלא על דברים רוחניים הכוונה, כל היתר זה לא שייך, אלא רבע שעה כל יום, אם גבר מדבר עם אישה על דברים רוחניים, זה מאוד מחזק את המשפחה.

שאלה: לפי איזו מתכונת צריך להיבנות הקשר, החיבור בין הנשים בקבוצה כדי שהקבוצה תקבל את הצורה הזאת של "בזכות נשים צדקניות יצאו ממצרים"?

מובן לנו שלאישה הרבה יותר קשה להתעלות מעל החיים הגשמיים מהגבר. למרות שלגבר יש הפרעות אחרות ממה שיש לאישה, אבל בכל זאת, כך זה מסודר, אלו הפרעות לאישה ואלו הפרעות לגבר. אני חושב שאם גם הנשים וגם הגברים יעבדו יחד כדי לתמוך בקשר בין הנשים, הקשר ביניהן הוא שיהיה כמרכז החברה ויחבר גם את הגברים יותר. כי הגברים הגיעו לאיזה מצב שהם בעצם עומדים ואין ביניהם כל כך התקדמות.

ונראה לי, אני לא בעל ניסיון, בחכמת הקבלה זה כמו במדע מעשי, הכול כ"אין חכם כבעל ניסיון", ועדיין אין ניסיון לאף אחד, אנחנו הראשונים שעוסקים בתיקון במימדים כאלו, אז אני לא יכול להגיד, אבל נראה לי שעכשיו זה השלב שנשים צריכות לתת גם כזה דחף קדימה ובזה לעורר את הגברים.

שאלה: האם נשים יכולות להתחבר לפי המתכונת של "ואהבת לרעך כמוך" או שיש להן דרך אחרת או איזו צורה אחרת להתחבר?

החוק הוא חוק לכולם. אין בזה הבדל. ודאי שהרצון לקבל של הגבר והרצון לקבל של האישה הם אחרים, אבל חייבים להיות יחד. בכל אחד מאיתנו יש גם חלק גברי וגם חלק נשי, ואחר כך, כשאנחנו מתחברים אנחנו יוצרים את אותו הכלי המשותף. לא יכולים רק גברים להתחבר ללא נשים, אלא חייב להיות גם החלק הנשי בחיבור באיזו צורה. אנחנו רואים איך שזה נעשה גם ביציאת מצרים. אנחנו רואים אחר כך איך שזה נעשה בעם ישראל במשך אלף שנה, שהם היו פחות או יותר בכל מיני מצבים רוחניים מיציאת מצרים ועד חורבן הבית.

לכן אי אפשר בלי האישה. והנשים שלנו, מה שמדאיג אותי מאוד, הן בזמן האחרון נכנסות לאיזו פאסיביות, שהן מתחילות לחשוב כמו איזה "בעלות בתים", שהן יכולות לשבת בבית ולחכות עד שאם זה יקרה, יקרה. וזה לא היה קודם, ואני מקווה שזה לא יהיה כמו שעכשיו, אלא יהיה יותר מועיל. אנחנו מרגישים את זה. אני מרגיש על הגברים שהם לא מקבלים מספיק תמיכה מהנשים. אמנם מצד אחד כאילו כן, יש כל כך הרבה מתנדבות, בקילופים, בהפצות, בכול, אבל קצת יותר חיבור, בכל זאת קצת יותר איזו הזדהות, הכרחיות, הרגשה שבאמת בלי חיבור לא נצליח.

