תכנית עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 03.03.14 - אחרי עריכה

עולמות נפגשים – עולם הרגש

בן ציון: שלום לכם צופים יקרים, אתם אתנו כאן בתכנית של "עולמות נפגשים". שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

שלום.

בן ציון: בתוכניות שלנו אנחנו מדברים הרבה על התפתחות החושים של האדם, במיוחד היום בעולם האינטגרלי. על התפתחות הרגש שלו, על השינויים שהאדם עובר ובהתאם לזה הוא מרגיש את המציאות. הייתי רוצה להתחיל דווקא מנקודה אקטואלית. אנחנו יודעים שנכון לשעה זו, עלולה לפרוץ מלחמה באוקראינה, שיכולה להשפיע על שלום העולם כולו. ואם נסתכל מה הסיבות ולא ניכנס להיסטוריה של העמים שמעורבים שם, האם בעצם לא מדובר באיזה משבר רגשי? יש שם אנשים, יש שם מנהיגים, לאחד יש אולי קריזה כזאת, ולשני קריזה אחרת ובעצם יש פה רגשות שצריכים לסדר. וזו כל הבעיה שלנו, איך אנחנו צריכים לסדר את הרגש שלנו? אולי אתה יכול לכוון אותנו, איך להסתכל נכון דרך הרגש שלנו.

וודאי שאני לא שייך לפוליטיקה ולא נכנס לכל הפרטים הקטנים שכרגע מתבהרים או לא מתבהרים שם, זה לא כל כך חשוב. אנחנו צריכים לראות את המציאות, לא איך שהיא מתרחשת לפנינו בסצנה הקרובה, ולא מה שקורה אחרי זה פוליטית, וגם לא מה שמתרחש אחרי הפוליטיקה ובאיזה דחפים יותר פנימיים, שאפילו סמויים מהפוליטיקאים, הסוציולוגים, הפוליטולוגים וכן הלאה, אלא אנחנו צריכים לראות את הכוחות.

בסך הכל האנושות גדלה ומתפתחת, וההתפתחות שלה היא לקראת הכרת הטבע שלה. כרגע לא חסר לאדם אלא רק להתעלות מעל הטבע הזה, שתמיד חושב על הכל דרך הפריזמה המיוחדת, שהכל לטובת עצמו, לטובת המשפחה שלו, לטובת העיר שלו, לטובת המדינה שלו ורק אחר כך לטובת העולם, במידה שהוא רואה את המערכות האלה, כל הגלים האלה שהוא נמצא במרכזם, עד כמה הם קשורים אליו. האדם הלא מפותח חושב "אני וזהו", והיותר מפותח חושב גם על המשפחה שלו, ומי שעוד יותר מפותח חושב על העיר שלו, אחר כך על האזור, המדינה, אולי על המדינות השכנות והעולם. 3:28

לכן הכל תלוי מהתפתחות האדם. אם האדם היה מקבל את כל העולם כתלוי בו, והוא תלוי בכל העולם, שזה באמת נכון, על פי מה שאנחנו חוקרים, מבינים ומשיגים היום, אפילו דרך המדע, ואני כבר לא מדבר על חכמת הקבלה, אז וודאי שהיה יודע שאנחנו צריכים להתייחס לכולם שווה. ולא חשוב אם האדם הוא רחוק, או קרוב, אם המדינה רחוקה או קרובה ואיזו מדינה. אני צריך להשתדל לראות את עצמי כדואג לכולם שווה. כי זה כמו בגוף, לא חשוב אם זו מערכת אחת, או במנגנון אחד שבריא או לא בריא, כי חוסר הבריאות, חוסר התפקוד הנכון, חוסר היחסים במקום מסוים, מורגש בכל כללות הגוף.

ולכן הבעיה שלנו היא לא לראות את הפוליטיקה, מי יתגבר על מי, הרוסים על האוקראינים, או האירופאים עם האמריקאים נגד רוסיה על אוקראינה ועוד ועוד יש כאן כל מיני חשבונות. אני מודאג מדבר אחר, איך להביא את ההתפתחות הזאת לאנושות, שהיא תרגיש קודם כל שהיא כולה מתבשלת בצלחת אחת, בסיר אחד.

בן ציון: והדגש הוא על המילה "תרגיש"?

כן, שהיא תרגיש כך. וכל הדברים האלה הם ממש כמו משפחה אחת. נניח יש לנו במשפחה ילד טוב, ילד רע, ילד לא כל כך טוב וילד לא כל כך רע ועוד הרבה הרבה ילדים. וזה רוסיה ואוקראינה ואירופה ואמריקה וכולם כולם ילדים באותה משפחה, וכולם רוצים להתקוטט וכל אחד רוצה להוכיח את שלו. וצריך להיות כאן איזה ארגון בינלאומי, שבו נמצאים חכמים, ולא פוליטיקאים. חכמים זאת אומרת שהם נמצאים בדרגה יותר למעלה. ודרגה יותר למעלה זה אומר, שהם מפותחים עד כדי כך, שהם לא חכמים בשכל, אלא חכמי לב, כי לב זה רגש. הרגשות שלהם מפותחים כך, שהם מרגישים את כל העולם כמו משפחה שלהם. ואז כשהם מנהלים את כל העניין, הם צריכים להתייחס לכל האנושות, לכל המקרים האלה כאל תקלות, שמהם צריכים ללמוד מה קורה. להכיר את האופי של הילדים שבמשפחה, ולהראות לילדים האלה מה הם צריכים, כמה הם לא צריכים ואיך הם צריכים לתפקד, איך עליהם להתייחס זה לזה וכן הלאה. זאת אומרת ללמד אותם.

