"סיפור רוחני"
סדום
בהנחיית: ערן קורץ
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 01.02.10 - אחרי עריכה
ערן: התנ"ך, ספר הספרים, הספר החשוב ביותר בעולם, ספר שמילא את האנושות בכל דרכה בכל מיני סיפורים שמתוכם יצאו דימויים. ניקח את סדום ועמורה למשל, הנושא שעליו נדבר היום, הסמל של הבלגאן, של הרוע, של הניאוף, של החטא.
אני לא כל כך מסכים שרק רוח התנ"ך ובכלל התורה מילאו את האנושות, אלא לקחו משם חוקים, התנהגויות, יסודות לפילוסופיה וליחסים במשפחה, לחינוך, לתרבות, וזה נתן במשך אלפי שנים איזה חומר דלק לציירים, למוסיקאים, ועד היום זה עדיין קיים בכל הדתות. ואנחנו לא מבינים עד כמה זה באמת רוח. ואתה צודק, אבל הרוח הזאת התפרצה בכל מיני שטחים ואופנים.
ערן: למה זה כך באמת?
כי זה כוח עצום, גדול שבלי זה האדם הוא בהמה. אלא כל ההבדל בינינו לבהמות, זה לא שאנחנו יכולים קצת ליַפות את החיים שלנו באיזה פלסטיק ומתכת, בכמה מחשבים או משהו, אלא בזה שאנחנו יכולים לעלות מעל דרגת הבהמה. בחינוך, בתרבות, ביחס בינינו. אנחנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו מה היה קורה איתנו אם לא היינו מקבלים את הגילוי הזה, גם מצד המזרח וגם מצד המערב, מצד האסלאם, ומצד הנצרות, ואנחנו נשארנו באמצע עם מה שהיה לנו. אבל זאת פשוט הרוח בעולם הזה.
ערן: אם אנחנו כבר מדברים, מאיפה הגיע הספר, ותמיד נשאלת השאלה, מי כתב אותו? משה?
כן, זה נכתב על ידי משה.
ערן: הוא כתב גם על מותו שלו בעצמו, כי אנחנו מדברים על התורה.
למה? מקובל שנמצא בדרגה רוחנית, הוא כותב על כל הדרך שלו וגם על מה שהיה או יהיה, הווה ויִהיה, ולכן הוא כותב שהוא עולה על הר סיני.
ערן: כן, אבל הוא כותב גם על אדם וחוה, כאילו הוא היה שם.
ודאי, כי ברוחניות אנחנו משיגים את כל הדרגות, כל המצבים הללו מתְחילה ועד הסוף. ואפילו הדברים כגון שכביכול הוא נפטר ואחר כך יהושע נכנס לארץ ישראל, ומתחילות להיות מערכות מלחמה, כיבוש הארץ, זה לא חשוב. גם משה מבין ומרגיש ויודע ונמצא בכל המערכה הזאת, כי כל זה קורה בנשמה האחת הזאת שהוא השיג אותה והוא הנביא הראשי. אין כמו משה שהשיג את כל הבריאה.
ולכן כל התהליך שהבריאה הייתה צריכה לעבור מראשה ועד סופה, בשביל משה זה היה גלוי, ולכן כך גם לגבי מותו. אנחנו לא מדברים על אדם שנמצא במסגרת, שמוגבל בזמן, תנועה, מקום, כמו בעולם שלנו, כפי שאנחנו נמצאים כביכול תחת ההבחנות הללו, ההגבלות הללו, הוא כבר מעל זה.
ערן: זה קצת קשה לתפוס את העניין הזה, זמן, תנועה, מקום.
נכון, אבל ברוחניות אין לנו הגבלות אלא הכול נצחיות, הכול כבר נמצא, ואתה כמו בסרט יכול לראות מההתחלה ועד הסוף ומהסוף להתחלה, הכול לפניך, ולכן אין לו מושג הזמן.