ובחיבור יש דבר אחד מאוד מעניין, ואסור לנו לשכוח את זה, לא עלינו להתחבר. אני שמעתי כאן הרבה צעקות פנימיות מהלב, "לא, אני חושבת על הבית, אני חושבת על הילדים שלי, אני לא יכולה על שום דבר יותר לחשוב, זה העיקר אצלי, אני לא יכולה להתנתק מזה". נכון שזה כך, אף אחת לא אשמה בזה, ואנחנו לא דורשים, והבורא לא דורש מאיתנו שאנחנו נעשה משהו שלא לפי הטבע שנתן לנו, אבל שגם נבקש להיות מחוברות יחד למעלה מהטבע שלנו. אף אחד לא צריך לעזוב את הבית, ולא את הילדים, כמו שנראה לנו. כך זה נראה לנו בינתיים. כשבא הרצון הרוחני הוא לא מבטל רצונות גשמיים. הוא מחבר למעלה מהם. אנחנו ממשיכים לרצות כל מיני תענוגים, אלו שיש לנו כאן, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אבל בצורה מאוזנת. אף אחד לא מתנתק, לא מת.

ולכן זה שלאישה ישנה ההרגשה ש"אני כולי קשורה לילדים ולבית, לסירים שלי ולבעלי וזה אני", טוב מאוד, רק יחד עם זה אני רוצה גם להיות קשורה למעלה מזה, לרוחניות. לא לעזוב. זה לא במקום זה. לכן שאלתי את השאלות האלו. ואני הרגשתי שהידיעה הזאת, ההרגשה הזאת היא חסרה.

שאלה: אני לומדת כבר כמה שנים והרבה פעמים קל לי יותר, במצבים שאני נכנסת אליהם, לראות את "אין עוד מלבדו". פעם היה לוקח לי הרבה זמן, עכשיו לוקח לי מעט זמן. אבל אני לא מצליחה להגיע ל"טוב ומיטיב". אז אני רואה את אין עוד מלבדו, אבל הרבה פעמים אני לא מצליחה להגיע לשמחה. הרבה פעמים אני נמצאת בהצדקה, אני נמצאת ב"אין עוד מלבדו", כמעט כל הזמן, נורא קשה לי לראות "טוב ומיטיב".

אם את נמצאת ב"אין עוד מלבדו" אז למה את דואגת?

תלמידה: אני לא דואגת, אני לא שמחה.

קודם כל זה מה שנקרא שאת דואגת אז את לא שמחה. תפסיקי לדאוג על עצמך, על מצבך, והכול יסתדר.

שאלה: בהרגשה שלי יש לי איזה חיסרון. יכול להיות שיש פה עוד נשים שמרגישות את החיסרון הזה. מכיוון שאני גדלתי במקום חילוני ואני לא כל כך זוכרת את הסיפורים שלמדנו בכיתה ג' אולי בשיעורי תורה.

איזה? יציאת מצרים?

תלמידה: זה יותר בהבנה של המושגים מאותם הסיפורים או מאותם הכלים שאני מחפשת היום להבין, לדעת יותר. האם יש חומר שאנחנו יכולות ללמוד, לקרוא, להבין?

מלא חומר, לא צריכים את כיתה ג', בהצלחה.

שאלה: אתה מקודם הסברת איך זה היה פעם עם רב"ש, מה שתיארת זה מה שאני מרגישה שחסר לנו, אני לא יודעת איך לשאול את זה בלי להתלונן כי אני באמת שלא רוצה להתלונן, אבל הריכוז על הגברים הוא כל כך אינטנסיבי שקשה לנשים למצוא את מקומן בתוך החברה, במיוחד אם אתה בא מחו"ל כמוני ואין לי מושג בהיסטוריה ובכל הסיפורים האלה של מרים ושרה וכולי, כל הנשים המדהימות האלה, שאני לא מכירה אותן בכלל, אין לי את החינוך הזה. איך אנחנו יכולות לחזור אל המקום הזה שהיה פעם אצל רב"ש, שאפילו נשים לימדו נשים אחרות?

לא, נשים לימדו נשים אחרות זה היו רק כמה שיעורים במתן תורה, אתן מקבלות את כל הדברים האלה פי מיליון יותר ממה שאז קיבלו, יש לכן את כל השיעורים שלנו, אתן משתתפות בהם ואני יודע שאת משתתפת בכל השיעורים, אז מה הבעיה? אין לך מה שיש שם? את מתלוננת אחרי שיש כאן טלוויזיה ורדיו ואינטרנט והכול, יש לכם כל מה שיש לגברים, הכול, מה חסר? אני לא מבין, איזה טענות? ושחסר איזה סיפור מהתורה כמו שהגברת הקודמת התלוננה שהיא לא יודעת הגדה, שהיא גמרה ללמוד את זה בכיתה ג' ואת לא למדת את זה בכלל, אז זה קשה לקרוא דברים כאלה? ולפי השיעורים שלנו אנחנו לומדים את הכול.

