"פרשת השבוע"
פרשת "ניצבים", "וילך"
בהשתתפות: גיל קופטש
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.01.09 – אחרי עריכה
גיל: אשרינו, מה טובו אוהלינו שאנחנו לומדים תורה, זה לא מובן מאליו. היו תקופות שהיה אסור לעם ישראל ללמוד תורה.
נכון.
גיל: היו כל מיני צוררים שאסרו את זה עלינו.
כי היינו חייבים להרגיש את הגלות.
גיל: היינו בגלות.
הייתה תקופה, באותן אלפיים שנה של הגלות, בעצם פחות, עד זמן האר"י, שאסור היה לגלות את חוכמת הקבלה. האדם היה חייב לחיות את החיים הרגילים שבעולם הזה.
גיל: בעצם "גלות" זה איזשהו מקום במוח, איזה פחד שיש לנו מלהתחבר לשכינה.
כן.
גיל: ככה אני מבין את זה. כמובן שיש גלות פיסית, ושצוררים אותך בחו"ל.
אתה חייב להיות בין אומות העולם ולהתערבב איתם, הגלות הזאת חייבת להיות, אחרת לא תוכל אחר כך לתקן את עצמך בהתאם כדי לתקן אותם, כי באנו לעולם הזה כדי לתקן את כל העולם.
גיל: אז היינו צריכים לעבור בכל הגלויות, לאסוף מהם גם חוכמה וגם די אן איי, עם כל הפוגרומים שעשו לנו, ולהביא את הסגולה הזאת לפה, להיות עם סגולה פה.
אנחנו בפרשת "ניצבים" – "וילך", שתי פרשות שקוראים אותן ביחד בדרך כלל והן מדברות אלי באופן אישי, כי זו פרשת הבר מצווה שלי.
זה כל מה שהיה לך טוב בחיים?
גיל: אני גם זוכר אותה, אני זוכר את הרבי שלימד אותי לקרוא את פרשת הבר מצווה. הוא היה דומה לפופאי, היו לו שלוש שערות, מקטרת, ושיניים תותבות שהוא היה שם בכוס, ובכוס אחרת היה לו סרדין, דג מלוח כזה. לפעמים הוא היה מתבלבל בין הכוסות.
כן.
גיל: אבל מאוד נהניתי ללמוד את הפרשה הזאת.
מאז יש לך איזה קשר לתורה, אתה מכבד אותה, אמרת שזה המקור של כל החוכמה.
גיל: כן. מה עוד, שהוא בכלל התבלבל, למדתי פרשה אחרת, את הפרשה שלפני, פרשת "כי תבוא", ואז שבוע לפני הבר מצווה הוא אמר לי "התבלבלתי, הפרשה שלך היא "ניצבים"", והייתי צריך ללמוד מחדש הכול.
זה טוב.
גיל: אז לפחות אני יודע קצת תורה.
יודע שתי פרשיות מכל התורה.
גיל: רציתי לשאול אותך על הבר מצווה. איפה אתה עשית את הבר מצווה שלך?
אני נולדתי ברוסיה, ברוסיה הלבנה אפילו, בעיר מאוד קטנה, שפעם היתה עיר רק של יהודים, עיירה קטנה.
גיל: איזו עיר?
ויטבסק. שאגאל נולד שם, נולדו שם הרבה אנשים ידועים.
גיל: שאגאל הוא אחד מהציירים האהובים עלי.
כן. הרבה אנשים גדולים, ידועים הם משם. נולדתי בשכונה יהודית, וכמעט ולא הרגישו שם את ענייני דת, כי השלטון היה קומוניסטי, נולדתי אחרי מלחמת העולם השנייה ב-1946, אבל בכל זאת הרוח הזו של היהודים כן היתה. לא יהדות ממש, אלא יהודים, אבל אני זוכר שעשו לי יום הולדת גדול, יפה, כמו חתונה.
גיל: יום הולדת שלוש עשרה גדול, הזמינו חברים?
