heb_o_rav_zohar-la-am-meketz_2010-02-01_lesson_bb_n4

כתב המקור נלקח מחוברת "זוהר לעם"

זוהר לעם

פרשת מקץ

(מאמר: "אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת")

(אות נ"ח - אות ע"ח)

שיעור 4

שיעור ערב 01.02.10- אחרי עריכה

כרגיל בתחילת השיעור אנחנו רוצים לקרוא משהו על גדלות ספר הזוהר, על הייחודיות שלו.

תלמיד: קטע שלקוח מתוך הספר "לראות טוב", גם מתוך ספר שנקרא "היכל הברכה" של רבי יצחק יהודה יחיאל ספרין מקומרנה.

"ובעת עיקבא דמשיחא התגברות הרע והעזות והמדות רעות בהנהגות ראשי ערב רב נתגלה האור הגנוז מן השמים ספר הזוהר והתיקונים ואחריהם כתבי מר"ן האר"י ובזה הלימוד מבער הקוצים והרע שבנפשו ויזכה לדבק עצמו באור עליון ויזכה לכל מידות טובות שבעולם ולזה נתגלה האור הזה ועיקר למודך בפנימיות התורה יהיה שתשיג הארה וחיות אלוקי"ת בנפשך בעת למודך ובכל היום... אמר מר"ן האר"י שבזמן הזה נסתרות נעשו נגלות ושמחה לפני המקום ללמוד ברזי התורה ולגלות רזין לכל בר ישראל."

בכל הדורות המקובלים חיכו לזמן הזה, וכולם כותבים שיש כוח מיוחד בחיבור ה"זוהר". לכן הספר כל כך מפורסם. ואנחנו מרגישים את זה על עצמנו. בזוהר יש כוח מיוחד שמי שלומד אותו כדי להשיג את האלוקות, כדי לגלות את העולם הרוחני, זה נפתח לו.

אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת

"נח) פרעה רצה לנסות את יוסף," אלה שני כוחות בנו, האגו הכללי שלנו זה "פרעה", ו"יוסף" זה ההשתוקקות שלנו למטרת הבריאה, לגלות את האלוקות, את העולם העליון. "החליף לו דברי החלום," מה אנחנו עוברים כשאנחנו רוצים להתקדם ברוחניות? תמיד המאבק הוא בין כל מיני כוחות. אין כאן משהו מיותר, אלא על כל הדברים האלו שהתורה מספרת לנו, על כל התהליך הזה אנחנו צריכים לעבור בסיבה ומסובב, בהדרגה. שום מצב לא נעלם, לכן בכל רגע שאנחנו קוראים על משהו, עלינו להבין שהכוחות האלו צריכים להתגלות בנו. וכשאנחנו רוצים להזדהות עם מה שקורה, זה מעורר עלינו את האור הטמון בהם שם, והוא מקדם אותנו.

"ויוסף, משום שהיה מכיר במדרגות המרומזות בחלומו, הסתכל בכל דבר ודבר, ואמר, כך ראית, וסידר כל דבר ודבר כראוי." "פרעה" עָזַר ל"יוסף". כוח האגו שלנו בעצם הוא נקרא "עזר כנגדו". אמנם הוא פועל כביכול כנגדו, אבל לעֵזֶר, ועל ידו מתקדמים.

"נט) ויאמר... אַחֲרֵי הודיע אלקים, פירושו, אחֲרַי היית, באותה שעה שחלמתי החלום הייתָ נמצא שמה. ומשום זה אמר, את כל זאת. ידעת איך היה החלום, וידעת פתרונו.

ס) אם כן, אמר יוסף הכול, החלום והפתרון, כמו דניאל, שאמר החלום ופתרונו? אין זה כְּזה. יוסף הסתכל מתוך דברי פרעה, שהיה אומר דברי החלום במדרגות ידועות, וראה שהוא טעה, כי דבריו לא היו באותו הסדר שנוהג באותן המדרגות של החלום. ואמר לו, לא כך ראית אלא כך, כי המדרגות באות כסדרן. אבל דניאל, לא הסתכל מתוך דברי נבוכדנצר כלום, והכל אמר לו, את החלום ופתרונו."

"החלום ופתרונו", הכוונה היא שחלום זה חלק מהמדרגה, כמו שנקרא, "אחת משישים מהמיתה", שזו מדרגה קטנה מאוד, כאיבוד הכרה מהגילוי שבכל הספירות. אנחנו יודעים שיש עיבור, יניקה, מוחין. אז החלום זה החלק שהוא אחד משישים ממדרגת מוחין, שנקראת גם גדלות. זאת אומרת, אם אנחנו מחלקים כל מדרגה לחג"ת נה"י, ויש עשר ספירות בכל אחת מהמדרגות, אז בשש מדרגות יש שישים ספירות, וחלק אחד מהשישים, נפש דנפש זה בעצם הרגשת ה"חלום".

ולכן ודאי שאי אפשר מתוך זה לדעת איך להתקדם, איך להסתדר, האדם לא יודע איפה הוא נמצא בדיוק. אלא אם הוא רוצה להידבק למדרגה יותר גבוהה, אם הוא רוצה דווקא להיעזר על ידה, זה נקרא מישהו ש"פותר" לו את החלום. אז או ש"יוסף" כלפי "פרעה" או ש"דניאל" כלפי "נבוכדנצר". אבל הכל קורה ודאי באדם אחד, במדרגות השונות שבו.