והגברים שנמצאים כאן בשיעורים שלי הם כן יודעים? מאיפה הם יודעים? גם כן למדו את זה בכיתה ג', ד' או מה, זהו, ומאז לא למדו שום דבר, אז זה לא צריך להיות. אנחנו מדברים על מה שלא כתוב באף מקום, מה זה נקרא "צדק", "צדקנית", "אישה", "גבר", "חלק נשי", "גברי", זה לא כתוב באף מקום, זה אנחנו מבררים מתוך כתבי רב"ש ובעל הסולם שאת כל זה אנחנו מבררים יום יום בלימודים שלנו.

מהתורה את מקבלת איזה סיפור על מרים? שכתוב שם רק שתי שורות, שהיא לקחה את ה"טים טאם" הזה והתחילה לעורר נשים לרקוד? מה? זה הכול, מה מוזכר עליה? על יוכבד מוזכר? מילה אחת, על הציפורה גם כן איזו מילה או שתיים, לא יותר מזה, על כל הנשים. אז לא חסר לנו שום דבר, חסר לנו להיות יותר אקטיביות, יותר אקטיביות ובמיוחד שיש היום אינטרנט הוא פתוח לכולם, צריכים לחפש מקומות שבהם נשים יוכלו לפרסם את חכמת הקבלה בכל מקום שרק אפשר וזה יכול להיות בכל צורה שרק תהיה ולאו דווקא בשם אישה, זה יכול להיות בשם גבר, לא חשוב בשם מי.

מה את חושבת, שמה את קוראת באינטרנט זה הכול נכון ואמת מה שאדם שם מספר וכותב על מי הוא ומה הוא? ודאי שלא, אז לכן אני לא מבין. גם מבחינת הלימוד יש לכן הכול, וגם מבחינת התארגנות יש לכן הכול, גם בבחינת הלימוד יש לכן הכול, וגם מבחינת ההפצה יש לכן כל מה שאפשר, כל היתר תלוי בכן. אני לא רואה מקום לטענות, אני גם לא מרגיש את עצמי חייב לכן יותר מאחר שיש כאן שיעורים באינטרנט ויש לנו חדר שבו נשים יושבות בשיעורי בוקר, ובחגים כמו שעכשיו, אנחנו לומדים יחד גם גברים וגם נשים, אני לא יודע, אני לא חושב שאישה צריכה ליותר מזה, אצל רב"ש לא היה אפילו אלפית ממה שיש היום.

אין לי מה להוסיף, תגידו לי מה אתן רוצות עוד, אבל לא לזרוק עלי חוסר הצלחה שהיא תלויה בכן ולא בי, כמו שאמרתי עכשיו בשאלה אחרונה, שאם בזכות נשים צדקניות יוצאים בני ישראל ממצרים, איפה הן הנשים הצדקניות? אם אנחנו יוצאים כולם בזכותן, איפה הן?

את צריכה להמשיך בשקט, להרכין את הראש ולהמשיך ולגרום להפצה באינטרנט ואז אנחנו נזכה באמת להתקדמות, אחרת אנחנו יכולים לדרוך במקום.

תלמידה: אפילו בהפצה, אפילו שם, לדוגמה במדינה שלי אין גבר שיכול ללמד קבלה בכל צורה שהיא.

ואת יכולה.

תלמידה: מותר לי?

באינטרנט? את פותחת קורס, את יכולה לקרוא לעצמך "יורגן" או משהו, ותתחילי ללמד גברים, נשים, כולם, מה הבעיה?