והעיקר כאן, זה לקבל את כל הדברים שמתגלים, הרעים והטובים, כדבר נכון. כי מזה אנחנו לומדים. מהדברים הטובים אנחנו לומדים שעשינו נכון, ומהדברים הרעים שבדרך כלל מתגלים, צריכה להיות עבודה של בירור ותיקון, וכך מתקדמים. זאת אומרת שיש לנו מה ללמוד, העולם שלנו מלא בעיות, דאגות שבין איש לרעהו, כל הזמן יש מריבות ואנחנו צריכים מתוך זה ללמוד.

בן ציון: אז המכנה המשותף בין כל הבעיות והמשברים, שאנחנו שומעים מדברייך, שאנחנו לא מרגישים את העולם כמשפחה אחת, לא מרגישים אחד את השני.

לשם זה אנחנו צריכים את החינוך האינטגרלי.

בן ציון: לפני שאנחנו מדברים על החינוך האינטגרלי, רציתי לשאול, מה קרה עם העולם הרגשי שלנו? אנחנו לא מרגישים נכון את המציאות, אבל מה שורש הבעיה עם הרגש? כי לאורך השנים אפשר להגיד שהתפתחנו מאוד שכלית, פיתחנו הרבה מאוד דברים.

אנחנו מתפתחים משך אלפי אלפי שנים ובמידה שאנחנו מתפתחים רגשית, גם מתפתחים שכלית. קודם מתפתח הרגש ואחר כך השכל. ובהתפתחות הזאת אנחנו מתחילים לראות את העולם יותר רחב, יותר שייך לנו, ועל ידי זה אנחנו יוצאים לכבוש את העולם, ואפילו בזמן האחרון לכבוש את החלל, ואנחנו בונים מערכות. יש אנשים קטנים, שהם רוצים שיהיה להם איזה קיוסק, איזה מסעדה קטנה, בית קפה וזהו. יש אנשים שהם כבר רוצים לעשות רשת, ולכסות את כל העולם וכל היבשות במוצר שלהם. יש אנשים שרוצים לעלות במדע, בחכמה, בהיקף של כל העולם. וישנם כאלה שמסתפקים במה שיש להם, בעבודה, בית, טלוויזיה, כדורגל, בקבוק בירה בערב, ולא צריך יותר.

יש כאלה וכאלה, ואנחנו צריכים לראות את הדברים האלה כסדר התפתחות. כי פעם בן האדם היה יושב ליד הבית וחי כך. הייתה לו חלקה קטנה של אדמה, כמה עיזים, פרה, ועוד משהו, וזה היה מספיק לו, ובעצם הוא חי כמו חיה ליד החיות. אחרי זה הוא הרגיש שלא נוח לו, והוא חייב לצאת, חייב להכיר את הסביבה יותר, את העולם, והוא צריך לדעת כל מיני דברים. זאת אומרת, שהתפתחות הרצונות שבנו, היא שמביאה אותנו לכך, הבעיה היא שהרצונות האלה הם כולם רצונות אגואיסטיים.

וברצונות אגואיסטיים אם אנחנו מתפתחים, אנחנו נעשים יותר גרועים, יותר רעים זה לזה, כי אני רוצה לא רק לכבוש משהו, אלא אני רוצה גם לקבל את מה שיש לשני. ואני מתחיל להשוות את עצמי עם השני, ולראות שהדשא שלו יותר ירוק. אז או שאני צריך לסדר את הדשא שלי יותר טוב, או לקלקל את הדשא שלו, ואז מתחילות הבעיות, המלחמות וכל מיני דברים, וכך זה עד היום הזה.

מה שאין כן, היום אנחנו מגיעים למצב מאוד מיוחד. אנחנו יכולים גם להתפתח לכיוון הרוע שלנו, שזה האגו שלנו שיחגוג יותר ויותר. וודאי שנסבול ממנו יותר ויותר, אבל אין לנו מנוס, זה הכוח שפשוט בוער מבפנים כמו מדורה גדולה, והאש עולה ושורפת אותי, ואני חייב לכופף את כל העולם להנאתי. אבל כאן יש בעיה אחרת, פתאום לא מבפנים באה האש הזאת, האש החזקה ששורפת אותי, אלא מבחוץ באה מערכת רשת שמתחילה להגביל אותי. ואני פתאום מתחיל להרגיש שאני תלוי באלה שפעם לא התחשבתי בהם בכלל ופתאום אני מרגיש שאני תלוי בהם. הטכנולוגיה שלנו, התעשייה, המסחר הבין לאומי, כל מיני מערכות שבנינו בינינו. אצלך יש מוצרים כאלה ואצלי כאלה, ואצלו כאלה וכאלה, והוא יותר זול בעבודה, וההוא יותר טוב במדע ופחות במסחר, ויותר טוב בדבר אחר. אנחנו בנינו את העולם כך, כדי להשתמש בכל מה שיש לכולם, ופתאום ראינו שנכנסנו לאיזה רשת קשר בינינו, לתלות הדדית שאי אפשר לברוח ממנה, כאילו נעשתה נעילה וזהו ואין מה לעשות. והסגירה הכללית הזאת שאנחנו עכשיו מרגישים, אנחנו לא מותאמים אליה לפי האגו שלנו, ואנחנו נמצאים בִפנים בוערים בתוך הרשת הזאת, בתוך הכדור הזה שסוגר אותנו, אבל אנחנו בפנים עדיין רוצים לאכול זה את זה ויחד עם זה מבינים, עד כמה אנחנו תלויים זה בזה. וכך מיום ליום התלות הזו יותר ויותר גוברת ומתבהרת. וזה מה שקורה עכשיו באוקראינה, התלות ההדדית הזאת, שכולנו תלויים בה, ומה עושים? זו הבעיה.