ערן: אז בוא נעבור לסרט הגשמי שלנו, המוגבל בינתיים לצערנו.
לנו יותר קל לפי איך שאנחנו רגילים, בינתיים לאט לאט להתקדם לזה. שיהיה גילוי, אנחנו בצורה כזאת מובנת מאליו כבר נתפוס את זה בממד אחד.
"ויבואו שני המלאכים סדומה, בערב, ולוט, יושב בשער-סדום; וירא-לוט ויקם לקראתם, וישתחו אפיים ארצה. ויאמר הנה נא-אדוניי, סורו נא אל-בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם," ... "ויסורו אליו, ויבואו אל-ביתו" ... "טרם, ישכבו, ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על-הבית, מנער "ועד-זקן: כל-העם, מקצה. ויקראו אל-לוט ויאמרו לו, איה האנשים אשר-באו אליך הלילה; הוציאם אלינו, ונדעה אותם. וייצא אליהם לוט, הפתחה; והדלת, סגר אחריו. ויאמר: אל-נא אחיי, תרעו. הנה-נא לי שתי בנות, אשר לא-ידעו איש--אוציאה-נא אתהן אליכם, ועשו להן כטוב בעיניכם; רק לאנשים האל, אל-תעשו דבר, כי-על-כן באו, בצל קורתי."
ערן: זה מתחיל מִזה שקודם היה הביקור של המלאכים אצל אברהם, והם מסיימים את הביקור ואומרים כביכול, "על הדרך אנחנו נלך לראות מה קורה בסדום".
כן, לא מזמינים אותו כביכול.
ערן: מה זה העניין של הביקור בסדום?
המלאכים אלה שני כוחות שתמיד פועלים עלינו, על כל אחד מאיתנו. כמו שאנחנו בערב שבת, אם אתה שמעת אולי פעם, "בואכם לשלום, מלאכי השלום, מלאכי עליון", ששני המלאכים האלו מביאים את האדם לשבת, זה נקרא ל"תיקון" שלו. "שבת" זה נקרא "גמר התיקון של הנשמה". אז מביאים אותי במשך ששת אלפים שנה, או שישה ימי השבוע, למצב שנקרא "שבת", שאני כבר מתוקן ולא צריך יותר לעשות שום דבר עם עצמי.
אז זה שני כוחות, כוח הטוב וכוח הרע, שניהם שווים בעצם, שניהם חשובים, יצר הטוב ויצר הרע, שניהם מובילים אותי למצב התיקון, ככה שני הכוחות האלה מגיעים לאברהם. לַמה? אברהם בעצמו זה תכונת חסד, החסד לא יכול להתקדם לכלום, חסד פשוט לא זקוק כלום, בלי שום דבר. הכול טוב, הכול יפה, הכול מושלם, הוא לא מרגיש באף אחד שום דבר רע, הוא מסכים עם כל דבר, לכולם הוא רוצה לתת רק אהבה ונתינה. ובזה אי אפשר להתקדם, אדם שמגיע למצב כזה, צריכים לעורר אותו לשלבים הבאים. איך? להוסיף לו רע.
ערן: אז מיד אחרי שאומרים לו שיהיה לו את יצחק, הם יורדים לסדום ושם מתחיל כל הבלגאן.
האדם צריך לגדול, אנחנו מדברים על אדם שנמצא בדרגת אברהם ועכשיו הוא ממשיך לגדול לכיוון יצחק. ואחר כך יעקב, ואחר כך משה, ועם פרעה שהכול מתוסף בו וכולי, עד שמסיים לתקן את כל הנשמה שלו. כי כל התורה מדברת רק על איך אנחנו מגלים עוד ועוד חלקים בתוך הנשמה שלנו ומתקנים אותם.
ערן: ויש גם את לוט שהם פוגשים אותו בכניסה לשערי העיר.
זה הכול חלקי הנשמה, חלקי הרצון שבי, שאני אם הייתי מגלה את אברהם שבי והייתי הלאה מתפתח, אז הייתי מגלה את הרצונות האלה הגדולים, הגרועים, הלא נעימים.