שאלה: השאלה שלי הולכת איתי כבר הרבה זמן בדרך, מצד אחד בדרך שלנו, מבקשים מאיתנו ואנחנו מנסות לעשות את זה, להגדיל את החיסרון, מצד שני אני מבינה שאנחנו בעצם נגלה את הבורא או נגלה את הבורא בינינו, מה שזה לא יהיה, רק מתי שאנחנו לא נרצה את זה, זאת אומרת יש פה איזה קונפליקט.

אנחנו מגלים את הבורא בחיסרון, חיסרון למה? לא שלא נרצה, מה כן נרצה?

תלמידה: אז מה שכן נרצה זה לרצות עבור האחרים שהם יגלו את הבורא, אבל כשאני נכנסת לפינות האלו של לרצות עבור האחרים אז שם בעצם החיסרון, הרצון לקבל הוא נחלש כי זה עבור האחרים, זה באופן טבעי נחלש אז זה מין קונפליקט שהולך כל הזמן.

אני מבין רק דבר אחד, שאנחנו צריכים לעבוד כדי שיתבהר בנו רצון חדש, רצון חדש הוא ייקרא "רוחני", אני לא יודע מה זה רוחני, אומרים שזה מחוצה לי, שזה עבור אחרים, לא, כן, לא מבין כלום, רק לי אין, איך אני ארצה? אז עכשיו אני אפנטז את הרצון הזה? איך אני אסדר אצלי רצון כזה?

תלמידה: זה באמת ככה, זה רצון שאני לא יודעת, רוצה מה בדיוק?

אני לא יודע מה, אני לא יודע רוחניות אז איך יכולים לדרוש ממני שאני אדע מה לרצות?

תלמידה: אבל אתה או המקובלים דורשים להגדיל את החיסרון, להגדיל את החיסרון לזה.

איך להגדיל אם אין לי בכלל?

תלמידה: להגדיל על ידי זה שכולנו נגיד אחד לשני כמה שזה טוב, כמה שזה גדול, כמה שזה חשוב, להגדיל אחד לשני, פה החברה שלנו בנויה על זה.

את הרצון שאין לי אני לא יכול בעצמי להמציא, אלא רק המאור המחזיר למוטב, הוא יכול לסדר לי את הרצון החדש ואותו אני צריך, אותו מאור שהוא מעורר בי את הרצון החדש. כשמגיע לי אותו הרצון החדש, החיסרון החדש, אז אני מתחיל להבין שזה בכלל לא מה שאני חשבתי קודם, שלא היה לי דבר כזה, זה רצון מעולם אחר, זה לא שאני רוצה בשר במקום דגים, זה משהו שלא היה ולא יכול להיות אלא רק האור מביא לי את זה. אז אנחנו צריכים למשוך את המאור המחזיר למוטב, הוא מגיע אך ורק אם אנחנו דורשים אותו, דורשים על ידי חיבור.

ואני לבד לא יכול, אלא כשאני מתחבר עם האחרים, אז בתנאי הזה שאני מתחבר עם אחרים אני נעשה בזה דומה, אני בונה מבנה שהוא דומה לאור, שהמבנה הזה כאחד לפי המאמצים שלנו להיות יחד, והאור אחד, ואז הוא משפיע על החיבור בינינו, ואז אני מתוך החיבור הזה שהאור סידר בינינו, מתחיל להבין את השאלות, את החיסרון החדש, ככה זה עובד. ושפתאום "אני רוצה רוחניות, אני רוצה רוחניות", מה זה רוצה? מאיפה אני רוצה? אני לא רוצה שום דבר, צריכים להיות ריאלים מאוד.

תלמידה: אז למה אנחנו מגדילים את החיסרון? חיסרון למה?

לא יודע, כשזה יבוא אז תיראי. צריכים לעבוד רק על המאור המחזיר למוטב.

תלמידה: להזמין את המאור המחזיר למוטב?

כן.

תלמידה: ואנחנו לא יודעים למה.

לא יודעים מראש, אלא הוא יבוא ויסדר לנו הכול. כן, רק בצורה כזאת הכול עובד, האור עושה את הכול.