אני לא ידעתי אפילו מה, אבל אמרו לי שזה מיוחד, שבגיל שלוש עשרה עושים יום הולדת מיוחד.
גיל: והזמינו חברים שלך מהכיתה, מהשכונה?
כן, מהשכונה. היו הרבה ילדים, אולי עשרים שלושים ילדים, אבא ואימא ארגנו את זה יפה. אני לא הבנתי מה הקשר ליהדות, לא ידעתי בשביל מה זה, אבל אמרו שזה מנהג אצל היהודים, שכך עושים.
גיל: לא ידעת אז מה זה כיפה, מה זה שבת?
כלום, שום דבר. רק ראיתי שלסבא שלי יש טלית, כי סבתא כיבסה אותה ותלתה בחצר כדי שהיא תתייבש, וידעתי שבזה הוא מתעטף כשהוא מתפלל. אבל אני בעצמי לא ראיתי אותו, הם עקרו את זה ממש משורשם. כך גדלתי.
גיל: יש איזה חבר או חברה שאתה זוכר במיוחד מהתקופה ההיא?
אני גם מכיר אותם פחות או יותר, ואיפה הם נמצאים היום אפילו. זה לא שאנחנו שומרים על קשר, אבל אנחנו מאותה שכונה.
גיל: הם עלו לארץ, נשארו שם?
חלק נמצאים בארץ, חלק בארה"ב. ברוסיה לא נשאר אף אחד.
גיל: מבין אותם, קר שם קצת.
כן, מאוד מאוד קר.
גיל: אומרים "עמלק אשר קרך בדרך", איפה שקר, קרירות זה עמלקיות.
ואצלך איפה היתה חגיגת הבר מצווה?
גיל: חגיגת הבר מצווה שלי היתה לא רחוק מפה, בגבעתיים. היו סבא שלי ואבא שלי, הקראתי את הפרשה, שרתי, זרקו עלי סוכריות. זה משהו שאני זוכר, קבלתי תפילין וטלית מתנה מסבא שלי.
ברור.
גיל: אז זה היה נראה לי מובן מאליו, אבל עכשיו שאני שומע על בית הגידול שלי ועל בית הגידול שלך, זה שאתה קורא היום תורה ובכלל קורא עברית, זה נס פחות או יותר.
זה ממש נס.
גיל: היית יכול להיות שם ברוסיה עד היום הזה.
נכון, זה מלמעלה, "ישרים דרכי ה'". מי יודע, זה גורל. אבל הבר מצווה עצמה זה דבר גדול מאוד.
גיל: מה זה "בר מצווה" ברוחניות בעצם? זה לא מצווה מהתורה לעשות בר מצווה לילד.
לא, על פי רוחניות זה יום מיוחד.
גיל: מה יש ביום הזה?
אדם כמוך, כמוני, בגיל מבוגר, שהולך להתקדם ורוצה להיכנס לעבודה רוחנית, לתיקון של עצמו, מתחיל מזה שהוא הופך להיות "עובּר", עובּר ברוחניות. זאת אומרת, יש את העולם הרוחני, ואני רוצה להיות בו. איך אני נכנס לתוכו? אני צריך להיכנס אליו עם אפס רצונות אגואיסטיים שלי. אז אני נכנס אליו כמו טיפת זרע, אני רוצה להתכלל בו, שישפיעו עלי, שיעשו עלי מה שצריכים, אני רוצה שיעבדו עלי.
גיל: "עובּר" נחשב באפס רצונות לקבל?
כן, אפס, כמו טיפת זרע. אין לי שום דבר, אני לא רוצה.
גיל: אבל למה? דווקא צריך לדאוג לו, הוא מקבל בעצם, הוא לא נותן.
הוא בעצמו צריך לעשות מעצמו אפס, כאילו לא קיים. אין לי רצונות, כי הרצונות שלי הם גשמיים. אין לי את כל השכל שלי, כי השכל שלי הוא שכל בהמי, גשמי, מהעולם הזה. אני צריך פשוט להיות נקי ככל האפשר.