ערן: אז מי זה לוט?
הפירוש של המילה לוט בעצמה, זה קללה.
לוט הוא כביכול חלק מהמשפחה, אמנם הוא דוד שלו, אבל הם מאוד שונים. ולוט הרגיש את עצמו מאוד קרוב לאנשי סדום, זאת אומרת לרצון המאוד אגואיסטי. לרצון שבעצם נראה, כמו שכבר דיברנו, שהוא נראה לנו מאוד צודק, מאוד ישר, מאוד פתוח, רצון שאומר - שלי שלי, שלך שלך.
ערן: אתה מדבר על סדום? מה זה סדום? סדום זה הכי רע בעולם?
הכי רע, "שלי שלי, שלך שלך" זה הכי רע.
ערן: זה קפיטליזם.
לא, זה לא רק קפיטליזם, קפיטליזם לא יכול להתקיים בלי איזו עזרה הדדית, בלי עזרה לנזקקים, אחרת הנזקקים האלה יהרסו אותנו. למשל אנחנו קפיטליסטים, אנחנו חייבים לתת להם שירותים, לכל הפועלים שלנו, ללמד אותם, לארגן בתי ספר. נגיד היום אנחנו נמצאים בניהול חברת הייטק, אז אנחנו מקבלים פועלים, מהנדסים כל מיני, אבל אנחנו צריכים לארגן כמו שהיום מארגנים בתי הבראה וגני ילדים והכול לעבדים שלנו, להייטקיסטים האלו. אמנם הם לא נראים עבדים ולא חושבים שזה כך, נותנים להם מכוניות, נותנים להם הכול. אנחנו צריכים לדאוג לזה.
ערן: נכון.
צריך לדאוג שיהיה להם טוב, ואז נוכל לקבל מהם כל מה שאנחנו מסוגלים.
ערן: וסדום זה עוד יותר רע מזה?
לא. סדום זה מאוד קרוב לזה. זה רק אומר שאיפה שאתה עושה מטעם רחמנות, אתה פושע, כי אתה עובר על חוקי הטבע. חוק הטבע הוא פשוט מאוד, כמו בדומם צומח וחי, הגדול החזק מנצח ואין שום רחמנות על הקטן בכלום. כמו פלוס ומינוס, אם יש לי בצד אחד משקולות של שני קילו, ובצד האחר משקולות של שני קילו ועשרה גרם, אז צד אחד הוא יותר מהאחר.
ערן: כשאין רחמים זה שיא הרוע.
מי אמר לך שרחמים זה טוב? רחמים מצביעים על החולשות שלך, על זה שאתה מכניס את היחס שלך, וזה תמיד מקלקל את הדברים. אם אנשים היו יודעים שכך זה טוב וכך זה רע, זה חיים וזה מוות, אז היו מתקיימים יפה מאוד. אני ממש מוכן להיות הסנגור.
אז מה חסר? חסר דווקא כוח אברהם.
ערן: הוא מתווכח עם הבורא שבא להחריב את סדום. אם זה לא רע, אם יש בזה צדק אז לַמה הבורא רוצה להחריב את המקום? ובנוסף, למה אברהם מתחיל להתווכח?
לכן לוט עושה כאן פעולת תיווך כאילו, הכול מדובר על כוחות הנפש שלנו.
ערן: איך זה עובד?
מצד אחד יש את אברהם, מצד אחר את אנשי סדום ובאמצע לוט, וכך האדם מתחיל לברר את התכונות שלו. ובאמת כשאנחנו מתקדמים בעבודה הפנימית שלנו, אנחנו נמצאים בבירור פנימי עם אילו רצונות ותכונות שלנו אנחנו יכולים לעלות ולהתקרב לבורא, לגלות אותו. זה בעצם מה שחסר לנו בחיים, לגלות מי מפעיל את כל המערכת, שבקשר עימו אנחנו יכולים לשנות את החיים שלנו בצורה נכונה לראות איך להתקדם ולתפקד יפה ונכון. חסר לנו גילוי הבורא לנברא.