תלמידה: נניח שאני עכשיו עובדת על זה, כולנו עובדים על זה, להזמין את המאור המחזיר למוטב, שיעשה מה שצריך לעשות, אנחנו לא יודעים למה אבל אני לא אמורה לרצות את זה לעצמי כי מה?

לא צריכים שום תנאים, לא יכולים לדרוש ממך שלא תרצי לעצמך, איך את לא מבינה?

תלמידה: אני מבינה, בגלל זה אני מסתבכת.

אז זהו, אז תפסיקי את התסבוכת הזאת, אני אמרתי לך, רק חיבור, דרך החיבור יבוא מאור, הוא יסדר את הכול.

קריינית: אנחנו חוברות להרבה נשים, גם בכלי העולמי, וכולן שולחות המון שאלות. נשים הכינו שאלות מארצות הברית לקראת הכנס.

אנחנו רוצות להגיד שנשים מארצות הברית כבר התחילו תהליך של הכנה לכנס שהוא עוד חודש ימים. הם חילקו את זה לחמישה שלבים. השלב הראשון זה השיעור של היום, אחר כך יהיו משימות לעשיריות, ערב נשים בעוד שבועיים שמוקדש לכנס בארצות הברית, וגם מתוכננים חיבורים בין עשיריות בכל העולם.

שאלה: איך הכנס בארצות הברית יכול לקרב אותנו לתפילת רבים, כאשר חווית הכנס היא בעצם משהו מאוד משמח ומרגש?

אני לא מבין, צריכים לשבת ולבכות כדי להראות לבורא שאנחנו מאוד מאוד רוצים משהו, ובשמחה זה לא יכול להיות? אם אנחנו מתחברים, אם אנחנו בחיבור הזה רוצים להשיג כלים דהשפעה כדי להשפיע לכולם בצורה הדדית, וגם דרך ההשפעה להשפיע לו, דרך החיבור שלנו, אז למה זה צריך להיות עם בכי? אם אני הולך על דבר טוב אני בוכה? למה זה צריך להיות בצער? החיסרון שאנחנו מגלים כלפי הבורא זה חיסרון לא בצער, זה חיסרון בשמחה.

קודם כל איך יכול להיות שאני פונה אליו ואני בוכה? זה אומר שהוא כבר בורא לא טוב. מאין ברירה הוא עשה לי רע ואני פונה אליו. לא. אפילו במצבים הרעים שאני פונה, אני פונה אליו לא מתוך זה. עוד נלמד את זה. אני רואה שבכלל יש חוסר הבנה כללי בכל זה.

כנס יפה צריך להיות כנס שמח, כנס טוב, לעבוד רק מתוך שמחה, זה כתוב בכל מקום ואז אנחנו מצליחים. אני מאוד מצפה לתגובות טובות נכונות מהכנס מאמריקה. דווקא ישנה שם התקדמות באוכלוסייה.

שאלה: איך הכנס הזה בארצות הברית שונה מכנסים אחרים?

זה תלוי בהם. שלא ישאלו אותי שישאלו את עצמם. אני בא לשם, אני נותן כרגיל שיעורים, סדנאות, חיבורים, ואני מאוד מקווה שיבואו. כל מי שרוצה להגיע לרוחניות מאותה יבשת צפון אמריקה צריך לבוא, כך אני מבין. כי מי שלא בא הוא מאוד מפסיד, כי בינתיים בכל זאת האינטרנט וכל החוטים האלה הם מאוד מחלישים את הקשר. ואין מה להשוות בין מי שנמצא פיזית בכנס לבין מי שנמצא אחרי המסכים קילומטרים ממנו.

שאלה: אנחנו הנשים מרגישות חיבור ואחדות בינינו. איך לוודא שאנחנו לא עוצרות כאן והופכות את ההרגשה הזאת לחיסרון שהולך וגדל, ומכוונות את זה לכיוון הנכון של הצלחת הכנס?