ודאי שיש לי מהחיים שלי ידיעה והשכלה וכוח, ובכלל הסתכלות על החיים, אבל כלפי רוחניות אני צריך להתבטל. זה סימן שאני רוצה להיכנס למדרגה יותר גדולה. ואז משפיעים עלי האורות העליונים שנקראים "אבא ואמא". אור חוכמה נקרא "אבא", אור חסדים נקרא "אמא".
גיל: התחלת להסביר לי את זה ואני לא בטוח שהבנתי. אלו שני סוגים של אור?
כן.
גיל: כי אני יודע שיש אור אחד, "אור אין סוף". יש כל מיני מדרגים באור הזה?
ההשפעות אלינו הן שתיים. האור הזה מתפצל לשניים, לחסדים וחוכמה.
גיל: איך אני יודע מה זה מה?
אור השכל ואור הרגש, כנגד המוח וכנגד הלב, ואז הוא מפתח אותי. בתנאי שאני מבטל את עצמי ומוכן לקבל אותו, רק שיעשה עלי תיקונים. וכשהוא פועל עלי כך, אני עובר מה שנקרא "תשעה ירחי לידה" ונולד.
גיל: זה מצב של עובּר.
כן.
גיל: אתה אומר שאני בעצם רק מושפע.
רק מושפע.
גיל: מושפע מהאור, מהשפע שמגיע אלי, ואני עובּר, אני עובֵר תהליך.
כן.
גיל: נכנס לפרוצדורה.
נכון. ועד שעוברים עלי כל "תשעה ירחי לידה", זאת אומרת, כל תשע הספירות, ואז אני נולד, נולד לעולם החדש. מה זאת אומרת? בכל זאת נפתחים הכלים שלי, במקום לבטל את עצמי, אני כבר מתחיל להרגיש משהו ברוחניות, כמו הנולד. אני עדיין לא מבין איפה אני נמצא, ואיך אני עובד עם עצמי, כמו תינוק שזורק ידיים ורגליים ולא מבין כלום, אבל הוא כבר מרגיש איך הוא נמצא באיזו מציאות חדשה, מתחיל להתפתח.
גיל: כל דבר חדש לו. יש לי תינוק קטן וכל דבר שהוא רואה חדש לו, הוא נפעם.
אתה תראה שכל יום הוא חדש, מרגישים איך הם מתפתחים בקצב הזה. כך מתפתח אחר כך הקטן עד גיל הקטנות. קודם כל שנתיים יניקה, אני כבר מקבל את האורות כמו שקודם קבלתי, אבל אני כבר ממיין אותם, אם אני רוצה או לא רוצה. יש כל מיני פעולות שונות כלפי ההתקשרות למנגנון העליון, אני כבר לא בתוך האימא, אני מחוץ לה ומתקשר כמישהו נפרד. זאת אומרת, הרצון לקבל שלי כבר עובד ומתקשר למדרגה יותר עליונה.
וכך דרגות ההתקשרות נקראות "קטנות", אני מבטל את עצמי ולומד, ואחר כך אני יותר ויותר גדול. עד שאני מתחיל להיות קצת יותר עצמאי, קצת יותר מבין, קצת יותר פועל, קצת יותר נכלל במציאות הרוחנית, עד שאני מגיע למצב שנקרא י"ג שנה ויום אחד, "בר מצווה". "בר מצווה" זאת אומרת שמרגע זה והלאה אני יודע ויכול לתקן את עצמי.
גיל: זאת אומרת, מעמדה פסיבית אתה עובר לעמדה אקטיבית, מקבלה לנתינה.
כן. לכן זה נקרא "בר מצווה". "מצווה" זה נקרא "תיקון הרצונות". עכשיו אני מוכן לתקן את הרצונות שלי, ואז מתחילים להיות החיים של הגדולים.