"סא) דניאל נקרא חֵיזוּ. הנוקבא הנקראת לילה, והיא מראָה, שפירושו הארת חכמה. ולפי שאין הארת חכמה בשום פרצוף זולתה, ע"כ נקראת הנוקבא מראה, או חֵיזוּ. ולפי זה השם לילה הוא חֵיזוּ. חֵיזוּ מן חֵיזוּ, המלאך גבריאל, שבחינת החֵיזוּ שבו נמשך מחֵיזוּ, שהיא הנוקבא."

הנוקבא זה הרצון לקבל שבנו, במידה שהרצון לקבל הזה יכול להידמות לבורא, לרצון להשפיע שלפנינו. נוקבא, מלכות דאצילות, שאליה עולים כל הרצונות שלנו, אם הרצונות האלו הם בעל מנת להשפיע, כדי להתקשר עם יתר הנשמות, זה הבדיקה ששם הם נכנסים ונכללים ביניהם, אז כל הנשמות האלו שרוצות להתחבר ביניהן, מתאימות את עצמן לזעיר אנפין דאצילות, ואז יש ביניהן קשר. הקשר הזה נקרא "זיווג", "דבקות".

ואז הנוקבא לפי כמה שהיא מתאימה את עצמה לזעיר אנפין, הנברא, הנשמה, כמה שהיא מתאימה את עצמה לבורא, אז היא מקבלת העתקה ממנו. שבאמת הכינה את עצמה נכון אליו במידת הדבקות שעכשיו מגלה, ואז היא הופכת להיות למראֶה של הבורא. לכן היא נקראת "תמונת ה'". זאת אומרת, הרצון לקבל שלנו שקיבל בדיוק אותה הצורה כמו הבורא, זאת אומרת, הרצון שהפך להיות ללהשפיע, הוא נקרא "תמונת ה'".

"סב) וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה... וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אשר ראיתי. כל אלו הַמַּרְאוֹת שבמקרא הזה הם שש מדרגות. וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה הן שתים, וּמַרְאוֹת לשון רבים, הן ג"כ שתים, והן ארבע. כַּמַּרְאֶה ראיתי, הן שתים, והן שש מַראות. שש הספירות חג"ת נה"י של הנוקבא.

גבריאל, יש לו מראָה, שנראים בה הגוונים של מעלה, שהם שש מַראות שבנוקבא. והן נראות בחֵיזוּ הזו, שהוא גבריאל, הנקרא חֵיזוּ מן חֵיזוּ. ויש חֵיזוּ לחֵיזוּ, וחֵיזוּ לחֵיזוּ, זה על זה." זאת אומרת אלה מדרגות. בחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, שש מדרגות, שבכל אחד בודאי, בכל רמה ורמה העביות היא שונה, אז המראֶה הוא אחר. "כלומר, שיש בחֵיזוּ לחֵיזוּ, שהוא גבריאל, הרבה מדרגות הנבחנות כל אחת לחֵיזוּ דחֵיזוּ. שפירושו, מראה ממראה העליונה, שהיא הנוקבא. שהן שש בחינות חֵיזוּ דחֵיזוּ, זה על זה, הנמשכות משש מראות שבנוקבא. וכולן נמצאות במדרגות חג"ת נה"י, ושולטות, ובהם נפתרים כל החלומות שבעולם. ואלו הן כעין שלמעלה מהן, כעין שש מראות שבנוקבא."

זאת אומרת שבצורה כזאת הדרגתית האדם שנכנס להרגשה הרוחנית הוא בא מה"חלום" ל"פתרון". זאת אומרת, מדובר על מדרגות ההשגה. כמו שבעולם הזה כמה שאנחנו לומדים יותר ויותר איזה נושא, איזה עניין, ואז בצורה כזאת מכירים אותו יותר ויותר, כך תמונות על תמונות על תמונות בדרגות חג"ת נה"י ממטה למעלה אנחנו משיגים את המראָה השלמה.

"סג) ומשום זה, כי אחת מאלו המדרגות גילה לו החלום ופתרונו. אבל יוסף, מתוך דבריו של פרעה, הסתכל במדרגות העליונות, שהחלום הראה עליהן, ואמר פתרונו לפרעה."

זאת אומרת, ה"פרעה" עוזר ל"יוסף", יוסף על ידי פרעה מגלה דרגה עוד יותר גבוהה. כי בהוספת הרצון לקבל מלמטה ובהוספת הרצון להשפיע על ידי יוסף מלמעלה, מגיעים שניהם ל"חלום" ול"פתרון".

"סד) והפקיד אותו על כל ארץ מצרים משום שהקב"ה מִשֶׁלוֹ." זאת אומרת, שיכול להעביר על כל הרצון לקבל את העְלִיָה הכל כך יפַה ולהביא אותו לפריחה. "מִשֶׁל יוסף נתן לו, הפה שלא נשק לעבירה, כתוב, ועל פיך יִשק כל עמי." למה? כי הרצון לקבל הוא לא מסוגל לכלום לבד, הוא חייב שיהיה בו רצון להשפיע. רצון להשפיע זה ה"מים", רצון להשפיע זה "רוח החיים", שהוא מחיה את הכל. רצון לקבל לבד הוא דומם, עפר, שממנו אין כלום. חייבים כוח ההשפעה שיעבוד בו, שאז במידה שנתווסף ברצון לקבל כוח ההשפעה, אז מהרצון לקבל הזה אפשר שיצא משהו, צומח, אחר כך חי, אחר כך מדבר. הכל בתוספת כוח הבינה למלכות. בלי זה, מלכות בעצמה היא לא ראויה לכלום, אין לה שום הרגשה, היא אפילו לא מרגישה בעצמה שהיא קיימת. אפילו שהיא קיימת, חייבת להיות בה מה שנקרא "קיסטא דחיותא", איזשהו אור קטן שיחזיק אותה בחיים.