אנחנו צריכים להגביל את האגו שלנו. כמה טוב היה, אם הייתי מרגיש עצמי כילד טוב עם האחרים וגם הם היו ילדים טובים, במשפחה אחת שזו כל האנושות. היינו מסדרים את החיים שלנו יפה וטוב, כל אחד לטובת השני, מתחלקים יפה, כולם שווים וכן הלאה. אבל מצד אחד אנחנו לא מסוגלים, ומצד שני אין לנו ברירה, אנחנו סגורים בתוך המערכת האחת הזאת, והיא מראה לנו עד כמה אנחנו לא יכולים לקרוע את הקשרים האלה של הביחד, שבה אנחנו קשורים זה לזה.

וכאן אנחנו עדיין נמצאים במאבק הזה. אנחנו רוצים לפרוץ את המערכת, אני אשלוט על כולם ואני מצפצף עליכם מצד אחד, נניח כמו שעכשיו רוצים להגיד לרוסים. ומצד שני אין ברירה, אנחנו קשורים זה לזה, בבנקים, במסחר הבינלאומי, באלפי קשרים. כסף של מדינה אחת נמצא במדינה אחרת ואי אפשר היום לעשות הפרדה. וכל זה כל כך נגד האגו שלנו. זה כמו שלפעמים יש לך בעיה עם הילדים, ואתה מוכן להרחיק את אחד הילדים, כאילו לזרוק אותו מהמשפחה, ואתה לא יכול, הוא קשור אלייך, הוא שייך, הוא ילד שלך, הוא הבן שלך, אתה לא יכול לעשות כלום.

זאת אומרת יש כאן התנגשות בין האגו שלנו מצד אחד, לבין החוק שכבר מתבהר, החוק האינטגרלי בכל האנושות, שכולנו קשורים זה לזה כמשפחה אחת. ואז תאר לעצמך מה היית עושה במשפחה כזאת, אם יש לך עשרה ילדים, וכולם מתקוטטים זה עם זה, נותנים מכות, ואתה נמצא בבעיה, סובל, יושב ולא יכול להסתכל עליהם ולא יודע מה לעשות, זה בעצם המצב של היום. התפתחנו עד לכאן.

בן ציון: למרות שדיברת על התפתחות העולם, בכל הסבר שלך תמיד אמרת, "הרגשנו", "להרגיש את המערכת", "פתאום הרגשנו", "האדם מרגיש", זאת אומרת, אתה כל הזמן מדבר מתוך עולם הרגש.

כן. כי ההתפתחות שלנו היא התפתחות רגשית. הטבע שלנו הוא הרצון ליהנות, ולכן כשהרצון ליהנות מתפתח, הוא מושך אותנו להתפתחות שכלית, התפתחות בטכנולוגיה, במדע, במסחר, בתעשייה, בכל דבר, אבל מתוך ההרגשה שאני רוצה יותר. הרצון הוא זה שמתפתח קודם, הוא היסוד של כל ההתפתחויות שנמשכות אחריו.

בן ציון: אז אולי קודם כל אנחנו צריכים לפתח את המודעות שלנו לנושא הרגש? שבאמת נהיה בהתפתחות רגשית, ומדובר פה ברגש אז אולי צריכים לעבוד ולפתח אותו. אולי יש לנו שכל שמפריע? האם יש פה עניין שהאדם צריך לפתח איזו מודעות לנושא הרגש שלו בכלל? כי כל השנים האלה נעשינו חכמים יותר, התפתחו כל מיני תורות מדעיות, מחנכים אותנו להרבה ידע, להצלחה, להשכלה, אבל ברמה רגשית לא עובדים על זה בצורה כל כך חזקה, והמודעות של ההרגשה היא כאילו נמוכה יותר. אולי אנחנו צריכים להתחיל מזה?

אנחנו צריכים ללמוד את הפסיכולוגיה של האדם, אנחנו צריכים להסביר לכולם.

בן ציון: שהיא רגשית במהותה.

כן, ודאי. "פסיכו" זו הנשמה, הכוונה היא הרגש של האדם. אנחנו צריכים להסביר את זה לכל אחד ואחד. הבעיה שאנחנו לא לומדים את זה, לא בבית הספר, לא בהשכלה גבוהה, אם זה לא המקצוע. זו בעיה שבן אדם לא מכיר את עצמו ולא מכיר על ידי מה הוא נפעל. הוא לא מכיר בכלל את ההתפתחות שלו. הוא לומד היסטוריה. למה התפתחנו כך? הוא לומד יחסים בינלאומיים, יחסים במשפחה, כל מיני דברים, ורואה שזה כך. למה, מאיפה זה נובע? זאת אומרת, דווקא את היסודות אנחנו לא לומדים, לא יודעים.

בן ציון: גם היסודות הם רגשיים?

כן, היסודות שלנו הם רצון ליהנות. ולכן האדם לא מכיר את עצמו, הוא לא מרגיש מה מפעיל אותו, איך הוא יכול להשפיע על ההפעלות האלה, האם הוא יכול להיות בעל הבית לעצמו, או שהוא כבר חושב ודן את עצמו, מברר את הדברים שבו, אחרי שהרצונות שלו פועלים בו ומביאים אותו לאיזה מצב? זאת אומרת, הוא לא מתחיל מאיזה איזון, מאפס, מזה שמאפס את עצמו, אלא מזה שהוא כבר נמצא באיזו הסתכלות אגואיסטית על עצמו.

ולכן ודאי שהצורות האלה מביאות לנו הרבה טעויות בכל רגע ורגע, ואנחנו לומדים רק מטעויות. לא שאנחנו לא מתקדמים, אנחנו מתקדמים, אבל ההתקדמות היא מאוד איטית ובעיתית, על כל צעד ושעל שלנו, אנחנו חוטפים מכות. קצת לומדים מהמכות, "לא לעשות את זה, אז אולי כך", וחוטפים מכה, "אולי כך"? ושוב מכה, וכך מתקדמים. אבל כדי להתקדם במטר קדימה, חוטפים מכות בזמן שהיינו עם השכל, עם הידע היינו יכולים להתקדם כבר באלף מטר. זו הבעיה.