אם הן עובדות יחד ואם הן נמצאות בשמחה ואם יש להן בטחון מזה שהחיבור שלהן הוא מביא אותן למטרה, ומתוך החיבור הזה הן יכולות להגיע לתפילת רבים. זה העיקר, תפילת רבים. זאת אומרת שכל אחד מתפלל עבור האחרים, ואז מהתפילה המשותפת הזאת יוצאת תפילה, זה נקרא "שליח ציבור", שנמצא פנייה משותפת לבורא. ככה זה.

שאלה: מה לעשות כאשר יש מצב שבו החלק הנשי הרבה יותר אקטיבי מהחלק הגברי של הקבוצה? ואפילו רוצות לארגן כנס, אבל הגברים מתנגדים כי הם מרגישים שהם עדיין לא מחוברים מספיק ולא מוכנים לזה. מה היית ממליץ?

אי אפשר לעשות בלי גברים, אלא אם כן הנשים רוצות לעשות מיני כנס כזה קטן ביניהן, זה משהו אחר, זה אפשרי. בדרך כלל זה קורה אם יש בקבוצה לא משפחות אלא גברים לחוד ונשים לחוד. אם זה במשפחות אז אתן יודעות איך הגברים ירצו מה שאתן רוצות, אפשר ללחוץ עליהם ופחות או יותר אפשר את זה לקבל מהם. אבל אם זה לא הגבר שלי, אז אני לא יכולה ללחוץ עליו ולכן זו בעיה.

אני חושב שאנחנו צריכים בצורה אינטנסיבית אבל בצורה מאורגנת להיכנס יותר להפצה באינטרנט, וזה מה שייתן לנו כוח. זה גם יסדר אותנו להיות מחוברות יותר, אנחנו יותר ויותר נוכל לעשות מהבית בלי לצאת מהבית את כל הדברים האלו. אנחנו גם נרגיש עד כמה שאנחנו פועלות וכמה שמצליחות.

ובאמת עכשיו הזמן של ההפצה ממש בכל כלי הנשק דרך האינטרנט. רק צריכים בכל זאת לקבל הדרכה ותכנית והכול. אני מקווה שההנהלה של החלק הנשי תיכנס לקשר עם החלק הכללי הגברי של בני ברוך, ומשם תקבלו הוראות מה לעשות ואיך לעשות, תדרוך אם צריך, אבל אנחנו צריכים הרבה הרבה ידיים כדי לתת מכת פרסום לחכמת הקבלה.

אתן שומעות שהאנושות מתחילה לגלות מצבים מאוד אנושים, ואנחנו צריכים מתוך הייאוש הזה לעלות. זה התפקיד שלנו, ובמיוחד של הנשים. אני אומר, זה מה שיתקן אפילו את האגו שלכן, שזה מיוחד, זה לא נקרא אגו זה הטבע יותר נכון, של להיות בבית עם המשפחה עם הגבר עם הילדים עם הכול, זו קודם כול דאגה פנימית כזאת, זו בעצם נקודת אישה. אבל לצאת לאינטרנט אפשר גם מזה.

שאלה: אמרת קודם, שאנחנו הנשים נרדמנו קצת.

כך אני שומע גם מהנשים עצמן.

תלמידה: אתה יכול להרחיב, מה אנחנו צריכות לעשות כדי להיות יותר אקטיביות?

לא. נמאס לי ללעוס את כל הדברים האלו, אותו הדבר. אני לא רוצה.

שאלה: איך אנחנו יכולות לעזור לגברים, כדי שהם יתקדמו בדרך הרוחנית שלהם?

קודם כל הנשים צריכות לדאוג לקשר שיהיה ביניהן, זה דבר אחד. דבר שני, הן צריכות אמנם בצורה רכה, אבל בכל זאת ללחוץ על הגברים שגם הגברים ירגישו שהנשים מצפות מהן לחיבור. ובאמת ברוחניות מי שמחייב את הגבר לחיבור זאת אישה. כי אם המלכות לא מתוקנת, לא מוכנה, אז אין לזעיר אנפין מה לעשות, הוא נמצא בקטנות, בחפץ חסד.