לכן ה"פרעה" הרצון לקבל הגדול שלנו הוא מרגיש עד כמה שכדאי לדעת, להכיר, לעבוד, לנצל את כוח ההשפעה. שכוח הרצון לקבל זה רק כאילו כוח האגרוף, כמה שאחד יותר גדול מהשני. על ידי זה אפשר לעשות משהו במרחקים ובמידות מאוד קטנות. החיים, ההתרבות, קניית המצבים הגדולים, רכישת השטחים וההתפתחות, הם רק על ידי הרצון להשפיע, שאתה נותן משהו שכדאי לשני ואז אתה מנצל את השני לטובתך, כמו שאנחנו בעולם שלנו. זה ההבדל בין דומם, צומח, חי ומדבר, עד כמה שכל אחד מבין שהוא בהשפעה לזולת יכול להרוויח מזה. כך העולם שלנו לכן כל פעם הוא מתקדם בקשר חזק יותר ויותר בין בני אדם, כמו שכתוב, "לכו והתפרנסו זה מזה", כי על ידי זה כל אחד מגיע להתפתחות. לבד לא היינו מגיעים להתפתחות של אף אחד.

שרטוט מס' 1

לכן ל"פרעה" כדאי שה"יוסף" יעבוד אצלו. כי על ידי הכוח הזה של ההשפעה היוסף שנקרא "צדיק", הוא מתפתח. זאת אומרת, שמלמעלה, מהבינה, מגיע דרך הזעיר אנפין כוח למלכות, לפרעה. (ראה "בינה", "מלכות" בשרטוט מס' 1). זעיר אנפין זה חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. (ראה "י- יוסף" בשרטוט מס' 1) ה"יוסף" זה היסוד, שדווקא דרך היסוד בא למלכות כל האור, כל כוח החיות, כל ההתפתחות. ולכן ה"פרעה", הרצון לקבל שלנו, מעוניין כל כך בכוח ה"יוסף" שבנו. "הפה שלא נשק לעבירה, כתוב, ועל פיך יִשק כל עמי. היד, שלא קָרב לעבירה, כמ"ש, ויתן אותה על יד יוסף. צוואר, שלא קָרב לעבירה, כמ"ש, וַיָּשֶׂם רביד הזהב על צווארו. הגוף, שלא קָרב לעבירה, וילבש אותו בגדי שֵש. רגל שלא רכב על עבירה, כתוב, וַיַּרְכֵּב אותו במרכבת הַמִּשְׁנֶה. המחשבה, שלא חָשַׁב בעבירה, נקרא נבון וחכם. הלב, שלא הרהר בעבירה, ויקראו לפניו אַבְרֵךְ. והכול קיבל מִשֶׁלוֹ." זה מה שה"יוסף" מספר ל"פרעה". איך אפשר לקבל את זה באגו שלנו, זאת שאלה. נראה.

"סה) ויצא... ויעבר בכל ארץ מצרים." יוסף. "מה הטעם, ויעבור בכל ארץ מצרים?" בכל האגו הגדול. מה יכול להיות הקשר בין היסוד שמביא את כל השפע למטה, איך הוא יכול להעביר את כל השפע ל"מצרים", שזה רצון לקבל על מנת לקבל? לא יכול להיות שיכנס לשם איזה אור, כי זה החוק של צמצום א', שלא יכול להיות קשר בין האגו לרוחניות. "כדי למשול עליהם, שהיו מכריזים לפניו כך, כי קראו לפניו אַבְרֵךְ. ועוד, כדי לקבץ תבואה בכל מקום ומקום, כי אוכל שְׂדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה, ולא נתן תבואת מקום זה במקום אחר, כדי שלא תרקב. כי מִטֶּבַע כל מקום, ששומר על הפירות שגדלו בו."

מה הוא רוצה להגיד? יש על זה הרבה פירושים, אבל הפירוש הפשוט ביותר בשבילנו הוא, שהאדם עובד עכשיו, כמו שאנחנו נמצאים בעבודה שלנו, בלהשפיע על מנת לקבל, כדי להבין שכוח ההשפעה הוא הכוח הגדול, שכדאי לנו להתקרב לכוח ההשפעה. כמו שאנחנו פותחים ספרי הקבלה כשאנחנו עדיין אגואיסטים ואנחנו עוד לא חושבים על השינויים שהספרים האלה יכולים לעשות בנו. ואנחנו מתחילים לעבוד, כאילו אנחנו יכולים לנצל את הכוחות האלו, את הידע הזה שחוכמת הקבלה מביאה לנו. אנו חושבים "במה אנחנו יכולים להתעשר מזה", בכל זאת כל אחד בתוך תוכו כך הוא חושב, אפילו שהוא לא מודע לזה או לא מודה בכך, אך זה לא חשוב. כך הגישה שלנו, כי כל אחד ואחד בא מלכתחילה כפרעה קטן.

ואז אנחנו משתמשים בכוח שיש לנו, בניצוץ הקטן הזה לרוחניות, כדי להרוויח מהרוחניות, מתוך מטרה להוסיף עוד לחיים שלנו. מתוך ההרגשה הזאת אנחנו באים. ולכן יש כאן "שבע שנות שובע", שאנחנו חושבים שעכשיו אנחנו יכולים לנצל את הכוחות האלו של "יוסף" לסדר את ה"מצרים" שלנו. ובצורה כזאת אנחנו עוברים כמה זמן בהתחלה, עד שמגיעים למצבים קשים שבהם הרווח כנראה לא כל כך מורגש מזה.

