ישיבת כתבים

מס' 316

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 13.02.22 – אחרי עריכה

דודי: נושא ראשון הקורונה. משרד הבריאות עדכן את נתוני תחלואת הקורונה בישראל ונמצא שהירידה נמשכת בכל המדדים, גם צמצום בתחלואה וגם הקלה בעומסים בבתי החולים. ולמרות שעדיין רואים מספרים גבוהים של הדבקה בעולם, אבל המדינות מורידות את ההגבלות, מורידות מסכות, מורידות הגבלות בטיסות, כי האומיקרון נמצא בשליטה יחסית. גם בישראל צפויים השבוע לדון בעוד הקלות ונראה שהגל החמישי מגיע לסיומו ותוך מספר שבועות נחזור לנשום, תרתי משמע.

מהו השלב הנוכחי שאנחנו נמצאים בו עכשיו במגיפה?

המצב הנוכחי הוא שאנחנו נמצאים בירידה של התחלואה.

דודי: מה המשמעות של זה, זה מצב ביניים?

לא. אני לא חושב שאנחנו נפטרים מהצרות. או שנחליף אותם לצרות אחרות, אבל לא נראה לי שאנחנו סתם ככה יוצאים, אין קורונה ואין שום דבר תמורת הקורונה? איך זה, איך נחייה?

דודי: למדנו לחיות לצד המגיפה ואולי מצאנו איזה איזון?

אנחנו כבר התרגלנו בכל מקום לסתום את הפה עם חתיכת סמרטוט על הפה, אנחנו כבר נמצאים באיזה הגבלות, הילדים, כולם. ומה לעשות, אני לא יודע, חייב להיות משהו במקום זה.

דודי: מה אתה צופה שיהיה במקום הה?

אתה מתאר אנושות שתהיה כל כך חופשיה מהבעיות, מכל הצרות ודבר לא יקרה?

דודי: לא. אז מה צפוי?

אני לא יודע.

דודי: מה במקום האומיקרון?

אולי יהיו מכות הטבע, קור חום, הרי געש. אני רואה שפה ושם יש שוב התחדשות. אבל צריך להיות משהו. אני חושב שהקורונה לימדה אותנו דברים טובים. התרגלנו להיות יותר בבית, הפסקנו להתרוצץ בכל העולם ממקום למקום. ואני חושב שאם נעשה חשבון עם הילדים, עם הזוגות, נעשה סך הכל סיכום טוב, אז תודה רבה לקורונה.

דודי: אוקי, תודה רבה לקורונה. סיימנו כיתה א', עכשיו עולים לכיתה ב', מה האתגר הבא?

עכשיו אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו חיים באמת, בלי להשתגע מהקורונה, בלי להשתגע מכלום, איך חיים כשלא הכול פתוח ולא הכל סגור, אלא איך אנחנו בכל זאת עושים את החיים שלנו מאוזנים.

דודי: מה זה אומר לעשות חיים מאוזנים בלי מגיפה, בלי איזו סיבה?

קודם כל לסדר את הילדים יותר טוב בבתי הספר, בגני הילדים, בכל מיני דברים, זה דבר אחד. דבר שני אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו עושים עם אספקת המזון, עם האקלים, עם עוד דברים. כי המצב בכל העולם הוא לא טוב, רק הזנחנו אותו ופחות שמענו עליו, מפני שהכותרות היו מלאות עם הווירוסים. אני לא חושב שאין לנו מה לעשות, אנחנו חייבים לסדר את עצמנו. יש לעולם מה לעשות, אני כבר לא מדבר על מה שאומרת חכמת הקבלה.

דודי: זאת אומרת, שההפוגה היא כרגע, וזו הזדמנות לראות עכשיו מה עוד בעייתי?

צריכים לכתוב ולהסביר מה כדאי לנו לעשות בזמן ההפוגה הזאת.

דודי: מה הכי חשוב לסדר עכשיו?