תלמידה: זאת אומרת שאנחנו צריכות ללחוץ עליו?

אם האישה לא תרצה, הגבר לא ירצה. הרצון קודם מגיע מהאישה.

תלמידה: אז בעצם חסר לנו רצון.

כן.

שאלה: האם אנחנו יכולים להגיע לחיבור רוחני אם אין לנו קשר טוב בתוך הקבוצה?

וודאי שלא. אבל אנחנו צריכים להבין שזה לא כמו שבעולם שלנו. קשר טוב או לא טוב בקבוצה הוא בא והולך ושוב בא ושוב הולך, מפני שאלו תנודות שתמיד נמצאות, גם בגבר יש עליות וירידות וגם בקבוצה יש עליות וירידות, ובמיוחד בקשר בינינו. ולכן אין לנו ברירה אלא אנחנו צריכים להסכים עם זה, להבין את זה ולחיות עם זה שלפעמים הקשר יותר טוב ולפעמים פחות. אבל זו לא סיבה לכך שאנחנו מפסיקים את הפעילות שלנו ומתחילים לצאת מזה כאילו ברוגז על הבורא שמביא לנו כאלו מצבים.

אנחנו חייבים להמשיך בכל מקרה, "חוץ מצא". אז נכון, פעם קבוצת גוודלחרה הייתה יותר חזקה. היום היא פחות חזקה, אז מה? יבוא שוב טוב. אחרי ירידות ישנן עליות. כך זה צריך להיות, אי אפשר להיות ללא תנועה. וכמה שנתקדם יותר, יהיו תנועות, תנודות כאלו עוד יותר חדות. כי אני רואה את עצמי, מה שהיה לי נגיד לפני שלושים שנה לעומת מה שהיום, אי אפשר להשוות. היום, סתם לדוגמא, יש ירידות כאלו שאני יכול לשכוח מילים, שאני יכול לשכוח טקסטים, כאילו כל מה ששייך לחכמת הקבלה נעלם לגמרי, איזה חברים איזה יחס, איזה קבוצה, כלום. ויהיה עוד יותר גרוע, בטוח, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". בקיצור, רק להחזיק את כל הדרך בשיניים וללכת.

ושוב אני אומר, העיקר לעבוד על שניים, חיבור בין הנשים והפצה מצד הנשים באינטרנט. צריכים לארגן גם את זה וגם את זה. אנחנו עשינו כל כך הרבה עבודה, אתן עשיתם כל כך הרבה יגיעה, נתתן כל כך הרבה, השקעתן כל כך הרבה, לא היה אף פעם בהיסטוריה דבר כזה, רק אנחנו נמצאים באגו גדול מאוד. אם להשוות אותנו עם מה שהיה לפני אלפיים שנה, איזה אגו היה אז לאדם לעומת מה שקורה היום. לכן אנחנו השקענו המון ובאמת יש לנו זכות גדולה מאוד, אבל כדי לצאת ממצרים אנחנו צריכים להיות מחוברים. כי מה זה נקרא שפרעה לא נותן לנו ומחזיק אותנו? שלא נותן לנו להתחבר. ומה זה יציאה ממצרים? שאנחנו כן יכולים להתחבר, זאת כל היציאה.

האם אנחנו חושבים על זה, אנחנו דואגים לזה? זה באמת נמצא לפנינו כמצב נפלא שאני ממש חושב רק עליו? לא. אז למה אנחנו מצפים? לאיזו יציאה ממצרים אנחנו מצפים, לאיזה מצב? אז רק צריכים יותר ויותר להחשיב את המטרות הרוחניות, גם מצד הכלי שזה חיבור, וגם מצד האור שממלא את הכלי, שזה גילוי הבורא, זאת אומרת כוח השפעה ואהבת הזולת. זה האור העליון שימלא אותנו, ואז כולי אהיה רק באהבת הזולת.

מצפים לזה?

תלמידים: כן.

לחיים ותודה רבה.

(סוף השיעור)