ולכן מתוך המערכות והמצבים שאנחנו עוברים, אנחנו יכולים לראות שאנחנו נמצאים בהרבה מקרים בצורה של סדום. וטוענים לַמה זה לא כך ולמה זה לא אחרת, למה זה לא לפי חוקים ברורים ומוגדרים.
ערן: תמיד יש את הטענה הזאת.
ולמה הבורא דורש מאיתנו להיות ברחמנות, באמונה, בהשפעה, באהבה? איזו השפעה ואהבה, "שלי שלי, שלך שלך" והכול בסדר. אם הכול בעולם היה מסודר לפי זה היינו מסתדרים, אבל היינו נמצאים בדרגת החיוֹת, הכול לפי הכוח. כי התקדמות יכולה להיות רק ממטה למעלה, בגובה, היא יכולה להיות רק על ידי הוספת ''כוח ההשפעה'', ובסדום זה פסול לחלוטין.
ערן: מה עושה הבורא, בא להחריב את סדום?
כן, זה מצב שאני צריך לעבור, לחיות אותו, לחוות אותו, להרגיש אותו, להסכים אתו, לקיים אותו בכל כוחי ולגלות שאני לא יכול להתקדם הלאה, ואז להחריב אותו בתוכי ולהמשיך הלאה, לברוח ממנו.
ערן: אחרי שגיליתי שזה המצב הנכון, האמיתי, שאולי אפשר לומר עליו, "אם אין אני לי מי לי"1, אז אני מחריב אותו.
אתה מחריב אותו. אתה רואה שלהתקדם מהמצב הזה אתה לא יכול. הוא טוב לבירור למדרגה מסוימת ברצון האגואיסטי שלך. אתה רואה עד כמה הרצון האגואיסטי הזה הוא בצורת הדומם, לכן זה מֵלַח, הכול עצוּר, אסור לשנות שום דבר, חוקים מוחלטים, יחסים ברורים, זה דרגת דומם, ולכן אתה לא יכול לצמוח משם, גם מהאדמה עצמה אתה לא יכול.
למה הבורא עושה את הפיכת סדום ועמורה? אם אני הופך את הרצון הזה "שלי שלי, שלך שלך", ל"שלך שלך, ושלי שלך" מכאן אני מתחיל להיבנות.
ערן: רק אחרי שזה מתהפך אפשר. אז למה אברהם שזו תכונת החסד מתווכח?
כי צריכים להוסיף את תכונת החסד לסדום, ואז סדום הזה הופך להיות למשהו פורח.
ערן: מה המקור הוויכוח? "אם יש חמישים צדיקים, ארבעים, שלושים.."?
זה ויכוח אידיאולוגי, האם אפשר שיצמח מזה משהו. חמישים זה עולם שלם, חמישים ספירות, כתר חכמה בינה זעיר אנפין מלכות שכל אחת מהן מורכבת מעשר ואז יוצא חמישים. אפילו המידה הקטנה ביותר היא עשר. אם יש פחות מעשר, אין מבנה. לכן השאלה, האם לפחות המבנה הקטן ביותר יכול לצמוח ממצב כזה? אם כן, יש לו זכות קיום.
ולכן הוויכוח הזה של אברהם עם הבורא - "האם לא יכול להיות מזה שום דבר?", זאת אומרת, האדם בודק את המצב הזה, האם אני נמצא במצב כזה שאין לי ממנו שום סיכוי ושום תקווה לגדול ברוחניות, בכלום? אז הוא בודק את עצמו, עם כוח האור שמאיר לו, הוא לומד את חכמת הקבלה והאור מאיר אליו, והוא רואה שלא, מזה לא יכול להיות כלום.