קודם נברר מה הכי חשוב לאנושות לסדר בזמן הזה וזה בעצמו חצי מפתרון הבעיה ואחר כך בהתאם לזה נמשיך. לי ברור שהפתרון יגיע דרך ההסבר, שהדבר החשוב ביותר זה התקרבות בין בני האדם על מנת לעלות אותנו לדרגת הקיום החדשה. אנחנו יכולים לצאת מכל הבעיות, אבל רק על ידי התקרבות בין בני האדם זה לזה.

דודי: נראה שהציבור קצת שחוק ונמצא בעייפות כללית, משלים עם המצב הזה, "בסדר, יש קורונה".

אבל אנחנו לא אומרים לו לעבוד פיזית ולעשות משהו שצריך לשלם עליו הרבה, רק אומרים שדווקא בזמן שאנחנו עייפים ושלא רואים את הדרך, נקבע לעצמנו צעדים יותר רגועים, יותר שקטים, שהם בטוח לא יביאו אותנו למצבים טראגיים.

נדבר יותר על ההתקרבות, על חיבור ואיך מגיעים לזה. אני לא רואה מה אפשר עוד להציע, כבר עברנו מספיק ריצות ומטרות שטותיות ואידאולוגיות למיניהן.

שלי: שמענו ממך הרבה פעמים שהקורונה באה לעורר באנושות שאלה מה הטעם בחיים, בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה, אולי אני רוצה לחיות אחרת. מה זה בא לעורר באנשים שכבר לומדים קבלה, איך הקורונה משפיעה עליהם?

כמו כל יתר הצרות שבאות על בני האדם, גם אלינו מגיעות צרות ובעיות ואנחנו משתדלים להתנהג לפי שצריכים להתנהג נשמות יותר מתוקנות, ועל ידי זה נראה שהחיים שלנו באמת ישתנו לטובה.

שלי: אין איזה תוכן פנימי שהקורונה מעוררת בלומדי קבלה כשמקבלים אותה?

לא. הצרות מגיעות בצורה כזאת, אין בזה שום דבר מיוחד.

חיים: הנושא הבא שלנו, האנטישמיות בהולנד. כתוצאה מפניית קבוצת לוביסטים פרו פלסטינאים, שתים עשרה אוניברסיטאות בהולנד דרשו מעובדיהם לדווח על הקשרים שיש להם עם ארגונים ישראלים או יהודים ולהעביר להם את כל התכתובות שהיו להם עם ארגונים אלה עשר שנים אחורה. הדרישה הופנתה כלפיי עובדים יהודים ולא יהודים כאחד. אחד העובדים שאל מה הצעד הבא, האם שעובדי אוניברסיטאות יהודים יעמדו עם טלאי צהוב? הרב הראשי של הולנד אמר שהכי מטריד אותו המספר הגדול של אוניברסיטאות שצייתו לחלוטין לדרישה שכל כך ברור שהיא אנטישמית. זה הזכיר לו שבזמן כיבוש הולנד על ידי גרמניה הנאצית, רוב ראשי הערים בהולנד צייתו לדרישת הנאצים להעביר להם את שמות התושבים היהודים.

אנחנו לא רגילים לחשוב על הולנד כעל מדינה שתושביה אנטישמיים, יש הרבה סיפורים על הולנדים שעזרו ליהודים בזמן השואה, כמו המקרה של אנה פרנק למשל. אתה רואה כאן אולי שינוי, מדרגה חדשה של אנטישמיות?

אני לא חושב שהאנטישמיות ירדה בעוצמתה או נעלמה באף מדינה באירופה, אלא לא שמעו עליה כי זה תלוי בתקשורת. כלי התקשורת זה ברז, שכאשר פותחים אותו אנחנו רואים יותר, שומעים יותר, כשהם סוגרים אז לא שומעים, אבל בפנים אותה אנטישמיות בכל שטחי החברה, במיוחד ההולנדית. ואף פעם זה לא היה יותר ולא פחות, וזה קיים בצורה קבועה כבר עשרות ואפילו מאות שנים ואני לא חושב שיש כאן משהו שיש לספר עליו כעל אירוע חדש.