גיל: נאמר בפרשה, "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם—לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ."
אני מבין מזה משהו, אבל תסביר איך אתה מבין את הפסוק הזה.
התיקונים שאנחנו צריכים לעשות קשורים בלב, ברגשות שלנו, והם קשורים לפֵה, כי "פֵה" זה נקרא מקום הזיווג, איפה שאנחנו נפגשים עם האור העליון. "פה" זה הסמל של המדבֵר, של האדם שהוא המדבר. הגרון, הגרון הרוחני, הוא שמבדיל בינינו לבין כל יתר המציאות - דומם, צומח וחי.
מהי "דרגת המדבֵר"? במה אנחנו שונים מהחיות? בזה שיש לנו כוח דיבור, כוח לבטא את הלב שלנו, לברר אותו, ולבטא אותו כלפי האחרים, כלפי הזולת. ולכן כל המצוות האלו הן מצוות שמכוונות לזולת, להתקשרות עם הזולת בפֵה, מתוך הלב בפֵה.
גיל: אני מנסה להבין איך זה עובד באמצעות כוח הדיבור.
"דיבור" הכוונה היא ליחס שלי החוצה כלפי האחרים.
גיל: אני מרגיש שיש לי מטען של רגשות.
רגשות בלב, שאותם אתה צריך לתקן שיהיו נכונים.
גיל: ואני צריך להוציא אותו החוצה בצורת דיבור.
נגיד דיבור. "דיבור" זה הבל היוצא מהפה. "הבל" זה אור חוזר, היחס שלי היפה לאחרים. לשם זה יש לי את כל המנגנון הפנימי, אני מפעיל את כל הגוף, חמישה כנפי ריאה, חמישה מבואות הפה, חמש קבוצות של אותיות.
גיל: לא מכיר, מה זה?
נלמד פעם. למה אנחנו כך מדברים, למה יש לנו באלף בית העברי עשרים ושתיים אותיות וחמש סופיות מ נ צ פ ך, ולמה אנחנו בנויים בצורה כזאת, כל המנגנון של הדיבור בנוי בצורה מיוחדת מאוד.
גיל: אין ספק שזה קשור לאוויר שאנחנו מקבלים ומוציאים החוצה.
לא רק זה. יש לך מיתרי קול, אבל אתה מפעיל אותם עם השכל, עם הרגש. תראה איזה מנגנון ישנו כדי להפעיל אותם כך, שאתה שומע גלים שיוצאים ממני, מהגרון, שזה מכני, ומגיעים אליך ובצורה מאוד מיוחדת מרגשים אותך, פועלים עליך. תראה עד כמה זה עובד.
גיל: דברנו על תינוקות. לתינוקות עוד אין חשיבה מילולית, אין להם מילים.
כן, אבל הכול נמצא באמא. אמא מתרגמת כל פסיק, כל פיפס, והיא מבינה אותו, כי היא נכללת ממנו.
גיל: יש לי תינוק בן חודשיים.
ואשתך לא מבינה מה קורה לו?
גיל: מנסים להבין. תמיד הוא בוכה עם סיבה.
זה ברור, כן.
גיל: איך תינוק חושב? האם הוא מבטא את הרגש שלו באמצעות בכי? האם תיתכן מחשבה בלי מילים?
בטח. כי הוא עדיין לא מבין מה הסיבה. אם אני לא מבין מה הסיבה, אז אני סתם בוכה. אם אני מתחיל לעכל את הסיבה, אז אני כבר מתחיל לחשוב. ואם אני מבין מאיפה זה בא, מלמעלה, ובשביל מה, כדי שאני גם אעלה למעלה, אז הבכי כבר יכול להיות שהופך לשמחה. הכול תלוי בבירור המצב.
גיל: הוא מדבר בשם אלוהים, "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים".
לבחור בחיים זו בעיה. זה לא שאתה חי או מת, מדברים אל אדם שהוא כבר חי. לא מדברים על טיפת זרע, מדברים על אדם.