אבל זה קורה אחר כך. בינתיים אנחנו צריכים לקשור טוב טוב את עצמנו חזק למקורות, לספר הזוהר, לחוכמת הקבלה, לכל מיני מאמרים, אגרות, לקבוצה, להפצה. וזה הכל בצורה הרגילה, שמתקדמים במגמה שכן יהיה לנו טוב, אנחנו נרוויח, אני אדע איך העולם מסתדר, איך אני יכול לסובב אותו לטובתי וכן הלאה. כך היא הגישה הרגילה של כל אחד. לא יכול להיות שאדם מגיע עם גישה אחרת, כי אנחנו כולנו רצון לקבל. כתוב, "שמתוך שלא לשמה, בא לשמה".

לבני אדם שנכנסים לחוכמת הקבלה, "מגלים להם רז זה מעט מעט", כמו שהרמב"ם כותב. בינתיים מתחילים איתם ללמוד כמו עם ילדים קטנים, "מה שאתה רוצה אתה תקבל", "יהיה לך" וכולי וכולי, עד שאנחנו אחר כך מתחילים כבר לקבל "חכמה יתירה", כמו שכותב רמב"ם, שאנחנו מתחילים להיות יותר חכמים, יותר מבינים שלא לזה כדאי לעבוד, כדי להוסיף לחיים האלה עוד משהו. שיש לא למשוך לכאן את הרוחניות, אלא מכאן להתעלות לשם, לתכונת ההשפעה, ואז בזה הרווח האמיתי. אבל זה בא אחר כך, ובינתיים אנחנו על ידי האגו שלנו מתקדמים, ה"פרעה" שלנו נותן לנו אפשרות לכך, וְודאי שכך אנחנו עובדים. זה נקרא שיוסף "ויעבר בכל ארץ מצרים".

"סו) כל מה שעשה הקב"ה, הכול הוא לגלגֵל גִלגוּלים. לגלגֵל ולהקדים סבות לטובת ישראל, משום שרצה לקיים הבטחתו. כשברא הקב"ה את העולם, הביא מתחילה כל מה שצריך העולם, ואחר כך הביא את האדם לעולם, ומצא לו מזונות."

שוב, ה"קדוש ברוך הוא" זה נקרא זעיר אנפין דאצילות. ה"אדם" זה נקרא אותו חלק המלכות שיכול להידמות לזעיר אנפין דאצילות, "אדם" זה מהמילה דומה להבורא. אז במידה שחלק המלכות נעשה דומה לזעיר אנפין, אז הוא מקבל משם את המזונות, זאת אומרת, האורות שממלאים את הרצון לקבל.

"סז) הקב"ה אמר לאברהם, יָדוֹעַ תדע... ואחרי כן יֵצְאוּ ברכוש גדול. כשבא יוסף למצרים לא נמצא בה רכוש גדול. גלגל הקב"ה גלגולים, והביא רעב על העולם," הרעב לרוחניות. "לצאת ברכוש גדול" זה לא נקרא שאני צריך להוציא מהאגו שלי כל מה שאני יכול להרוויח באגו. אני באגו בעצם, לפי החוק שאנחנו לומדים איתכם, לא יכול אף פעם להרוויח יותר. בסך הכל כמה שאני יכול להרוויח באגו שלי זה הכרחיות. אני יכול להיות רוטשילד, אני יכול כאילו לנצל את כל העולם, אני יכול לרכוש את הכל. אבל בסופו של דבר כמה שנשאר לי, אם לא בדמיון שלי, וכמה שאני באמת לוקח לעצמי, זה תמיד המידה הכרחית בלבד. זה יכול להיות מלך עם אלפי בגדים ואלפי טונות זהב, בסופו של דבר, לכל אחד מגיעה רק המנה שלו, שהיא נקראת "הכרחית", כל היתר הוא דמיון בלבד.

בעל הסולם אומר, שהרעב האמיתי, או הרכוש הגדול איתו אנחנו יוצאים, נרכש מתוך התהליך של הטבילה בתוך האגו שלנו, בכניסה ל"מצרים", לאגו שלנו, והיציאה ממנו. ה"רכוש גדול" הזה הוא דווקא הרצונות לקבל הגדולים שאותם אפשר לחבר לכוונה על מנת להשפיע.

זאת אומרת, כשנכנסים ל"מצרים", אז הכוונה היא כדי לראות את החיים הטובים שם, למצוא שם את ה"לחם" שלנו. כשהיה רעב ב"ארץ ישראל", נכנסו למצרים. אבל יוצאים מהמצרים כבר הפוך. זאת אומרת, נכנסים כדי לסדר שם את הדברים, לחיות בצורה הנכונה. כמו בתחילת לימוד חוכמת הקבלה, שאנחנו לומדים כדי להשתמש בה לחיים שלנו, לכל מיני דברים שנראים לנו כטוב. אחרי שעוברים את האגו ויוצאים ממנו, אז דווקא יש לנו כוונה אחרת, לצאת ממנו, להתעלות ולבנות את עצמנו מעליו. זה נקרא לצאת עם "רכוש גדול", שאתה לוקח אותו איתך להדביק לעל מנת להשפיע, מלכות שעולה להידבק בבינה. וכשהיא נדבקת בבינה, זה כבר ב"מִדבר".

"גלגל הקב"ה גלגולים, והביא רעב על העולם, וכל העולם הביאו כסף וזהב למצרים, ונתמלא כל ארץ מצרים כסף וזהב." כאילו יש רכוש ענק. אבל אנחנו יודעים מה זה "זהב", מלשון "זה הב", זאת אומרת שכמה שמתמלאים יותר, מגלים עד כמה שריק. האדם הקטן חושב ש"אם אני אהיה עשיר או חכם, יהיה לי הכל". אבל האנשים האלו שכבר ממלאים את עצמם עם דברים כאלה הם רואים שרק נדמה להם שזה מילוי.