חיים: בכל העולם האנטישמיות עולה, ולפחות התקשורת, כמו שאתה אומר, פותחת יותר את הברז בעניין הזה. מבחינת פתיחת ברזים, אתה חושב שהדיווח על האירוע הזה מסמן מדרגה חדשה לפחות מבחינת ההצגה של האנטישמיות?

אם התקשורת הייתה סוגרת, סותמת את עצמה, אז הכול היה נרגע. אבל אנשי התקשורת מעוניינים מידי פעם לפתוח את הברז ולהראות שהאנטישמיות קמה ושוב מראה את עצמה. זה כל העניין.

חיים: אם אני מבין נכון, אם התקשורת הייתה סוגרת את הברז ולא מדווחת על הדברים האלה, אז האנטישמיות הייתה נרגעת?

היו שומעים עליה פחות, היא לא היתה מתפתחת ולא בוערת. הבעיה היא יותר בתקשורת. אני טוען שכל כלי התקשורת, כולל סרטים, ספרים, עיתונים, כל מה שיוצא לאור, אם כל זה לא היה קיים אז הכול היה נגמר באנטישמיות הרגילה במשפחות, ברחובות, היא כמעט ולא היתה מורגשת. התקשורת שמעוניינת בזה, אנשים שמעוניינים בזה מדליקים את התקשורת, משלמים כסף, ואז שוב הנושא מתחיל לבעור וכותבים שהאנטישמיות עולה. זה לא שהאנטישמיות עולה, פשוט נתנו לאנשי התקשורת יותר כסף כדי שהם יכתבו על זה.

חיים: אז הפתרון לאנטישמיות הוא לסגור את הדיווחים האלה בתקשורת?

אם היינו סוגרים את הדיווחים האלה, אז הכול היה נרגע, כאילו שאין אנטישמיות.

חיים: זאת השאלה שלי, מה זה ה"כאילו" הזה?

אתה לא יכול למחוק את האנטישמיות מהעם, לא מהעם ההולנדי ולא מאף עם אחר, ברור שלא. כי עשיו שונא את יעקב.

חיים: אבל בהיסטוריה היהודית יש המון קטסטרופות, גירוש ספרד, השואה ומה לא, רדיפות ופוגרומים מכאן ועד להודעה חדשה.

מתי זה היה? מתי שהשליט פתח את הברז ואפשר לזה לקרות, ועוד שילם, אז זה קרה.

חיים: אז אולי במקום לקרוא ליהודים להתאחד כדי להפסיק את האנטישמיות אנחנו צריכים רק לסגור את כלי התקשורת.

אתה לא יכול לעשות את זה. זה כמו שאתה סוגר את היד של הבורא, הוא מנהל את זה.

חיים: כדי מה?

כדי לעורר אתכם שתעבדו ותסבירו ליהודים שהעניין הוא לא להרגיע את התקשורת ולהרגיע את הכול, אלא העניין הוא לטפל בעם ישראל כדי שהם יתחילו לתקן את העולם, לתקן את העמים דרך זה שמתקנים את עצמם.

חיים: אז הבורא פותח את הצינור הזה של התקשורת כדי לעורר את העולם נגדנו.

כן. כדי שנבין שאנחנו צריכים לפתוח את הברז בינינו ולהתחיל להתחבר ובזרם הזה ממש להקיף את כל העולם ולהביא אותו לחיבור.

חיים: יפה. קונקרטית לגבי העניין הזה שקורה בהולנד, איך העובדים שדרשו מהם עכשיו לדווח על כל הקשרים שלהם עם יהודים וישראלים, צריכים להגיב לדרישה כזאת?

הם יגיבו בשמחה. מה אתה חושב, שההולנדים יותר טובים מהנאצים? מה פתאום.