גיל: לא אומרים לו תחליט אם בא לך למות או לחיות.
לא. "לבחור בחיים" זה לבחור בחיים רוחניים, האם אתה מסוגל לבחור, רוצה לבחור. כי אתה נכנס לארץ ישראל, לרצון ישר- אל, אז האם אתה מסוגל להשתמש בכל הרצונות שלך לטובת הזולת, לגלות שם חיים רוחניים, האם אתה רוצה להיות בזה, או רוצה להישאר כבהמה. בזה בעצם אתה נעשה לעם. כי כשכתוב "אתם ניצבים היום", זה כשאתם מתחילים היום להיות עם ממש.
גיל: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל".
אני רוצה לעשות אתכם כעם שלי.
גיל: לעורר מחדש את הברית בין עם ישראל לאלוהים. אבל אתה תגיד לי ש"אתם ניצבים היום" זה אני שניצב היום, וכל השוטרים והזקנים והשופטים הם בתוכי.
נכון, כך אדם צריך לקבל, גם עשרת הדיברות כך אומרות, גם מתן תורה. כל יום יש מתן תורה, מה זאת אומרת? כל יום אני מקבל את הכוח העליון כדי לעשות משהו עם עצמי, לשפר את המצב שלי, את החיים שלי, את העולם כולו.
גיל: האם אתה מייעץ לי ככלל, כל פעם כשאני קורא את התורה, לא לחשוב על עם ישראל כעם, כאותם שבעה מיליון איש שיש היום פה, אלא רק לחשוב על הפנימיות שלי?
זו רק פנימיות, ממנה נובע הכול. אם נחשוב על הגשמיות, בזה לא נוכל לתקן את המצב שלנו לעולם. כי מלמעלה יורדים הכוחות לעולם שלנו, ולכן אנחנו צריכים קודם כל לגרום לזה ש"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו", רק בצורה כזאת.
גיל: "עושה שלום במרומיו", מהספירות העליונות של המוח שלי הוא יקרין את השלום למטה, ומתוך זה למציאות, למזרח התיכון, לעולם.
כן, גם לעולם הגשמי. אבל מרוחניות יורדים כל הכוחות. ולכן אני צריך לדאוג איך אני משתלב בכל המערכת העליונה. לכן חוכמת הקבלה היא שמסבירה לנו איך אני עושה את זה, היא בעצם השיטה לתיקון העולם.
גיל: עוד מעט מסיימים את החומש, למדנו המון. אני חייב לומר לך, למדתי הרבה מושגים חדשים, אבל אני לא בטוח מבין אותם. אני מבין שיש אור, אבל גם פה יש דקויות, יש את האור הזה, את האור הזה, ויש אור אין סוף שאיכשהו נכנס לכלי הזה שקוראים לו גיל קופטש, ואותו גיל, אותו אדם, איש ישראל, צריך לעשות את הבירור בעזרת האור מה טוב ומה רע, מה הרצון לקבל ומה הרצון לתת.
כן.
גיל: איך עושים את זה בתכל'ס, אני לא מבין.
כי אתה פותח ספר מאוד מאוד סגור, שבו הכול בנסתר, הכול בקוד. אם אתה רוצה לדעת מה כתוב שם, אתה צריך קודם כל לקחת ספר.
גיל: ללמוד את הקוד.
כן, אתה חייב. ואחרי שאתה פותח, אתה רואה שם עולם חדש. אתה לומד תורת הנסתר, ואני לומד בחוכמת הקבלה את תורת הנגלה.
גיל: מה זאת אומרת?
כך גם מסבירים לנו מקובלים. כי כשאתה לומד, אתה לא יודע מה אתה לומד.
גיל: אין לי מושג, הכול נסתר.