אז "מצרים" חייב להתמלא בכל מה שיש. האדם שנמצא במקום הזה שנקרא "מצרים", באגו שלו, חייב לבדוק אותו עד הסוף, עד כמה שכל מה שחשב שיכול שימלא אותו, ובכל זאת זה לא יספק אותו.

"ואחר שנתקן רכוש גדול בכל השיעור, הביא את יעקב למצרים." אז מתגלה במקום "יוסף", שזה תוספת גדולה בעוצמת ההשפעה, גם כן דרגת "יעקב".

"סח) כי כך דרכיו של הקב"ה, שבתחילה בורא הרפואה, ואחר כך הוא מַכֶּה. בתחילה התקין רכוש גדול במצרים, ואחר כך הביא אותם לגָלוּת. ועל זה גִלגֵל גִלגוּלים והביא רעב על כל העולם, כדי שיהיו מביאים כסף וזהב של כל העולם למצרים."

כמו שאנחנו עדיין נמצאים בתהליך הכללי הזה בעולם, שכל העולם חושב שעל ידי התפתחות בעושר, בשליטה, בכבוד, בידע, בכל הדברים האלה אנחנו נגיע למילוי. כל העולם רץ ל"מצרים" הזה, לפילוסופית החיים הזאת, עד שיברחו משם.

"סט) בשביל יוסף, שהיה צדיק, גרם, שיקבלו ישראל עושר, כסף וזהב, שכתוב, ויוציאם בכסף וזהב." זאת אומרת, נכנסים ברצון להשפיע הקטן, נטבעים בכל הרצון לקבל הגדול. על ידי זה שנמצאים ב"מצרים" ברצון לקבל, מושכים לרצון לקבל מילויים. ואחר כך מוציאים את המילויים האלו מהמצרים, יוצאים מה"גלות", לאחר שמרגישים שזה גלות. קודם חושבים שזה לא גלות, שזה כל טוּב. כך הוא התהליך שאנחנו עוברים בהכרת הרע. "ומידו של הצדיק בא זה לישראל. והכול לזכוֹת אותם לעולם הבא." לרוחניות. כי אי אפשר לעלות לרוחניות בלי הרצון לקבל הגדול שעל ידו אנחנו מגיעים ל"הר סיני", שהוא כל אותו הר השנאה בינינו, ומכל ה"כסף" וה"זהב" אנחנו בונים את "עגל הזהב". ואז הגילויים האלה עוזרים לנו לגילוי האלוקים, כי יש כלים גדולים, שזה יכול להתגלות אם אנחנו מתעלים מעליהם.

"ע) רְאה חיים עם אשָּׁה. מקרא זה בסוד עליון הוא. רְאֵה חיים, הוא חיים של עולם הבא, כי אשרי הוא האדם הזוכה בו כראוי להיות.

עא) עם אשָּׁה אשר אהבת. זו היא כנסת ישראל, שהיא הנוקבא, משום שבה כתוב אהבה, שכתוב, ואהבת עולם אהבתיךְ. מתי? הוא בעת שצד הימין אוחז בה, שכתוב, על כן משכתיך חסד. וחסד, הוא צד ימין.

עב) כל ימֵי חיי הֶבלךָ. משום שנוקבא בגדלותה הנקראת כנסת ישראל, נקשרה בחיים, בבינה, עולם ששורים בו חיים. כי עולם הזה, שהוא הנוקבא, אין חיים שורים בו מבחינת עצמותה, וע"כ נקרא חיי הבל, משום שהוא תחת השמש," כי אנחנו נמצאים במלכות, נוקבא, הרצון לקבל, שהוא בעצמו לא מסוגל לקבל את האור כי ברוחניות יש חוק של השתוות הצורה. האמת היא שגם בגשמיות ישנו אותו החוק, רק אנחנו לא שמים לב אליו, אנחנו כבר רגילים שלפי ההשתוות אנחנו יכולים לקשור בין הדברים, אנחנו יכולים לחבר בין הדברים, להבין אותם, וכן הלאה.

שרטוט מס' 1

אז יש לנו בינה, שזה רצון להשפיע. זה בעצם ה"חיים", זה נקרא "עולם הבא". (ראה" בינה", רצון להשפיע", "עולם הבא" בשרטוט מס' 1), והמלכות שלנו זה נקרא ה"עולם הזה". (ראה "העולם הזה" בשרטוט מס' 1), ואם אנחנו יכולים לעשות את הקשר ביניהם, אז כל הזמן העבודה שלנו היא להעלות את הרצון לקבל שלנו לבינה, להדביק את הרצון לקבל ברצון להשפיע, למזג ביניהם נכון. ואז כמה שאנחנו מסוגלים לחבר אותם יחד זה נקרא "קו האמצעי". ומשניהם אנחנו בונים את הנשמה.

בתחילה אנחנו נמצאים, כנשמות השבורות רק ברצון לקבל, זה נקרא "כלים שבורים". (ראה "כלים שבורים" בשרטוט מס' 1), וכשמתחילים לתקן, מתחילים לתקן על ידי לימוד, על ידי ה"זוהר", אז מאיר עלינו אור מקיף, אור המחזיר למוטב. (ראה "ע'י הזהר", "או'מ" בשרטוט מס' 1), זה נקרא "בראתי יצר רע", שאנחנו מגלים כאן רצון לקבל כרע, ואז "בראתי תורה תבלין", ש"המאור שבה מחזירו למוטב". והמאור הזה, מה הוא עושה? הוא עוזר לנו להעלות את המלכות לבינה.