חיים: השאלה שלי היא לגבי אותם אנשים שפתאום צריכים לדווח על הקשרים שלהם ויפחדו שיתנקמו בהם, מה הם צריכים לעשות? אם אני צריך לדווח שהיו לי קשרים עם איזה ארגון ישראלי עלולים לפטר אותי מהעבודה אם אני עובד של האוניברסיטה.

אני לא יודע, זה עניין שלהם. אני חושב שאם זה לא היה אסור אז לא יהיה כלפיהם משהו. הם רק צריכים לדעת מהם הקשרים האלה לצורך העתיד, אבל לא לצורך העבר.

חיים: ואיך הקהילה היהודית בהולנד צריכה להגיב על זה?

הקהילה היהודית בהולנד צריכה להבין שכדאי לה למחוק את עצמה משם. אם היא לא עשתה את זה מאז מלחמת העולם השנייה אז לפחות עכשיו. אבל הם לא יעשו את זה, הם לא יזוזו.

חיים: למחוק את עצמם זה לזוז משם?

אני לא מכתיב לאף אחד מה לעשות.

חיים: אני שואל למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהקהילה היהודית צריכה למחוק את עצמה.

אין שם מקום. אין מקום ליהודים באף מקום בעולם. או שהם יתקנו את עצמם, ואז הם יוכלו לחיות בכבוד בין כולם, או שיברחו משם לכל מיני מקומות כל עוד לא יתקנו את העולם. אין מקום ליהודים בעולם. והיהודים עצמם גורמים לכך שאין להם מקום. כי יהודי זה נקרא יחוד, חיבור, אהבה, התקשרות למעלה מהאגו, ואם הם לא פועלים לכיוון זה, אז מה הם רוצים, אין להם מקום.

חיים: האם יש מה שנקרא ערבות הדדית שלילית בין קהילות יהודיות בעולם? נניח אם הקהילה היהודית בארצות הברית או בישראל מפורדת ומחולקת, האם זה משפיע על קהילות יהודיות אחרות בעולם, על עליית האנטישמיות במקומות אחרים?

ודאי. זה כמו בכל מערכת, אם יש חלק מקולקל הוא משפיע על כל המערכת.

חיים: האם אפשר להצביע על איזושהי חוקיות בעניין הזה, אתה יכול לחזות למה צעד מסוים יגרום?

כן, זה אפשרי, אבל בשביל מה? הקלקול מתחיל מהטובים ואחר כך מגיע לכל מיני שכבות נמוכות, אבל זה לא חשוב לנו. אתה יכול להגיד, הולנד, מדינה כל כך מפותחת, יש שם הכול, רמת חיים, מה פתאום שתהיה שם אנטישמיות. ככה זה, כך זה קורה.

חיים: לסיכום האייטם הזה, מה היית אומר?

אני כבר אמרתי, שאין ליהודים מה לעשות בין כל המדינות האלו אלא אם כן הם יפעלו לתיקון.

חיים: ואז?

ואז המצב ישתנה.

דודי: נעבור לאייטם הבא והאחרון שלנו. ולנטיין דיי, יום האהבה.

שלי: מחר יצוין יום הוולנטיין ולמרות שזה חג לא יהודי הישראלים אוהבים לחקות את האמריקאים ולעשות כל מה שהם עושים. לידע כללי, האמריקאים די משתגעים ביום הזה, מידי שנה נשלחים מיליארד כרטיסי אהבה, 36 מיליון קופסאות שוקולד, 220 מיליון ורדים אדומים וכל אלה מביאים את האמריקאים להוציא לא פחות מ-20 מיליארד דולר בשנה על היום הזה.

השאלה הראשונה, למה אנשים עדיין כל כך מתלהבים מאהבה?

זה נעים, פשוט מאוד נעים. למה לא לשלוח שוקולד למי שאתה אוהב? זה נעים, גם למי ששולח. ככה זה, האדם אוהב את זה. כולם נכללים ביום שכולם שולחים בו כאלה מתנות, זה לא מחייב, זה קטן, זה מקובל, אז למה לא.