ואז הוא חייב לצאת, על ידי מידת החסד שזה הכוח העליון, שלא שייך לגמרי לסדום. ואשת לוט שהיא הנוקבא והיא תמיד יותר שייכת לאגו, לרצון לקבל, היא לא מסוגלת לברוח, לעומת לוט, הזכר שהוא המשפיע, הגבר שמתגבר, אותו חלק בנו שמתגבר ונקרא ''גבר'', שיכול לברוח.
ערן: המלאכים שיורדים אלו שני הכוחות שמגיעים לבית לוט. לוט נמצא בתוך סדום, אבל הוא אורח בסדום, הוא לא ממש תושב העיר, והוא עושה להם משתה, כתוב שהוא אופה להם מצות.
כי יש בו קצת מצד אברהם, הוא בכל זאת בן דוד שלו. אם היו נכנסים לבית של סדומי, אם זו הייתה תכונה של סדום ממש, אז לא היה בכלל מגע, לא בית ולא כניסה ולא כלום. כי אסור לעשות את זה, מה פתאום שארחם על מישהו, מה פתאום שאתן למישהו?
בצורה כזאת רוצים להסביר לנו מי אנחנו באמת בפנים. אני מתייחס אליך במידת סדום, ורק אם יש לי ממך משהו אז אני מסוגל לקבל אותך, לראות אותך, כלומר אני יותר גרוע ממידת סדום. אתה מבין על מה מדובר? מידת סדום היא שכל אחד מחזיק את עצמו לא לנצל את הזולת.
ערן: "אין לי עניין איתך".
אין, אני לא רוצה לנגוע בך בשום דבר. זו מידה טובה, לעומת מה שאנחנו. אנחנו יותר גרועים בהרבה מסדום. כי אני מסתכל עליך איך אני יכול לנצל אותך, איך אני יכול לסדר אותך. מידת סדום אומרת "לא, אסור לך, זה שלו וזה שלך". אסור לך לקבל משהו ממנו, אפילו שייתן לך אסור לך לקבל. לעומתנו זו רמה גבוהה מאוד. צריכים לגדול הרבה מהדרגה הראשונה של האדם עד שאנחנו מגיעים לסיפור של סדום.
ערן: בסדר, אבל מה הסיפור על אנשי סדום שצובאים על הבית? יש לנו את הדימוי לפחות..
המלאכים האלה לא יכולים להגיע למידת סדום שבנו. כי אין, ואי אפשר לשנות את זה. אלא אם יש שם במידה הזאת איזו מין התכללות של אברהם, של החסד, אז יכולים לעבוד על המידה הזאת ולהוציא אותה. אתה צריך לעקור אותה, ממידת סדום אתה צריך לקחת משהו, מהרצון לקבל הגדול, האגו הבריא הזה, אתה יכול לקחת משהו, לגדול ממנו הלאה, ואת כל היתר להשאיר.
ערן: כי יש פה עניין, לוט מציע את הבנות שלו לאנשי העיר, הוא אומר להם, קחו את הבנות שלי, וזה נראה מאוד..
מה? לא אנושי?
ערן: כן, באו אליך שני אורחים, ואתה אומר להם קחו את הבנות שלי?
זה גם נגד החוקים. זה הוא עושה. כי אף אחד מאנשי סדום, אם אנחנו מדברים על התכונות האלה, לא היה מציע דבר כזה. כי כולם מבינים שכל אחד מתעסק רק עם מה ששלו.
ערן: בעניינים שלו.
כשלוט מציע את הבנות שלו, הוא כאילו מציע את כל מה שיש לו. בבקשה, קחו ותיהנו, אני מוכן לתת לכם הכול. אבל הם, לפי הטבע שלהם, לפי החוק שלהם, לקחת משהו שלא מגיע לי ממישהו, חס ושלום.
ערן: אז למה הם רוצים את המלאכים?
כי המלאכים באו כדי לשבש להם את החוקים, חוקי הטבע המוחלטים, כאילו באים לרעה. ובאמת, הם צודקים.