מה שקורה עכשיו זה שאנחנו מתחילים ללמוד. על מנת מה? כדי אולי למשוך מלמעלה אורות, שיהיה לנו טוב, "אני רוצה, רוצה ורוצה". בסופו של דבר, מגיע מלמעלה השפעת האור המקיף, הוא עושה אצלי הרגשה שאני נמצא דווקא בגלות מצרים ואני צריך לברוח ממנה. ואז בורחים לדבקות בבינה, שזה נקרא שעוברים ל"מדבר סיני", לדרגת חפץ חסד. כל זה קורה על ידי האור המחזיר למוטב, שתיכף אנחנו מקבלים אותו. "וע"כ נקרא חיי הבל, משום שהוא תחת השמש, ז"א, וצריך לקבל ממנו. ואין אורותיו של השמש מגיעים כאן לעולם הזה. ונסתלקו מן העולם ביום שנחרב בית המקדש, שכתוב, חָשַׁך השֶּׁמשׁ בּצאתוֹ, שאורו עלה למעלה, ואינו מאיר למטה, כמ"ש, הצדיק אבד, שהוא היסוד דז"א, המשפיע לעולם הזה, שהיא הנוקבא. ולפיכך צריכים להמשיך לה חיים מבינה, כמ"ש, רְאֵה חיים."

זה נקרא "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", שאם אני אוהב את הרצון לקבל שלי בגלל שהוא קשור עם הרצון להשפיע, אז בו, בתוך הרצון לקבל הזה עם האישה הזאת המתוקנת אני אראה את ה"חיים".

שאלה: ברוחניות, אם אתה מרגיש שיש לך את זה, אין לך את זה, כאילו שלא ניתן לאחוז. האם אפשר להסביר את זה?

אני לא יודע למה הכוונה שברוחניות אני מרגיש שיש לי ואין לי. על התופעות האלה אנחנו לא למדנו עכשיו. אני מצטער, צריך לשאול על מה שאנחנו לומדים.

שאלה: בזמן קריאת ה"זוהר" אני מתאר את התמונה בתוכי, אבל כשאתה מתחיל להסביר, התמונות לא זהות. מה לעשות עם זה? האם זה לא בסדר, מה לעשות?

לא נורא, תסבול. מה אפשר לעשות? יש עוד הרבה אפשרויות שאפשר להעביר. אפשר להעביר את זה בצורה גשמית, להסביר את זה כמו שמסבירים בעלי המוסר, איך שאנחנו צריכים להתנהג זה עם זה. יש הרבה פירושים. ברוך ה' על תורה יש ע"ב פירושים ועוד יותר.

אלא אנחנו מדברים על הפירוש הפנימי, איך התורה צריכה להיות מפורשת בתוך הרצון לקבל שלנו כדי להביא אותנו לדבקות בבורא, שזו היא המטרה. המטרה היא, לא לעשות מאיתנו חכמים ולא להיות עם תחכומים למיניהם, ולא להיות אנשים יפים בעולם הזה שמתנהגים איכשהו יפה אחד עם השני. אלא אנחנו מדברים על תיקון הנשמה, ולכן הפירוש שלנו הוא על זה.

יתכן שיש לך אולי רגשות בזמן שאנחנו קוראים "זוהר", ואני מסביר את זה בצורה יותר ציורית, שכלתנית, בשרטוט, ואתה עדיין לא קושר זה עם זה. אם אני מסתכל על השרטוט הזה, לי יש כאן מלא רגש. זה בינה, זה מלכות. היסוד, "יוסף" באמצע. כאן זה "יעקב", תפארת. כאן זה "אברהם", וזה "יצחק". (ראה "יוסף", "יעקב", "אברהם", "יצחק" בשרטוט מס' 1), יש כאן עולם ומלואו, ועוד הרבה מאוד פרטים שאנחנו עכשיו לא יכולים להזכיר אותם, כדי לא להתבלבל.

השואל עדיין לא נמצא בדברים האלה. כשמוזיקאי מסתכל על התווים שכתובים, אז בשבילו זו מוזיקה שכבר מנגנת בו. הרופא מסתכל נגיד על התוצאות מהבדיקות, אם הוא מבין מה קורה שם, אז הוא נדהם אולי מאיזו תופעה חס ושלום לא טובה. ולנו לא. זאת אומרת, אנחנו עדיין לא יודעים לקרוא את השפה הזאת. אז לכן הוא מפרש בתמונות שלו, ועדיין השפה הזאת לא מדברת אליו. אבל זה לאט לאט יתקרב זה לזה. זה יתקרב.

אני יכול להגיד שלקרוא בטקסט שכתוב שם על ה"פרעה", "יוסף" וכל השמות האלה, או לקרוא בטקסט שכתוב בו על רצון לקבל, רצון להשפיע, בינה, זה ממש היינו הך. זה מה שבעל הסולם בעצם עשה, הוא הוסיף את לשון הקבלה: ספירות, פרצופים, עולמות, מדרגות, אבל במקצת. רק לפעמים הוא דיבר על עביות, על דרגות עיבור, יניקה, מוחין. הוא נותן רק קצת שמות של הספירות, כדי שיהיו לנו איזה מין נקודות אחיזה, שאנחנו לא נברח מהתמונה.