בנצי: בדרך כלל האדם לא מאמין לרגש שלו, הוא אומר, כנראה שאני טועה, אז הוא הולך לפי איזה שכל מסוים, וכך לאט לאט הוא מתרחק בעצם מהרגש.

לא. מאיפה יש לו שכל? צריכים ללמוד את זה, יחד עם הרגש, זה מה שצריכים ללמוד. כי לשכל יש את כל הניסיונות מתוך מה שעבר בחיים שלו כשהלך אחרי הרגש. "רוצה אני", תנסה בצורה כזאת, "עם הרצון הזה אני כבר לא עובד, אולי עם רצון אחר, בצורה אחרת". בבקשה. "אוי, גם זה לא טוב". כך האדם מקבל שכל. והשכל בא אחרי הרגש ומתיישב על הרגש, ואז הם עובדים יחד, מוח ולב.

אבל הדרך ארוכה מאוד, קשה מאוד. אנחנו מלמדים את האדם איך עובדות המערכות הרגשית והשכלית, איך הן תלויות זו בזו, וגם מלמדים שהעיקר הוא להשיג איזון עם הטבע, שבסך הכל אין לנו יותר מה להשיג, אלא רוגע.

בן ציון: מלמדים את האדם לעבוד דרך הרגש, נכון?

מלמדים את האדם איך אנחנו משיגים איזון עם הטבע הכללי דרך הרגש. הטבע משתנה בנו רגשית, ואנחנו צריכים בכל פעם להתאים את עצמנו אל העולם הסובב, אז אנחנו אף פעם לא נחטוף מכות מהאקלים, לא מהיחסים בינינו, ולא האדם עם עצמו. כי בכל פעם שהרגש שלי עולה, האגו שלי עולה, "רוצה אני" משהו יותר, אני חייב להתאים את הרצון הזה לסביבה, לבני אדם, ולטבע הכללי.

ואם אני מאזן את זה פחות או יותר באיזו צורה, אז אני מגיע למצב הכי טוב, הכי נוח, לעת עתה. ברגע הבא האגו שלי שוב ירצה משהו, דבר חדש שלא הרגשתי, ושוב אני צריך לאזן אותו עם הסביבה האנושית, ובכלל הכללית.

בן ציון: האגו מפתח את הרגש, או לא מפתח אותו?

הרגש שלי האגואיסטי, האגו שלי הוא רגשי. זה אותו דבר בינתיים. אולי אני יכול להביא את הרגש שלי שאהיה רגיש, אבל לא לְמה שחסר לי, כי שם יש יותר ואצלי פחות, אלא אני יכול להביא את עצמי לרגש ההפוך. אני רוצה לתת לשני, אני דואג כל הזמן למה שחסר לו, אני לא אדאג דווקא לעצמי, אלא אני אעשה איזו פעולה הפוכה. וזה נקרא שבמקום אגואיזם אני אשתמש בתכונה שנקראת אלטרואיזם, נתינה.

אם היינו מתייחסים בצורה כזאת זה לזה, אז ודאי שהיינו מצליחים להתקשר זה לזה ולהביא את העולם לצורה מושלמת. אבל הבעיה היא שלא פשוט להגיע לכך, מצד אחד, מצד שני, כל עוד אנחנו לא נגיע לכך, תהיה לנו בעיה, אנחנו נמשיך להכות זה את זה.

בן ציון: הבעיה שלנו היא לפתח את הרגש בצורה נכונה?

הבעיה שלנו היא לא להיות רגיש למה שחסר לי, אלא למה שחסר לזולת.

בן ציון: אנחנו מגדירים זאת כבעיה רגשית פסיכולוגית?

כן.

בן ציון: האדם לא תולה הרבה תקוות ברגש שלו. מה החינוך האינטגראלי, השיטה הזאת, עושה עם הרגש של האדם?

שיטת חינוך האינטגראלי היא בדיוק השיטה שעוזרת לאדם קודם כל להכיר את הרע שבטבע הנוכחי האגואיסטי, שלו, כי רע גם לאחרים וגם לו עצמו. בעולם המודרני, האינטגראלי, בו כולם קשורים זה לזה בצורה מוחלטת, לא יכול להיות ובמיוחד הפעם, שאני ימצא בקשרים אגואיסטיים עם האחרים.

כי זה לא הגיוני. אם אני, אתה, הוא, וכל האנשים שאנחנו מכירים ולא מכירים, קשורים ביחד למערכת אחת, אז הבעיה שלי היא שאני לא מרגיש ומקבל את זה מהמדע, וכאן הבעיה. אם הייתי מרגיש שזה כך, הייתי מתנהג כמו עם הקרובים שלי.

בן ציון: אז זה היה טבעי, כי היה בהרגשה.

כן. אבל אז הייתי מתקשר אליהם גם בצורה אגואיסטית, כמו לקרובים שלי. הם שלי, לכן אני והם זה אותו דבר. אז אני מתייחס אליהם כמו לשלי, ולכן רוצה בטובתם.

וכאן הטבע שם לפנינו בעיה גדולה מאוד, הוא רוצה שאנחנו נרכוש טבע שני, לא אגואיסטי אלא הפוך, אלטרואיסטי. אנחנו לא מבינים מה זה "טבע אלטרואיסטי", איך אני יכול לאהוב את הזולת. ברגע שהוא לא שלי, לא אני, לא קרוב שלי, לא שייך לי, אז ביני לבינו יש את האגו הגדול שלי שמרחיק אותו ממני, ואומר לי תשתמש בו, תנצל אותו, ואל תתחשב בו בכלל. אתה יכול להתחשב בו כמו נניח בבהמה שעושה לך איזו עבודה, זרוק לו משהו שיחיה ויוכל לקבל את הפקודות שלך.