אתה לומד כלפי העולם הזה, זו פרה, זו בהמה, זה שור, זה חמור, זה בית המקדש, והכול נראה לך כאן, ואילו התורה מדברת במישור אחר לגמרי. חוכמת הקבלה קודם כל מפסיקה לדבר במילים האלו כמו בחומש, ומתחילה לדבר בכוחות שמפעילים את כל הטבע. זה שהכוחות האלו מתגשמים בעולם שלנו ואנחנו מרגישים כאן חומר, זה בסדר, אבל אנחנו צריכים לראות את הכוחות שפועלים. בך, בי, בכיסא, בשולחן, בכל מה שיש, פועלים כוחות. לכן בשביל מה לנו לדבר על החומר, החומר הזה הוא פועַל יוצא, אנחנו צריכים את הכוח שמפעיל את הכול.
גיל: את הרוח שמפעילה את החומר, שיוצרת את החומר.
כן. נניח שאותה הרוח אנחנו צריכים, אבל בחוכמת הקבלה זה נקרא "כוח", לא רוח, כי "רוח" זה אולי במובן "רוחות", מי יודע. אם לומדים על הכוחות הללו, אז אתה מתחיל להבין שכל העולם שלנו זה סדר הכוחות. ואז מתוך זה אתה לומד איך כל הכוחות האלה מייצבים לנו את החומר, איך הם מפעילים אותנו, איך אנחנו יכולים להשפיע עליהם. אתה לומד על מה שנקרא "מערכת המציאות", ואז גם העולם הזה וגם העולם הרוחני, הכול נכלל באותה המציאות, באותה הספֵירה.
גיל: משה ממנה את יהושע שיירש אותו, יש שם מונולוג כזה טראגי, שאני כמעט בוכה כשאני קורא אותו.
קודם כל על יהושע זה מעניין, יהושע רוכש את משה לא בגלל שהוא למד את החוכמה ממנו,
אלא שעזר לו לסדר את הספסלים בבית המדרש. הוא כל הזמן היה עוזר לו. זאת אומרת, את התורה לא לומדים על ידי זה שמנפחים את הראש עם חוכמה, עם שכל, גם שאנחנו לומדים את חוכמת הקבלה, לא לומדים בשכל, כי בשכל אתה לא יכול להבין את הדרגה היותר עליונה.
גיל: צריך לעסוק בזה.
למשוך את האורות. ולמשוך את האורות זה רק על ידי הפצה, על ידי מעשים כאלו שאתה עושה כלפי הזולת. יהושע, בגלל שעזר למשה להפיץ את החוכמה שלו, על ידי זה זכה למה שזכה, להיות היורש שלו.
גיל: זאת אומרת, יהושע, אם אני לוקח את זה להיום, לא היה "מאור גדול" מבחינת חוכמה או אינטלקטואל, הוא היה אחד שבא לעזור, לסדר את הספסלים.
על משה כתוב אותו דבר.
גיל: להביא את האנשים, לשלוח הודעות, ועל זה הוא קיבל את התפקיד להיות היורש שלו.
כן, בוודאי. גם משה, במה הוא היה מיוחד? התחנך בבית פרעה, אחר כך אצל יתרו. ארבעים שנה בבית פרעה, ארבעים שנה בבית יתרו, איזו חוכמה הייתה לו? ממי למד כביכול?
גיל: יתרו היה גדול.
גדול במה? בחוכמת הגויים.
גיל: חוכמה בגויים תקבל. אצל פרעה הוא היה נסיך, הוא למד בקיימברידג’, באוקספורד של אז.
נכון, אבל לחוכמת התורה זה לא שייך.
גיל: אבל הוא לא היה כלי ריק, הוא בא עם הרבה מטען.
כן, אבל בגלל הביטול שלו. מה זה, הוא בא לפרעה ורוצה לבטל אותו? הוא בא אל פרעה ויחד עם הבורא הם רצו לבטל, לצאת ממנו, להתרחק ממנו, לצאת למדבר. כל מה שהיה הוא רצה למחוק, ולהתחיל לקבל משהו חדש, בזה הוא היה גדול. לכן הוא עלה על הר סיני, על ההר של האגו הזה, ולכן הוא זכה לגילוי האלוקות.