ולאט לאט אנחנו נרגיש שזה אותו דבר, אנחנו נקבל את שפת הקבלה, כי אנחנו נהיה כמומחים, כמו מוזיקאים או רופאים. שלפי הלשון הזו של שפת הקבלה אנחנו ניכנס לרגש, ואלה יהיו בשבילנו דברים מדוייקים בהרגשה. אני אתפעל ממה שהוא יגיד, "ויצא... ויעבר בכל ארץ מצרים". אתה יודע מה זה? זה צריך לרגש אותך עד דמעות. אני אומר ברצינות. כי אתה תרגיש איך הרצון לקבל הוא נטבע מתוך הרצון להשפיע שנכלל בו, ועד כמה ששניהם עובדים, ועד כמה שיש בזה עוצמה. אם זה יעבור בהרגשה, בכל מילה שכאן אתה תרגיש זעזוע פנימי גדול.

אז סך הכל אנחנו צריכים לחכות עד שזה יהיה, עד שיתרחשו בנו את הדברים. וזה יקרה, כבר אני מקבל הרבה תגובות מכל מיני אנשים. אתה קראת שם מאוסטרליה, אני מקבל גם כן מכל העולם. ואנשים מרגישים. הם עדיין לא יכולים להסביר מה שהם מרגישים, אבל יש שינויים מה"זוהר", תוך כמה ימים, ואדם מתחיל להרגיש שמשהו זה עושה לו.

"עג) כי הוא חֶלקךָ בַּחיים. זה הוא זווג השמש, ז"א, עם הלבנה, הנוקבא." עלינו להשתדל להרגיש. "שמש", "נוקבא", "זעיר אנפין", "מלכות", "לבנה", להשתדל לתת לזה איזו מין הרגשה. לא חשוב כמה שאנחנו יודעים. איך זה אצל תינוק, איך זה אצל ילדים קטנים שאנחנו מסבירים להם משהו? אין בהם הרגשה על ְמה שאנחנו מסבירים, אלא הם משתדלים, הם מסתכלים עלינו, הם רוצים להתפעל מההתפעלות שלנו. למה אנחנו מדברים איתם בכזה רגש והבעה "נו נו נו, אוי, תסתכל". אנחנו רוצים להעביר להם התפעלות מדברים שאין להם. וככה הם לומדים מאיתנו, זה לימוד קופים.

וכך אנחנו גם כן, אנחנו רוצים שהאור יביא לנו את ההתפעלות. כשאני אשמע עכשיו "שמש", "לבנה", "לילה", "אור", "חושך", אני לא יודע מה זה, זה דווקא מבלבל אותי, אבל זה דווקא בלבול נכון, טוב, שאני רוצה להרגיש מה זה ברוחניות, להתפעל מהאמת. ההשתוקקות הזאת זה מה שמושך אלי האור המחזיר למוטב. ה"חזרה למוטב" זה נקרא שאני אקבל הרגשה על כל מילה ומילה שכתובה כאן. "כי הנוקבא נקראת חלק, ואור השמש, חיים. וצריכים לבוא השמש בלבנה והלבנה בשמש, שלא להפריד ביניהם. וזה הוא חלקו של האדם, שיגרום במעשיו את זווג העליון, לבוא בהם לעולם הבא.

עד) מה כתוב אחריו, כל אשר תמצא ידךָ לעשות בְּכוֹחֲךָ עשה. וכי הוּתרה הרצועה, שאין עוד פחד מרצועה המָעֲנֶשֶת, שיוכל האדם לעשות כל מה שיכול? ומשיב, לעשות בְּכוֹחֲךָ כתוב. בְּכוֹחֲךָ, זה הוא נשמתו של האדם, שהוא כוֹחוֹ של האדם, לִזכות לעולם הזה ולעולם הבא. כל אשר תמצא ידךָ בכוח נשמתךָ לעשות מעשים טובים, תעשה ואל תִתְעצל, כי אז תזכה לב' העולמות."

כאן ה"זוהר" כתוב בשפת המדרש. את זה איכשהו כאילו מבינים בצורה הפשוטה.

"עה) פירוש אחר, בְּכוֹחֲךָ, זו היא האשה, שהיא כנסת ישראל, שהיא הכוח להתגבר בה, בעולם הזה ובעולם הבא." שתי מדרגות, עכשיו והבא, זה נקרא "עולם הזה" ו"עולם הבא". "עולם" זה נקרא מצב. המצב הזה והמצב הבא. "וצריך האדם לזכות בעולם הזה באותו הכוח, כדי שיתגבר בה בעולם הבא. ושיעור הכתוב, כל אשר תמצא ידך בְּכוֹחֲךָ, היא הנוקבא, לעשות מעשים טובים בעולם הזה, עשה, ותזכה לעולם הבא."

אך ורק אז תזכה ל"עולם הבא". זאת אומרת, מה שמסבירים לנו כאן, זה החוק - לפי יגיעה, "לפום צערא אגרא".

עו) וצריכים להתגבר במעשים טובים בעולם הזה," במצב הזה. "משום, שלאחר שהאדם יוצא מעולם הזה," למצב הבא. "אין בו כוח לעשות משהו, שיאמר, עתה, מכאן ולהלאה, אעשה מעשים טובים, כי ודאי, אין מעשה וחשבון ודעת." כי הוא כבר עזב את הרצון לקבל הזה. זה אנחנו לומדים בהרבה מקומות, שדווקא כל המצבים שאנחנו נמצאים בהם בהסתרה, בהכנה, שעכשיו אנחנו מכינים את עצמנו לכניסה לרוחניות, דווקא המצבים האלו נותנים לנו יכולת לבחירה החופשית.