הבעיה היא שהטבע האגואיסטי שלנו לא משתנה, אלא אנחנו צריכים לבנות את הטבע השני מעליו. זאת אומרת שהאגו נשאר בינינו, נניח בינך לביני. אני צריך להתייחס אליך כמו לזר ולקבל ממך כל מה שאני מסוגל, ואחר כך לזרוק אותך, זו הגישה הטבעית שלי, וזה יישאר, אלא מעל הטבע הזה אני צריך לבנות את הטבע השני.

בן ציון: זה בעצם רגש נוסף.

כן. למרות שנראה לי שאתה זר, אני צריך לבנות כאן רגש אחר בו אתה קרוב, ושיהיו בי את שתי צורות הטבע, גם האגואיסטית וגם האלטרואיסטית, אחת מעל השנייה.

בן ציון: ומובטח שזה יתגבר על זה?

מובטח שזה יתגבר על זה, כן. זה מה שאני צריך. ודווקא שיטת החינוך האינטגראלית מביאה לנו את היכולת הזאת.

בן ציון: למעשה השיטה הזאת מסוגלת לנתק את האגו מהרגש שלי?

היא מסוגלת לבנות לי עוד מנגנון אחד שלם, של לב ומוח, רגש ושכל, שלא יעבדו לטובתי בצורה אגואיסטית, אלא דווקא לטובתך. עד כדי כך שאני מגיע למצב בו אני מנטרל את האגו שלי, ושתי הצורות האלה שוות זו לזו, ועד כמה שאני רוצה לנצל אותך לטובתי, כך אני רוצה לנצל את עצמי לטובתך. זה נקרא שהגעתי לאיזה איזון.

אני לא רוצה ממך שום דבר. המצב הזה נקרא "חפץ חסד". ואחר כך מגיע השלב הבא, בו אפילו את כל האגו שלי, אני מתחיל לממש לטובתך. אני מקבל איזה כוח כדי לעשות הכל לטובתך. אלה דברים לא מציאותיים בינתיים ולא נראה לנו שיכולים להתקיים, מפני שאנחנו לא מכירים את הכוח המיוחד שנמצא בטבע, ונקרא המאור המחזיר למוטב, האור העליון, שהוא כוח עליון מיוחד, עליון מפני שהוא כוח השפעה ואהבת הזולת, ולא כוח קבלה ואהבה עצמית.

בן ציון: הוא גם פועל על הרגש שלנו?

אנחנו יכולים להפעיל אותו, ואם הכוח הזה יפעל עלינו, הוא יבנה בנו מערכת שנייה, מערכת השפעה ונתינה, במקום מערכת קבלה שקיימת כבר בצורה הטבעית.

בן ציון: אז בסופו של דבר, כל המשימה שלנו היא להרגיש כך או אחרת. השיפור הוא התיקון, והוא ברגש. איזו הַכְוונה היית נותן לצופים שלנו לגבי תשומת הלב לרגש? ומזה אולי להתחיל איזו דרך חדשה לעבר החינוך האינטגראלי, בכלל איזו מודעות חדשה שקרובה יותר לאן שהאדם צריך להגיע. כי יש הרבה מאוד הסחות דעת. אלא דווקא, שיתחיל לשים לב לרגש, ולאט לאט כמובן לפי השיטה, הוא יתחיל לעבוד על הרגש.

אנחנו לא יכולים לעבוד על הרגש. אלא מה שאני יכול להציע לאנשים, להיכנס לחינוך האינטגראלי, לקשור את עצמם למורה ולהיות עקביים ועקשנים. ואז במשך הרבה זמן, ואני מדגיש הרבה זמן, שנים, הם יתחילו להרגיש עד כמה שהם משתנים, ופתאום יתבהר שיש להם קשר עם הכוח העליון שנמצא סביבם, ויכולים להיכנס איתו כאילו לדו שיח, לעורר אותו, והוא ישפיע עליהם בחזרה. ובהרגשה כזאת שמעוררים אותו והוא בחזרה מעורר אותם, הם כבר מתחילים להתקדם בשינוי הפנימי, בבניית המערכת רגשית החדשה בתוכם. אבל זה בתנאי שיש כאן סבלנות ועקשנות, דבקות במטרה, במורה, בשיטה ובזמן.

בן ציון: נכון להיום איך שהעולם מתפתח, האם נכון לתת דגש להתפתחות רגשית יותר? כמו שאמרנו, בדרך כלל נותנים דגש על התפתחות לנחיצות ברכישת ידע, ופחות שמים לב ומדגישים את ההתפתחות הרגשית. לא נותנים ציונים על כמה האדם התפתח ברגש ובקשר שלו, אלא בדרך כלל נותנים ציונים להישגים שכליים. מה אתה חושב שנכון היום לתקופתנו?

אנחנו רואים שהשכל שלנו לא כל כך עוזר לקשר בינינו, הוא לא מוציא אותנו מהבעיות. ודווקא אם אנחנו לא מפתחים את הרגש, אלא רק את השכל, אז אנחנו מבזבזים עד כ-60% או 70% מהיכולות שלנו לכלי מלחמה, ועוד אחוזים גדולים לכל מיני בעיות נוספות והפתרון שלהן. אנחנו לא חיים טוב, אנחנו חיים בצורה מאוד לא מועילה, אין אפקטיביות במאמצים שלנו. אנחנו מרוקנים את כדור הארץ, אנחנו לא מסוגלים לעצור את עצמנו מלהרוס את הטבע, ומתייחסים לטבע בצורה שאף חיה לא הייתה מתייחסת כך למקום שבו היא גרה, למקום שבו היא חיה. עוד מעט נגלה שאנחנו נמצאים בחוסר של מתכות עדינות, אוצרות אדמה שממש הכרחיים לקיום. וזה לא חשוב לנו.

אנחנו נותנים לכל מיני אנשים להרוויח על זה שהם משתמשים במים, באוויר, בכל מה שיש בטבע ללא הגבלה. לַמה הם יכולים לשרוף כל כך הרבה פחם ונפט, ואחרים סובלים מזה בקצה השני של כדור הארץ ואין שום פיצוי? אחד מרוויח בגלל שהוא עושה רע וממש מרעיל את המים והאוויר, ואחרים סובלים. ואנחנו אפילו לא מתחשבים בזה.

אם אני פותח מפעל, אז אני משלם על המים, החשמל, על כל מיני דברים, אבל בזה שאני גורם רע לאקולוגיה הכללית ושזה משפיע על כל העולם, אין לי על זה שום אחריות. לַמה אין מיסים מיוחדים שעל ידם יהיה אפשר לתקן משהו, או לפחות לתת לאנשים שסובלים מזה, אפילו אלה שנמצאים בקצה העולם איזה פיצוי, אין לנו דברים כאלה, אנחנו לא מתחשבים שאנחנו נמצאים במערכת אחת, וזה מביא אותנו בסך הכל למצבים דרמטיים מאוד.

בן ציון: אנחנו עדים גם לתופעה שהרבה אנשים לא מרגישים דברים, הם מנותקים מהרגש שלהם, מרגישים חוסר חיוניות.

זה תלוי בחינוך שלנו, בהשכלה. אנחנו לא מלמדים את האדם מה שהוא צריך. הוא מגיע לבית הספר ומה הוא לומד שם? הוא לא לומד להיות אדם, הוא לא לומד על עצמו, לא לומד על הסביבה שלו, דווקא על הדברים ההכרחיים ביותר שאנחנו צריכים, אנחנו לא מלמדים. אלא מלמדים אותו קצת איך ללכת ולהרוויח במערכות שקיימות בעולם, תבדוק מה מכניס לך יותר ולשם תלך, זה הכל. זו לא גישה לחיים.

בן ציון: אז יוצא שכּל עולם, הרֶגש של האדם נותר יתום?

כן, זה מה שקורה. יש כאן שני דברים, או שאנחנו נפרסם יותר ויותר את שיטת החינוך האינטגרלי שקיימת ומה היא עושה, או שהעולם יתקדם לזה בצורה שהיתה קודם, עם מכות. והמכות יכולות להיות קשות, כמו שאתה רואה עכשיו, זה יכול להיות מאוד מסוכן. כי לאותה אוקראינה שיש לה תחנות כוח גרעיניות, כמו צ'רנוביל, יש לה מלא חימוש, אז מה תעשה עם זה? זה יכול להתפוצץ ויכול ממש כמו בואקום למשוך מדינות אחרות להיכנס לאותו הקונפליקט. מי יודע לאיפה זה יכול להוביל, כמו כשהרגו את פרנץ פרדיננד בבוסניה בתחילה המאה ה- 20, ב- 1914, לא חשבו שמזה תתפתח מלחמת העולם הראשונה, לא קישרו את זה בכלל, לא חשבו שרצח של אדם בבוסניה יהפוך למחלוקת כזאת שכתוצאה מזה תפרוץ מלחמת עולם.

וזו בעיה. היום יש גם הרבה כוחות שמעוניינים שתהיה מלחמה, תלוי איזו מלחמה, ודאי שאף אחד לא חושב על מלחמת עולם, אבל יכול להיות שלא נוכל לעצור את עצמנו, זה תלוי באילו מצבים אנחנו נמצאים. לכן היום אסור לנו לפתוח אפילו את הקונפליקט הקטן ביותר שעלול להתפתח באש הדדית.

בן ציון: איך אתה מסביר את זה שמצד אחד, אנחנו אומרים שהאדם לא כל כך התפתח בצורה רגשית, ויש לו אולי איזו אטימות רגשית, אבל מצד שני, כל הדברים האלה מתלקחים מהר מאד ואנחנו נכנסים ישר להתקוטטויות?

כי אנחנו מאוד אגואיסטיים, אנחנו מאוד חמים זה על זה. יש כאן היסטוריה עמוקה של התקוטטויות ודרישות קודמות זה לזה. זה כמו מריבה ארוכת שנים במשפחה, וכשמגיעים לאיזה פיוס ושלום, אז השלום הזה יכול להתפוצץ שוב, ולחזור לאותה המלחמה ואפילו גרועה יותר.

בן ציון: אם נסתכל על כל מוקדי המשבר למיניהם, משבר מדיני ואחרים, נראה שתמיד יש שם איזו בעיה של רגש, שאנחנו לא מרגישים נכון את המצב, לא מרגישים מה היחס הנכון שצריך לגלות לְמה שקורה. אז יש לנו כביכול איזו בעיה רגשית מתמשכת. האם כל מה שאנחנו צריכים זה איזה פסיכולוג שיתקן לנו את הרגש, שאנחנו נעבוד על הרגש, האם זה בעצם צריך להיות המסר שלנו?

אנחנו צריכים פסיכולוג גדול לכולם, שהפסיכולוג הזה באמת יוכל להראות לנו מה לעשות עם עצמנו ועם החיים שלנו. את זה חייבים. יש כאלה, אני חושב שמערכת החינוך האינטגרלית שלנו מוכנה לזה, ואנחנו יכולים להיות הפסיכולוג הזה שיסביר לאנושות מה צריך להיות, מהי התרופה, איך להגיע לטיפול הנכון להיכנס אליו ולהבריא.