אותו דבר יהושע, ביטל את עצמו לגמרי כלפי המשה, ובגלל זה זכה להתגלות האלוקות. זאת אומרת, כל הדברים האלה הם על ידי ביטול. האדם עם האגו האגואיסטי שלו, עם החוכמה האגואיסטית הזאת שיש לנו, לא מסוגל לתפוס רוחניות, הוא חייב כאן כלי חדש.
גיל: אז למדתי ממך, ש"משה" הוא הנקודה שבי שמושכת אותי למעלה, לעולם הרוחני, להר סיני, להרהורים.
כן. שמעליהם הוא עולה.
גיל: הוא עולה להרהורים מעל השנאה.
הוא ממשיך בעצם אותה תורת אברהם, "ואהבתַ", חסד.
גיל: אנחנו מגיעים לארץ. למדנו שמשה לא יכול להיכנס לארץ בדיוק בגלל שהוא נקודה כזאת שמושכת למעלה.
כן. שהוא נמצא למעלה מהשנאה, מהר סיני.
גיל: ולכן פיסית הוא לא יכול להיכנס לארץ, הוא לא יכול להיות בעולם הזה של הרצון, כי הוא בעצם גבוה מדי. אז הוא אומר ליהושע, "חזק ואמץ" מעודד אותו, ממנה אותו. אם משה הוא הנקודה בי שמושכת למעלה, מי זה יהושע?
"יהושע" הוא אותה נקודה שרכשה מ"משה" את כל מה שמשה רכש באמונה שלו, הוא נקרא "הרועה הנאמן". "אמונה" זה נקרא כוח השפעה בלבד, יהושע יכול עם כוח ההשפעה הזה להתחיל לחפור בהר השנאה, כדי להפוך את הרצונות האגואיסטיים לעל מנת להשפיע. זה נקרא שהוא "נכנס לארץ ישראל" ומוביל את כל עם ישראל, כל הרצונות שהם יהיו בעל מנת להשפיע, והאדם מתקן את כל הרוע שלו להשפעה, לטובה.
גיל: זאת אומרת, שיהושע כבר פועל במציאות, הוא עובד בידיים, עם טוריה, הוא לא בפילוסופיות.
משה לא בפילוסופיה, וגם יהושע לא בטוריות. דרגת "להשפיע על מנת להשפיע" זה נקרא, שאני יוצא מהאגו שלי, עולה מעליו. ו"יהושע" זה נקרא שאני עכשיו שעליתי מעל האגו שלי, אני עכשיו שוב חוזר לאגו שלי, בודק אותו האם אני יכול להפוך אותו להשפעה. זהו, אלה שתי דרגות שונות.
גיל: סתם מסקרן אותי מה הקשר, אומרים יהושע בן נון, "נון" זה דג. מה הקשר?
זה גם זה, וגם ב-נון שזה למעלה מ"נ' שערי בינה".
גיל: אני מנסה למצוא מדרשי מילים, זה עוזר לי להבין. כמו שאתה אומר "הר" זה הרהורים, "סיני" זה שנאה.
כן, המילון של המקובלים הוא ככה בנוי כנגד כל מילה ומילה, "גבר", "אישה", "זיווג", "נשיקה", "חיבוק", "ארץ ישראל", דברים כאלה פשוטים, גשמיים, כולם מקבלים צביון אחר לגמרי.
גיל: נדמה לי שיש בספר הזה איזה מילון מונחים.
גם יש כאן קצת, אבל זה ידוע, אצל בעל הסולם בספר תלמוד עשר הספירות, יש שישה כרכים, בכל כרך יש בסוף מילון המושגים.
גיל: תודה רבה לך הרב לייטמן.
אז "ובחרת בחיים"?
גיל: אני בוחר בחיים כל יום מחדש, בעזרת ה'.
(סוף השיחה)