ערן: נכון.
הסכמת? טוב. הלוואי לחיות במָקום של סדום במְקום העולם הזה. תאר לעצמך, יש לך שכנים, אף אחד לא רוצה להזיק לך. אתה משחרר את הילד הקטן שלך לרחוב, ואתה בטוח שאף אחד לא ייגע בו. אתה הולך באמצע הלילה ברחוב, ואף אחד לא נוגע בך. אתה משאיר את הדלת של הבית שלך פתוחה, נוסע לכמה ימים, הבית פתוח, ואף אחד לא נכנס. אתה נכנס לחנות, או לאיזשהו מקום, אתה לוקח, ומשלם בעצמך. אף אחד לא דורש ממך, אף אחד לא בודק אותך, כלום, אין קופה, אתה זורק את הכסף לתוך איזו קופסה, זהו.
ערן: אז איך זה הפך להיות הסמל של הרוע, של השלילה?
אז עכשיו אתה מבין שזה לא פשוט. מפני שזה נגד ההתקדמות הרוחנית, ומפני שכך האדם לא יכול להכיר שהוא רע. זה מלח. מהתנאים האלה אי אפשר שיצמח משהו טוב. הטוב צריך להיות רק יחד עם הרע. ואנשי סדום לכן גם נגד הטוב וגם נגד הרע, מכלום, "שלי שלי, שלך שלך". אני אף פעם לא אקח ממך, ואני אף פעם לא אתן לך. אתה מבין? וכך זה יכול להתקיים לעולם ועד, אם האנושות הייתה יכולה להגביל את זה בצורה כזאת, כי בתת הכרה כביכול רוצים לעשות כך..
ערן: כן, אבל אי אפשר.
אי אפשר. כן, אי אפשר כי הבורא מקלקל, הוא שם לנו רגל.
ערן: נשמע את המשך הסיפור.
"ויפצרו באיש בלוט מאד, ויגשו לשבר הדלת. וישלחו האנשים את-ידם, ויביאו את-לוט אליהם הביתה; ואת-הדלת, סגרו. ואת-האנשים אשר-פתח הבית, הכו בסנורים, מקטן, ועד-גדול; וילאו, למצא הפתח. ויאמרו האנשים אל-לוט, עד מי-לך פה--חתן ובניך ובנתיך, וכל אשר-לך בעיר: הוצא, מן-המקום. כי-משחתים אנחנו, את-המקום הזה: כי-גדלה צעקתם את-פני יהוה, וישלחנו יהוה לשחתה." ... "וכמו השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט לאמר: קום קח את-אשתך ואת-שתי בנתיך, הנמצאת--פן-תספה, בעון העיר." ... "ויהי כהוציאם אתם החוצה, ויאמר המלט על-נפשך--אל-תביט אחריך, ואל-תעמד בכל-הככר: ההרה המלט, פן-תספה" ... "ויהוה, המטיר על-סדם ועל-עמרה--גפרית ואש: מאת יהוה, מן-השמים. ויהפך את-הערים האל, ואת כל-הככר, ואת כל-ישבי הערים, וצמח האדמה. ותבט אשתו, מאחריו; ותהי, נציב מלח."
ערן: זה סמל של חורבן.
אני דווקא רואה את סדום בצורה הרבה יותר מסודרת עכשיו, אתה מבין? הכול שם מסודר, יפה, הגנים, כולם דואגים לרכוש הכללי, אסור לך לנגוע בשום דבר שלא שייך לך, זה שייך לכלל, זה שייך לפרט, זה משהו אידיאלי. חסר רק דבר אחד, שלרוחניות אי אפשר לצאת מזה, כי זה כל כך מושלם עד שזה דומם. מכאן לא יכולה להיות צמיחה רוחנית.
ערן: אבל זה סמל, זה סמל של חורבן.