שלי: אתה בעד.

אני בעד.

שלי: האנושות כבר כל כך צינית, כל כך מלאה רעל, זה נורא מפתיע.

זה לא שייך אחד לשני. את לא מכירה אנשי מאפייה וכאלו שממש מוכנים להרוג כל אחד, ואיך הם בוכים ואוהבים סרטים שמרגשים אותם. דווקא הם.

שלי: זה צד כזה נאיבי, ילדותי שיש בכל אדם?

כן.

שלי: אז בסופו של דבר, למרות שאנחנו נורא אוהבים להתרגש ולהמתיק אחד לשני, אנחנו בסוף נכשלים באהבה. היום אף אחד לא באמת יודע מה זה לאהוב.

מה זה נכשלים?

שלי: מי מצליח היום באמת לאהוב?

מי שרוצה הוא מצליח. מה זאת אומרת, כל אחד יכול לאהוב כל אחד.

שלי: אתה מכיר אנשים שיודעים לאהוב?

תלוי מה את מתכוונת לאהבה. אהבה זה נקרא שאני רוצה לגרום טוב לאדם שאני אוהב אותו. ואני משתדל להעביר לו את האהבה שלי. לפעמים אני עושה את זה בהסתר ולפעמים אני עושה את זה בגלוי.

שלי: אבל אדם נורמלי היום רוצה לאהוב מישהו ומחר הוא כבר לא סובל אותו, פתאום מתהפך, זו לא אהבה.

כי אצלך אהבה ומין זה אותו הדבר, ואצלי לא. אצלי זה יחס לבבי לזולת זה נקרא אהבה, שאני מאחל לו כל טוב, אני רוצה שירגיש טוב. הוא יכול להיות בקצה השני של כדור הארץ, אבל אני רוצה לגרום לו טוב, זה נקרא שאני אוהב אותו.

שלי: למה אתה רוצה לגרום לו טוב, מה אכפת לך ממנו?

כי אני אוהב אותו.

שלי: בגלל מה?

אין דבר כזה "כי", אין "למה", אני אוהב אותו וזהו.

שלי: למה אני לא אוהבת אותו?

זאת בעיה. כדאי לך לחשוב על זה.

שלי: אתה יכול לאהוב אותו בגלל שאתה מקובל ולי אין כלים כאלה, או שזה משהו אחר שאני מפספסת?

צריכים לחשוב טוב למה אני לא אוהב ואז אני אראה שזה תלוי רק בי ולא באדם אחר ועד כמה שאני גונב מעצמי בזה שאני לא אוהב אותו. וזה לא שאני קושר את זה עם מין או עם עוד תנאים. כלום. אני פשוט אוהב אותו כמו שאוהבים את הילד, התינוק, למה אוהבים? ככה.

שלי: אבל אהבה זה השקעת אנרגיה עצומה, אני לא יכולה סתם להשקיע בכל העולם.

אז מה את רוצה, איפה תקבלי בטרייה לזה? ספק כוח? זו באמת בעיה. אנחנו צריכים ללמוד מה זה נקרא אהבה. זה יחד עם כבוד, יחד עם סבלנות, יחד עם זה שאני מבין את כל הדברים השליליים שיש בשני, זה לא חשוב, אני בכל זאת מכבד אותו ואוהב אותו. ככה זה.

דודי: אמרת שאני גונב מעצמי אם אני לא אוהב, למה?

כי אהבה זה כוח עצום שנותן לי הרגשה לעשות הרבה דברים, לתקן את החיים שלי.

יהיה בסדר. צריכים לפעמים להרכין את הראש ולתת לזמן לזרום מעל. אז אני המחבק, האוהב, בלי וולנטיין, ונסתדר. תצליחו, תהיו בריאים ועוד מעט יהיה לנו חג גדול. בהצלחה.

(סוף השיחה)