ואחר כך אין בחירה חופשית, ברוחניות, כי הכל נפתח. ואז אין לאדם בחירה חופשית, אלא רק מאותם המצבים שעבר בהם במצב ההכנה. לכן בזמן ההכנה, כפי שלמדנו ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אנחנו עוברים "שגגות" ו"זדונות", אנחנו מגלים כל הרע שבנו. ואחר כך על ידי שגגות וזדונות האלו, שאנחנו מעלים אותם לתיקון, אז יש לנו גם כן שם אפשרות להיות באיזושהי מידה של בחירה חופשית, מהעבר.

אבל זו כבר לא אותה בחירה חופשית כמו שעכשיו יש לנו בחושך, שאנחנו מעדיפים מתוך החושך בכל זאת על ידי התגברות בקבוצה, בספרים, בכמה דברים שמסוגלים, שאין הצדקה להתגברות כל כך, אבל אנחנו בכל הכוח האחרון כאילו בכל זאת מחליטים שכן מתקדמים, וזו הבחירה. "ואם לא זכה האדם בעולם הזה, לא יזכה אחר כך בעולם הבא. ומי שלא הכין צֵדה לדרך ללכת מעולם הזה, לא יֺאכל בעולם הבא. ויש מעשים טובים, שעושה האדם בעולם הזה, שאוֹכֵל מהם כאן בעוה"ז, וכל השכר נשאר לעולם הבא, לִיזוֹן מהם."

זאת אומרת, כל ההכנות שאנחנו עושים, הן בהחלט כאן. האורות אנחנו לא יכולים לקבל בעולם הזה, כי זה הכל נמצא למטה מהמחסום. ולכן כשמגיעים לשם, רק אז זוכים לכל האורות. כאן אנחנו מקבלים רק הארות קטנות כדי להתקדם, ומתקדמים גם כן לייאוש יותר גדול, לאכזבה יותר גדולה. וכדי להתגבר כל פעם עליהם, נותנים לכל אחד, לפי כמה שהוא מסוגל, כמה שהוא גבר, אז בהתאם לזה נותנים לו כוחות ההכבדה, המכשולים, ההפרעות, עד שאנחנו שנמלא את הכל ההר הזה ונעלה אליו. ואז על ידי יגיעה הזאת מגיעים, זאת אומרת, בלטפס על ההר, אין מה לעשות, כמו שבעל הסולם מציין לנו את זה באות קל"ג, ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שיש לטפס להר המלך.

"עז) יוסף זכה בעולם הזה וזכה בעולם הבא, משום שרצה להתייחד באשה יְרֵאַת ה'," זאת אומרת, מלכות שהיא תהיה מתוקנת ב"יראה". דרגת יראה זה הדרגה הראשונה ואחר כך דרגת האהבה. "שהיא הנוקבא, שהיא עולם הזה, כמ"ש, וחטאתי לאלקים, שהוא הנוקבא, הנקראת אלקים. ומשום זה זכה למשול בעולם הזה, וזיכה את ישראל.

עח) וילקט יוסף. כי אותו הנהר, הנמשך ויוצא מעדן, יסוד, הנקרא יוסף, מלקט הכול, שהוא כלול ומקבל מכל הספירות, וכל העשירות נמצא בו." כי יסוד זה ספירה התשיעית. כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומיסוד כל האורות שעברו דרך כל הספירות האלו נכנסים למלכות. אז כל האור שנכנס למלכות הוא מתקבל בתוך היסוד, היסוד מקבץ את האורות האלו, מארגן אותם. היסוד הוא לא ספירה בפני עצמה, כי הוא רק מחבר אותם יחד.

הרב"ש היה נותן דוגמה שזה כמו סלט, שיש עגבניה, מלפפון, פלפלים, ועוד כל מיני ירקות, וכשמערבבים הכל, אז נקרא "יסוד". שאין כאילו משהו חדש חוץ מהתמזגות נכונה בין כל המרכיבים של הספירות, של התכונות הקודמות האלה, חסד גבורה תפארת נצח הוד, והיסוד מקבל אותם ואז משפיע למלכות. שהוא צריך להתאים את כל התכונות העליונות ממנו, שזה נקרא "תכונות הבורא", לתכונות שלמטה ממנו, "תכונות הנברא". אז יסוד הוא נקודת המגע ביניהם. "כמ"ש, ויתן אותם אלקים בִּרְקִיעַ השמים, כי היסוד נקרא רקיע, המאיר לארץ, הנוקבא. והכול הוא כמו שראוי להיות, כי ודאי שיוסף, יסוד, היה צריך למשול על המלכות, הנוקבא, ולהשפיע לה."

כך אנחנו לומדים לאט לאט על המערכת. וצריכים לראות איך אנחנו כבר מתחילים להרגיש אותה, מזדהים איתה, מתחילים להבין איך שהיא נושמת. למעלה בינה, אחר כך זעיר אנפין עם שש הספירות שלו, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד, אחר כך מלכות שמקבלת. ואנחנו כנשמות עולים למלכות ומבקשים תיקונים, ואז זעיר אנפין מקבל מהבינה ליסוד את האורות, ואז אנחנו נפגשים עם הבורא שם במגע בין יסוד ומלכות. וכך מתקנים את עצמנו ומתקדמים. לאט לאט האורות שמשפיעים לנו בזמן הלימוד הם יביאו לנו את ההרגשה והעולם יפַתח.

יוסף שקיבל את האחים שלו במצרים הוא שר "הנה מה טוב ומה נעים", אז בואו ונשיר.

(סוף השיעור)

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישיכדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

ערבות נובעת מהתכללות

ערבות נובעת מהתכללות

ערבות נובעת מהתכללות

קבלה מדיה© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

קבלה מדיה
© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם