שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 9.2.21- אחרי עריכה

ישיבת כתבים

דודי: אנחנו רוצים להתחיל בנושא הראשון, לדבר על עליות וירידות באנושות. אנחנו רואים שהמגיפה העולמית הורידה אותנו בהדרגה לאיזה סוג של תרדמה, לחיים שגרתיים בעל כורחנו, חיים שגורמים לנו להימצא ללא שינויים גדולים. הסגר מייצר בנו מעין הרגשת סגירות ואין כמעט תנועות, אין תנודות חדות של עליות וירידות שנותנות לנו חיים. איך נרגיש מהות חדשה בחיים, איך נכניס שינויים חדשים, חיוביים?

אתה רוצה שינויים גדולים, כמו שהיה פעם?

דודי: אני כן, בשם הציבור אני חושב שכולם ירימו שתי ידיים להגיד כן.

בסדר גמור, שיחפשו מה היא מהות החיים, מה יכולות להיות העליות והירידות, התרשמות מהחיים. אדרבא. בבקשה. החיים מלאים תסיסה וצבעים, רק האנשים לא כל כך יודעים. אתה יודע, יושב אדם, ומתפעל עד בכי מהכול, ולידו ישן חתול ובקושי אולי מזיז את אוזנו. האדם יכול לשמוע מוזיקה וממש להתרשם, והחתול לידו, העיקר שלא יפריעו לו לישון. זאת אומרת, הכול תלוי ברגישות האדם לאיפה שאנחנו נמצאים. אנחנו נמצאים בעולם מלא התפעלויות, מלא גלים, אבל אנחנו לא מרגישים, מה אפשר לעשות?

מה שקרה לנו בזמן המגפה, ונקווה שזה ימשיך, זה שמהחיים הקודמים שלנו מורידים שכבה אחר שכבה של, הייתי אומר, זבל, כל הדברים שלא היה בהם כל כך צורך, כי בזה רק כיסינו את החיים הגשמיים שלנו במשהו להתעסק בהם. זה היה כמו בזמן שאנשים הוסיפו לחיים שלהם משהו יפה וטוב, כמו שעושים בשעות הפנאי, "שנעסוק בזה, נשחק בזה, כמו ילדים, ניסע לחו"ל ונעשה כאן כל מיני פיקניקים, כל מיני דברים". זה נכון, זה בסדר, אני לא פוסל את זה, אבל חוץ מזה, האם יש בשביל מה לחיות, או שיש רק חיים ומוות, ובאמצע יש פיקניק?

אולי היינו רוצים להיות ולעצום עיניים, ומה שיהיה, יהיה, אבל לא בטוח שזה נכון, ומצד הטבע זה לגמרי לא נכון. הטבע לא מסכים עם זה ורוצה להביא אותנו לדרגה חדשה, וכדי להביא אותנו לדרגה חדשה הטבע עושה דבר פשוט, הוא מוציא מאיתנו את האפשרות ליהנות ממה שיש לנו. ואני זוכר שהיה לי משחק טניס, שולחן טניס, אחר כך אופניים, אחר כך כדור, ואחר כך עוד כל מיני משחקי מחבואים וכל מיני דברים אחרים, ולאט לאט אני מאבד את הרצון לכל הדברים האלה, ומה נשאר לי? ככה זה בחיים שלנו.

אנחנו נמצאים בדור האחרון, והטבע מחנך אותנו בצורה שיטתית לעלות מהדרגות הקטנות האלה של משחקים ילדותיים בעצם, בבורסה, בטיולים, בכל מיני ריצות אחרי כל מיני דברים, ואנחנו יוצאים מזה. ואז כמו שהיה לי קודם אוכל, מין, משפחה, דברים כאלה הכרחיים, שהם צריכים להיות, אבל הכסף, הכבוד והמושכלות, אני מרגיש שהם נעלמים מהחיים שלי כל כך, אני לא מרגיש בזה התעניינות כי אני גם לא כל כך יכול להשיג אותם. הם גם לא יכולים כל כך למלא אותי, ואני נשאר עם האוכל, המין והמשפחה, בצורה מאוד גשמית, גופנית, כמו שאני נמצא בדרגת החי, אוכל, מין, משפחה. אבל מה ששייך לדרגת האדם בעולם הזה, כסף, כבוד, מושכלות, זה לאט לאט יוצא מההרגשה, מהשליטה. ועם מה אני נשאר?

אני צריך להבין שזה מגיע לנו מצד הטבע כדי לחייב אותנו להתרומם להרגשה חדשה, להשגות חדשות, כדי שאנחנו נמלא את עצמנו בצורה חדשה, בהשגות חדשות. לא להשגות בעושר, לא בשליטה ולא בהישגים גשמיים.

דודי: יש כאן איזה ניגוד, אתה אומר שמטרת הטבע היא להרים אותנו לרמה של אדם, למשהו נעלה, נשגב, והוא הופך אותנו לחיות.

נכון. אנחנו איבדנו את מה שהיה לנו קודם במשחקים האלו, אנחנו איבדנו בזה עניין, בכסף, בכבוד, במושכלות. אנחנו מוכרחים להתעסק במה ששייך לאוכל, למין, למשפחה, כי זה הבסיס שלנו, אבל אנחנו נמצאים בכך בדרגת החי, וזה שייך למצב הגופני בלבד. כל הדברים האלה שהם למעלה מהמצב הגופני, הכסף, הכבוד והמושכלות שהיו קודם, זה נעלם כמשהו שהיה חשוב, ואני כבר לא מרגיש בזה כל כך חשיבות. מדובר על כלל האנושות שזה מתחיל להיעלם מהאופק, מתחיל להיעלם מהרצון שלנו, ואז אני לא נמשך לזה כל כך. רואים את זה לפי הדור הצעיר, וגם אנחנו מתחילים להגיע למצב שאנחנו מסתכלים אחרת על כל זה כמו "כדאי עד כדי כך להשקיע בכבוד?" אנחנו רואים לפנינו כל כך הרבה דוגמאות של אדם שעבד על הכבוד כל החיים שלו, והכול הלך, והכסף גם כן. בסופו של דבר זה רק עניין של ההכרת החשיבות שלך בציבור ולא יותר. בסך הכול אתה לא תצטרך לעצמך יותר ממה שיש לך קרוב אלייך, כל היתר אלה הפנטזיות שלך, שנדמה לך. ומושכלות, מי צריך את המושכלת האלה? אנחנו רואים עד כמה שאנחנו מבינים יותר, אנחנו סובלים יותר. זה לא שאני אומר לעצום את העיניים ולעשות מעצמנו משהו פרימיטיבי, בני בליעל, אלא זו כבר לא המטרה שנמשכנו אליה. ואני רואה את זה בהרבה אנשים, אם פעם היה לאדם חשוב רק להיות עשיר, וחוץ מזה כלום, אז היום כבר אפשר לראות את זה בדור הצעיר. אפשר.

דודי: עד היום ידענו שהאדם נוטה לכסף, כבוד, מושכלות וכולי, מה האדם הזה, ובמה הוא שונה מהאדם החדש שעומדים לייצר?

האדם החדש רוצה לדעת מה היא מהות החיים, מה מטרת החיים, בשביל מה אני חי, איך אני מתעלה למעלה מכל הדברים האלה שאני משיג כאן, בתוך החיים האלו. אלא שאני אראה את עצמי שאני חי למעלה מכל זה, בניתוק מכל ההבחנות האלה, כמה כסף יש לי וכבוד ומושכלות, ושאני תלוי בציבור. סך הכול אני תלוי בזה באנושות. אני לא רוצה להיות תלוי באנושות, זה למטה מכל העניין. בשביל מה לי להיות עשיר או חכם, חזק או שיכבדו אותי? אני לא רוצה, לא צריך את הכבוד שלהם, לא רוצה שיכבדו אותי. בעיניי הם לא חשובים, אני לא רוצה לעבוד כדי לקבל מהם את היחס המיוחד הזה. שיעזבו אותי וזהו.

אני לא צריך אותם ושהם לא יצטרכו אותי, כך אדם גדל לדרגה הבאה. כך אנחנו גדלים גם כן מילדות, בכל המשחקים שלנו ובכל, ואז אנחנו יוצאים מהחוג הקטן שלנו ליותר גדול, ליותר רחב, עד שהיום אנחנו רוצים להיות למעלה מההגבלות האנושיות. למה? ככה זו ההתפתחות הפנימית שלנו, ואני מרגיש שכך אני מתפתח ואני לא יכול כבר להסתפק במה שהיה קודם.

דודי: איך עוברים מהאדם הישן לאדם החדש?

על ידי זה שאני מודע לשינויים שעוברים בי. אני מבין שאני חייב, כדי להבין את החיים שלי, מעבר לחיים שלי, כי ברור לנו היום, ואנחנו לא נמצאים בצורה פרימיטיבית היום, אנחנו מבינים שאנחנו חיים, מתים, ומודעים למה שאנחנו נמצאים. אני רוצה לדעת איפה אני חי. אני רוצה בכל זאת לדעת מה היא המהות של החיים שלי. מה אני, בשביל מה אני, מה איתי.

אלה דברים שיותר ויותר מציקים לאדם, אמנם האדם עדיין לא כל כך מרגיש את מהות השאלה, "בשביל מה אני, למה אני, בשביל מה אני חי, בשביל מה חיים?" אלה שאלות שאנשים שואלים בילדות ואחר כך שוכחים, אבל היום, בזמן הפנדמיה, בכאלו יחסים ומצבים שאנחנו עוברים, אנחנו שוב חוזרים לזה, "בשביל מה לחיות?" תראה מה קורה עם האנשים שמאבדים את עצמם.

דודי: אז מה שמתפתח באדם זו מודעות?

מודעות לזה שהוא לא יודע בשביל מה הוא חי ואז זה מוריד אותו למצב שאין יותר ממנו. כי אם חתול חי, אז הוא חי, הוא לא יודע, אין לו שאלה והוא חי, כי זו מערכת שהיא פועלת ככה בצורה כזאת. אני שואל שאלות למעלה מהמערכת שלי, שבה אני חי. אני שואל "בשביל מה אני בעצמי קיים?" ועל זה אין לי תשובה. ואז אני מעביר ביקורת על עצמי ורואה שאני יותר גרוע מחתול, כי לחתול אין כאלה שאלות, הוא חי, מקיים את עצמו, ואני, בשביל מה אני מקיים את עצמי? מה אני עונה על זה? יוצא מזה שיש לי בעיה. מה יש לי לעשות עם עצמי? את זה רואים היום בכל מיני מצבים שעוברים על כולם.

דודי: אז מה המגמה הזאת של הטבע בכל שנות המגפה הזאת? הירידה הזאת, שהוא לגמרי כאילו מקלף מאיתנו שכבות כדי שנעלה לשאול שאלות מהותיות, זו התכלית?

כן. כן, אבל זה לא שהטבע, כמו שאתה אומר, מקלף ככה בבת אחת את השכבות מאיתנו, זה לא ככה. שכבה אחת, אחר כך נותנים קצת לנו זמן להתאושש ושוב מקלפים שכבה, כך לאט לאט, לפי הטבע, ככה היא ההתפתחות שלנו. אבל בסופו של דבר אנחנו נצטרך לענות על השאלה בשביל מה אני חי, מה הטעם בחיינו.

דודי: בשביל מה אני חי, מה הטעם בחיינו?

זה אתה צריך לגלות. ואז אנשים יצטרכו להבין שבמדע אנחנו לא יכולים כי המדע סך הכול נמצא באותו מעגל שאדם תופס ומגלה איזה עיגול מוגבל. ואז כדי לגלות בשביל מה אני חי, אני צריך להשיג איזה כוחות טבע נעלמים, עליונים ולא שאני יכול לעשות את זה על ידי איזה מכשירים שאני מפתח, לא. זה עניין של מהות, הפנימיות שלנו צריכה להתפתח כדי להרגיש, להשיג את הדברים האלה ואז יש אנשים שהולכים לדת ושם הם נסתמים. אבל בכל זאת נעשה יותר רגוע, כל אחד במשהו ויש כאלה שמגיעים לחכמת הקבלה.

שאלה: למה בעצם השאלות האלה לא נולדות מתוך ההתפתחות של ההשכלה והמדע? למה צריך להוריד את האדם עוד פעם להיות כמו חיה ששורדת ואז להתחיל לשאול שאלות, למה אין התפתחות טבעית כזאת?

כי אנחנו בזה צריכים להשיג את המערכת העליונה ואנחנו לא יכולים להשיג אותה על ידי החכמה שלנו, על ידי התפתחות התכונות שבנו. אנחנו צריכים לזה לקבל תכונות חדשות. אנחנו צריכים בזה לפתח בנו מערכת אחרת, מנגנון רוחני עליון. אנחנו צריכים לעלות בזה לאמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, כוח השפעה. לראות שכל הטבע קיים גם בכוח השפעה, חוץ מהטבע שלנו התחתון שקיים בכוח קבלה.

ואז יוצא שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים להגיע לתכונה שאין בנו, תכונת ההשפעה. כמו שהיום אנחנו בצורה אינסטינקטיבית פועלים בצורת קבלה, מה טוב, ממה להנות, איך אני מתייחס לכל דבר שיש כאן, ואני הכול מסתכל ורואה ומרגיש ושומע אך ורק עד כמה שזה יותר מתאים לי, פחות מתאים לי. כך אני צריך עכשיו להגיע למצב שאני גם רוכש את היחס החדש לעולם, עד כמה זה יותר מתאים לכוח השפעה. לא לכוח קבלה אלא לכוח השפעה. זה נקרא שאני הולך לדרגת הבינה, אמונה, למעלה מדעתי, ובזה אנחנו כבר נבין איך באמת הטבע, העולם מסודר.

שלי: אני מבינה שהכלים באמת נמצאים מחוץ למערכת האגואיסטית שאנחנו מכירים. אבל למה נגיד אנשים מאוד חכמים, שחוקרים את הטבע, לא מגיעים להבנה?

זה לא שייך לחכמה. לגמרי לא שייך לחכמת האדם. כי חכמה זה ההתפתחות האגואיסטית שלנו עוד קצת יותר. לא יותר מזה.

שלי: אז למה זה שייך?

ולכן תביאי לי את כל ה"איינשטיינים" בעולם, הם לא יוכלו להבין מה זה חכמת הקבלה. וזה לא מושך אותם ולא אכפת להם.

שלי: המדע לא מגיע למצב שהוא מבין שיש פה מערכת נוספת, שהוא לא מסוגל לחקור אותה?

לא. הוא יכול להגיד שיש כאן מערכות שהוא לא משיג. זה נכון אבל בזה הוא נעצר. כי לא יכול לפתח בו, בעצמו, במדען, את התכונות החדשות האלו, שהן הפוכות ממה שקודם.

שלי: אם היא לא תלויה בחכמה, אז במה בעצם תלויה ההתפתחות הזאת?

בכמה שאדם רוצה לדעת על המהות שלו, על החיים שלו. בשביל מה כל זה, בשביל מה חיים?

שלי: לאחרונה דיברת שאתה מרגיש שמתחיל להתעורר בהמונים איזה רצון חדש, איזו תפילה אפילו.

זה מה שהפנדמיה עושה לנו, עד כמה היא הורסת לנו את כל התשתית הקודמת לחיים ומשאירה לנו רק את דרגת הבהמה. יש לך אישה, ילדים, דירה, איזו עבודה או אבטחת הכנסה אולי, תדע שזו המלונה שלך ובזה אתה חי. ואז מביאים אותנו למצב שאנחנו נרגיש עד כמה יש לנו עוד חיסרון אבל אותו אנחנו בכלל לא יכולים בשום דבר לפתח ולמלא.

שלי: אתה יכול לאפיין את הרצון החדש שמתעורר באנושות?

כן. בסופו של דבר זה רצון להכיר את כוח החיים, מהות החיים, מקור החיים, זה הבורא. אבל מתגלה לאט לאט בכל מיני צורות שליליות.

שלי: אתה מרגיש שהאנושות מתקדמת לשם עכשיו, באמת לכיוון של גילויי הבורא?

האנושות מתקדמת למה שמקדמים אותה. אני לא משייך לאנושות כוח להתקדם שהיא בוחרת. כמו שהיא יושבת באוטו ונמצאת בפרשת דרכים לאן לנסוע, באיזה כביש. אין דבר כזה לאנושות. אלא לאן שהיא מרגישה שאין לה ברירה היא מתקדמת.

שלי: זאת אומרת אם עד עכשיו הרצון לגלות את הבורא היה ממש מתגלה לבודדים, עכשיו הופך למשהו יותר מסיבי, זו הנקודות שבלב שנפתחות בהמונים?

לכן זה נקרא דור המשיח. יש כוח עליון שנקרא משיח, מושך. ודור שלם, זאת אומרת כל באי העולם מקבלים עכשיו התעלות.

שלי: ואיך אתה רואה את האנושות, נגיד בעוד שנתיים, שלוש, נראה אנושות אחרת?

כן, בטוח. הם כולם יהיו בהרבה יותר קרובים לשאלה בשביל מה חיים, מה מהות החיים, ולא יחפשו את זה בכסף, כבוד, מושכלות. הם ירצו אוכל, מין, משפחה, כדי שיהיה להם למלא את הצרכים הבסיסיים של מין החי שבהם, והאדם שבהם, הם ירצו למלא על ידי דרגות האדם, הדומה לכוח העליון. הם יצטרכו בשביל זה לעבור לשיטת קליטה חדשה, נקרא "אמונה למעלה מהדעת", להשפעה.

שלי: קודם הזכרת שלקחו לאנושות עכשיו את המשחק, כמו ילד שמפסיק לגלות עניין.

אותו דבר הבורסה, נגיד או כבוד, משחקים בכבוד. או אפילו במדע אנחנו משחקים כמה שאנחנו יכולים לבנות עוד צעצועים ועוד כל מיני דברים ואנחנו מתגאים בזה. כל הדברים האלה יתגלו יותר ויותר כמשחק לאנשים גדולים. כמו שאנחנו בונים משחקים לילדים, כך יש לנו משחקים לילדים גדולים, אבל גם מאלו וגם מאלו אנחנו נצטרך להתעלות כבר לדרגה החדשה.

שלי: אז מה עכשיו יהיה המשחק הבא שיתפוס את האנושות, אתה רואה משהו?

המשחק הבא זה שאנחנו כולנו נבין, בצורה רצינית שאנחנו צריכים לדעת בשביל מה חיים, מהות החיים. שכל אחד ואחד ירצה את זה לדעת. ובמיוחד הדור הצעיר, שבלי זה הוא פשוט הולך לאיבוד, אין לו בשביל מה לחיות. אנשים ילכו להתאבד, ילכו לעשות כל מיני שטויות, רק לא להרגיש את השאלה שמתעוררת בהם "בשביל מה אתה חי".

שלי: זה יהיה, "בשביל מה אתה חי" או מה התפקיד שלי בכל הסיפור הזה?

לא, זה מידי גבוהה. בינתיים בשביל מה אתה חי. ואם קודם הייתי חי כדי לקבל מילויים מאוכל, מין, משפחה, אז אני עכשיו לא יכול את זה לעשות, לא אכפת לי למלאות את המסעדות ולנסוע לחו"ל ולהתעסק במין אפילו, כמו שהיה ללא שום גבולות, ובמשפחה להחליף את המשפחות וכן הלאה, זה דרגת אוכל, מין החי. ואחר כך כסף, כבוד, מושכלות, כמה אפשר לשחק בזה? עוד מעט זה ייגמר מכמה סיבות, זאת אומרת מכמה כיוונים, העניין של הכסף. וגם כבוד, מי שניגש לכבוד ועובד בעד הכבוד, כולם ירגישו שהוא מכין לעצמו ביזיונות. ממש כך. ומושכלות, שהם גם לא מביאים לי כלום, אלא ההיפך, הם מביאים לאדם תסכולים.

ואז אנחנו באמת נחפש על ידי מה אנחנו יכולים להשיג את מהות החיים, מקור החיים, לדעת באמת מה הוא סוד החיים. וסוד החיים יהיה מורגש בנו כהשגת הכוח העליון, מקור החיים. ומקור החיים אנחנו נוכל להשיג אם אנחנו נפתח בנו חוש חדש, חוש של השפעה. כמו שהטבע משפיע עלינו ואנחנו רק בצורת הקבלה קיימים בו, כך אנחנו צריכים להתייצב בכוח ההשפעה ואז נוכל להבין ולהכיר ולהתקרב למהות הטבע.

שלי: אם לא נרצה כבוד אחד מהשני אז מה יהיה בסיס הקשרים בינינו? אם לא מין, לא משפחה, לא אוכל, לא כבוד, מה נרצה אחד מהשני?

לא נרצה שום דבר. בלי מילויים אגואיסטיים העולם שלנו, החיים שלנו, יכנסו להקפאה. ואז אנחנו נצטרך לשמוע מה שאומרים מקובלים.

טלי: יש כרגע הרגשה שהפנדמיה הפכה לאנשים את החיים והם באמת נמצאים בתקופה של קיפאון, ומתחילים לשאול את עצמם את השאלות שאתה מדבר עליהם. יש כאלה שהחיים שלהם לא ממש נפגעו, הם ממשיכים לעבוד, סביבם קורה משהו אבל הם לא מרגישים שמשהו דרמטי השתנה. יש הרגשה שבגלל שתי התחושות האלה באנושות, המצב הזה נמצא בין שמים וארץ. האם צריך שתהייה מסה ששואלת את השאלות המהותיות, ועד שכולם לא יגיעו לזה המצב של הקיפאון יימשך?

לא, זה לא כולם, זה תמיד בהדרגה. כמו שעכשיו את יכולה לראות שהאנושות נמצאת בכל מיני תקופות בחיים, כמו בתקופת האבן ובתקופת הברזל ובכל מיני תקופות עד ימינו, יש לך כל מיני צורות חיים כאלה, ולפני חמישים או מאה שנה זה היה עוד יותר בולט. אבל בסופו של דבר האנושות כולה מתקרבת למצב של קליטת השאלה ''בשביל מה אני חי'', התגלות השאלה.

טלי: אנחנו לרוב מדברים על המטרה, על התכלית, על הסוף, אבל מהי המטרה הקרובה מצד האזרח הפשוט?

זה יהיה קרוב לכל אזרח פשוט לדעת ''בשביל מה אני חי''. אחרת אין לי בשביל מה לחיות, אני לא רוצה להחזיק לא ילדים ולא משפחה, אני לא רואה בזה שום תועלת, אני לא רואה בזה שום מטרה, מה יש לי לעשות. עכשיו עוד יתנו לי דמי אבטלה, הכנסה בסיסית, ואז שום דבר לא יחייב אותי אפילו מבחינה זו לעשות משהו, מה אני אעשה? זה ממש מצב שהוא יהיה בלתי נסבל, כי אז אני עוד יותר ארגיש בשביל מה אני חי. כי ככה אני הולך לעבודה, אני מסתובב עם אנשים, אני משיג משהו, אני שמח שקניתי איזה דבר חדש הביתה, יש לי בשביל מה לחיות, אבל עכשיו נעלם העניין הזה, אני לא רוצה ולא מחשיב את זה, אז מה לעשות?

אז או שאנחנו שוב צריכים להוריד את האנושות לתקופת הרעב, ואז אני אשמח שקניתי איזו שמלה יפה וחדשה, ויש לי מצב רוח, או שאני כבר לא שמחה בזה שיש לי שמלה חדשה. מה לעשות, ממה ליהנות בחיים? אפילו ילדים לא נותנים תענוג, לא ממלאים אותי. שום דבר לא ממלא אותי, מה אני אעשה, בשביל מה אני חי? להתחתן לא כדאי, להרוויח יותר אין ולא כדאי, מה נעשה?

טלי: אנחנו תמיד מדברים על חיבור, על קשר, ואתה עכשיו מדבר על שאלה מקדימה פרטית שצריכה להתעורר באדם ''מה הטעם בחיים''.

ואז את יכולה להביא להם את הפתרון, שזה אך ורק אם אנחנו נגלה את מהות החיים, מקור החיים, שזה לגמרי נמצא ברמה אחרת.

טלי: איך נכון לייצר את המעבר בין השאלה של האדם מה הטעם בחיים לבין חיבור?

זה אנחנו נצטרך להסביר, אבל ברור לכולם שחיבור הוא מביא את החיים שלנו לדרגה יותר גבוהה, יותר מורכבת, מביא לנו הבנת התוצאות. כמו שבחומר, היו כל מיני חלקיקים בדידים, הם התחברו ביניהם והגיעו לכל מיני תרכובות, והחיבור הזה הפך להיות לחומר ביולוגי, גנטי וכן הלאה. אנחנו רואים שבצורה כזאת, בהתחברות החלקיקים הבסיסיים, בזה תלויה ההתקדמות. אותו דבר אצלנו, אנחנו בחברה שלנו לא מתקדמים וזו באמת בעיה. נגלה את זה, נגלה.

טלי: איך זה מתבטא בפועל שמסות גדולות שואלות שאלות קיומיות?

יש בהם רצון לקבל. וכשהרצון לקבל הוא ריק אז הוא מתחיל לשאול ולצעוק, ואז מה עושים. את מבינה שמזה אין מנוס, אי אפשר לברוח. אדם שריק אז הוא ריק, ממה הוא ימלא את עצמו? רק שישכב וימות.

טלי: התחושה שהמילוי עצמו יבוא מתוך חיבור, היא תחושה שתקרה באופן טבעי או רק על ידי הסברה? האם תהיה נטייה טבעית לחפש את החיבור, את הקשר?

לא, אנחנו צריכים לעשות את זה דרך הסברה, אבל יכול להיות שבצורה אינסטינקטיבית הם ילכו לזה. גם עכשיו הם הולכים לפתח כל מיני חוגים ביניהם, אבל יתייאשו מזה, זה לא ייתן מילוי. כל מיני צורות קשר בין בני אדם יכנסו להקפאה, לא ירגישו מזה שום תוצאות, "בשביל מה לי?". אפשר לראות במיוחד בדור הצעיר, "בשביל מה לי?".

טלי: הטבע בעצם לוקח לנו את הרצונות, מבטל עוד רצון ועוד רצון מתוך תחושה של חוסר מילוי בכל דבר, ואז האם דרך הסברה וחינוך תהיה הבנה שהמילוי היחיד הוא בקשרים בינינו?

לא, מילוי זה אמצעי. קשר בינינו הוא אמצעי. קשר מיוחד בינינו הוא אמצעי למלא את עצמנו בכוח העליון, בכוח ההשפעה שזה הפוך מהטבע שלנו. אנחנו בכוח השפעה הזה נרגיש את המציאות העליונה. ואז במציאות העליונה הזאת אנחנו נוכל להבין את מהות החיים, את מטרת החיים וחיים נצחיים ללא גבול, כי זה לא בכוח קבלה אלא בכוח השפעה. אנחנו גם נגיע למצב שתהיה לנו אפשרות לדבר על זה ולהסביר את זה. לאט לאט זה יתגלה, גם השפה תתגלה, גם הקומוניקציה בינינו.

נורמה: נראה שלאדם יש איזו ציפייה שמישהו אחר יוביל, יזום, יגיד לו בדיוק מה לעשות. איך על אדם לא לצפות מאחרים אלא לקבל את האחריות האישית לקראת חיבור ושינוי?

הוא יקבל את זה, לזה אני לא דואג. יש עוד כוח עליון מאיתנו שהוא יסדר כל דבר במקומו ויביא לנו גם מנהיגים חדשים וסדרנים חדשים וכך נתקדם. אין דאגה. אבל אנחנו צריכים להשתדל בכל זאת בכל הדברים האלה לעבוד.

נורמה: האם זה מציאותי לחשוב שאנחנו נוכל לעמוד בקצב התפתחות הטבע?

אנחנו נוכל לעמוד בזה ולהיות בקצב יותר מהטבע, כדי ללכת קדימה ולהראות לכל האנושות מהי דרכו.

נורמה: בגלל הפנדמיה יש התפרצות של אלימות רחבה ובולטת בחברה הישראלית בכל המגזרים בצורה רבגונית. רצח של נשים, 79 גברים נחשדו בימים האחרונים באלימות כלפי בנות זוגם, מטפלות מטלטלות ילדים, 40% מנהגי האוטובוסים הותקפו פיסית ב-2020 בשנה שעברה, וזו עוד לא הסטטיסטיקה של השנה, שזה גם מאוד בולט. מה מסמלת התופעה הזאת מבחינת ההתפרצות הפנימית של בן אדם, האם זה איזה רגע לא רציונלי של איזה שיגעון?

זה רציונלי מאוד, כי זה מאוד לוגי, מפני שאין לי סיפוק. אני רצון לקבל, אם הרצון לקבל לא מקבל מילוי, הוא מתחיל להשתגע. ובמידה שלא מקבל מילוי באיזה גובה שבו שורש, א', ב', ג', ד', אז הוא מתחיל להשתולל ואז לא איכפת לי מה יקרה. אני אפילו עושה דברים ומתפרץ שאולי ייקחו אותי לבית סוהר, יתנו לי מכות, אבל אני לא יכול יותר להחזיק את הלחץ הפנימי. וכך זה יהיה יותר ויותר, אנחנו נראה את זה, גם בגיל הצעיר. עכשיו עדיין יש להם כל מיני משחקים במחשב, עוד מעט זה יגמר, הם לא ירצו את זה, כי יבינו במה הם שקועים בתוך המסך, מה קורה שם. ולא יהיה במה לקנות אותם, לא בכסף, לא בכבוד, לא בכלום. והאנושות תתחיל לחשוב במה היא יכולה למלא את האנשים שיתעסקו במשהו, כי אוכל, מין, משפחה, לא, אין. כמה שכל אחד רוצה, יש לו את הכול והוא לא רוצה.

נורמה: אחרי אירוע אלים, כששואלים את מי שעשה את האירוע, הוא אומר שיש איזה ניתוק מהמציאות, ואפילו לא זוכר ולא מבין מה קרה לו.

נכון, אני מסכים עימו, הוא אומר נכון, כך הוא מרגיש. כי בתוכו משהו היטשטש ומישהו דחף אותו מבפנים לעשות את זה, כי העיקר לצאת מהמצב, לצאת מהמצב האנוש.

נורמה: אז אם לא זוכרים ולא מבינים מה קרה באותו רגע, זה נשמע שזה לא רציונלי, שזה יותר אינסטינקטיבי.

ההבדל בין רציונלי ולא רציונלי, שרציונלי נקרא שיש לזה סיבה, שבעיניך היא מוצדקת ובעיניו היא לא מוצדקת, וכן הלאה. אבל הסיבה נמצאת, הוא לא יכול להחזיק יותר את המתח, חוסר תקווה, חוסר תועלת, חוסר אונים, ואז הוא מוכן לכל דבר, "טוב לי מותי מחיי". תסבירי לי בבקשה, "טוב לי מותי מחיי". יש לך בחיים מה שאתה צריך, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. "אני לא רוצה את החיים האלה, אני מוכן למות". למה? כי הגובה של התביעות שלו, של הרצונות שלו יותר גבוה מאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, הוא לא רוצה את זה, הוא בז לזה, הוא ממש דוחה את הכול.

נורמה: הבנתי. אז איך החברה צריכה להתייחס ולטפל בזה?

החברה צריכה לארגן קורסים לחיים חדשים, וכל אחד מכם חייב להיות כראש הקורס הזה, שכל קורס כולל בתוכו ממש אלפים ומיליונים, בכל כלי התקשורת, באינטרנט הכוונה. כל כלי התקשורת האחרים כבר מתים, אם לא היה מישהו שמשלם על זה, זה לא היה קיים.

דודי: איך שאתה מצייר את הדברים מעורר אצל אנשים הרבה תגובות. כל הרוצחים בעולם הם לא אחראיים למעשים שלהם?

הם שומעים את מה שאני אומר, את הסיפור בסך הכול, ויש להם אחרי זה כאלה שאלות? אני לא דיברתי על עבריינים, אני דיברתי על אנשים נורמליים שנמצאים באוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, שהפסיקו להרגיש בזה תענוגים, ואז הם שואלים "בשביל מה לי לחיות?", בכל גיל שיהיה. על זה אני מדבר.

נורמה: אתה מדבר על סיר לחץ, שיהיה עוד יותר? כי גם אין את האמצעים שהיו קודם, וגם אם יש, לא ירצו את זה, כי יש חיפוש של משהו מעבר לחיים הגשמיים.

כן. נניח שעכשיו נפתחים השמים, כולם ירוצו, מטוסים באוויר, אבל את תראי שבעוד כמה זמן למרות שיש כסף הרצון נעלם. עכשיו זה כמו ילדים קטנים. הוא נהנה מזה, אחר כך לוקחים את זה ממנו, זה מקפיץ אותו, את הרצון לקבל שלו נגיד לטיסות פי כמה וכמה, כי לקחו את זה ממנו. תחזירי לו את זה, תראי שהוא יעשה את זה פעם פעמיים ויזרוק בעצמו. נראה את זה עוד מעט. זה ממש כמו עם הילדים.

נורמה: במה חופש הבחירה בעניין הזה?

חופש הבחירה זה שאנחנו יכולים בעצמנו, לפני שאנחנו מגיעים לכל ההחלטות הקשות על ידי ייסורים נוראיים, שלא יכולים לחיות ולא יכולים למות, להגיע על ידי שכל, רגש, חכמת הקבלה והמורים שלנו הגדולים, לזה שאנחנו מחליטים מראש, "החכם רואה את הנולד", מזהה אותו מראש. וכך אנחנו מגיעים לפתרון, שאין לנו ברירה אלא רק להשיג את הכוח העליון שבטבע ולדעת מה הוא עושה, בשביל מה הוא עושה, להתחבר אליו ולהגיע לחיים טובים. זה מה שמלמדת אותנו השיטה הזאת, היא נותנת לנו קשר לכוח המרכזי שמסדר את החיים. את רוצה, בבקשה, לא רוצה, את יכולה למות אבל זה לא פתרון. הכאב ממש עוד יותר גרוע, שאני לא מתפטר על ידי המוות מכל הבעיות, אלא אני לא יכול להתפטר מהם, אני בכל זאת נשאר באיזושהי צורת חיים. זה ממש נורא, אין לאן לברוח. רצינו למות? לא, זה לא פתרון.

שלי: אני לא רוצה להרגיז עם השאלה הזאת, אבל בגלל שזה כל כך מדובר עכשיו, אולי אתה תוכל להאיר את זה באיזושהי צורה. איך זה שגבר שגידל ילדים ונתן להם את כל החיים שלו והם הדבר הכי חשוב לו, יותר מעצמו, עושה כזה מעשה שגומר להם את החיים ברגע, אין איזה מנגנון שפוי שאמור להחזיק אותו מבפנים לפני שהוא יורה באישה?

הוא לא מרגיש שהאישה היא חלק ממנו.

שלי: איך זה יתכן?

את מרגישה כך על בעלך שהוא חלק ממך?

שלי: לא תמיד.

בסדר. זה משהו אחר. זה בכל זאת איש זר שהתחבר אליי בחיים, מלווה אותי, הוא קרוב לי, זה ברור לנו, אבל זה לא ילדים. גם כלפי הילדים זה אותו דבר, הוא לא יודע במה להוציא את האגו שלו, הוא לא מסוגל לסבול את האנשים האלה, לא אותם, אלא את כל המציאות, את כל העולם. אבל למה הוא עושה את זה במשפחה שלו ולא בשכנים? כי הם הכי קרובים, ואם הוא הורג אותם נראה לו שבזה הוא גומר את החיים עם כל הרע שבחיים שלו. זה קשה.

שלי: אני מתכוונת, לא שהוא הורג את הילדים, אלא הוא הולך להרוג את אימא שלהם. נגיד המקרה האחרון שכל כך זעזע, ארבעה ילדים בבית, הילדים שלך, הם ילדים קטנים שלא יכולים להסתדר בלי אימא, איך בן אדם נורמלי עושה את זה? איך הוא לוקח לילדים את אימא שלהם, הוא יכנס לכלא וגם גומר אותם נפשית?

כן. קשה לנו להבין, מצד אחד. מצד שני, אנחנו צריכים להוציא מזה מוסר השכל, שישנם לפנינו כאלו מעשים, אפשרויות והתפרצויות, שלא תהיה לנו לזה שום הכנה נפשית וגשמית ואפילו רוחנית, אלא זה יקרה יותר ויותר. מקרים כאלה הם יהיו ממש כל יום, עד שנפסיק לספור אותם.

שלי: מה יכול להציל את המצב?

שום דבר, זה יהיה יותר גרוע. כל עוד אדם לא מקבל סיפוק מהחיים שלו, שזה קשור למהות החיים שלו, קשור למטרת החיים שלו, שזה ברור שהוא משיג זאת רק בחיבור בין כולם ומעלה את עצמו למעלה מהחיים האלו לחיים בלתי מוגבלים, נצחיים, כל עוד הוא לא עושה את זה, אין לו שום אפשרות להימנע מכאלו אירועים.

נשמע עליהם. אבל אני חושב שגם לא נשמע, לא נתרגש מזה, נראה איזו סטטיסטיקה בסוף החודש, שהחודש נהרגו 200 אימהות ו-500 נשים וגם 20 גברים ועוד משהו. את תראי סטטיסטיקה.

דודי: אנחנו עכשיו יוצאים ליום שאנחנו מוקפים בתקשורת, בסיפורים, בהמון זוועות ודיווחים וידיעות כאלה שלא עלינו.

אתם צריכים לחשוב רק על דבר אחד, איך אתם בכל זאת מתאימים את עצמכם לקהל כדי שהוא ישמע איך אנחנו יכולים להגיע לחיים שלמים, על זה אתם צריכים לחשוב, ולא לספוג את כל הזבל שיש שם.

דודי: איך לתת טיפת חיים, טיפת אור, משהו מחייה, מעודד, משמח, שיהיה להם מיד חיוך על הפנים, שייתן מיד מצב רוח טוב?

יש לנו אפשרות לתפוס את המושכות ולנהל את כל העגלה הזאת של האנושות בצורה נכונה, יפה, טובה, למטרה נעלה, מאוד מיוחדת. יש לנו כזאת אפשרות. בואו נלמד איך אנחנו מובילים את הכוח שמפתח אותנו בצורה יפה, טובה ולמטרה נעלה. את זה צריכים ללמוד, כי אנחנו לא סתם חיות, אנחנו בני אדם, עם רגש ושכל, עם הרבה גוונים שבינינו, עם היכולות שלנו, אנחנו כן יכולים להגיע למצב שאנחנו נבין את החיים שלנו ונהיה אחראיים על החיים שלנו, זה הכול נמצא בידינו, הכדור הוא בידינו.

בהצלחה.

(סוף השיחה)