אבל אנחנו צריכים לזה פירסום, פשוט מאוד. אנחנו צריכים לפרסם את עצמנו כל כך טוב, כמו פסיכולוג שרוצה לכבוש את הלקוחות שלו. לשם כך הוא צריך לעבוד הרבה ולהסביר. הוא צריך לעשות זאת דרך חוגים למיניהם, דרך המכרים שלו, וכולי, כדי שיכירו בו, שהוא באמת יודע לפתור בעיות. זה בסך הכל הפצה, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. אבל מיום ליום, האנושות יותר ויותר מבינה שיש כאן בעיה ושאין לנו ברירה, אנחנו חייבים בסופו של דבר לטפל בטבע של האדם, שזה האגו שלו.

בן ציון: האגו שלו והרגש הבסיסי שלו?

זה היינו הך, אין שום הבדל. אין יותר, כל מה שאני מרגיש, אני מרגיש בצורה אגואיסטית.

בן ציון: אבל זה אופן ההרגשה. אמרת שאנחנו יכולים לפתח חוש חדש, רגש חדש.

אז זה יהיה אופן הרגשה אחר וחוש אחר.

בן ציון: הרגש שלנו הוא גם חוש, אתה ציינת את זה לא פעם, שזה לא סתם יצר.

נכון.

בן ציון: אז מה באמת המשמעות של זה, שזה בעצם חוש ולא סתם יצר שאי אפשר לשלוט עליו?

לא, יצר הוא רצון. רצון להרגיש, רצון להרגיש הנאה, הרצון להרגיש הנאה יכול להיות מזה שטוב לי, או רצון להרגיש הנאה שזה טוב לְמה שמחוץ לי. העולם מחולק לחצי חצי, אני וכל העולם. אז כאן השאלה, ממה אני רוצה להרגיש טוב, ממה שטוב לי, ואז רע לעולם, לעולם שלנו, כי אני תמיד משווה את עצמי כלפי העולם, כמו "צרת רבים חצי נחמה", או שאני דואג לעולם, כי אני מבין שהדאגה שלי לעולם בסופו של דבר מצילה גם אותי, ואני מגיע למצב שאני אפילו לא חושב על עצמי, אלא רק על העולם. יש בזה דרגות. אז הרצון נשאר רצון, והרצון רק ליהנות נשאר רצון ליהנות, אבל ממה אני נהנה, מטובת עצמי, או מטובת הזולת, כאן בעצם נמצאת החלוקה.

ולא לחשוב שבמידה ואני חושב על טובת הזולת, אז בזה אני כאילו עושה רע לעצמי, אלא אני עושה רע לאגו שלי, לתפיסה האגואיסטית הקודמת שלי, שאמרה לי כביכול, שכמה שארגיש טוב לעומת אחרים, זה כדאי, זה טוב לך. ואני צריך לגלות כאן עד כמה שהתפיסה הזאת היא שקרית, ואני לא רוצה יותר לשקר לעצמי, אלא באמת להגיע לאמת. ו"אמת" זה נקרא שאני הולך להכיר את המערכת האחת הכוללת הזאת, האינטגרלית, ולמענה אני עובד. ואם המערכת הזאת נכנסת לאיזון על ידי, אז אני בטוח שאני מרוויח בזה.

בן ציון: איך אנחנו מונעים את ההשתלטות של האגו על הרגש שלנו? כרגע זה כאילו בלתי נמנע, האגו הוא ששולט על הרגש שלנו.

ודאי, במאה אחוז, אנחנו לא מודעים לזה. רק על ידי מאור שמחזיר למוטב, על ידי הכוח העליון, שמשפיע עלינו בזמן שאנחנו עוסקים בחינוך האינטגרלי.

בן ציון: זאת אומרת, אנחנו צריכים לפתח את הרגש הנוסף הזה שאמרת?

כן, אין שום פתרון יותר, אלא השיטה היא להיכנס לחינוך האינטגרלי ולהיכנס כמה שיותר עמוק, כמה שיותר צמוד, שזה יהיה לכל הפעולות, המחשבות, הרצונות, לכל מה שאתה. לנסות לממש את החינוך הזה בכל החיים שלך, בכל האופנים, וכך תתקדם. ודאי שההתקדמות הזאת היא בקבוצה, על ידי תרגילים מיוחדים. מצד אחד, השיטה הזאת כוללת הוראה. מלמדים אותך מי אתה, מה אתה, מהו העולם וכן הלאה. ומצד שני, מכניסים אותך לפעולות מיוחדות, כמו סדנאות, ששם אתה לומד איך אתה נכלל עם אחרים, וכן הלאה.

בן ציון: האם הרגשת הזולת אפשרית רק בחוש הרגש החדש הזה?

כן. אחרת אתה לא מרגיש את הזולת, אתה מרגיש את עצמך. הזולת תמיד מצטייר בך, באיזו צורה אני יכול להנות ממנו. זה מזכיר לי שראיתי פעם קטע מסרט מצוייר שבו צפה הנכד שלי, היה שם זאב שהסתכל על ארנבת שטיילה בין השיחים, אלא שהזאב לא ראה את הארנבת מטיילת בין השיחים, הוא כבר ראה את הארנבת שוכבת וצלויה יפה על מגש. כך אנחנו רואים את הזולת.

אנחנו אף פעם לא רואים את הזולת, אלא אנחנו רואים איך הוא טוב להנאתי, לשימוש שלי בלבד, וכך כל העולם, על כל מה שאני מסתכל. יש המון תופעות סביבנו ואנחנו לא מזהים אותן, כי האגו שלנו לא מרגיש שהוא נהנה מהן, ואז הן פשוט לא נמצאות, ממש לא נמצאות בשדה הראייה שלנו.