זאת אומרת, אדם שנמצא במצב כזה בעצם צריך להחליט. הוא נמצא לפני החלטה. טוב לי, ואנחנו רואים אנשים כאלה, הכול טוב בעולם שלי, יש לי הכול, לא חסר לי כלום, "שלי שלי", יש לי הכול, הכל בסדר. אבל אני לא מסוגל להחזיק יותר, נמאס לי, אני לא יכול יותר, אני לא רוצה את החיים האלו, אני חייב לצאת מזה מה שלא יהיה. ואז הוא כאילו עוזב, עוזב את הבית, למרות שיש לו הכול, למרות שאף אחד לא נוגע בו, והוא חי בחוקים מוגדרים ובביטחון. אבל הוא לא מסוגל, ולכן יוצא ובורח.
ערן: באמת לוט יוצא ובורח מהמקום. אגב הוא מזמין גם את החתנים שלו. אמרו לו "תביא את החתנים", והחתנים צוחקים עליו. מה הסיפור הזה?
אי אפשר. מי שלא נמצא במצב כזה, או אותם רצונות שלא יכולים בדיוק לשייך את עצמם להתעלוּת רוחנית, לא יכולים להיות בקשר.
ערן: לפי הסיפור הוא בורח, ומגיע לעיר ששמה צוער. ואז הוא מבקש, והבורא אומר, "טוב אם אתה מבקש אני לא אחריב את צוער". מה הסיפור הזה?
זה באמצע, זה הסיפור. אלו תהליכים שאנחנו עוברים בדרך, כי אנחנו לא מסוגלים בבת אחת לעבור ממקום למקום. אנחנו לא מסוגלים להפוך את עצמנו, כמו שהבורא הופך את סדום ועמורה. אנחנו לא מסוגלים להפוך את עצמנו כך, לוט לא יכול להפוך לאברהם, התהליך הזה צריך להתרחש בתוך האדם בהדרגה, ולכן אנחנו רואים שהוא בכל זאת עוזב, וכאילו אחר כך חוזר בחזרה.
ערן: ולמה אשתו הופכת לנציב מלח?
סדום מתהפכת, ואשתו הופכת לנציב מלח. כל אלה הם רצונות שלנו שאחר כך, אחרי הרבה תהליכים, כשכבר מאברהם גדלים יצחק ויעקב, וכן הלאה, אז אנחנו מקבלים בחזרה את כל הרצונות הסדומיים שלנו, ומתקנים אותם. כשאנו יכולים להוסיף אליהם את תכונת ההשפעה, ויחד עם הרצונות האלו, להגיע לאהבה. מה שאסור בסדום.
ערן: אסור להגיע לאהבה?
כן, ובצורה מוחלטת. אסור לך כלום, חוץ מלשמור את החוק. גם בעולם שלנו יש אנשים שממש לפי הטבע שלהם אתה רואה שזה כך. גם ביהדות לפעמים אפשר לראות זרמים ונטיות כאלה, רק החוק היבש, ושום דבר חוץ מזה. ואז אנחנו רואים שבצורה כזאת אנשים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו לחשוב על צמיחה רוחנית.
ומה שעוד אנחנו לומדים, במיוחד מאשת לוט, זה שאסור לאדם לחזור בחזרה, או אפילו להסתכל אחורה אסור לאדם. אלא תמיד קדימה.
ערן: בתהליך הרוחני?
כן. עיניו חייבות להיות תמיד קדימה, כל הזמן.
ערן: מסתבר שסדום היא ממש לא מה שחשבנו.
כן. אנחנו יכולים להצטער, לפי החיים שלנו, שאין לנו חוקים כאלה, וגישה כזו לחיים. אבל דווקא בגלל שאנחנו כל כך מבולבלים, וכל כך גרועים, יש לנו סיכוי הרבה יותר טוב לצמוח, ולצאת מזה.
ערן: סדום היא באמת לא מה שחשבנו, נתת לנו הזדמנות להסתכל על סיפור סדום מזווית ממש אחרת.
(סוף השיחה)
-
אבות י"א, י"ג↩