בן ציון: זאת אומרת, אם אני באמת רוצה להרגיש קרוב יותר, לכל מי שנמצא סביבי, אפילו לקרובי המשפחה שלי, אם אני רוצה להרגיש אותם קרובים יותר אליי, אני לא אוכל לעשות את זה. אבל דרך החינוך האינטגרלי, אתה אומר, הכל פתאום יתקרב אליי.

דרך החינוך האינטגרלי הכל מתקרב אליך, אבל בצורה מיוחדת, יחסית, ובצורה הפרופורציונאלית הזאת, כשאתה מקרב לעצמך את הדברים, אתה מקרב אותם לפי החשיבות שלהם אליך בצורה אמיתית. זאת אומרת, יכול להיות שלא תתחיל לאהוב דווקא את המשפחה שלך יותר, והאחרים קצת, ואלה יותר ואלה פחות, אלא היחס, על איך שיתקרבו אליך כל אלה הממלאים את העולם שלך, זאת אומרת, ההתקרבות שלהם, תהיה בצורה אמיתית. עד כמה שאתה צריך להרגיש אותם קרובים יותר, או רחוקים יותר לתיקון שלך.

בן ציון: האם אוכל סוף סוף להרגיש איזה חום, קרבה, שלא הצלחתי להרגיש אותה ברגש הנוכחי, כשהכל רק בעיות והפרעות, וגם כשאתה רוצה להתקרב, דברים פתאום דוחים. האם בחינוך האינטגרלי הרגש פתאום הופך למקרב, למחבר, כך שאולי אוכל פתאום להרגיש מה שתמיד חלמתי, להרגיש איזו קרבה של ביחד?

אתה תקבל שם ללא ספק מענה על הכל. כי תהיה כלול משתי צורות הטבע, גם המקבל וגם המשפיע, היינו, הנותן.

בן ציון: אז מה שחלמתי להשיג פה, אני בעצם יכול אולי להשיג שם.

לא שאתה יכול להשיג, אלא דווקא שם אתה משיג. וגם את מה שאתה משיג כרגע, רק נדמה לך שאתה משיג. כי כל מה שאתה משיג בינתיים ברצון לקבל שלך, האגואיסטי, זה הכל מגיע להפסד. זה ממש כמו שאתה מושך מים, אבל הוא נשפך אחר כך לחול. לא נשאר לך כלום. מהחיים שלך, כתוצאה מהחיים האלה, ובכלל מכל המאמצים לא נשאר כלום. שום דבר. אלא רק אם תתהפך להסתכלות החדשה הזאת על העולם ועל האנושות, ותתחיל להתייחס אליהם בצורה של השפעה, אז בצורה כזאת, נשאר מהחיים שלך, ממך, החלק הנצחי, שנקרא "נשמה", ובה אתה ממשיך לחיות אפילו אחרי שהגוף מת.

בן ציון: האם המושגים האלה של שמחה, של אושר, של אהבה, אלה מושגים ריאלים במימד הזה, בעולם הרגש החדש הזה, שבו כן אפשר לפתח אותו, וזו כבר לא איזו ספרות יפה, או רק שירים ששרים על הרגשות הללו?

לא, אבל האהבה, השמחה, האושר והכל, הם במובן אחר, במילוי אחר, באופן אחר. וכל מה שיש לנו כאן, כל הנטיות האלה של אוכל, מין, אהבה, משפחה, על פני כל הדברים האלה, אתה צריך לבנות את היחס החדש שלך למציאות.

בן ציון: איזו הכוונה, או איזה סיכום היית נותן לצופים שלנו לקראת סיום התכנית, כדי שגם כשהם מוסחים בהרבה מאוד דברים, הם כן יתנו תשומת לב לעולם הרגש שלהם, ויפַתחו אותו נכון, כי יש כזאת שיטה שנקראת חינוך אינטגרלי? אולי הצעדים הראשונים, או בכלל להתחיל לשים לב לעולם הרגשי שלהם, שזה באמת איפה שהם צריכים להתפתח.

הייתי אומר שאם האדם באמת רוצה להגיע לחיים מאוזנים, יפים, נצחיים, שלמים, לידע, לשכל והרגש הכללי שתופס את כל המציאות, אם יש לו נטיה לזה, והוא מרגיש שהוא חייב לברוח מעולמו הצר ולצאת מכל הבעיות האלה, כי הוא פשוט לא מסוגל יותר לסבול את החיים האלה בצורה הנבזית שעוברת עליו, אז אין לו לאן לגשת, אלא רק לחינוך האינטגרלי. גם לבעיות שהוא רוצה לפתור במשפחה, עם הילדים, החינוך, הבעיות שלו בחברה, עם הקרובים, עם האנשים שאיתם הוא עובד. היום בלי החינוך האינטגרלי הוא לא יכול לסדר כלום.

בן ציון: היום אנשים באמת מחפשים את הרגש. אנחנו רואים שאפילו חברות השיווק הגדולות מנסות להשפיע על הרגש של האדם, ולהבטיח לו כל מיני דברים. אם תקנה את זה, תרגיש שמח, ואם את זה, אז תרגיש בנוח. זאת אומרת, הם מנסים להשפיע על הרגש שלנו, האדם באמת צמא היום לרגש חדש.

הם אכן עוזרים לנו לפתח את הרגש האגואיסטי, וכך הם מקדמים אותנו להכרת הרע. אנחנו בכל זאת נברח מכל אלה, כי לא נצליח למלא את עצמנו מזה, ולא ניתן להם את האפשרות להרוויח עלינו וסתם לנצל אותנו, אלא שנרצה לנצל את החיים שלנו להשגה הנצחית, לרגש אמיתי.

בן ציון: תודה רבה לך הרב מיכאל לייטמן, תודה רבה לכם צופים יקרים, נתראה בתוכנית הבאה של "עולמות נפגשים" שלום ולהתראות.

(סוף התכנית)